יניב רובין נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית

פסק-דין בתיק ע"א 10409/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10409/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. יניב רובין 2. חגית רובין 3. אברהם רובין נ ג ד המשיבות: 1. קופת חולים של ההסתדרות הכללית 2. הסתדרות מדיצינית הדסה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק א 5248/03 שניתן ביום 2.11.06 על-ידי השופט י' רוטפלד תאריך הישיבה: י"ב באדר א' תשס"ח (18.2.08) בשם המערערים: עו"ד עמוס גבעון בשם המשיבה 1: עו"ד יעקב אבימור בשם המשיבה 2: עו"ד יעקב עוזיאל פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא), בו נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבות בגין רשלנות בטיפול הרפואי שניתן למערער 1 (להלן: המערער), הסובל למרבה הצער מנכות נוירולוגית גבוהה בעקבות מחלה. הרקע ב. המערער נולד ב-1986. הוא ובני משפחתו חברים בקופת החולים של ההסתדרות הכללית (המשיבה 1, להלן קופ"ח כללית); המערער טופל במרפאה של קופ"ח כללית החל משנת 1995. במהלך השנים 1999-1995 הגיע המערער לטיפול במרפאה מספר פעמים בשנה עקב תלונות שונות, וביניהן גם (לפחות במקרים בודדים) תלונות על כאבי ראש. ב-1998 דיווחה יועצת בית הספר בו למד המערער על בעיות התנהגות, קשב וריכוז לגביו, והמערער הופנה (על ידי קופת החולים) לבדיקת נוירולוג. הנוירולוג פרופ' שפירא בבית החולים של הדסה (המשיבה 2, להלן ביה"ח הדסה), קבע שהבעיה העיקרית היא רגשית, והפנה את המערער לאבחון פסיכולוגי במחלקה לפסיכיאטריה של הילד בביה"ח הדסה. המערערים החלו בביקורים במחלקה. ג. ביום 11.3.1999 נפל המערער, איבד את הכרתו ופונה לביה"ח הדסה. שם בוצעה לו בדיקת הדמיה, בה התגלה בראשו דמם. המערער נותח בראשו על ידי צוות בית החולים. לאחר מכן שהה המערער בבית החולים במשך עשרה ימים, תקופה שבמהלכה הידרדר מצבו הנוירולוגי. ביום 21.3.99 הועבר המערער לשיקום באלי"ן, אך הוחזר כעבור שלושה ימים עקב הידרדרות נוספת במצבו ואיבוד הכרה. כיום סובל המערער מנכות נוירולוגית של 100% או 85% (לפי חוות הדעת של המומחים מטעם המערערים ומטעם המשיבות, בהתאמה). התביעה ופסק הדין של בית המשפט קמא ד. המערערים הגישו תביעה נגד קופ"ח כללית ובי"ח הדסה לבית המשפט המחוזי בירושלים. עיקרי טענותיהם כנגד קופ"ח כללית היו כדלקמן: לטענתם, הדמם בראשו של המערער נבע ממום במערכת הדם בראשו, כנראה מסוג AVM (Arterio-Venous Malformation), שניתן היה לזהותו בשלב מוקדם באמצעות בדיקת הדמיה מסוג CT או MRI. כנטען, בשל התסמינים שהציג המערער, ובעיקר כאבי הראש שלו, אילו היה הטיפול סביר, צריכים היו הרופאים שטיפלו בו, ובפרט רופא המשפחה ד"ר נאשף, לבצע בדיקה מסוג זה. לפיכך, לטענת המערערים, הטיפול הרשלני במערער הוא שגרם לנזק שאותו סבל כתוצאה מן הדמם בראשו. במהלך הדיון בבית המשפט קמא, טענו המערערים גם כי המערער סבל מ"תסמונת גרסטמן" (טענה שנזנחה לפנינו), ושאף מסיבה זו צריכים היו רופאי המשיבות לבצע בדיקת הדמיה. ה. כנגד ביה"ח הדסה, טענו המערערים, שטיפולו של פרופ' שפירא היה רשלני מאותם טעמים, דהיינו שהיה עליו להפנות את המערער לבדיקת הדמיה. עוד טענו המערערים, כי לאחר האירוע גרם בית החולים נזק נוסף למערער. לפי הטענה, במהלך האשפוז סבל המערער מזיהום (ספסיס) שבא לידי ביטוי בחום גבוה, אולם רופאי בית החולים התרשלו ולא טיפלו בכך. נטען כי זיהום זה נגרם לאטמים (infarctions) בראשו של המערער בעת שהיה מאושפז, ואלה הופיעו לראשונה בבדיקה שנערכה כשבוע אחרי האשפוז. לבסוף, לטענת המערערים, ביה"ח הדסה התרשל בכך שהעביר את המערער לאלי"ן לפני שהיה בשל לכך. ו. במישור הראייתי, טענו המערערים, כי הרשומות הרפואיות של שתי המשיבות לקויות וחסרות. לפיכך יש לקבוע, לדידם, שהמשיבות גרמו להם ל"נזק ראייתי" המעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיבות. בתביעתם נגד קופ"ח כללית טענו המערערים גם שיש להפעיל את הכלל בעניין "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ז. בית המשפט קמא, לאחר הליך בשאלת האחריות בו נשמעו - בין השאר - שלל עדויות של מומחים רפואיים מכל הצדדים, דחה בפסק דין מפורט את עיקרי הטענות העובדתיות של המערערים, בהעדיפו את עדויותיהם של העדים המומחים מטעם המשיבות. למסקנתו, הדמם בראשו של המערער היה דמם ספונטני ממקור בלתי ידוע, ולא נבע ממום בר-גילוי שהיה מצוי בראשו של המערער במשך תקופה ממושכת. עוד נקבע, כי המערער לא התלונן בפני רופאיו באופן ניכר על כאבי ראש, ולפיכך כי לא היה מקום לערוך בדיקת הדמיה. על כן, קופ"ח כללית, וכן פרופ' שפירא מטעם ביה"ח הדסה, לא התרשלו בטיפול במערער. בית המשפט דחה גם את הטענה שלפיה סבל המערער מתסמונת גרסטמן. ח. בעניין הידרדרות מצבו של המערער במהלך האשפוז בביה"ח הדסה, קבע בית המשפט שהמערער לא סבל ממחלה זיהומית, ושהאטמים שנוצרו בראשו הם תוצאה של הדמם שבעטיו אושפז מלכתחילה; ההחמרה במצבו של המערער אינה נובעת, לפיכך, מן הטיפול שאותו הוא קיבל. בית המשפט קבע גם שאין לומר שהעברת המערער לאלי"ן גרמה לו נזק. ט. בית המשפט נמנע מקביעה כי ראוי להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי או את הכלל בעניין "הדבר מדבר בעדו", אף שלא דחה את כל פרטי הטענות של המערערים בדבר רשומות לקויות או חסרות של המשיבות. למסקנתו, לא היתה לליקויים הללו השפעה שלילית על יכולתם של המערערים להוכיח את טענותיהם, הן בשל אופיים של הליקויים השונים, והן כיוון שלשיטתו הצליחו המשיבות להוכיח פוזיטיבית שלא התרשלו. טענות הצדדים בערעור י. בערעור שלפנינו חוזרים המערערים על עיקרי טענותיהם בפני בית המשפט קמא – בדבר הגורמים לנזק שנגרם למערער, בדבר אחריותן של המשיבות, ובדבר הנזק הראייתי. לטענתם, שגה בית המשפט קמא בהעדיפו את גירסאותיהן של המשיבות ובהחלטתו שלא להעניק משקל מכריע לנזקים הראייתיים שגרמו, ואכן חלק גדול מהודעת הערעור ומסיכומי המערערים נסב על הנושא הראייתי. בפנינו זנחו המערערים – כאמור – את הטענה שלפיה המערער סבל מתסמונת גרסטמן, ואת הטענה שלפיה העברת המערער לאלי"ן גרמה לו לנזק. המערערים מוסיפים שתי טענות: האחת נוגעת לפסלות בית המשפט קמא, והשניה להשהיית הכרעתו בדבר קבלת התיק הרפואי של קופ"ח כללית כרשומה מוסדית עד למתן פסק הדין. י"א. המשיבות, מצדן, סומכות ידיהן על הכרעות בית המשפט קמא וסבורות שיש להותיר את פסק הדין על כנו. דיון השאלות העובדתיות המכריעות י"ב. ענייננו בתביעה מכח עוולת הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. אין מחלוקת -לא תיתכן מחלוקת - על כך שהמשיבות חבו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המערער (ראו פסקה 25 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והשוו עדי אזר ואילנה נירנברג רשלנות רפואית 285-281 (מהדורה שניה, 2000)). לפיכך, כדי לבחון את התקיימותה של עוולת הרשלנות, מוטל עלינו לבדוק – לגבי כל אחת מן המשיבות – את השאלות הבאות: ראשית, האם המשיבה התרשלה – כלומר, האם סטתה מסטנדרט הטיפול הראוי בנסיבות העניין? שנית, בהנחה שהמשיבה התרשלה, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למערער – כלומר, האם נקיטת דרך הטיפול הראויה יכולה היתה למנוע את התרחשות הנזק? (לעניין יסודות העוולה, ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 134-122 (1982), השופט - כתארו אז - ברק; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 846-833 (2001), השופט - כתארו אז – ריבלין (2001)). י"ג. הפתרונות לשאלות הללו, ועימם ההכרעה בתיק טמונים, בענייננו, בעמידה על מספר סוגיות עובדתיות והשלכותיהן המשפטיות. עלינו להפריד תחילה בין שתי פרשות – אירוע הדמם, וההידרדרות הנוספת שחלה במצבו הנוירולוגי של המערער במהלך האשפוז. בכל אחת משתי הפרשות, נדמה שהשאלה הבסיסית ביותר היא הסיבתיות, דהיינו זיהוי הגורמים הפיזיים לנזק שאותו סבל המערער. בעניין אירוע הדמם, היה על המערערים להראות שהדמם נבע ממום בר-גילוי שקינן בראשו של המערער זמן ניכר לפני התרחשות האירוע. שכן אם הדמם היה דמם ספונטני, שלא ניתן היה לזהותו לפני הארוע, ולא היתה להתנהלות המשיבות (לפני אירוע הדמם) נגיעה לעניין הנזק שנגרם למערער. בעניין הידרדרות מצבו הנוירולוגי של המערער בעת האשפוז, היה על המערערים להראות שהידרדרות זו נבעה מזיהום שממנו סבל. שכן אם ההידרדרות נבעה ישירות מאירוע הדמם, גם איכות הטיפול שניתן למערער במהלך האשפוז לא השפיעה על מידת הנזק שסבל. י"ד. ככל שהיו מוכחים הקשרים הסיבתיים הללו, נדרשה הכרעה בשאלה ההתרשלו המשיבות בטיפול שניתן למערער. בעניין אירוע הדמם, המחלוקת בשאלת הרשלנות נסבה על אופי התלונות שאותן הציג המערער, שכן אם המערער לא התלונן באופן מיוחד על כאבי ראש, נשמט היסוד לטענה שהיה על המשיבות להפנות אותו לבדיקת הדמיה. בדומה לכך, שאלת הרשלנות באשר להידרדרות מצבו הנוירולוגי של המערער בעת האשפוז תלויה בתסמינים אותם גילה במהלך האשפוז, ובעיקר במידת החום ממנו סבל, שכן אם המערער לא הציג תסמינים שהצביעו לכאורה על זיהום – לא נותרה כל טענה כנגד הטיפול שניתן לו. ט"ו. בכל הסוגיות העובדתיות הללו הכריע בית המשפט קמא. כלל ידוע הוא, כי "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998), השופטת - כתארה אז - ביניש; ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני, פ"ד מב(2) 142, 145 (1988), הנשיא שמגר). לא כל שכן, כאשר בית המשפט בדיונו "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים, ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו מעל דפי פסק הדין" (ראו ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 684 (השופט ד' לוין) (1983). באספקלריה זו עלינו לבחון את קביעותיו של בית המשפט קמא בסוגיות שנמנו. נזק ראייתי ט"ז. בפנינו זנחו המערערים את הטענה בעניין תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אך הם עומדים על טענתם בדבר נזק ראייתי שנגרם להם על ידי המשיבות (על היחס בין דוקטרינת הנזק הראייתי לבין הכלל בעניין "הדבר מדבר בעדו", ראו ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 557-556 (2001), השופט - כתארו אז – ריבלין). דוקטרינת הנזק הראייתי המקובלת בפסיקה קובעת שאם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר ניתן היה להוכיחן אלמלא נזק ראייתי שגרם הנתבע, "תיקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע" (ע"א מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54, 64 (2004), השופט - כתארו אז – אור; ראו גם ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר (לא פורסם) (2005). י"ז. מכאן שכדי שנזק ראייתי יביא להעברת נטל השכנוע בעניין שאלה עובדתית מסוימת, על המערערים (בענייננו) להראות שהמשיבות גרמו לפגיעה בחומר הראיות, ושפגיעה זו היא שמונעת את ההכרעה בשאלה העובדתית. נקבע כי "לא כל סתירה ברישום הרפואי מביאה מיד להעברת נטל ההוכחה" (ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45 (2003), השופט ג'ובראן), וכי "חוסר ברישום יעביר את נטל ההוכחה... רק כאשר הדבר נוגע ללב השאלה שבמחלוקת. כמו כן, אין מדובר בהעברה כללית של נטל הראיה אל הנתבע, אלא בהעברת הנטל לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית" (ע"א 11485/05 פלוני (קטין) נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית, פס' 12 (לא פורסם, 2.12.2007), השופט י' אלון). דברים אלה נובעים מן השכל הישר ומניסיון החיים. נתייחס אפוא לטענות המערערים בדבר נזק ראייתי במסגרת הדיון בסוגיות הספציפיות. הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא י"ח. אקדים ואומר שלא מצאתי מקום להתערב בהכרעותיו של בית המשפט קמא. בית המשפט בחן לעומק את הראיות שבאו בפניו, ובפרט את חוות הדעת של המומחים מטעם שני הצדדים ואת הרשומות הרפואיות של המערער. קביעותיו מעוגנות בחומר הראיות, והן עומדות במבחן ההיגיון והסבירות. להלן יידונו החלטותיו בשאלות המכריעות שנסקרו לעיל, תוך התייחסות לשאלת הנזק הראייתי. כשלעצמי, עיינתי בכל חוות הדעת ובפרוטוקול, ומסקנתי נובעת גם מכך. אירוע הדמם מיום 11.3.99 – גרימה י"ט. כאמור, כדי להטיל אחריות על המשיבות לגרימת אירוע הדמם, על הנזק הכרוך בו, היה על המערערים להראות שהיה בראשו של המערער מום בר-גילוי במשך תקופה ממושכת לפני התרחשות האירוע העצוב ביום 11.3.99. בשאלה זו עמדו בפני בית המשפט קמא חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבות, פרופ' טבנקין, פרופ' רייכנטל, פרופ' קונסטנטיני, פרופ' שטיינברג וד"ר בן סירה, מן הצד האחד, וחוות הדעת הנוגדות של המומחים מטעם המערערים, פרופ' גרושקביץ וד"ר ביטון, מן הצד האחר. כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, חוות הדעת של המומחים מטעם המערערים נסמכות בהקשר זה במידה רבה על הדיווחים שמסרו בני משפחתו של המערער בדבר כאבי הראש שמהם סבל, דיווחים שמידת הדיוק שלהם אינה נטולת סימני שאלה (כפי שיפורט בהמשך הדברים, גם בעקבות ממצאי בית המשפט קמא). אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא לבכר את חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבות. כ. (1) בשאלה הנזכרת, דהיינו, האם היה בראשו של המערער דמם בר-גילוי תקופה ממושכת לפני שאירע הדמם בפועל, טוענים המערערים שנגרם להם נזק ראייתי. יסוד הטענה הוא בשני מסמכים החסרים, לטענתם, מן הרשומות של ביה"ח הדסה: פענוח בדיקת CT שנערכה למערער בבית החולים ביום אירוע הדמם, וממצאי בדיקה פתולוגית של חומר שהוצא מראשו של המערער במהלך הניתוח. (2) ספק בעיני אם המסמכים הללו חסרים כל עיקר. טופס ממצאי הבדיקה הפתולוגית עמד לפני המומחים מטעם המשיבות – אשר סברו שהבדיקה מעידה באופן חד-משמעי על כך שהמערער לא סבל ממום מוקדם בר-גילוי. המסמך אף נמצא, לכאורה, בפנינו – מוצג נב/16 א' מטעם ביה"ח הדסה; אמנם לא צוין תאריך לקיחה החומר, אלא תאריך הרישום (14.9.99) ותאריך התשובה (17.3.99), וגם מדבריו של בא-כח המערערים במהלך הדיון בבית המשפט קמא (עמ' 761 לפרוטוקול) עולה שהוא מכיר לפרטיו את תוכן ממצאי הבדיקה. באשר לבדיקת ה-CT, לכאורה, אף היא באותו מוצג ונושאת כותרת "סי טי סקן-ראש" מיום 11.3.99. צילומים של הבדיקה עמדו גם לפני פרופ' גרושקביץ, המומחה מטעם המערערים (לפי האמור בחוות דעתו). אם פענוח הצילומים על ידי מחלקת הרנטגן (להבדיל מן הצילומים עצמם) חסר, על כל פנים אותם צילומים פוענחו על ידי המומחים השונים שחיוו דעתם לפני בית המשפט קמא. למעלה מן הצורך, ייאמר, כי גם אם המסמכים חסרים, ועל כן היה לכאורה מקום להעביר את נטל השכנוע בסוגיה הנוכחית אל כתפי המשיבות – אף שאיני סבור כך - די בחוות הדעת שניתנו על ידי המומחים מטעמן כדי להרים נטל זה במובן השכנוע. אירוע הדמם – התרשלות כ"ב. מומחי המשיבות תלו את סיבת הדמם במקור בלתי ידוע, ולא בתסמונת מלפורמציה של AVM. בית המשפט קיבל זאת. עיון בחוות הדעת ובפרוטוקול אינו מגלה עילה להתערבות בכך. משנמצא כי אירוע הדמם לא נבע ממום אשר רופאי המשיבות יכולים היו לגלותו בשלב מוקדם, מתיתר הצורך לדון בשאלת איכות הטיפול שניתן למערער. מעבר לצורך, נבחן גם את ממצאי בית המשפט קמא בסוגיה זו. כ"ג. כאמור, סלע המחלוקת הוא בשאלה אם המערער התלונן בפני רופאיו על כאבי ראש בכמות ובעצמה שחייבו את הפנייתו לבדיקת הדמיה. בעניין זה נסמכת גרסת המערערים על עדויותיהם של בני המשפחה, לפיהן המערער התלונן על כאבי ראש במשך תקופה ארוכה, הן באופן כללי והן בפרט בפני הרופאים. בעדויות הללו מצא בית המשפט קמא חוסר קוהרנטיות לגבי משכם של הכאבים ולגבי המועדים שבהם הכאבים התעוררו (לעניין זה ראו עמ' 38, 49, 61 לפרוטוקול). בהקשר זה ראו התרשמות בית המשפט באשר לעדותה של המערערת 2 (אמו של המערער) (פסקה 12 לפסק הדין). כ"ד. עוד מסתמכים המערערים על מסמך של ביה"ח הדסה, לפיו סיבת ההפניה לפרופ' שפירא היתה "נוירולוגיה – כאבי ראש". בעניין זה קיבל בית המשפט את עדותו של מר יצחק סוויסה, מנהל אדמיניסטרטיבי בקופ"ח כללית, כי עילת ההפניה המופיעה בטופס היא תוצאה טכנית של ברירת המחדל שמציעה המערכת הממוחשבת של קופת החולים למפיק את הטופס (עמ' 887-876 לפרוטוקול). אם אכן כך, אין בטופס כדי להעיד על עילת ההפניה שנרשמה על ידי הרופא המפנה, ואף אין לצפות שהרופא המומחה (בענייננו, פרופ' שפירא) יראה בעילה המופיעה על גבי הטופס תלונה מפי הפציינט המופנה אליו. בנסיבות אלה, נקודת המוצא לבדיקה שנערכה על ידי פרופ' שפירא היתה התלונות שדווחו לו על ידי המערערים – ואלה לא התמקדו בכאבי ראש. כ"ה. עלי להעיר, שאם אכן מנוהל תהליך הפקת ההפניה בדרך זו, יש להצר על כך - וראוי שהדבר יבוא על תיקונו. אין זה ראוי ככלל, ובודאי אין זה ראוי לגבי מוסדות רפואיים, נוכח רגישות הנושאים שבטיפולם, כי יופקו מסמכים אשר אינם מייצגים נאמנה את העובדות הרלבנטיות. כ"ו. גירסת המשיבות מתבססת על הרשומות הרפואיות שכתבו רופאיהן, לפיהן היו תלונות המערער על כאבי ראש מועטות ומשניות. בית המשפט שמע את ד"ר נאשף ואת פרופ' שפירא, שהעידו על אמינות הרשומות שאותן ערכו, אף שלא זכרו את פרטי ביקוריו של המערער. בית המשפט התחשב גם בכך, שהמערער לא התלונן בבית הספר או בפני חברים על כאבי ראש, וזאת כראיה לכך שהמערער לא סבל מכאבים כאלה (ואם סבל, לא התלונן עליהם בפני רופאיו). אף בפני המטפלים במחלקה לפסיכיאטריה של הילד, לפי הרישום, לא התלונן המערער על כאבי ראש. על סמך מסגרת ראיות זו, מסקנתו של בית המשפט קמא, המבוססת על סקירה פרטנית של התלונות, לפיה בפני רופאי המשיבות לא עמדו תלונות על כאבי ראש, אלא במקרים בודדים וזניחים, שלא אמורים היו להדליק נוריות אדומות - מבוססת דיה. דומה גם כי אין צורך במומחיות מיוחדת כדי להניח, כי כאבי ראש באופן ספוראדי ללא המשכיות או חומרה מיוחדת הם עניין שכיח במציאות האנושית, ולא בהכרח יחייבו הפנייה לבדיקת הדמיה, אף לדעת מומחי המערערים (ד"ר ביטון בעמ' 100, פרופ' גרושקביץ בעמ' 153). ועוד, מכל מקום לא ראיתי מקום להתערבות בממצאי העובדה של בית המשפט, שהעדיף כאמור את חוות הדעת של מומחי המשיבות, כי אף בהנחה של ביצוע הדמיה, לא ניתן היה לאבחן את הדמם או למנעו (פסקה 24). זה המקום לומר מלה בעניין שבית המשפט קמא נדרש אליו, תוך הבאת פסיקה רלבנטית, קרי, אחריותו של רופא משפחה (פסקה 26). אומר כאן, כי גם אם אין רופא משפחה נדרש, מטבע הדברים, למומחיות בכל תחום רפואי, ולשם כך קיימים מומחים שבידו להפנות אליהם, חובת הזהירות שלו, כ"שומר השער הרפואי" של מבוטחי קופות החולים בשלב הראשון, היא ברורה ועמוסת אחריות, אלא שגם היא תחומה בגבולות השכל הישר ובדיקת כל מקרה לגופו. במובן זה קמה בהקשר הספציפי חובתו של הרופא הסביר – מונח שאמנם אינו קל לבחינה, אך משמעו בעיני ידע עדכני וניסיון החיים (ראו דברי השופט בייסקי בע"א 32/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 172, 199, שלא נס ליחם גם כתום כמעט שני עשורים. לעניין חובותיו של רופא משפחה, ראו עזבון מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר, הנזכר, פסקה כ"ה). כ"ז. המערערים מעלים טענות שונות בדבר נזק ראייתי שגרמה קופ"ח כללית בעניין הרשומות הרפואיות שערכו רופאיה. לטענתם, הרשומות לקויות באופן כללי; רישומים נמחקו ותאריכיהם שונו; חסרים שמותיהם של חלק מעורכי הרשימות; ובתוך תיקו של המערער נרשמה בדיקת מאמץ שעשתה לאביו (המערער 3). לאמיתו של דבר אין עוררין על כך שהרשומות אינן מושלמות כל עיקר. אולם כפי שציין בית המשפט קמא, מעיון ברישומים עצמם הם נראים אותנטיים; והמערערים לא הניחו יסוד לטענה שהיו ביקורים שלא נרשמו, או לטענה שקופ"ח כללית השמידה רשומות. הליקויים הקיימים ברשומות אינם יוצרים אפוא קושי מיוחד למערערים בעניין הוכחת עמדתם בדבר כאבי הראש של המערער – קושי המצדיק העברת הנטל, ועל כן אין מקום לכך. הידרדרות מצבו הנוירולוגי של המערער – גרימה כ"ח. כזכור, בעניין הגורם להידרדרות במצבו הנוירולוגי של המערער במהלך האשפוז בבי"ח הדסה, היה על המערערים להראות שההידרדרות נבעה מזיהום, ולא מאירוע הדמם המקורי. בסוגיה זו קבע בית המשפט קמא: "ההתדרדרות במצבו של יניב היתה נוירולוגית... לא היתה כל התדרדרות במצבו הכללי מעבר לכך... התובע לא סבל מספסיס (זיהום כללי – א"ר) ולא מאי ספיקת חמצן" (פסקה 37 לפסק הדין). אמנם, האטמים בראשו של המערער הופיעו בבדיקות לכל המוקדם ב-19.3.1999, שמונה ימים לאחר האירוע המקורי, אך בית המשפט קיבל את עדותה של ד"ר בן סירה, שלפיה אטמים מופיעים בהדמיות CT רק מספר ימים לאחר האירוע שגרם להם. לפיכך הסיק בית המשפט שהאטמים הם תוצאת התהליך אשר יסודו באירוע המקורי בלבד (פסקה 51). ואמנם, המערערים לא הציגו ראיה לכך שהמערער סבל מזיהום או מתופעה אחרת, שאינה נובעת ישירות מן האירוע אשר בעטיו אושפז מלכתחילה. אין איפוא מקום להתערבות בממצאי בית המשפט קמא בעניין זה. הידרדרות מצבו הנוירולוגי של המערער – התרשלות כ"ט. גם שאלת התרשלותו של ביה"ח הדסה במהלך האשפוז מתיתרת, משנמצא שלא היה קשר סיבתי בין הטיפול שקיבל המערער בבית החולים לבין הנזק אותו סבל (ומשנקבע כי הנזק כולו, לרבות ההידרדרות במצבו הנוירולוגי של המערער, נבע מאירוע הדמם המקורי). אף על פי כן, להשלמת התמונה, ואף כאן מעבר לנחוץ, נבחן בקצרה את ממצאי בית המשפט קמא גם בסוגיה אחרונה זו. ל. סוגיה זו עניינה, אם כן, בתסמינים שגילה המערער בעת שהיה מאושפז. בעניין זה העידו רופאים מטעם ביה"ח הדסה, שחומו של המערער בתאריכים הרלבנטיים עלה וירד, באופן אשר אינו מלמד על זיהום. כפי שציין בית המשפט קמא, איש מבין המומחים לא חיווה דעתו שמדובר בכך (פסקה 37 לפסק הדין). לכאורה, אין אם כן ראיה התומכת בגירסת המערערים בסוגיה זו. בכך נקבע (פסקה 51), כי לא היה כשל מערכתי וספסיס. ל"א. ואולם, טענת המערערים בהקשר זה נשענת בעיקר על ההאשמה שהשמיעו, שלפיה רשומות החום של בית החולים שונו בדיעבד לפחות פעמיים, וחסרות לפחות פעם אחת. בשאלה זו לא קבע בית המשפט קמא ממצא. אם יש אמת בטענת המערערים, לפיה רישום החום חסר ו/או שונה בדיעבד (אם כי בודאי לא הוכח שהרישום שונה במזיד), עובדה זו אכן יכלה להשמיע לכאורה נזק ראייתי, שהקשה על המערערים להוכיח את טענתם בדבר התסמינים שגילה המערער בעת האשפוז, ובעיקר בדבר החום שממנו סבל. ואולם, כיוון שנמצא, כאמור, כי אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא, לפיה לא נגרם למערער נזק נוסף שיכול היה לנבוע מן הטיפול שניתן לו במהלך האשפוז - אין צורך להכריע בכך. טענות נוספות ל"ג. טענה נוספת שבפי המערערים, היא כי שופט בית המשפט קמא צריך היה לפסול את עצמו מישיבה בדין, כיוון שרעייתו עבדה "שנים רבות" בביה"ח הדסה. עניין זה לא הועלה בפני בית המשפט קמא. לטענת המערערים, הדבר נודע להם במקרה לאחר מתן פסק הדין (ויצוין שטענה זו לא לוותה בתצהיר). טרם הוכרעה השאלה הדיונית, כיצד יש להעלות טענת פסלות שהתעוררה לאחר שניתן פסק הדין – באמצעות הליך בקשת פסלות בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין, או במסגרת הערעור על פסק הדין (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט 75-73 (2006), והשוו ע"א 1658/03 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 1.6.2003)). גם בענייננו אין צורך להכריע בכך, שכן אין לומר שהנסיבות דנן מקימות "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (כלשון ס' 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). זאת בפרט בהתחשב בכך שטענות לפיהן השופט קמא מכיר הכרות אישית את אנשי ביה"ח הדסה ו/או קיבל בעבר טובות הנאה שונות מבית החולים, אינן מבוססות על כל ראיה או על טענה מפורטת יותר, ואין מקום להטלת דופי בעלמא. קביעותיו של בית המשפט קמא נבחנו מעלה לגופן, וכאמור, לא מצאנו מקום להתערב בהן. לא למותר להזכיר את המובן, כי המומחים מטעם המשיבות לא היו עובדיהן, ובאו מהמרכזים הרפואיים תל-אביב, שערי צדק, סורוקה והעמק. ל"ד. לבסוף, טוענים המערערים כנגד החלטתו של בית המשפט קמא, בבש"א 495/05 (מחוזי י-ם) פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 3.2.2005), להשהות עד מתן פסק הדין את הכרעתו בעניין קבלת התיק הרפואי של קופ"ח כללית כרשומה מוסדית, לפי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. לטענת המערערים, החלטה זו פגעה בזכותם "להזמין את עורכי הרשומות מכח סעיף 36(ד) לחוק" (סעיף 14 לסיכומי המערערים). ביתר דיוק, הסעיף כאמור היה מאפשר למערערים "לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעל הדין שמטעמו הוגשה הראיה" (ההדגשה הוספה – א"ר). אמנם, הצורך לאפשר לצדדים להתדיינות להפעיל את זכותם לפי סעיף 36(ד) מהווה לכאורה טעם שתומך בקבלת החלטה בעניין מעמד הרשומות במהלך ההתדיינות, והדברים נאמרים על דרך הכלל. אלא שבענייננו, המערערים לא הצביעו על עדים ספציפיים נוספים שנמנע מהם, בשל החלטת בית המשפט, לחקרם חקירה נגדית. בפרט, רוב רובן של הרשומות הנוגעות לעניין נערכו על ידי ד"ר נאשף, שאותו אכן חקר בא-כוח המערערים. יוצא, אם כן, שהחלטה זו לא פגעה בעניינם של המערערים. ל"ה. המערערים צירפו לסיכומיהם שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מן העת האחרונה, שניתנו לאחר פסק הדין נשוא הערעור, ובהם נקבעה רשלנות של בי"ח הדסה. האחד הוא פסק דינו של השופט ענבר בת"א 6831/04 לם נ' הדסה (טרם פורסם) (2007), והאחר פסק דינו של סגן הנשיא חבש בת"א 3085/01 מרמש נ' הדסה (טרם פורסם) (2007). בשניהם ייצג את התובעים בא-כוח המערערים. עיינתי בהם, בתיק הראשון נקבע כי התיעוד בבית החולים היה לקוי, ובעניין מהותי לא נבדקה ידו השמאלית של התובע דשם, שהיו בה ממצאים חריגים, ובית המשפט קבע העברת הנטל בשל נזק ראייתי. בתיק השני, שחלק מן המשתתפים בו בצורה זו או אחרת, אם בטיפול ואם כמומחים, משתתפים גם בתיקנו, וגם שם עלו נושאים של כאבי ראש ושל תיעוד לקוי. הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בשני התיקים, בשונה מענייננו, היו בכיוון ההפוך. מובן כי כל מקרה לגופו, והמשוכות שבפני המערערות בענייננו, נוכח הקביעות העובדתיות - הן גבוהות. הלוא אין חולק כי לא פסו מן הארץ מקרים של נזק ראייתי, ולא מקרי רשלנות רפואית; אך העובדות בנידון דידן אינן מגלות גזירה שוה לתיקים הללו. מסקנות ל"ו. לסיכום, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, ולהותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט קמא. כפי שציין בית המשפט בפסק דינו, ענייננו במקרה קשה ומעציב ביותר, ואין אלא להשתתף בצערם של המערערים. נוכח סבלו המתמשך של המערער וסבל הוריו מצאנו לנכון, בנסיבות האנושיות ועם שערים אנו לטרחתן ולהשקעת זמנן וממונן של המשיבות, שלא להטיל הוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט רובינשטיין. ניתן היום, ‏כ"א באייר תשס"ח (26.5.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06104090_T07.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il