חיים ביטון נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 10383/06 בבית המשפט העליון רע"פ 10383/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: חיים ביטון – ת.ז. 028589448 נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.5.06 בע"פ 870/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ש' ברלינר – סג"נ, י' גריל וא' שיף תאריך הישיבה: י"ז באייר התשס"ח (22.5.2008) בשם המבקש: עו"ד דניאל בן-עמי בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בקריות (פ 8277/02) כתב אישום המייחס לו עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין). על פי הנטען בכתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום שימש המבקש שוטר סיור בתחנת זבולון (להלן: תחנת המשטרה). ביום 26.8.2001, בשעה 00:25 או בסמוך לכך, במסגרת המשמרת, הגיע המבקש בניידת משטרתית (להלן: הניידת), יחד עם הנאשם האחר (אשר שימש כמתנדב בתחנת המשטרה) לרחוב שיבת ציון בקרית-אתא. במקום שהה באותה העת המתלונן, קטין יליד שנת 1985, ושיחק בקלפים יחד עם חבריו. המבקש ירד מן הניידת, ניגש למתלונן, תפס אותו בידו תוך שהוא מעקם אותה והורה לו לרוקן את כיסיו. הנאשם האחר יצא אף הוא מהניידת ואמר למבקש להכניס את המתלונן לתוכה. המבקש והנאשם האחר הכניסו את המתלונן לניידת והסיעוהו כמאה מטרים אל שביל חצץ בקצה הרחוב. שם, המבקש אשר ישב לצד המתלונן בניידת, הלם באגרופים בראשו ובגבו של המתלונן. הנאשם האחר, אשר נהג בניידת, עבר אף הוא למושב האחורי והכה במתלונן בראשו ובגבו. המבקש הלם במתלונן באגרוף בצלעות ויחדיו קרעו המבקש והנאשם האחר את חולצתו של המתלונן. אחר זאת, הורידו השניים את המתלונן בקצה הרחוב, תוך שהם מאיימים עליו לבל יתלונן כנגדם. המבקש כפר בעובדות כתב האישום. ביום 15.8.2004, זיכה בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט א' מגן) את המבקש מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. זאת אחר שגרסת המתלונן נדחתה כבלתי מהימנה ונקבע כי לא הוכחה אשמת המבקש מעבר לכל ספק סביר. על זיכוי המבקש, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 1601/04) (להלן: הערעור הראשון). ביום 17.2.2005 קיבל בית המשפט המחוזי (ברוב דעות כבוד השופטים: י' דר וש' ברלינר וכנגד דעתו החולקת של כבוד השופט מ' לינדנשראוס) את ערעור המשיבה, בקובעו כי עניינו של המבקש נמנה על המקרים החריגים בהם על ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. זאת לאור קיומן של אמרות עדי תביעה, שנתקבלו בהסכמה ותוך ויתור על חקירתם הנגדית של נותניהן, מהן התחייבה המסקנה כי הוכחה אשמת המבקש בעבירות שיוחסו לו במידה הנדרשת בפלילים. משכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש והורה על החזרת התיק לערכאה הדיונית לשם גזירת דינו של המבקש אחר שמיעת הטיעונים לעונש. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 2757/05). ביום 21.3.2005 דחה בית משפט זה (כבוד השופטת א' חיות) את הבקשה על הסף, בהיותה מקדימה את זמנה. זאת אחר שנקבע כי היה על המבקש למצות את ההליכים בפני הערכאות קמא בטרם הגשת בקשת רשות הערעור. ביום 11.9.2005 התקבל תסקיר שירות המבחן, לפיו שירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה בעניינו של המבקש. זאת אחר שנקבע כי הלה אינו נוטל כל אחריות למעשים בהם הורשע. ביום 26.9.2005 ביקש ב"כ המבקש כי בית משפט השלום יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו מכוח סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) ויורה על ביטול הרשעת המבקש. בתחילה סבר בית משפט השלום (כבוד השופטת א' קנטור), כי לאור העובדה כי המבקש הורשע על ידי בית המשפט המחוזי, אין בסמכותו להורות כאמור. עם זאת, לסופו של יום דחה בית משפט השלום ביום 10.10.2005 את הבקשה לביטול ההרשעה, מבלי להידרש לשאלת הסמכות, בקובעו כי ממילא אין עניינו של המבקש עומד במבחנים הנוהגים לביטול הרשעה. ביום 31.10.2005 גזר בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת א' קנטור) על המבקש עונש מאסר על תנאי בן שישה חודשים וזאת למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות כנגד גופו של אדם. כן הושת על המבקש קנס בסך 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתם. זאת אחר שנקבע כי אין למצות עם המבקש את הדין לאור הנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, לרבות העובדה כי החבלות שנגרמו למתלונן אינן מן החמורות, היות המבקש שוטר מצטיין אשר זוהי לו מעידה חד פעמית אשר פגעה בחייו, עבודתו וקידומו, ועינוי הדין אשר נגרם למבקש עקב התמשכות ההליכים. בית המשפט לא ראה לזקוף לחובת המבקש את העובדה כי לא נטל אחריות למעשיו ובחר להלחם על חפותו. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 870/05). ערעור המבקש נסוב על החלטת בית משפט השלום שלא לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו מכוח סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי ולבטל את הרשעת המבקש ולחילופין על חומרת העונש שהושת עליו. ביום 11.5.2006 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: ש' ברלינר – סג"נ, י' גריל וא' שיף) את הערעור. נקבע כי אמנם היה בית משפט השלום מוסמך להורות על ביטול הרשעת המבקש. בנסיבות הענין, לא מצא בית המשפט המחוזי כי נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום, לפיה אין עניינו של המבקש עומד במבחנים הנוהגים לענין ביטול הרשעה. אף ערעורו של המבקש כנגד חומרת העונש נדחה, אחר שנקבע כי אין בחומרת העונש שהושת על המבקש משום סטיה ניכרת המצדיקה התערבות ערכאת הערעור בו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, אשר מופנית כנגד הרשעת המבקש ולחילופין כנגד חומרת העונש שהושת עליו. לטענת המבקש, הרשעתו על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור הראשון בטעות יסודה. זאת באשר מבוססת היא על ההנחה המוטעית, לפיה אמרות עדי התביעה, עליהן הסתמך בית המשפט בהרשעתו, הוגשו בהסכמה לתוכנן. משכך, טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. עוד טוען המבקש כי טעה בית המשפט בקובעו כי אין עניינו נמנה על המקרים בהם יש להורות על ביטול ההרשעה. לבסוף, טוען המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו ומבקש כי נקל בעונשו תוך ביטול עונש המאסר על תנאי שהושת עליו והשארת עונש הקנס על כנו גרידא. המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לגישתה אין עניינו של המבקש מעלה כל טענה משפטית, לא כל שכן טענה משפטית החורגת מעניינו הפרטני, שיש בה כדי להצדיק קיום דיון בעניינו ב"גלגול שלישי". המשיבה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור הראשון, אשר קבע כי יש ליתן אמון בעדות המתלונן, אשר נמצאו לה חיזוקים שלא ניתן להם משקל משמעותי בבית משפט השלום, לרבות מצבו הנפשי הקשה של המתלונן, סימני החבלה על גופו וחולצתו הקרועה. לגישת המשיבה, משהוגשו אמרות עדי התביעה בהסכמה והמבקש ויתר על זכותו לחקור את העדים בחקירה נגדית, הביע הוא בכך את עמדתו לפיה אין תוכן אמרות עדים אלו שנוי במחלוקת. לענין זה, מוסיפה המשיבה כי המבקש לא ניסה להביא ראיות לסתור אמרות אלו. לבסוף, טוענת המשיבה כי אין עניינו של המבקש נמנה על המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בחומרת העונש, באשר בנסיבות הענין אין בעונש שהושת על המבקש משום חריגה ממתחם הסבירות. ביום 12.5.2008 קיימנו דיון בבקשת רשות הערעור. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ואחר קיום הדיון בפנינו במעמד הצדדים, נחה דעתנו כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה). טענותיו של המבקש מופנות ברובן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ואין בקשתו מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטני. כפי שאפרט להלן, אף איני מוצא לומר כי נגרם למבקש עיוות דין בהרשעתו. בנסיבות אלו, משלא הצביע המבקש על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה, דין הבקשה להידחות. אף לגופו של ענין סבורני כי הרשעת המבקש בדין יסודה. אמנם, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית ומבוססים על קביעות ביחס למהימנות העדים, אלא במקרים חריגים, בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית הינן מוטעות או בלתי סבירות (ראו רע"פ 6084/02 סטניסלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2006)). סבורני, עם זאת, כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, לפיה עניינו של המבקש נמנה על אותם המקרים החריגים, המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית. אבאר את דבריי. אף אם הייתי מוצא לנכון לומר כי יש לראות בהסכמתו של המבקש להגשת אמרות עדי התביעה הנדונות משום "הסכמה מסוייגת", לאמור הסכמה שאין חל עליה סעיף 10ב לפקודת הראיות בהיות תוכנן שנוי במחלוקת, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי לפיה הרשעתו של המבקש בדין היא. "הסכמה מסויגת" עניינה הסכמה על הגשת האמרות כ"עדות ראשית" מטעם נותניהן, תוך שמירת האפשרות לחקירתם הנגדית של העדים והבאת ראיות לסתור. משהוגשו הודעות עדי התביעה בהסכמה ונותניהן לא נחקרו בחקירה נגדית, יש לראות במבקש כמי שויתר על חקירתם הנגדית של העדים. בנסיבות אלו, קביעת משקלן הראייתי של האמרות מסורה הייתה לשיקול דעתו של בית המשפט, על פי המבחנים הנוהגים לענין הערכת משקלה של עדות שניתנה שלא בפני בית המשפט. בהתאם, עובדת העדר החקירה הנגדית, על אף האפשרות לקיימה, הינה בבחינת אחד השיקולים התומכים בגרסה המוצגת בהודעה בעימות בינה לבין הראיות שהובאו לסתירתה (ראו ע"פ 4736/91 חוסאם בן וג'יה פטאיר ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.4.1994)). בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות משמעותיות ובעלות משקל, בדמות אמרות עדי תביעה, מהן עולה כי מיד לאחר ששוחרר המתלונן על ידי המבקש והנאשם האחר, היה מצוי הוא במצב נפשי קשה, מירר בבכי, נמצאו על גופו סימני חבלה וחולצתו הייתה קרועה. אמרות אלו הוגשו כאמור בהסכמה ובהעדר חקירה נגדית. בנסיבות אלו, ובהעדר הסבר להבדל המהותי בין מצבו של המתלונן בטרם כניסתו לניידת ובין מצבו לאחריה, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחייבת המסקנה לפיה הוכחה אשמת המבקש בעבירות שיוחסו לו. לאור האמור לעיל, איני מוצא כי נפל פגם בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי, המצדיק התערבותנו בה. טענותיו של המבקש כנגד ההחלטה שלא להורות על ביטול הרשעתו דינן לדחייה אף הן. טענות אלו עניינן בשאלת יישומם של המבחנים שנקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (פ"ד נ"ב (3), 337) (להלן: הלכת כתב) בעניינו הפרטני של המבקש. כבר נפסק לא אחת כי אין בשאלת יישומה של הלכת כתב כדי להוות משום עילה לקיום דיון בערכאה שלישית (ראו רע"פ 7121/03 מישל מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.2003); רע"פ 10708/03 עדי קומרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2003); רע"פ 5729/02 טל פודים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.2002)). אף לגופו של ענין, איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה מתקיימים בעניינו של המבקש שיקולים, אשר בגינם יש להותיר את הרשעתו על כנה. זאת לאור העובדה כי העבירה נעברה על ידי שוטרים במסגרת מילוי תפקידם, כלפי קטין, תוך שימוש בכוח מופרז וגרימת חבלה חמורה. אף בטענותיו של המבקש לענין חומרת העונש שהושת עליו אין כדי להועיל. ראשית, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לא מצאתי כי בעניינו של המבקש נתקיימה סטייה שכזו. משכך, דין טענותיו של המבקש לגבי העונש שנגזר עליו להידחות. מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של ענין לא מצאתי מקום להתערב בעונש שנגזר על המבקש. כאמור לעיל, המבקש הורשע בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, אחר שנקבע כי במסגרת תפקידו כשוטר תקף, יחד עם אחר, את המתלונן, אשר היה קטין במועד האירוע. שירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה בעניינו של המבקש, אחר שנקבע כי אין המבקש נוטל אחריות למעשיו. אף על פי כן, אחר בחינת השיקולים לקולא שהתקיימו בעניינו, בין היתר היותו שוטר מצטיין שזוהי לו מעידה חד פעמית, החליט בית משפט השלום כי אין למצות את הדין עם המבקש והסתפק בהשתת עונש מאסר על תנאי בן שישה חודשים למשך שלוש שנים וקנס בסך 2,500 ש"ח. בנסיבות אלו, מדובר בעונש ראוי, ההולם את מכלול נסיבות המקרה. לאור כל האמור, אני מציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ' בתמוז התשס"ח (23.7.2008). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06103830_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il