בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 1036/95
בפני: כבוד
השופט ג' בך
כבוד
השופט א' גולדברג
כבוד
השופט י' קדמי
המבקשות: 1.
נחושתן חברה להשקעות בע"מ
2.
נחושתן תעשיית מעליות בע"מ
נ
ג ד
המשיבים: 1.
SCHINDLER LIFTS LTD.
2. אלרום
מעליות בע"מ
3.
יורם אופז
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 7.2.95
בתיק
המ' 9607 (בת.א. 1356/94) שניתנה
על
ידי כבוד השופט שטרוזמן.
תאריכי הישיבות: י"ג
בסיון תשנ"ה (11.6.95)
ד'
באלול תשנ"ה (30.8.95)
בשם המבקשות: עו"ד
חיים סמט
עו"ד
דניאל הרינג
בשם המשיבות 1 ו2-: עו"ד
פרופ' יובל לוי
עו"ד
יחיאל כשר
עו"ד
עופר לוי
בשם המשיב מס' 3: עו"ד
איריס גלילי
פ
ס ק - ד י ן
השופט ג' בך:
ביום 30.8.95 שימענו את מהות הכרעתנו בערעור
זה, והודענו, כי פסק-הדין המנומק יינתן במועד מאוחר יותר. בהתאם לכך ניתנים עתה
נימוקי פסק-דיננו.
1. רקע עובדתי
הסכם עתיק יומין בין יצרנית מעליות מחו"ל
לבין המפיצה והסוכנת הבלעדית שלה בארץ בוטל כדין על-ידי היצרנית.
המפיצה ביקשה בבקשת רשות ערעור זו, שנדונה
כערעור, למנוע מהיצרנית לתת שירות תיקונים והחזקה למעליות הכלולות ב"תיק
השירות" שלה ("תיק השירות" מתייחס לכל המעליות שהותקנו על-ידי
המפיצה בארץ, ואשר אחזקתן ותיקונן נעשים על ידיה).
בשנת 1936 נכרת הסכם בין בית חרושת לייצור
מעליות ומנועים חשמליים שינדלר בע"מ, לוצרן (לימים "שינדלר",
ולהלן: "המשיבה מס' 1" או "שינדלר"), לבין תעשיות הנחושת
הפלסטינית "נחושתן" (לימים, נחושתן תעשיית מעליות בע"מ, היא
המערערת מס' 2. להלן תיקרא מערערת זו ביחד עם המערערת מס' 1 - שהיא בעלת השליטה
בה - "נחושתן"). ההסכם העניק לנחושתן את הזכות הבלעדית למכירת ציוד של
שינדלר, כגון מעליות נוסעים, מעליות סחורה, ומעליות אוכל בכל שטח ארץ-ישראל.
במסגרת ההסכם התחייבה נחושתן שלא למכור מוצרים מסוג הציוד של שינדלר, במידה שאינם
מיוצרים על-ידי שינדלר. בדומה, התחייבה שינדלר שלא למכור לאחר פרט לנחושתן ציוד מן
הסוג לעיל, בכל שטח הייצוג של נחושתן (יוצא מכלל זה הינם מתקנים ומכונות שמוכרת
שינדלר ליצואנים אחרים מבלי שהיא יודעת שהללו מיוצאים לפלסטינה, וכן מעליות לבית
החולים העירוני של תל-אביב). בנוסף, נקבע סכום של 5,000 פרנקים שוויצרים,
כפיצויים מוסכמים במקרה של הפרת תניות הבלעדיות. ההסכם ניתן לביטול על-ידי הודעה
מראש של 3 חודשים. כמו כן, כל עוד לא תינתן הודעת ביטול יוארך ההסכם בכל פעם בשנה
נוספת, תוך שמירת אופציית הביטול כאמור לעיל.
ההתקשרות שלעיל נמשכה לשביעות רצון הצדדים
במשך למעלה מ50- שנים. במשך אותן שנים התקינה נחושתן מעליות רבות שסופקו על-ידי
שינדלר.
במאי 1992 רכשו גרשון זלקינד ולוי קושניר את
השליטה בנחושתן השקעות ובנחושתן מעליות. העברת שליטה זו עוררה את עניינו של הממונה
על ההגבלים העסקיים, שכן מר זלקינד היה בעל שליטה באלקטרה ישראל בע"מ (להלן:
"אלקטרה"), שעוסקת בהפצת מעליות של חברה אמריקאית "אוטיס"
("אוטיס" היא מתחרה של שינדלר בעולם, ובאמצעות אלקטרה היא מתחרה בנחושתן
בישראל).
בשל הבעייתיות האמורה מכר זלקינד את מניותיו
בנחושתן לחברת "קיטאל", אשר לוי קושניר הוא יו"ר הדירקטוריון שלה,
ומה31.12.92- הפכה היא לבעלת השליטה בנחושתן.
במהלך החודשים פברואר ומרץ 1993 פוטר מר אופז
(שהוא המשיב 3 וייקרא להלן: "אופז") מתפקידו כמנכ"ל נחושתן השקעות
וכמנכ"ל נחושתן מעליות, וזאת אף כי זכה בעבר לשבחי ההנהלה הקודמת.
המהפך בנחושתן ערער את היחסים התקינים ששררו
בינה לבין שינדלר, והביא לסדרת מגעים ובירורים, שהסתיימה בהודעת שינדלר על הבאת
ההסכם שלה עם נחושתן לקיצו.
ערעור היחסים נבע בין היתר מהשתהותו של זלקינד
בהעברת בעלותו במניות, וכן מפיטוריו של אופז שזכה לאמונה של שינדלר.
ב14.9.93- - שלחה שינדלר לנחושתן הודעה בכתב
על סיום ההסכם ב30.7.94- עם אפשרות להארכת המועד עד ל15.9.94-. ודוק, בהתאם לאמור
בהסכם הספיקה תקופה של 3 חודשים לצורך הודעה מראש על סיום ההסכם. אך בפועל ניתנה
תקופה ארוכה הרבה יותר (עד שנה) מן המתחייב בהסכם כאמור.
ביוני 1994 ייסדה שינדלר באמצעות חברה
שבשליטתה את חברת אלרום מעליות, ואופז נקרא לנהלה.
ב1.9.94- פנתה נחושתן לבית המשפט בתביעה לצו
מניעה זמני במטרה למנוע את הסכנות הטמונות לעיסקה מכניסת שינלדר לשוק הישראלי
ומעבודתו של אופז עבורה.
2. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי
נחושתן הגישה את הבקשות הבאות לצווים זמניים:
א.
למנוע משינדלר, מאלרום ומאופז ליתן שירותי אחזקה, תיקון ושיפוץ לכלל המעליות
שמנויות על תיק השירות של נחושתן.
ב. לחייב את שינדלר
שלא להימנע מלהמשיך לספק לנחושתן ציוד, חלקי חילוף ורכיבים אחרים בתנאים דומים
לאלו ששררו קודם לביטול ההסכם.
הנימוק בבסיס הבקשות היה, שהתקנת המעליות גופא
נעשית בדרך כלל במחירי הפסד, אולם מתוך ציפייה לרווחים ממתן שירות תיקונים והחזקה
(תיק שירות).
כבוד השופט שטרוזמן שבפניו התנהלו הדיונים
בבית משפט קמא קבע, כי שינדלר זכאית היתה לסיים את התקשרותה עם נחושתן, ולנקוט
בצעדים המבטיחים את פעילותה בשוק המעליות בישראל. בנקודה זו ציין השופט את האורכה
של כמעט שנה שקיבלה נחושתן קודם להפסקת ההתקשרות בפועל.
בנוסף ציין הוא, כי על פי התשתית הראייתית
נראה שהאשם להנעת שינדלר לניתוק קשריה עם נחושתן רובץ לפיתחה של ההנהלה החדשה של
נחושתן, שלא השכילה לטפח את שיתוף הפעולה ואת יחסי האמון עם שינדלר, ופעלה בניגוד
מוחלט לעמדת שינדלר בעניין העסקת אופז.
נחושתן טענה ל"עשיית עושר ולא
במשפט" מצידה של שינדלר בדרך של מתן שירות תיקונים וחזקה ללקוחות נחושתן.
בנקודה זו לא חלק שופט בית המשפט קמא על זכותה הקניינית של נחושתן לתיק השירות,
אולם סבר, שציפייתה של נחושתן לרווחים מתיק השירות מוגנת רק כל עוד היא מעוגנת
בהסכם שירות או שיפוצים בין נחושתן ללקוחותיה.
עדיפותה של שינדלר בהכרת מעליותיה של נחושתן,
והיזקקות נחושתן לציוד שינדלר אינן עילה למניעת תחרות ביניהן. על כן אין לייחס
לשינדלר עשיית עושר שלא כדין.
בעניין טענת גרם הפרת חוזה שנטענה על-ידי
נחושתן, קבע השופט, כי מתן שירות ללקוח של נחושתן הפונה לשינדלר, איננו בבחינת גרם
הפרת חוזה מצד שינדלר, אלא אם שינדלר יודעת על הסכם תקף בין הלקוח לנחושתן.
בעניין חובתה של שינדלר לספק חומרי חילוף
נקבע, כי עם ביטול ההסכם שינדלר אינה מחוייבת לנחושתן בעניין זה, מלבד המתחייב מן
הדין או מההסכם משנת 1936. בנוסף חייבת שינדלר לספק ציוד לצורך קיום התחייבויותיה
של נחושתן, שנטלה על עצמה קודם לסיום ההתקשרות בינה לבין שינדלר.
בסוף דבריו ציין השופט, כי אף אם היה סבור שיש
להעניק לנחושתן צו-מניעה, הרי שלא היה מעניק לה צו גורף שיאסור על שינדלר לטפל בכל
המעליות שהותקנו על ידי נחושתן, אלא צו פרטני המתייחס למעליות מסויימות.
מאחר שצו שכזה מחייב דיון במחיר התקנתה של כל
מעלית, צפייה לכיסוי עלותה ממתן השירות, וברווח הסביר בגינה כדי לחשב את תקופת
צו-המניעה, הרי שמסגרת הדיון אינה מאפשרת הסקת מסקנות מפורטות כאלה, ולכן אם
נחושתן זכאית לפיצוי על הפסד בגין תחרות אפשרית של שינדלר, תרופתה תהיה בתביעת
פיצוי כאמור בסיום ההליכים.
השופט קמא הוסיף, שהתקשרותה של נחושתן עם חברה
אחרת לרכישת ציוד וחלפים למעליות מוכיחה שהזמן ששינדלר נתנה לה להתארגן לקראת סיום
הקשר היה סביר.
בהתאם לאמור הגיע השופט קמא לתוצאה הבאה:
1)
ניתן צו-מניעה האוסר על שינדלר לגרום להפרת חוזים בני תוקף בין נחושתן ללקוחותיה
ולעובדיה;
2)
לא ניתן צו-מניעה האוסר על שינדלר להתחרות במתן שירות ללקוחות נחושתן שאיננו נשוא
חוזים בני תוקף בין נחושתן ללקוחותיה;
3)
שינדלר חוייבה באספקת ציוד חלקי חילוף ככל שהדבר נוגע להתחייבויות הקודמות לביטול
הקשר;
4)
נחושתן תימנע משימוש בשם "שינדלר", ושינדלר תימנע משימוש בשם
"נחושתן".
3. ההליכים בפני בית משפט זה
השאלה נשוא בקשת רשות הערעור הינה כלשונה של
נחושתן, האם זכאית נחושתן להגנה על תיק השירות שלה (דהיינו החוזים למתן שירות
ללקוחותיה) מפני מי שביטל את הסכם ההפצה עימה, למשך פרקי הזמן שנתבקשו על ידיה,
כפי שיפורט להלן:
טענותיה של נחושתן מתחלקות בעיקרן ל3-:
1.
תיק השירות של נחושתן הינו נכס קנייני ויש להעניק לו הגנה ככזה.
2. זכותה של נחושתן להשיב לעצמה את השקעתה
כסוכנת של שינדלר.
3.
התקשרותה של שינדלר עם לקוחות נחושתן מהווה עשיית עושר ולא במשפט על חשבונה של
נחושתן.
נדון בטענות אלו כסדרן:
4. תיק השירות כנכס קנייני
בית המשפט קמא הכיר, כאמור, באופיו הקנייני של
תיק השירות. יחד עם זאת קבע, כי נחושתן זכאית להגנה עליו רק במידה שהשכילה לקשור
חוזה בר תוקף עם הלקוחות שבתיק השירות.
לטענת נחושתן זכאית היא להגנה על זכות זו לא
רק למשך ההתקשרות החוזית עם לקוחותיה.
טענה זו אינה מקובלת עלי. לקוחות שאינם
קשורים בחוזה בר-תוקף למתן שירות תיקונים למעליותיהם רשאים לקבל שירות זה מכל ספק
שירות. ודוק, אף נחושתן מודעת לכך שלא תוכל למנוע מספקי שירות אחרים להעניק שירות
ללקוחות שאינם קשורים בחוזה, ולכן מצמצמת נחושתן את בקשת צו-המניעה לשינדלר בלבד.
גם בקשה מצומצמת זו דינה להדחות בהקשר זה. בהעדר חוזים ברי תוקף עם הלקוחות לא
ניתן להתייחס לקשר עימם כאל קניינה של נחושתן, ולא ניתן להגביל את חופש ההתקשרות של
הלקוחות או את חופש העיסוק של שינדלר בהקשר זה.
יצויין כי מתן צו מניעה לנחושתן יביא לכך
ששינדלר לא תוכל להשתתף במכרזים למתן שירות ללקוחות שרק חלק ממעליותיהם הותקנו על
ידי נחושתן, וכן לא תוכל להשתתף במכרזים להתקנת מעליות ללקוחות שכאלה, כאשר הללו
יבקשו שהמתקין יעניק שירות לכלל מעליותיהם.
יש גם לזכור, כי בפועל שינדלר נמנעה מלתת
שירות ללקוחות אחרים במשך פרק זמן נכבד, הן משום שהסכימה לתת לנחושתן אורכה של שנה
קודם לביטול החוזה (במקום 3 חודשים כקבוע בהסכם ביניהן) וזאת כדי שתספיק נחושתן
להתארגן, והן בשל צו ארעי שניתן בבית משפט זה, על פיו עוכב ביצוע פסק-הדין של בית
המשפט המחוזי. בסך הכל המדובר בפועל באורכה של למעלה משנה ו8- חודשים, אשר במהלכה
נמנעה שינדלר מלהעניק שירות ללקוחות נחושתן.
5. זכותה של נחושתן להשיב לעצמה את השקעתה
כסוכנת של שינדלר
לטענת נחושתן יש להכיר בציפייתה הלגיטימית
להשיב לעצמה את סכום השקעתה בהסכם הסוכנות שבינה לבין שינדלר. השקעה זו התבטאה
בהפסדים שספגה בכל פעם שהתקינה מעליות ושהיא הסכימה לספוג אותם רק משום שהניחה
שתהיה לה בלעדיות על תיק השירות. כדי לאפשר מימוש ציפייה זו יש למנוע משינדלר להעניק
שירות לכל מעליות נחושתן במשך 4 שנים. (יצויין כי בטיעון בעל פה הסכימה נחושתן
להתפשר על תקופה קצרה מזו).
נחושתן טוענת, כי בית משפט זה כבר הכיר
בציפייתם של מפיצי מוצרים אחרים כלגיטימית, והפנתה את בית המשפט לע"א 442/85
זהר נגד מעבדות טרבנול פ"ד מד(3) 661 (להלן עניין זהר).
באותו פסק-הדין נדונה, בהקשר האמור, השאלה מהו
משך ההודעה המוקדמת שעל היצרן להעניק למפיץ, קודם שהוא מפסיק את חוזה ההפצה.
נציין, כי שלא כבענייננו לא נקבע בחוזה ההפצה
שבעניין זהר מהו משך ההודעה המוקדמת לביטול החוזה.
השופטת נתניהו התייחסה לשני מרכיבים בסבירות
הודעת הביטול המוקדמת בהקשר להחזר השקעות. הראשון הינו משך הזמן שבין כריתת החוזה
לבין מתן הודעת הביטול, והשני הוא משך הזמן שבין מתן הודעת הביטול להיכנסו של
הביטול לתוקפו.
נראה לי, כי גם אם אנו מקבלים את הקביעה
בפסק-דין זהר כי יש לקחת בחשבון את זכותו של מפיץ לקטוף את פירות השקעתו בסוכנות
בעת קביעת הזמן הסביר לסיום ההתקשרות, נמצא כי ציפייתה זו של נחושתן כבר באה על
סיפוקה.
ראשית, אם נתייחס למשך ההתקשרות מיום כריתת
החוזה ועד להודעת הביטול נראה כי מדובר על תקופה של קרוב ל60- שנה. לא ניתן לפרוט
תקופה זו לפרוטות. יש להשקיף עליה כמכלול, ובמכלול תקופה זו מהווה זמן מספיק להנות
מפירות ההשקעה. יצויין גם, כי מסתבר שלא כל התקנת המעליות כרוכה בהפסד. ראייה לכך
הינה שבתקופת ההודעה המוקדמת לביטול החוזה המשיכה נחושתן להזמין מעליות רבות מידי
שינדלר.
בהתייחס למשך הזמן
שבין הודעת הביטול לבטלות החוזה בפועל, הרי שכאן בהתאם לחוזה ההפצה משך הזמן
המוסכם הינו 3 חודשים. כבר הראיתי לעיל, כי בשל הארכת המועד של תוקף החוזה על ידי
שינדלר ובעקבות צו המניעה של בית המשפט זכתה נחושתן מחד לאורכה, שהספיקה להתכונן
לתקופה שלאחר ביטול החוזה ולהתקשר עם חברה אחרת כדי לקבל ציוד וחלפים, ומאידך זכתה
בפועל לסעד המניעה אותו ביקשה למשך תקופה משמעותית בה נמנעה שינדלר מלהעניק שירות
ללקוחותיה.
מן הראוי להזכיר עוד
בהקשר הנ"ל את התקנות שהותקנו בנושא הנדון זה לא מכבר - "צו הפיקוח על
מצרכים ושרותים (התקנת מעליות ומתן שירות למעליות), תשנ"ה1995-". בהתאם
לסעיף 1 לצו זה לא ייכרת חוזה שירות לתקופה העולה על 12 חודשים בכל מקרה, ולנציגות
בית נתונה הזכות לבטל חוזה שירות בהתראה של שלושה חודשים, מבלי שלנותן השירות
תהיינה זכויות כלשהן כלפי נציגות הבית בשל הסיום המוקדם של תוקף החוזה. אמנם צו זה
לא היה בתוקף בעת הקובעת, אך ניתן להתחשב בו בתור נורמה של סבירות ביחס להסדר
מהסוג הנדון.
6. הטענה בדבר עשיית
עושר ולא במשפט מצידה של שינדלר
נחושתן טוענת להתעשרות
שלא כדין מצידה של שינדלר על חשבונה של נחושתן. בהתאם לטענתה, הענקת שירות מצד
שינדלר ללקוחות נחושתן תהווה תחרות הפוגעת בציפייה עיסקית לגטימית שלה והמצמיחה
לשינדלר על חשבונה רווח או טובת הנאה שלא כדין.
נחושתן מפנה
לע"א 371/89 ליבוביץ נגד אליהו, פ"ד מד (2) 309, וכן לע"א
347/90, 3180/92 סודה גל בע"מ ואח' נגד ספילמן ואח', פ"ד מז(3)
459.
שינדלר לעומת זאת
טוענת, כי התנהגותה אינה מהווה עשיית עושר ולא במשפט וזאת משום שהתנהגותה אינה
נופלת למסגרת ההתנהגות האסורה שבפסקי-הדין האמורים.
בפסק-דין בעניין
ליבוביץ נטענה טענת עשיית העושר ולא במשפט מצד יבואן עטים כלפי יבואן מתחרה, אשר
לטענת הראשון ניצל את השוק שהוא יצר, ובכך התעשר על חשבונו. בית המשפט קבע, כי
אמנם יתכן שהתעשרותו של יבואן מתחרה על חשבון ציפייתו של מפיץ תהווה עשיית עושר
ולא במשפט, אולם זאת רק אם יתקיים יסוד נוסף של התנהגות פסולה וחסרת תום לב או
נסיבות אחרות שיהפכו את ההתעשרות לבלתי צודקת.
כך גם בפסק-דין בעניין
סודה גל אומצה ההלכה כי לא די בקיומה של תחרות הפוגעת בציפייה של צד אחד, ומניבה
התעשרות לצד השני, כדי להקים עילה של עשיית עושר ולא במשפט; אלא נדרש שיידבק פסול
כלשהו באותה התחרות.
באותו פסק-הדין המדובר
היה במערערת שייבאה מכשירים ביתיים להכנת סודה ועסקה גם באספקת גז ללקוחות שרכשו
את המכשירים באמצעות מיכלים תואמים מיוחדים. אספקת הגז בוצעה באמצעות ספקים
שהחליפו בלונים ריקים במלאים.
המשיב, אדם בשם
ספילמן, עבד אצל המערערת, ואחר כך פרש ממנה והחל להתחרות בה. בשאלה זו של עשיית
העושר ולא במשפט התמקד בית המשפט ביסוד התחרות הבלתי הוגנת. בהתאם לעובדות שנקבעו
בפסק-הדין, רכש המשיב את מכשירי סודה גל מידי ספקיה של סודה גל, צבע אותם מחדש
והפיץ אותם בשמו, ובכך גרם לכך שלא יישארו בידי הספקים בלונים להחלפה והלקוחות פנו
אליו. באותו פסק-הדין קבענו, כי מדובר היה בתחרות פרועה המלווה בגרם הפרת חוזה מצד
הנתבע-המשיב. לכן הפגיעה שנגרמה באמצעות אותה התחרות בציפיית המערערת הקימה עילה
של עשיית עושר ולא במשפט. לא כך המצב בענייננו אנו.
במקרה דנן אין ספק כי
מדובר בתחרות מצד שינדלר, וכן מוכן אני לקבל את הסברה כי לנחושתן היתה ציפיה כלשהי
להמשך הקשר עם לקוחותיה, אולם לא נראה כי מתקיים היסוד הנוסף אשר בעטיו הופכת
ההתעשרות של שינדלר לפסולה.
בית המשפט קמא עמד על
תום ליבה של שינדלר, ולא נראה שהעובדה שהמנכ"ל הקודם של נחושתן עומד בראשה של
החברה המפיצה החדשה מהווה גורם פסול. כפי שעלה מן הטיעונים בפנינו הרי שהפגם
המרכזי הנטען לגבי התנהגות שינדלר היא עובדת היכרותה את מעליותיה, ולא נראה כי זהו
פסול משמעותי.
גם הטענה בדבר הקשיים
שמערימה שינדלר כביכול באספקת החלפים איננה מבססת עילת תביעה, שכן ככל שמדובר
בחוזים ישנים מחוייבת שינדלר לאספקת החלפים מכח החוזה, ועובדה זו הוכרה על-ידי בית
משפט קמא. וככל שמדובר בחלפים אחרים, הרי ששינדלר רשאית לנהוג עם נחושתן כפי שהיא
נוהגת עם כל לקוח עיסקי אחר, וזאת בעיקר על רקע העובדה שנחושתן יכולה להשיג חלפים
תואמים מספקים אחרים, כפי שכבר נעשה על ידיה.
7. סוף דבר:
לא מצאנו ממש בטענותיה
של נחושתן.
הן מההיבט העובדתי והן
מההיבט המשפטי מתבקשת המסקנה כי אין למנוע משינדלר להעניק שירות ללקוחות נחושתן
שאינם קשורים בחוזה תקף עם האחרונה.
לא מצאנו נימוק שיהיה
בו כדי להצדיק מתן צו להגבלת חופש העיסוק וחופש התחרות של שינדלר, והגבלת חופש
ההתקשרות של הלקוחות.
ההסדרים כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא
לעניין החלפים אינם מסיבים אי-צדק לנחושתן.
אלה הנימוקים אשר עליהם היתה מבוססת הכרעתנו
מיום 30.8.95 לדחות את בקשת המערערים למתן רשות לערער, אשר נדונה על ידינו כערעור
עצמו. כמו כן החלטנו לחייב את המערערות לשלם למשיבים שכר טירחת עורך-דין בסך
30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט א' גולדברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' קדמי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' בך.
הנימוקים ניתנו היום, כ"ז בשבט
תשנ"ז (4.2.97).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
/אז
95010360.C01