ארווין זוסמן נ. כונס הנכסים הרשמי- כתפקידו כמפרק בנק צפון אמ

בבית המשפט העליון בש"א 10359/01 בפני: כבוד השופט א' מצא המערער: ארווין זוסמן נגד המשיב: כונס הנכסים הרשמי - בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) ערעור על החלטת רשם בית המשפט העליון כבוד השופט ב' אוקון בע"א 1989/94 מיום 9.12.01 בשם המערער: עו"ד ע' בריק, עו"ד י' הלברסברג בשם המשיב: עו"ד ס' אליאס פסק-דין השופט א' מצא: ערעור על החלטת רשם בית המשפט העליון (השופט ב' אוקון) ולפיה נתקבלה בחלקה בקשת המערער להקטנת סכום הערבון שחויב להפקיד בגין ערעורו בע"א 1989/94 (להלן: ההליך העיקרי). 2. בשנת 1994 הגיש המערער ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, ולפיו חויב לשלם למשיב סכום כסף ניכר. הדיון בערעורו אוחד עם ערעוריהם של בעלי-דין אחרים שנתבעו באותו הליך, שאף הם חויבו בגדרו של אותו פסק-דין. עם הגשת הערעור חויבו המערער, וכן מערערים אחרים באותו עניין, על-פי קביעת המזכיר הראשי, בהפקדת ערבון בסך 30,000 ש"ח לכל אחד מן הערעורים. המשיב הגיש בקשה להגדלת הערבונות. בהחלטתה מיום 13.6.95 הורתה הרשמת, השופטת א' אפעל-גבאי, על הגדלת סכום הערבון בהליך העיקרי דנן ובשני ערעורים נוספים לסך של 150,000 ש"ח כל אחד; והמערער הפקיד סכום זה בקופת בית המשפט. שמיעת הטענות בהליך העיקרי הסתיימה בשנת 1996, ומאז ממתינים הצדדים למתן פסק הדין. באוגוסט 2000 הגיש המשיב בקשה נוספת להגדלת סכום הערבון. נימוקו העיקרי היה שמאז החלטתה של הרשמת אפעל-גבאי, אשר לקחה בחשבון את קיומם של ערבונות בערעורים נוספים באותה הפרשה, הסתיימו כל הערעורים האחרים בפשרה בין הצדדים, כך שלהבטחת הוצאותיו של המשיב בכל ההליכים לא נותר אלא ערבונו של המערער בלבד. המערער לא הגיב לבקשה זו במועד, ורשם בית המשפט (השופט ב' אוקון) החליט, ביום 9.1.01, להעמיד את גובה הערבון על סך של 450,000 ש"ח. בקשת המערער לביטול ההחלטה נדחתה על-ידי כבוד הרשם, לנוכח מחדליו הדיוניים של המערער. על החלטה זו השיג המערער לפניי בבש"א 2338/01. בהחלטתי מיום 27.8.01 דחיתי את ערעורו. עם זאת קבעתי כי המערער רשאי להגיש לכבוד הרשם בקשה להפחתת הסכום. כן נקבע בפסק-דיני, כי בשל העובדה שהחלטות הרשם התבססו, בעיקר, על מחדליו הדיוניים של המערער, ולא על בחינת טענות הצדדים לגופו של העניין, יוּתר למערער לטעון בבקשתו לביטול כליל של הגדלת סכום הערבון, תוך ביקורת הנימוקים שעל יסודם ביקש המשיב לחייבו בהגדלה האמורה. בעקבות החלטתי הגיש המערער בקשה להפחתת הערבון לסך של 150,000 ש"ח, שהוא הסכום בו חויב בתחילת ההליך העיקרי ושהופקד על-ידיו. המשיב התנגד לבקשה. כבוד הרשם נענה לבקשה באופן חלקי, וקבע את גובה הערבון בסכום של 240,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפניי. 3. שתיים מטענותיו של המערער ראויות לתשומת-לב. הראשונה נוגעת להשפעת הליך פשיטת הרגל, אותו יזם המערער בארצות הברית, על הגדלת הערבון בגין ערעורו לפני בית המשפט בישראל, ואילו השניה עניינה בצדקת נימוקו של כבוד הרשם להגדלת סכום הערבון. 4. המערער טען בהרחבה אודות תחולתו ונפקותו המשפטית בישראל של הליך פשיטת הרגל המתנהל לגביו בארצות הברית. טענתו בתמצית היא, כי צו עיכוב ההליכים שניתן יחד עם צו הכינוס שהוצא נגדו בבית המשפט האמריקני, ביוני 1996, חל גם על הליכים משפטיים בישראל, ובכללם על בקשת המשיב להגדלת סכום הערבון. בדחותו טענה זו קבע כבוד הרשם כי הליכי פשיטת-רגל במדינה זרה אינם יכולים "להקרין על סמכות הרשמים" בישראל לקבוע את סכום הערבון, וכי המערער לא הצביע על נסיבות מהן ניתן ללמוד כי פסק החוץ (צו עיכוב ההליכים בארצות הברית) הפך לפסק מחייב בישראל. קביעת כבוד הרשם, כי בנסיבות העניין אין בהליך פשיטת הרגל המתנהל לגבי המערער כדי למנוע את הגדלת סכום הערבון בהליך העיקרי דנן, מקובלת עליי. עם זאת יוער, כי בגדר שיקול-דעתו, ובהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, רשאי בית-משפט להתחשב בהליך פשיטת-רגל זר, ולוא מכוח סמכותו להכיר הכרה "אגבית" (בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958-) בפסק-חוץ "אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". בהקשר של פשיטת-רגל, תנאי זה כולל, בין היתר, דרישה שפסק החוץ יינתן במדינה בעלת אחת מן הזיקות המתאימות לחייב. על-פי כללי הסמכות העקיפה של המשפט הבינלאומי הפרטי הנוהגים בישראל, זיקות אלו כוללות הן את היותה של מדינת פשיטת הרגל מקום מושבו של החייב והן את העובדה שבקשת פשיטת הרגל הוגשה על-ידי החייב (ראו ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שניה תשס"א) 402; א' ח' שאקי וא' אלתר, "תוקפם האקסטרה-טריטוריאלי של צווים מקומיים בפשיטת רגל בין-לאומית", הפרקליט לה (תשמ"ד) 192, 208) - ושתי זיקות אלו מתקיימות בענייננו. על כן, במישור העקרוני, לא הייתה מניעה להתחשב בפשיטת הרגל האמריקנית של המערער גם בהליך המתנהל בישראל. עד כאן להיבט העקרוני של תחולת פשיטת-רגל זרה בישראל. ואולם, במקרהו של המערער, פשיטת הרגל האמריקנית אינה יכולה לסייע בידו, שכן אם נכיר, לגבי ההליכים המתנהלים לגביו בישראל, בתוקפו של צו עיכוב ההליכים האמריקני, משמעות הדבר תהיה כי אין המערער רשאי לנהל הליכים אלה בעצמו. נטעם לכך הוא, כי בד בבד עם מתן צו עיכוב ההליכים מונתה למערער בארצות הברית נאמנת על נכסיו. לנאמן בהליך פשיטת הרגל האמריקני מוקנית שליטה על כל נכסי החייב, לרבות זכויותיו בהליכים המשפטיים שהיה צד להם; ראו 11 U.S.C. 541(a)(1); Collier on Bankruptcy (15th ed. Rev. 2001) para. 541.08. כלל הוא, שכאשר על-פי דין מקום מינויו מוקנית לנאמן, כחלק מהנכסים המוקנים לו במסגרת כינוס הנכסים, גם זכות תביעה של החייב (לרבות זכות החייב להמשיך בהליכים תלויים ועומדים), אזי ההכרה בהליך פשיטת הרגל הזר תגרור מאליה גם הכרה בכוחו של הנאמן לבוא במקום החייב בהליכים המקומיים; ראו P. Smart, Cross-Border Insolvency (2nd ed. 1998) 212; שאקי ואלתר, במאמרם הנ"ל, בעמ' 209. בענייננו, אם כן, ההכרה של בית המשפט הישראלי בהליך האמריקני משמעה כי הנאמנת צריכה לבוא בנעלי המערער לעניין ההליכים שלפנינו. במצב דברים זה, לא יהיה זה מן המידה לאפשר למערער להישמע בטענה שהוא מנוע על-ידי צו הכינוס ועיכוב ההליכים הזר מלהוסיף לערבון המופקד בבית המשפט, בזמן שהוא - ולא הנאמנת על נכסיו - ממשיך לנהל בארץ את ערעורו ואת ההליכים הנלווים אליו (כולל הליך זה), מבלי שלנאמנת תהיה כל נגיעה בדבר. הסתמכותו של המערער על צו הכינוס - הבאה לידי ביטוי גם בסירובו לשלם את סכום ההוצאות שנפסק נגדו בבש"א 2338/01 - לא רק שהיא נסתרת מניה וביה, אלא כורכת היא בחובה חשש לחוסר תום-לב. יוער גם, שבמעשי המערער המתוארים בהחלטת בית המשפט האמריקני לפשיטת-רגל מיום 8.12.98, הכוללים אי-שמירה בלתי-מוצדקת על מסמכים חשובים ומסירת הצהרות כוזבות, יש כדי להביא למסקנה שדרישת ה"צדק", שמציב סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ כתנאי להכרה בהחלטה זרה, לא מתקיימת בענייננו. מטעמים אלה אין בקיומו של הליך פשיטת הרגל הזר כדי להקים עילה להתערבות בהחלטת כבוד הרשם. 5. דין אחר יש להשגות המערער על טעמי כבוד הרשם, שלא להשיב את גובה הערבון לקדמותו. כפי שהטעים כבוד הרשם בהחלטתו, אין לסטות מהחלטות קודמות שניתנו בנוגע לגובה הערבון בהעדר שינוי בנסיבות שיש בו להצדיק את הגדלתו. שינוי הנסיבות העיקרי עליו הצביע המשיב הינו שעם סיום הדיון בערעורים הקשורים לערעורו של המערער, נותר רק הערבון שהופקד על-ידי המערער בהליך העיקרי, שגובהו נקבע (על-ידי הרשמת אפעל-גבאי) בהתחשב בקיומם של הערבונות בערעורים האחרים הקשורים. הרשם סבר שאין להשית על המערער את סכום הערבון הכולל שנקבע ביחס לערעורים כולם, הן מהטעם שהיה על המשיב להביא בחשבון לפחות חלק מהוצאותיו בעת שהגיע לכלל פשרה עם יתר המערערים, והן מהטעם שהצדדים בערעור כבר גמרו לטעון, בעוד שבקשה להגדלת הערבון חייבת לצפות הוצאות עתידיות. מטעמים אלה סבר שמן הראוי להגדיל את סכום הערבון, אך לא עד לגובה שנקבע בהחלטתו הקודמת, ולכן החליט להפחית את סכום הערבון ולהעמידו על סך 240,000 ש"ח. לטעמי, לא היה בסיום הדיון בערעורים האחרים משום שינוי נסיבות המצדיק הגדלה כלשהי בגובה הערבון שהוטל על המערער. הסדר הפשרה אליו הגיע המשיב עם כל אחד מהמערערים האחרים היה אמור להתחשב - כעניין נורמטיווי - בהוצאות המשיב שכבר הוצאו בכל אחד מן הערעורים; ואין זה מעלה או מוריד אם בפועל נתן המשיב את דעתו לנושא זה. אין בידי לאמץ גישה המניחה כי חלק מן המתדיינים בפרשה אחת יוכלו להתפשר זה עם זה, תוך הטלת הוצאות ההליך שהתנהל עד לפשרה על כתפי צד אחר הממשיך להתדיין. באשר לנסיבות האחרות שהצדיקו, לשיטת המשיב, את הגדלת סכום הערבון, הרי שאלה כבר נלקחו בחשבון בהחלטת הרשמת אפעל-גבאי, ולא היה מקום לשנות את גובה הערבון על בסיסן בשלב המאוחר בו הוגשה בקשתו השניה של המשיב; כארבע שנים לאחר גמר שמיעת הטענות בערעור, כשהוצאות נוספות לא נצפו עוד. מטעם זה דין הערעור להתקבל. 6. הערעור מתקבל, החלטת כבוד הרשם מתבטלת והערבון מועמד על הסכום המופקד. לאור אי-הבהירות בנוגע למעמדו של המערער - במובחן מהנאמנת המופקדת, לטענתו, על נכסיו - ולאור הימנעותו של המערער מלשלם את ההוצאות שנפסקו נגדו בבש"א 2338/01, אני נמנע מעשיית צו להוצאות. ניתן היום י"ב באדר התשס"ב (24.2.02). ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01103590.F04 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il