טאהר אבו דיב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10357/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10357/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים: 1. טאהר אבו דיב 2. יעקוב אבו דיב 3. איוב אבו דיב 4. לוטפי אבו דיב 5. סאלח אבו דיב 6. איימן ג'נאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פלילי 4161/05 מיום 27.8.06 שניתן על ידי כבוד השופט י' דר תאריך הישיבה: ט"ו באייר התשס"ז (3.5.07) בשם המערערים: עו"ד זילי ולדמן בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט ע' פוגלמן: מבוא 1. המערערים שלפנינו, טאהר, יעקב, איוב, לוטפי וסאלח אבו דיב ואיימן ג'נאם הם בני משפחה אחת אשר הואשמו בצוותא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובשלוש עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 29, 329, 380 ו- 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בגין פגיעות שפגעו במחמוד, חסן, ממדוח ועבד אבו-סאלח (להלן:"מחמוד" "חסן" "ממדוח" ו"המתלונן"). זאת, על רקע סכסוך שנתגלע בין טאהר למתלונן. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' דר) הרשיע את טאהר, יעקב, לוטפי וסאלח בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, וזיכה את איוב, אחמד ואיימן מעבירה זו. בנוסף, הורשעו טאהר, יעקב, איוב ואיימן בעבירה אחת של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. המערערים כולם זוכו משתי עבירות נוספות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. בגין הרשעתם נגזר על טאהר ויעקב עונש מאסר בן 30 חודשים, מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל; על איוב ואיימן נגזר עונש מאסר בן 24 חודשים, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל; ועל לוטפי וסאלח נגזר עונש מאסר בן 18 חודשים, מתוכם 9 חודשים לריצוי בפועל. בנוסף, חויבו טאהר, יעקב, איוב ואיימן, ביחד ולחוד, לשלם למתלונן פיצוי בסך 50,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו, שנסב על הכרעת-הדין, ולחלופין, על גזר הדין. נפנה, בראשית הדברים, לתיאור הממצאים העובדתיים שנקבעו בידי בית-משפט קמא. התשתית העובדתית שנקבעה בידי בית-משפט קמא 2. ממכוניתו של טאהר נגנב ציוד המשמש אותו בעבודתו. הציוד הוחזר לטאהר לאחר ששילם תמורתו "כופר" למתווך. פרשת הגניבה העלתה את חמתם של המערערים, אשר חשדו כי המתלונן ומחמוד אחראים לגניבת המכשיר ולהשבתו, וכי דמי הכופר הגיעו לכיסם. במטרה לקבל בחזרה לידיהם את תשלום הכופר ולנקום במתלונן, רקמו המערערים תוכנית פעולה בת שני שלבים. בשלב הראשון, הוזמנו מחמוד ואביו, נאיף אבו-סלאח (להלן:"נאיף") לביתו של טאהר. יוזכר, כי מחמוד הוא בן דודו של המתלונן. עם הגיעם לבית, הופרדו השניים, ומחמוד "נחקר" אודות מעורבותו בגניבה. במהלך חקירה זו, הוכה מחמוד על ידי טאהר ויעקב בשעה שלוטפי וסאלח עומדים בכניסה לחדר ומונעים מנאיף לחוש לעזרת מחמוד (עמ' 15 להכרעת-הדין). נאיף, כך נקבע, עזב את המקום בכדי להביא לשם את המתלונן ואת חסן אביו, וכאשר שב לבית מצא את בנו במצב קשה מזה בו עזב אותו (עמ' 15 להכרעת-הדין). באשר לאירוע זה נקבע, כי טאהר ויעקב הם שתקפו את מחמוד, ולוטפי וסאלח סייעו בידם, ועל כן יש לראות אותם כמבצעים בצוותא. משכך, יש להרשיע את הארבעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות בגין הכאתו של מחמוד. איוב, אחמד ואיימן, נקבע, לא השתתפו בהכאתו של מחמוד ועל כן יש לזכותם מעבירה זו. 3. בשלב השני, כך הכרעת-הדין, הוזמנו המתלונן – עם אביו, חסן, ואחיו, ממדוח – לביתו של טאהר, בתואנה כי המערערים מעוניינים להגיע עמם ל"סולחה". כאשר הגיעו לבית, הופרד המתלונן מאביו ואחיו ו"נחקר" אודות מעורבותו בגניבה. משסירב המתלונן לאמת את חשדות המערערים, הוכה נמרצות על ידי טאהר, שיבלי, איוב, יעקב ואיימן ונגרמו לו חבלות קשות בכל חלקי גופו. בין היתר, סבל המתלונן מפגיעות בכבד ובבית החזה, מפגיעה שטחית בראש ובצוואר ומכוויה מדרגה שנייה בכתף (ת/1). כוויה זו, כך נקבע, נגרמה על ידי מלקחיים שחוממו מעל מכשיר צלייה ("מנגל") והונחו על כתפו של המתלונן (עמ' 5 להכרעת-הדין). טענת המערערים, לפיה הכוויה נגרמה כאשר חסן בעט במכשיר המנגל וגחלים תועות פגעו במתלונן – נדחתה, ונקבע, כי חסן הפך את המנגל רק לאחר שהכוויה נגרמה (עמ' 11 להכרעת-הדין). בהמשך נקבע, כי בשעת האירוע הוחזקו ממדוח וחסן בתוככי הבית וראו, דרך חלון, את תקיפת המתלונן בידי המערערים. עוד נקבע, כי אחמד, סאלח ולוטפי, שהו איתם באותו חדר (עמ' 16-15 להכרעת-הדין). בהקשר זה צוין, כי לדלת הכניסה לבית לא הייתה ידית פנימית, אולם לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי שיסביר את העדרה. בד בבד נקבע, כי איוב ניצב בצידה החיצוני של הדלת ומנע את פתיחתה. בסיכומו של דבר נקבע, כי טאהר, יעקב, איוב ואיימן תקפו את המתלונן וגרמו לו – בכוונה תחילה – חבלות חמורות, ועל כן יש להרשיעם בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. אחמד, לוטפי וסאלח לא השתתפו בתקיפתו של המתלונן, ועל כן יש לזכותם מן האישום בעניין זה. לבסוף נקבע, כי אין די ראיות להרשעת מי מהמערערים בתקיפתם של ממדוח וחסן (עמ' 16 להכרעת-הדין). הטענות בערעור 4. לשם הבהירות, תחולקנה הטענות שהועלו בהודעת הערעור לשלושה ענפים: בענף הראשון, תובאנה טענות המתייחסות לתקיפתו של מחמוד. בענף השני, תובאנה טענות המתייחסות לתקיפתו של המתלונן, ובענף השלישי, תובאנה טענות המתייחסות לפגמים אשר נפלו, להשקפת המערערים, בחקירה המשטרתית שהתנהלה בעניינם. 5. בענף הראשון נטען, כי לא היה מקום להרשעתם של טאהר, יעקב, לוטפי וסאלח בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בגין תקיפתו של מחמוד, שכן העדויות עליהן התבססה הרשעתם – ובעיקר אלו שניתנו על ידי נאיף ומחמוד – היו בלתי מהימנות ונתגלעו ביניהן ובתוכן סתירות רבות. 6. בענף השני נטען, כי ההרשעה בתקיפת המתלונן התבססה על עדויותיהם של המתלונן, חסן וממדוח בהן לא היה מקום ליתן אמון, משום שיש בהן סתירות והן אינן עולות בקנה אחד זו עם זו; משום שהן אינן מוכיחות מי מהמערערים – אם בכלל – השתתף בתקיפה; ומשום שהן ניתנו על ידי קרובי משפחה. בהמשך, תוקפים המערערים את המבנה העובדתי ששימש להרשעתם מן המסד ועד הטפחות, לרבות הקביעה לפיה לא ניתן היה לפתוח את דלת היציאה מן הבית ואיוב הוא שמנע את יציאתם של חסן וממדוח מהבית; והקביעה לפיה חסן יכול היה לראות את אירוע התקיפה דרך חלון החדר בו הוחזק. עוד נטען בענף זה, כי בעוד שבכתב-האישום ובסיכומי המשיבה נאמר כי המתלונן הותקף באמצעות אגרופן, עובדה זו לא נזכרה בהכרעת-הדין ועצם העלאתה הביא לכך שבית-משפט התרשם באופן מופרז מחומרת האירוע. בהמשך נטען, כי לא היה מקום להרשעתם של טאהר, יעקב, איוב ואיימן בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בגין תקיפתו של המתלונן, שכן נסיבות המקרה אינן מבססות את יסודותיה של עבירה זו: החבלות שנגרמו למתלונן היו – לפי חוות-דעת רפואיות – קלות ולא חמורות; לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מעשי המערערים לחבלות אלו; וכן לא הוכח קיומה של כוונה לגרום חבלות למתלונן. 7. בענף השלישי טוענים המערערים, כי בחקירה המשטרתית נפלו מחדלים אשר הקשו עליהם להוכיח את גרסתם. בין היתר, מפנים הם לאי-עריכתה של השוואה בין הכוויות שהתנוססו על גופו של המתלונן למלקחיים; לאי-בדיקת השאלה כיצד נשברה דלת הבית; לאי-ביצועו של שחזור שיוכיח כי חסן וממדוח היו יכולים לראות את אירוע התקיפה מבעד לחלון; ולכך שלא נערך בביתם חיפוש אשר יוכיח קיומו של נשק קר ששימש לתקיפת המתלונן. עוד נטען, כי בחקירתם במשטרה לא יודעו המערערים כי הם נאשמים בעבירה של שימוש בנשק קר, ובכך הופרו זכויות יסוד שלהם כנחקרים. 8. לחלופין נטען, כי העונש שנגזר על המערערים חמור יתר על המידה. לפי הטענה, לטאהר, יעקב, איוב ואיימן, אין הרשעות קודמות, בעוד שסאלח ולוטפי הם בעלי עבר פלילי שאינו מכביד. עוד נטען, כי רציחתו של שיבלי, בן משפחתם של המערערים (בשלב מאוחר יותר), גרם לאחרונים טראומה קשה. לבסוף נטען, כי הענישה המחמירה שהושתה על המערערים פוגעת בסיכויי הפיוס ביניהם לבין משפחת המתלונן. 9. המשיבה תומכת בפסק-דינו של בית-משפט קמא מטעמיו. להשקפתה, פסק-הדין מבוסס כולו על ממצאי עובדה ומהימנות בהם אין עילה להתערב. בית-משפט קמא, מדגישה המשיבה, היה מודע היטב לכך שהמעשים המיוחסים למערערים בוצעו במהלך קטטה רבת משתתפים שהעדים המתייחסים אליה הם בני משפחה ונהג במשנה זהירות בטרם ניגש להכריע את הדין. במצב דברים זה, אין, להשקפתה, יסוד להתערבות בממצאיו העובדתיים. דיון התערבות בממצאי עובדה ומהימנות 10. בטרם נפנה לעסוק בהשגותיהם של המערערים לגופן, יש ליתן את הדעת לכך שאלו עוסקות כולן בהשגה על ממצאי מהימנות שנקבעו בידי בית-משפט קמא ועל ממצאי העובדה הנובעים מהם. כידוע, בממצאים מעין אלה, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב (ראו, בין רבים, פסקה 23 לחוות-דעתו של השופט לוי בע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם). והשוו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436). כמובן, שאין בדברים אלה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור לסטות מן הכלל במקרים חריגים, בהם נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים (ראו, למשל, ע"פ 9216/03 ז'אן אלרז נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לאחר בחינת הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי וחומר הראיות שהונח לפניו, איני סבור כי נסיבות חריגות מעין אלה מתקיימות במקרה שלפנינו. אעיר, בצד האמור, כי סקירת חומר הראיות מעלה, לדעתי, טעות שנפלה בהכרעת-הדין בנוגע לחלקו של יעקב בתקיפתו של מחמוד. לנקודה זו אתייחס בהמשך, אולם לשם שלמות התמונה ייאמר כבר עתה, כי גם כאשר הדברים מובאים על תיקונם, תעמוד ההרשעה בעינה. תקיפתו של מחמוד 11. אין חולק על כך שמחמוד נחבל, שכן מחוות-דעת רפואית שהוגשה בעניינו עולה, כי בפניו נמצאו שטפי דם (ת/6). המחלוקת מתמקדת, אפוא, בשאלה, מי מבין המערערים השתתף בתקיפתו. בית-משפט קמא קבע, כי טאהר, יעקב, לוטפי וסאלח הם שנושאים באחריות לתקיפה זו. המערערים סבורים, כי קביעה זו אינה מעוגנת בחומר הראיות. לצורך הכרעה בטענותיהם בעניין זה, נפנה לבחינת העדויות הרלוונטיות, שהראשונה שבהם, היא עדותו של מחמוד עצמו. מחמוד מסר, כי טאהר, סאלח, איימן, איוב ולוטפי תקפו אותו באגרופים אחרי שליפפו כבלים על ידיהם, וכי חלקה הראשון של התקיפה ארך 30 או ארבעים דקות (עמ' 64 לפרוטוקול). כאשר נאיף הגיע לחדר המכות פסקו, אולם לאחר שעזב, הכו אותו המערערים ביתר שאת במשך כחצי שעה נוספת (עמ' 64 לפרוטוקול). גרסתו של נאיף באשר לאירוע התקיפה היתה שונה בנקודות משמעותיות מזו של מחמוד. בעוד שמחמוד טען כי המערערים כולם השתתפו בתקיפתו, הצביע נאיף על מעורבותם של טאהר, יעקב, סאלח ולוטפי בלבד. לגרסתו, הוא נזעק לחדר בו הוחזק מחמוד לאחר ששמע צעקות שעלו ממנו: "ת. הכניסו אותו [הכוונה למחמוד, ע' פ'] לחדר ובאמצע כוס הקפה שמעתי שהוא התחיל לצעוק. עמדתי והלכתי לחדר והם הרביצו לו כמה סטירות. ש. מי הרביץ. ת. אם אני לא טועה זה היה טאהר ואולי יעקב. היו שניים נדמה לי. כשבאתי להסתכל אז סאלח ולוטפי עמדו ליד הדלת ולא נתנו לי להיכנס כדי להוציא את הבן...נתנו לו מכות. בשלב הזה היו כמה סטירות. ... ש. מי היה בתוך החדר ומי היה איתך. ת.טאהר ויעקב היו עם מחמוד. כששמעתי את הצעקה ובאתי לדלת אז לוטפי וסאלח עמדו ולא רצו לתת לי להיכנס לחדר" (עמ' 52-51 לפרוטוקול, ההדגשות הוספו, ע' פ'). 12. בית-המשפט קיבל אמנם את גרסתו של מחמוד לגבי עצם התרחשותה של התקיפה, אולם רכיבים משמעותיים בגרסה זו נדחו, וגרסתו של נאיף הועדפה על פניה. מכאן שלמעשה, ההשגות שמעלים המערערים ביחס לגרסתו של מחמוד התקבלו על דעתו של בית-משפט קמא ומשכך, קשה להבין מה ביקשו המערערים להשיג בכך ששבו ותקפו את אדניה של גרסה זו גם עתה. העדפת גרסתו של נאיף על פני זו של מחמוד, כמו גם על פני הגרסאות שמסרו המערערים עצמם, היא עניין מובהק שבמהימנות וכפי שצוין, בקביעות מעין אלה, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב. למעלה מן הדרוש, בחנתי גרסה זו גם לעיצומה ולאחר שעשיתי כן, הגעתי למסקנה, כי אין יסוד להתערב בהעדפתה על פני גרסתו של מחמוד ועל פני הגרסאות שמסרו המערערים עצמם. ראשית, משום שנדבכים רבים בה זכו לאישוש חיצוני בעדויות השונות. שנית, משום שלא שוכנעתי כי הסתירות עליהן מצביעים המערערים מפחיתות ממהימנותה, ושלישית, משום שגרסאות המערערים רצופות, כך נראה, סתירות ופרכות. אפרט טעמים אלה כסדרם. 13. כפי שציינתי, נדבכים רבים בגרסתו של נאיף זכו לאישוש בעדויות שונות. כך, גרסתו באשר לאירועים שקדמו להגעתו לביתו של טאהר זוכה לאישוש בעדותו של מחמוד (עמ' 63 לפרוטוקול ואילך); תיאור האופן בו נלקח מחמוד לחדר הצדדי מתואר באופן דומה מאוד בעדותו של טאהר (עמ' 87 לפרוטוקול); תיאור חלקו הראשון של אירוע התקיפה – לרבות העובדה שטאהר סטר למחמוד – נזכרת בעדותו של טאהר עצמו (עמ' 88 לפרוטוקול) וכן בגרסתו של לוטפי (עמ' 2-1 לת/13 ועמ' 130-129 לפרוטוקול בהתאמה). בנוסף, חרף כך שלוטפי לא הודה כי הוא השתתף בתקיפתו של מחמוד, הרי דברים שאמר בעדותו עולים בקנה אחד עם עובדות הרקע לתקיפה הנזכרות בעדותו של נאיף (עמ' 130-129 לפרוטוקול). לבסוף, גרסתו של נאיף, לפיה כאשר שב לבית היה מחמוד נתון במצב קשה עולה גם מגרסתו של חסן, אשר סיפר אף הוא כי כאשר הגיע עם נאיף לבית נוכח לדעת כי מחמוד הוכה ועשה את צרכיו במכנסיו בשל הפחד הרב בו היה שרוי (עמ' 25 לפרוטוקול). 14. בטענת המערערים בדבר סתירות שנתגלעו בגרסתו של נאיף – לא מצאתי ממש, שכן להשקפתי, סתירות אלה אינן מקעקעות את מהימנותה של גרסתו. המערערים טוענים, כי העובדה שנאיף ראה אותם מכים את בנו, וחרף כך, עזב את ביתו של טאהר על מנת להביא למקום את חסן – תמוהה. והנה, נאיף עצמו מסביר את התנהלותו בעניין זה:"השארתי את הבן שלי אצלהם (כך במקור, ע' פ') מתוך אמונה מלאה, שבאתי וראיתי שהבן שלי היה במצב קשה יותר. הם היו לבד ועשו מה שעשו. לא ציפיתי לזה" (עמ' 52 לפרוטוקול). נאיף ציין עוד, כי הוא לא חש שבנו נתון בסכנה משום שהאמין כי ניתן יהיה לגשר על המחלוקת (עמ' 56 לפרוטוקול). להשקפתי, אף אם עזיבת הבית אינה נראית, בדיעבד, כצעד הנבון ביותר שניתן היה לנקוט בסיטואציה אליה נקלע נאיף, הרי שניתן לומר כי נוכח היכרותו הארוכה של נאיף עם המערערים – עליה העידו גם המערערים עצמם – ובהתחשב בכך שבשלב הראשון, אירוע התקיפה היה קל יחסית, עזיבת הבית לא היתה צעד בלתי סביר במידה שיש בה כדי לקעקע את מהימנות גרסתו של נאיף. טענת המערערים לפיה העדר העקביות המתגלה בגרסתו של נאיף ביחס לנוכחותו של איימן בבית מלמדת כי מטרתו היתה להפליל את המערערים כולם – אינה יכולה להתקבל. אם אכן ביקש נאיף להפליל את המערערים כולם באירועים, אין זה סביר שיטען כי רק חלקם השתתפו בתקיפתו של מחמוד. 15. לכך יש להוסיף, כי סקירת גרסאותיהם של המערערים מעלה תמיהות של ממש. באשר לגרסתו של טאהר, הרי שחרף כך שהוא התייחס בעדותו לתקיפתו של מחמוד – ואף הודה, כאמור, כי סטר לו (עמ' 88 לפרוטוקול) – הוא התעלם כליל מאירוע זה בהודעה שמסר במשטרה (ת/19). כאשר נדרש לשינוי שחל בגרסתו, השיב:"את רוצה את האמת? שאמשיך להגיד שאני לא יודע?.. קודם היה סיפור אחר ועכשיו סיפור אחר. לפני שנתיים [הכוונה למועד גביית ההודעה, ע' פ'] היה משהו אחר ועכשיו משהו אחר. עכשיו העניין התפתח אחרת. בהתחלה לא שיקרתי, אמרתי שאני לא יודע כי לא רציתי להגיד כלום" (עמ' 88 לפרוטוקול. ההדגשות הוספו, ע' פ'). טאהר גם טען בעדותו, כי איש לא ראה אותו מכה את מחמוד, אולם הן נאיף הן לוטפי טענו אחרת. עוד הוא טען, כי לאחר שנאיף הגיע לחדר אליו נלקח מחמוד, הרוחות נרגעו (עמ' 88 לפרוטוקול) אולם טענה אחרונה זו עומדת בסתירה הן לגרסתו של מחמוד והן לגרסתו של נאיף, אשר ציינו שניהם כי לאחר שנאיף עזב את בית אבו-דיב, מצבו של מחמוד אך החמיר. תמיהות נוספות עולות מן הגרסה שמסר יעקב. בעוד שבתחילה מסר, כי נכנס ישירות לבית אחיו משום שראה אורחים במרפסת הבית (עמ' 100-99 לפרוטוקול) ורק לאחר כניסתו לשם גילה כי נאיף ובנו נמצאים בבית, בהמשך טען, כי האורחים הגיעו לביתו של טאהר רק זמן רב לאחר ששב מעבודתו (עמ' 101 לפרוטוקול). אם נוסיף לכך את העובדה שאיוב מסר כי הוא ויעקב עלו לביתו של טאהר "כמעט באותו זמן" (עמ' 110 לפרוטוקול) לאחר שראו את נאיף ומחמוד בין האורחים שישבו במרפסת הבית (שם), נמצא כי התמורות שחלו בגרסתו של יעקב מעלות ספקות באשר למהימנותה. גרסאותיהם של סאלח ולוטפי באשר לסיבה בגינה הגיעו ביום האירוע לביתו של טאהר לקו אף הן בחוסר עקביות. כך, בעוד שסאלח טען בתחילה כי הוא הגיע לביתו של טאהר לאחר שאחד מבני השכנים ציין בפניו כי במקום נראתה התקהלות (עמ' 1 לת/22) הרי שבעדותו הוא הודה כי הגיע לבית משום שידע כי מתנהלת שם חקירה (עמ' 139 לפרוטוקול). זוהי אף תמונת הדברים באשר ללוטפי, שטען בתחילה כי ביקש להיפגש עם נאיף כדי לשוחח עמו על בעיות הסמים של מחמוד, אך בהמשך טען כי נפגש עמו כדי לשוחח גם על נושא הגניבה (עמ' 1 לת/13 ועמ' 126 לפרוטוקול בהתאמה). 16. סיכומו של דבר, בעוד שנדבכים רבים בגרסתו של נאיף קיבלו אישוש ממקורות נוספים, גרסאותיהם של המערערים זרועות סתירות. לכך, מצטרפת העובדה שבידי המערערים לא עלה ליתן נימוק משכנע לנוכחותם המשותפת בביתו של טאהר בדיוק במועד בו היו אמורים להגיע לבית נאיף ובנו. כל אלה מובילים, לדעתי, למסקנה, כי בדין הועדפה גרסתו של נאיף על פני זו של המערערים. יחד עם זאת, אף אם מקבלים אנו את הקביעה בדבר מהימנות עדותו של נאיף, יש להעמיד נקודה אחת על דיוקה: אין בנמצא אינדיקציה ברורה לכך שיעקב הכה את מחמוד, אלא רק לכך שהוא נכח בחדר בו מחמוד הוכה. אסביר את דבריי. גרסתו של נאיף בדבר מעורבותו של יעקב בתקיפתו של מחמוד עומדת לבדה ואינה נתמכת בעדויות נוספות, פרט לזו של מחמוד אשר, כאמור, חלקים ניכרים ממנה נמצאו בלתי מהימנים. כעולה מן הציטוט שהובא לעיל, נאיף עצמו לא היה בטוח אם יעקב השתתף בתקיפתו של מחמוד אם לאו. כאשר הוא נשאל האם יעקב נכח בחדר הוא עונה בחיוב בבטחון וללא ספקות, אולם כאשר הוא נשאל האם יעקב הכה את מחמוד תשובתו אינה מוחלטת: "עמדתי והלכתי לחדר והם הרביצו לו כמה סטירות. אם אני לא טועה זה היה טאהר ואולי יעקב. היו שניים נדמה לי" (עמ' 52 לפרוטוקול, ההדגשות הוספו, ע' פ'). נמצא אפוא, כי העדות המהימנה היחידה הקושרת את יעקב לתקיפתו של מחמוד אינה נקייה מספקות. גם אם יש יסוד לחשוד כי יעקב אכן הכה את מחמוד, לא הוכח – במידת ההוכחה הנדרשת בפלילים – כי כך אכן אירע. כפי שיובהר בהמשך הדברים, קביעתי זו אינה משנה את תמונת ההרשעה. תקיפתו של מחמוד – סאלח אחמד, לוטפי ויעקב כמבצעים בצוותא 17. בית המשפט המחוזי קבע כי סאלח ולוטפי ניצבו בכניסה לחדר בו הוכה מחמוד ומנעו מנאיף לחוש לעזרתו. חרף כך שסאלח ולוטפי לא השתתפו באופן אקטיבי בתקיפתו של מחמוד, אני סבור כי אין לגזור את מידת אחריותם לעבירה מאופי תרומתם הפיסית בלבד, שכן חרף "חלוקת העבודה" בין המערערים, חלקם של סאלח ולוטפי בהגשמת התוכנית העבריינית היה מהותי. הם היוו חלק מהגוף העברייני ונטלו חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתם לביצוע הייתה "פנימית". הייתה להם שליטה פונקציונאלית, יחד עם אחרים, על האירוע העברייני ועל התפתחותו. הם נטלו חלק בהחלטה משותפת לביצוע התוכנית העבריינית ואין ספק באשר להיותם בעלי המחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה של העבירה בה הורשעו. נוכח האמור, אני סבור כי הרשעתם כמבצעים בצוותא – היתה מוצדקת (השוו: ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 871, 878-877; ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 252-249). קביעת בית המשפט המחוזי כי נוכח מעשיהם יש לראות אותם כמבצעים בצוותא של עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, מקובלת אף עלי. 18. מצב הדברים באשר ליעקב מורכב יותר. כפי שכבר הוזכר, כי יעקב נכח בחדר בו הוכה מחמוד, אולם לא ניתן לקבוע כי הוא עצמו הכה אותו. להשקפתי, עובדה זו אינה משנה את עובדת הרשעתו – כמבצע בצוותא – של עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות בגין תקיפתו של מחמוד. יעקב נכח בחדר בו הוכה מחמוד. אף אם נניח לטובתו כי הוא לא ביצע פיסית את עבירת התקיפה, אין בכך כדי לשלול את היותו מבצע בצוותא; שכן ביצוע פיסי של יסוד מיסודות העבירה אינו תנאי הכרחי לביצוע בצוותא (סעיף 16 לפסק-דינו של השופט לוי בע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). והשוו: ע"פ 2796/96 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403; ע"פ 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 791, 802). לא ניתן להטיל ספק בכך שביעקב התקיימה כוונה לבצע בצוותא חדא עם יתר המערערים את עבירת התקיפה. נוכחותו של יעקב בביתו של טאהר ביום האירוע הייתה מכוונת. הוא ידע לשם מה הגיעו נאיף ומחמוד לבית והיה מודע היטב לחשדות שייחסו להם המערערים. הוא נכח כאשר הוטחו במחמוד ההאשמות בדבר מעורבותו בגניבה וכאשר נלקח מחמוד לחדר צדדי. הוא גם ידע היטב מה היתה התוכנית שרקמו המערערים ביחס אליו. כל אלה, מובילים למסקנה כי יעקב נמנה עם מתכנניה של התוכנית העבריינית והתקיימה בו המחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה של העבירה. על יסוד כל האמור, אני סבור כי יש להותיר על כנה את הרשעתם של טאהר, יעקב, סאלח ולוטפי בתקיפתו של מחמוד. תקיפתו של המתלונן – בחינת התשתית העובדתית ששימשה בסיס להרשעה 19. כפי שציינתי לעיל, השגותיהם של המערערים באשר להרשעתם בתקיפתו של המתלונן כוונו כולן נגד קביעות עובדה ומהימנות, ובקביעות מעין אלה, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב. בחינת העדויות העיקריות עליהן התבססה ההרשעה מובילה, לדעתי, למסקנה לפיה גם במקרה זה אין כל הצדקה להתערבות בממצאים אלה. ראשית, לעדותו של המתלונן. לגרסת המתלונן, הכה אותו טאהר מאחור באמצעות אגרופן עשוי ברזל, וכאשר הסתובב, החלו יעקב, טאהר, איוב, איימן ושיבלי להכותו, תוך שהם גוררים אותו אל מחוץ לבית (עמ' 8 לפרוטוקול). המערערים, כך המתלונן, לא הסתפקו במכות שהפליאו בו, ובשלב הבא, חימם איוב זוג מלקחיים על גבי מכשיר צלייה ("מנגל") והניח אותם על כתפו (עמ' 8 לפרוטוקול). בהמשך, איימן וטאהר הסירו את נעליו וגרביו ואז הכו אותו בכפות רגליו באמצעות המלקחיים הלוהטים. בהמשך, מסר איוב לטאהר גחל בוער והאחרון הניח אותו על מותנו הימנית אחורית (עמ' 9 לפרוטוקול). המתלונן לא זכר אם אחמד, לוטפי וסאלח הכו אותו (עמ' 13 לפרוטוקול). אירוע התקיפה תואר, מזווית אחרת, גם על ידי חסן וממדוח. כזכור, שני אלה הופרדו מן המתלונן בזמן התקיפה. בחדר בו הוחזקו היה חלון, וכך תיאר ממדוח את המחזה שנגלה לעיניו משם: "היה שם חלון קטן שהשקיף החוצה, הם שמו את אחי בחוץ. בחוץ היה טאהר, יעקב, איימן, איוב ושיבלי ז"ל. בינתיים הם תופסים אותנו בפנים... אני ואבא שלי מנסים לרוץ לחלון כדי לראות מה הם עושים באחי, פעם אני רץ ופעם הוא. לפעמים אנחנו לא רואים שום דבר. אני רצתי לחלון ומה שאני ראיתי זה ששיבלי ז"ל קופץ על הבטן של עבד אל בסט [המתלונן, ע' פ'] וגם איימן קופץ על הראש של עבד אל בסט וגם טאהר נתן לו מכות ובעיטות בבטן, ברגל כל מיני בעיטות... בידו של שיבלי ז"ל היה דוקרן, משהו עם ברזל שהיה ביד שלו, ונתן מכות בראש של אחי. יש שם שביל גרניט קטן של 20 ס"מ... הם החזיקו את הראש שלו ונתנו לו בגרניט. זה היה שיבלי ז"ל. טאהר הוריד לעבד אל בסט את הנעליים שלו ואיימן משך את המנגל שהיה בצד ימין והתחיל לשים מלקחיים על הרגליים של עבד אל בסט... לאחר מכן, כמו שאני זוכר... איוב קרע לו את החולצה וגם המשיכו לקפוץ לו על הבטן שלו יעקב וגם איימן וגם יעקב נתן לו הרבה מכות... אמרתי שאיימן משך את המנגל וכיוון אותו לעבד אל בסט. הוא שם את המלקחיים על המנגל, חימם את זה ושם על הכתף של אחי וגם על המותן השמאלי" (עמ' 36-35 לפרוטוקול). 20. חסן מסר, כי מבעד לחלון החדר בו הוחזק הוא ראה את שיבלי, טאהר, איוב, איימן ויעקב מכים את המתלונן. עוד ראה את טאהר חולץ את נעליו ומכה אותו בכפות רגליו באמצעות המלקחיים (עמ' 27 לפרוטוקול). חסן ראה עוד, את איימן מושך במנגל שהיה בפינה ליד הדלת ומניח אותו בין רגליו של איוב (עמ' 27 לפרוטוקול). 21. עינינו הרואות, כי בנדבכים העיקריים, קיים דימיון של ממש בין גרסאותיהם של המתלונן, ממדוח וחסן: שלושתם מוסרים כי יעקב, טאהר, איוב, איימן ושיבלי הם שגררו את המתלונן אל מחוץ לבית; חסן וממדוח מוסרים כי בתוך הבית נשארו עמם אחמד, סאלח ולוטפי; והמתלונן עצמו מוסר, כי לא ראה את אחמד, סאלח ולוטפי במהלך התקיפה; התיאור שמסרו שלושתם לגבי זהות המערערים שהכו את המתלונן מחוץ לבית – זהה; ושלושתם מוסרים אותה גרסה לגבי האופן בו נגרמו הכוויות על גופו של המתלונן. חלקים משמעותיים של גרסה זו זכו לאישוש גם מפיו של נאיף (ראו עמ' 53 לפרוטוקול). אכן, כטענת המערערים, התגלו סתירות מסוימות בין גרסאותיהם של המתלונן, חסן וממדוח אך אין באלה כדי לקעקע את ממצאי המהימנות עליהם עמד בית-משפט קמא, והן נגזרות מאופיו של האירוע נושא הערעור – קטטה רבת משתתפים, המתנהלת בו זמנית במספר זירות. יפים לעניין זה דברים שנאמרו באחת הפרשות מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) לנדוי: "בעדויות על קטטה רבת משתתפים כזאת אין לצפות לכך שלא תהיינה סתירות בפרט זה או אחר, כאשר העדים חזו במחזה מרגש המתחולל לנגד עיניהם במהירות וקשה לאדם לשחזר לאחר מכן את מהלך הקטטה על כל פרטיה, ומה גם שכל עד רואה את האירועים מזוויות ראיה שלו. תפקידה של הערכאה הדיונית לבור עיקר מטפל ואנו לא נהרהר אחרי ממצאיה על-פי נימוק הנעוץ כולו בהשוואת עדות עם עדות" (עניין שחאדה הנ"ל, בעמ' 80). נראה, אפוא, כי אין עילה להתערבות בממצאי המהימנות שנקבעו ביחס לעדויותיהם של המתלונן, חסן וממדוח. ראיתי לנכון להתייחס ביתר הרחבה להשגה עובדתית אחת שהעלו המערערים, וכוונתי לזו העוסקת בשאלה האם חסן וממדוח אכן היו יכולים לראות את תקיפת המתלונן מבעד לחלון החדר בו הוחזקו. אציין, כי אף אם הייתי מקבל את טענת המערערים בעניין זה, לא היתה לכך נפקות של ממש. בניגוד לעולה מטענותיהם בעניין זה, בעבירות תקיפה ניתן להרשיע על יסוד עדותו של הנפגע בלבד (ראו סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971) ולא נדרשת לצורך הרשעה כאמור תוספת ראייתית כלשהי. לפיכך, אף אם גרסאותיהם של חסן וממדוח היו נזנחות, גרסתו של המתלונן על מכונה עומדת, ודי בה כדי להביא להרשעת המערערים. 22. המערערים טוענים, כי מאחר וההודעות אשר שימשו בסיס להרשעה ניתנו על ידי קרובי משפחה – יש להתייחס אליהן בחשד, וכי חרף קיומו של דימיון בין הגרסאות, קיימות ביניהן סתירות. דין טענה זו להידחות. הלכה פסוקה היא, כי כ"שבאים בני משפחה אחת להעיד, כולם בלשון אחת, נגד יריבו בדין של אחד מהם, שומה על בית-המשפט להזהיר עצמו הזהר היטב, שמא עדותם של אלה אינה אלא עדות קרובים מלומדה, אשר נובעת מקשר שקשרו ביניהם זה כדי לעזור לזה בריבו. מקום שיש בלב בית-המשפט ספק קל שבקלים פן אמנם קיים חשש כאמור, יצדק בית-המשפט אם יראה בעדויות ההם עדות אחד בלבד" (ע"פ 127/62 בן בסט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(2) 1373, 1376, ההדגשות הוספו, ע' פ'. והשוו: ע"פ 143/74 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2)238, 240; ע"פ 564/78 שחאדה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לג(3) 77, 79 (להלן: עניין שחאדה); ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85, 113-112). והנה, פרק שלם מתוך הכרעת הדין הוקדש לזהירות המתחייבת בבחינתן של העדויות נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. משכך, אני סבור כי בית-משפט קמא עמד בחובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו ומשכך, לא היתה כל מניעה להסתמך על גרסאותיהם של חסן, ממדוח והמתלונן. 23. לבסוף, בהשגות המערערים לעניין קיומו של פער בין כתב-האישום וסיכומי המשיבה לבין הנתונים המופיעים בהכרעת-הדין – לא מצאתי ממש. כתב-האישום וסיכומי המשיבה הציגו את עמדתה לאירועים. לאחר שהונחו בפניו הן גרסה זו והן גרסת המערערים, ברר בית-משפט קמא את הבר מן התבן וקבע אילו חלקים מתיאור אירוע התקיפה ששטחה המשיבה בפניו – מהימנים עליו. אכן, כטענת המערערים, הכרעת-הדין אינה קובעת כי הם תקפו את המתלונן באמצעות דוקרן או אגרופן – אולם, קשה להבין על מה הם מלינים בהקשר זה, שכן בית-משפט היושב על המדוכה אינו אמור לקבל כל טענה הנטענת מפי מי מהצדדים, אלא תפקידו לקבוע אם טענות הצדדים הוכחו אם לאו. כך נהג בית-משפט קמא במקרה שלפנינו, ובנוהגו זה, בוודאי שלא נפל כל פגם. 24. סיכומו של דבר, אני סבור כי בתשתית העובדתית אשר שימשה בסיס להרשעה לא נפל כל פגם, ובדין סמך בית-משפט קמא ידיו עליה. השאלה הבאה הדרושה להכרעתנו היא, אפוא, האם תשתית עובדתית זו מבססת את יסודותיה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה. תקיפת המתלונן – האם מתקיימים במערערים יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה? 25. המערערים טוענים כי רכיביה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה אינם מתקיימים בהם. לשם הכרעה בטענה זו, נביא את סעיף 329 לחוק העונשין בו מעוגנת עבירה זו כלשונו: חבלה בכוונה מחמירה (א)העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים: (1)פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין; ... רואים אנו כי בצד היסוד העובדתי של החלופה הקבועה בסעיף 329(א)(1), היה על המשיבה להוכיח קיומה של כוונה מצד המערערים לגרום לחבלה חמורה וכי תוצאת המעשה היתה גרימתם של פציעה או חבלה חמורה. בנוסף נדרש גם קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות לגרימת הפציעה או החבלה החמורה (י' קדמי "על הדין בפלילים" חלק שלישי, בעמ' 1278). כפי שנראה בהמשך, יסודות אלה כולם הוכחו במקרה שלפנינו. 26. ראשית, לשאלת התקיימותו של היסוד הנפשי של כוונה לגרום לחבלה חמורה. עמדנו לעיל על גרסאותיהם של טאהר, סאלח, לוטפי ויעקב, על התמיהות העולות מהן ועל העדר הסבר מניח את הדעת לכך שהם התאספו – באותו יום ובאותה שעה, ובדיוק במועד בו אמור היה המתלונן להגיע לביתם – בביתו של טאהר. העדרו של הסבר מניח את הדעת בעניין זה מעלה את החשד, כי התכנסותם בביתו של טאהר יועדה, מראש, להכשיר את השטח לפגיעה מתוכננת במתלונן. עוצמתו של חשד זה הולכת ומתגברת כאשר סוקרים את גרסאותיהם של יתר המערערים. 27. ראשית, לגרסתו של איוב. בעדותו סיפר מערער זה, כי כאשר הגיע לביתו של טאהר ביום האירוע שמע את מחמוד מתוודה על מעורבותו בגניבה, וראה שנאיף יצא מן הבית על מנת להביא לשם את חסן והמתלונן (עמ' 108 לפרוטוקול). בשלב זה – וכאשר הוא יודע כי המתלונן ואביו אמורים להגיע לביתו של טאהר – עוזב איוב את הבית ושב לשם כמחצית השעה לאחר מכן. יודגש, כי איוב אינו מתגורר בקרבה לביתו של טאהר, וקשה להניח כי הגעתו לביתו של טאהר פעמיים באותו יום, וכאשר הוא מעורה בהתרחשויות בבית, היתה מקרית. גרסתו של איימן באשר לנוכחותו בבית אבו-דיב ביום האירוע היתה אף היא בלתי עקבית, שכן בתחילה הוא טען, כי לא נכח שם כלל ולא ראה דבר, חרף כך שמספר עדויות ממקמות אותו בזירה. מחלק אחד של עדותו עולה כי הוא עבד אותו יום ומחלק אחר – שלא עבד. בנוסף, הסבריו באשר לדרך הגעתו לבית אבו-דיב, בעייתיים (ת/23 ועמ' 165-148 לפרוטוקול). 28. המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי נוכחותם של המערערים בבית טאהר במועד הגעת המתלונן לשם הייתה מתוכננת. על תכליתה של התאספות זו – פגיעה במתלונן – ניתן ללמוד מרצף האירועים שסבב את הגעתו של המתלונן לבית. בתחילה אילצו המערערים את מחמוד להודות במעורבות בגניבה תוך שימוש באלימות. מחמוד אכן הודה במעורבות בגניבה, ואז דאגו המערערים לכך שהמתלונן יובא לבית. על רקע זה, לא ניתן לקבל את הטענה כי מטרת הבאתו של המתלונן לבית אבו-דיב היתה תמימה. המערערים הפעילו כוח נגד מחמוד במטרה לגרום לו לאמת את חשדותיהם וזו היתה גם תוכניתם ביחס למתלונן. כוונת הפגיעה נלמדת גם מנסיבות האירוע עצמו. כעולה מן הסקירה שהובאה לעיל, מיד עם הגעתם לבית הופרד המתלונן מחסן וממדוח. הפרדת המתלונן מאביו ואחיו היתה מתוכננת ומטרתה אחת: לאפשר את תקיפת המתלונן ולמנוע "הפרעות". 29. נתון מרכזי נוסף הוא אופן גרימת הכוויה. בית-משפט קמא קבע, כי זו נגרמה באמצעות מלקחיים מלובנים שהונחו על כתפו של המתלונן. המערערים משיגים על קביעה זו, תוך שהם טוענים כי הכוויות נגרמו מנגיעות אקראיות של גחלים. אין בידי לקבל את השגותיהם בעניין זה, הן משום שאלו נסבו על ממצאי עובדה ומהימנות, הן משום שאף לגופו של עניין, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם חוות-הדעת הרפואית של ד"ר סקראן, אשר ציין כי לאור שטחה וגודלה של הכוויה לא ייתכן שהיא נגרמה באופן לו טוענים המערערים (עמ' 168 לפרוטוקול). אופן גרימת הכוויה מלמד אף הוא על כוונתם של המערערים לגרום למתלונן חבלה חמורה. נוסיף ונציין, כי קביעתו של בית-משפט קמא לפיה איוב מנע מחסן וממדוח לצאת מן הבית ולחוש לעזרת המתלונן מעידה אף היא על כוונת הפגיעה, שאם תאמר אחרת, לא תוכל להסביר על שום מה הופרדו השניים – בכוח – מעל המתלונן. 30. סיכומו של דבר – העדר הסבר סביר אחר לעובדת התאספותם של המערערים בביתו של טאהר ורצף האירועים שהתרחש החל מתקיפתו של מחמוד ואילך, כמו גם אופן גרימת הכוויה והחבלות, אינו יכול להוביל אלא למסקנה, כי המערערים זממו לפגוע במתלונן ולגרום לו לחבלות חמורות על רקע פרשת הגניבה, ותכנון זה הוא שהניע את כל מעשיהם. טענותיהם בהקשר זה נדחות אפוא. 31. להשקפתי, יסוד התוצאה מתקיים אף הוא במקרה שלפנינו. נעיר, כי בניגוד לתמונה המוצגת בהודעת הערעור – כאילו המומחים הרפואיים שהעידו מטעם הצדדים הסכימו כי מדובר בחבלות קלות בלבד – הממצאים הרפואיים היו שנויים במחלוקת. ד"ר נאסר סקראן – הרופא שטיפל במתלונן והעיד מטעם המשיבה – עמד על חומרתן של הפגיעות וטען, כי רק לאחר אשפוז של שבועיים ניתן היה לראות את המתלונן כפצוע "קל", לעומת פרופ' קלוגר – המומחה שהעיד מטעם המערערים – שטען, כי המתלונן הוגדר מלכתחילה כ"פצוע קל בלבד" וכי הפגיעה שנגרמה לו בכבד היתה בדרגה הנמוכה ביותר. מכך, מבקשים המערערים ללמוד שהחבלה שנגרמה למתלונן אינה מצויה בגדרו של סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 34כד לחוק העונשין מגדיר חבלה חמורה כ"חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים". החוק לא יצר זהות בין ההגדרה הרפואית של הפציעה לבין הגדרת הרכיב התוצאתי של עבירת חבלה בכוונה מחמירה. החוק מונה את אמות מידה לסיווג חבלה הנחשבת כחבלה מחמירה. כמובן, שאין מניעה כי חוות דעת רפואית תסייע במלאכת הסיווג. ברור, עם זאת, כי בסופו של יום, ההכרעה בשאלה זו מסורה לבית המשפט. נציין, כי הבחנה מעין זו אינה חריגה בהלכה הפסוקה. כך למשל, בנוגע להגנת אי-שפיות הדעת נפסק, כי הקביעה המשפטית בדבר קיומה של "מחלת נפש" שואבת מן הממצאים הרפואיים אך אינה מבוססת עליהם בלבד (פסקה 30 לפסק-דינה של השופטת ארבל בע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 187/61 פנו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(2) 1105, 1112. והשוו לעניין הגנת השכרות: סעיף 13 לפסק-דינו של השופט לוי בע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). 32. מן הכלל אל הפרט. המומחים הרפואיים שהעידו מטעם הצדדים נחלקו בדעותיהם באשר לרמת הפגיעה במתלונן. אף אם הייתי מעדיף את עמדתו של המומחה שהעיד מטעם ההגנה – וזאת, מתקשה אני לעשות, בשל כך שהוא מעולם לא ראה את המתלונן ואף לא צפה בתמונות המתעדות את החבלות (עמ' 179 לפרוטוקול) – אין בכך כדי להוביל למסקנה לפיה החבלות שנגרמו למתלונן אינן מהוות חבלה חמורה. המתלונן נפגע בכבד, פגיעה שהייתה עשויה להוביל לדימום קשה, וניתן לכאורה לקבוע שמדובר בחבלה מסוכנת, או למצער, "פגיעה קשה באחד האיברים" כהגדרת סעיף 34כד לחוק העונשין וכך הוא גם באשר לכוויה שנגרמה לו. יתרה מכך. אף אם אניח – לטובת המערערים – כי לא ניתן לקבוע כי החבלות שנגרמו למתלונן הן בדרגה של "חבלה חמורה" – לא היה בכך כדי לשנות את עובדת התקיימותו של הרכיב התוצאתי, שכן סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין מורה כי הרכיב התוצאתי יכול שיהיה אחד משניים: חבלה חמורה או פציעה. פציעה מוגדרת בסעיף 34כד לחוק העונשין כ"חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף, ולענין זה קרום חיצוני הוא כל קרום שאפשר לנגוע בו בלי לבתר או לבקוע כל קרום". במקרה שלנו, נגרמו למתלונן שפשופים בכל חלקי גופו וכוויה. לא ניתן לחלוק על כך, כי פגיעות אלו נכנסות לגדרה של חלופת הפציעה. בסיכומו של דבר, יש לקבוע כי היסוד התוצאתי של החלופה הקבועה בסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין נתמלא במקרה שלפנינו וטענות המערערים בעניין זה – נדחות. 33. המערערים טוענים להעדר קשר סיבתי בין מעשיהם לבין החבלות אשר נגרמו, כך נטען, כפועל יוצא מהתגלגלות המתלונן על בטון חשוף במהלך הקטטה. טענה זו קשורה בטבורה להשגות שהעלו המערערים ביחס לגרסאות שמסרו המתלונן, חסן וממדוח, שהיוו אבני בסיס לקביעה בדבר עצם התרחשותה של התקיפה. משקבעתי כי אין מקום לקבל את ההשגות העובדתיות שהעלו המערערים ביחס לגרסאות האלה – ממילא נדחות גם טענותיהם בדבר העדר קשר סיבתי בין התנהגותם לחבלות מהן סבל המתלונן. ברור, כי המערערים תקפו את המתלונן בכוונה תחילה, ובוודאי שלא ניתן לקבל את גרסתם לפיה החבלות מהן סבל המתלונן נגרמו באקראי. בסיכום הדברים נעיר, כי עיון בתמונות המתעדות את הפציעות מהן סבל המתלונן מפריך אף הוא את גרסת המערערים בעניין זה. גופו של המתלונן – גבו, בטנו, רגליו ומותניו – מכוסים חבלות. עינו נפוחה. על כתפיו סימן של כוויה. כל אלה, אינם מתיישבים עם טענת המערערים בדבר אקראיות הפגיעה. 34. לאור כל האמור, אני סבור כי כל יסודותיה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה מתקיימים במערערים, וכי הרשעתם בעבירה זו – בדין יסודה. בשולי הדברים נעיר, כי בית-משפט קמא ראה לנכון לזכות את סאלח, אחמד ולוטפי מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בגין תקיפתו של המתלונן. הצדדים שטענו לפנינו לא העלו השגות כלשהן בעניין זה, ולפיכך, לא ראינו מקום להידרש לו. מחדלי החקירה הנטענים 35. טענת המערערים בדבר מחדלים אשר נפלו בחקירת המשטרה וסיכלו את יכולתם להוכיח את גרסתם, אינה יכולה לשנות את התמונה. כפי שנפסק, כאשר עולה טענה בדבר מחדלים שנפלו בעבודת המשטרה יש לבחון האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש כי הגנתו של הנאשם קופחה "כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו" ( ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). והשוו: ע"פ 5781/01 אעמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 681, 688; ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בדיקה זו, אינה נערכת בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו על רקע מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט. העדר ראיה שמקורה בחקירת משטרה, עשוי להיזקף לחובתה של התביעה בעת שקילת מסכת ראיותיה ויכול שהוא יסייע לנאשם כאשר בית-המשפט ישקול אם טענותיו מקימות ספק סביר (סעיף 29 לפסק-דינו של השופט לוי בע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 6040/05 אלנבארי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3214/06 פינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 36. מן הכלל אל הפרט. מרבית הפעולות שעל אי-ביצוען קובלים המערערים – אינן מהוות, לדעתי, מחדלי חקירה. אולם, אף אם הייתי מניח כי התגלו מחדלים כנטען, לא היה בכך כדי לסייע להם, משום שאף אם זוקפים את קיומם של מחדלי החקירה לחובתה של המשיבה, עדיין נותר על כנו מארג של ראיות העומד לחובתם של המערערים ואינו מותיר ספק בדבר אחריותם לתקיפתו של המתלונן. אכן, "במשפט הפלילי השאלה שבפני בית-המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וראיות כאלה נמצאו במקרה שלפנינו. 37. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת המערערים לפיה הם לא הוזהרו כראוי בחקירתם המשטרתית. עיון בהודעות המשטרתיות מעלה, כי בפני המערערים כולם צוין מפורשות כי הם חשודים בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות ודי היה בכך כדי לעמוד בחובת האזהרה. מכל מקום, אף אם הייתי מקבל את טענת המערערים בעניין זה, הסעד המקסימאלי לו היו זכאים בגין הפרת זכויותיהם כנחקרים היה הסעד של פסילת הודעותיהם (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם). והשוו: ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5004/06 לטישב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכיוון שהרשעתם התבססה על דחיית הגרסה המובאת באותן הודעות – ממילא לפסילתן לא היתה יכולה להיות השפעה על הרשעתם של המערערים בדין. הערעור על העונש 38. המעשים בהם חטאו המערערים הם חמורים. המערערים עשו דין לעצמם, ופעלו בדרך לא דרך, אף שידעו היטב כי הצעד בו יש לנקוט הוא פנייה לרשויות המתאימות והותרת חקירת המקרה בידיהן האמונות. חברה מתוקנת – המיוסדת על פעולתן של רשויות החוק והמשפט – אינה יכולה להתיר מעשים מעין אלה; לא כל שכן, כאשר סופם בנקיטת אלימות קשה. הענישה צריכה להלום, במקרה כזה, את חומרת המעשים. קיימים, כמובן, גם שיקולים לקולא, וביניהם העובדה שמרבית המערערים הם נטולי עבר פלילי או בעלי עבר פלילי קל וכן העובדה שרובם בעלי משפחות. שיקולים נוספים לקולא הם מצבם הכלכלי שנטען כי הוא קשה, וכן ההנחה כי הרצחו של אחיהם המנוח שיבלי הסב להם צער רב. שיקולים אלה כולם, נשקלו בידי בית-משפט קמא. להשקפתי, הוא איזן ביניהם כראוי, ולא מצאתי כל עילה להתערב בגזר-דינו. לאור כל האמור, אציע לחברי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. המערערים יתייצבו לשאת בעונשם ביום ראשון, ה' באלול תשס"ז (19.8.07) במזכירות בית-המשפט המחוזי בחיפה עד לשעה 11:00. ש ו פ ט השופט רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"ב התשס"ז (6.8.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06103570_M04.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il