אברהם גבריאל נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10322/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: אברהם גבריאל נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.11.01 בת.פ. 442/00 שניתן על ידי כבוד השופט ר' שפירא תאריך הישיבה: ו' באב התשס"ב (15.7.2002) בשם המערער: עו"ד זאיד פלאח בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה ביחד עם ארבעה נאשמים נוספים ולכולם יוחסו עבירות של סחר בסם מסוכן עקב מכירות סמים לסוכן משטרתי. רוב האישומים בכתב האישום יוחסו לאחיו של המערער ולאחרים ואילו אישום אחד יוחס למערער. המערער הודה בבית המשפט המחוזי באישום שיוחס לו במסגרת הסדר טיעון. לפי העובדות בהן הודה שהה המערער בבית אחיו, שהואשם עמו, כאשר הם משתמשים בסם מסוכן מסוג הירואין. לביתם הגיע הסוכן אשר ביקש לקנות כדורי אקסטזי. המערער שהיה פעיל באותה עיסקה הודיע לסוכן כי ברשותו רק 350 כדורים, יצא מן הבית ושב לאחר דקות מספר עם שקית ובה הסחורה המבוקשת. המערער והסוכן ספרו ביחד 340 כדורים, המערער מסר אותם לסוכן וקיבל תמורתם סכום של 6,000 ש"ח שנמסרו לאחיו. לאחר הגשת כתב האישום שוחרר המערער ממעצר ושהה בקהילה טיפולית כחלופה למעצר. על פי הסדר הטיעון אמור היה להתקבל תסקיר שירות המבחן ונקבע בין הצדדים כי אם התסקיר יהיה חיובי, והמערער יתמיד בטיפול הגמילה בקהילה בה היה מצוי, תסתפק התביעה בתקופת מעצרו כעונש. עוד נקבע כי אם התסקיר יהיה שלילי, תבקש התביעה עונש מאסר. זמן קצר לאחר ההודעה שנמסרה לבית המשפט על ההסדר, עזב המערער את הקהילה הטיפולית והתסקיר שהוגש בעניינו נמנע מכל המלצה טיפולית, בין היתר, בשים לב להרחקתו מהקהילה. עקב כך, עתרה התביעה לעונש מאסר לתקופה דומה לזו שנגזרה על נאשם אחר באותו כתב אישום שנסיבות העבירה שביצע היו דומות לנסיבותיו של המערער. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת התביעה, וגזר על המערער עונש של 32 חודשי מאסר מהם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי בניכוי ימי מעצרו, כ-6 חודשים. כן הטיל בית המשפט על המערער קנס בסך 20,000 ש"ח שישולם ב-10 תשלומים שווים ובנוסף לכך, בהתאם להוראת סעיף 37א לפקודת הסמים המסוכנים פסל את המערער מלקבל ולהחזיק ברשיון נהיגה לרכב וזאת לתקופה של 36 חודשים ממועד שחרורו ממאסר. הערעור שלפנינו הופנה כנגד כל חלקי גזר הדין. אשר לעונש המאסר, טען בא-כוח המערער כי בית המשפט קמא החמיר עם מרשו ובמיוחד בשים לב לעונש שגזר על מי שהועמד עמו לדין באותו כתב אישום, נאשם 5 שנידון אף הוא ל-24 חודשי מאסר בפועל. אותו נאשם היה מעורב בעיסקה אחת של מכירת 1,000 כדורי אקסטזי ואילו המערער מכר 340 כדורים בלבד. אותו נאשם, טוען הסניגור, לא היה מכור לסמים, מכר את הסם לשם רווח, ואילו מרשו היה מכור לסמים וסייע לאחיו בביצוע העיסקה. לפיכך טוען הוא כי עקרון אחידות הענישה מחייב להפחית מעונש המאסר שהוטל על מרשו. עוד טען הסניגור כנגד גובה הקנס שהושת על מרשו, הוא ציין שלראשונה מזה קרוב לעשרים שנה מרשו נקי מסמים, מבקש להשתקם, והקנס הכספי עלול לפגוע בנסיונות השיקום שלו. עוד ביקש להחזיר למרשו את רשיון הנהיגה, כדי שיוכל עם שחרורו לעבוד לפרנסתו. בא-כוח המדינה ביקש לדחות את הערעור, ציין כי המערער היה פעיל בעיסקת הסם שבה הוא הודה, הדגיש כי בעברו הפלילי, עבירות סמים, ובנסיבות אלה העונש שנגזר עליו אינו חמור כלל ועיקר. שקלנו את טענות הצדדים, ולא מצאנו מקום להתערב בעונש המאסר שהטיל בית המשפט קמא על המערער. עקרון אחידות הענישה אין משמעותו זהות בענישה. כלל אחידות הענישה מחייב כי לא יווצרו פערים בלתי מידתיים בענישה בין נאשמים שנסיבות עניינם דומות כדי שהענישה לא תהיה מפלה ושתתבסס על עקרונות שוויוניים. כבר אמרנו לא אחת כי אחידות העונש, היא רק שיקול אחד מבין השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לגזור את הדין. גם כאשר שני אנשים או יותר מבצעים עבירה דומה, לעולם יש לתת את הדעת לנסיבות הביצוע של כל מקרה, ולנסיבותיו האישיות של העבריין, שכן הענישה היא אינדיבידואלית. הענין שלפנינו הוא דוגמה בולטת לכך שלא ניתן להשוות באופן מתמטי בין הנאשמים באותה פרשה, כבקשת הסניגור אשר טען שיש להבחין בין מי שמוכר 1,000 כדורי אקסטזי לבין מי שמכר 340 כדורים. מספר הכדורים שנמכרו בשתי העיסקאות היה רב ביותר, וההבדל ביניהם נבע מכך שבמלאי של אחיו של המערער חסרו כדורי אקסטזי בכמות שביקש הסוכן לקנות. הבחנה זו איננה הבחנה מהותית המצדיקה הבחנה בעונש בין שני הנאשמים. כנגד הכמות שהובאה כנימוק לקולא, יש לראות את העובדה כי המערער היה שותף פעיל יותר במכירה, וכי למערער הרשעות קודמות בעבירות סמים. המאסר שנגזר על המערער בגין חלקו בעיסקת הסם הוא קל יחסית לחומרת מעשיו. מה גם שניתנה למערער הזדמנות להיטיב את דרכו, לקבל טיפול גמילה ולקצר בכך את המאסר, אך הוא לא עמד בתנאים שהוצעו לו. לא ראינו גם מקום להתערב בעונש הפסילה של רשיון הנהיגה, שכן פסילה זו הוטלה על המערער מחמת החשש שהוא מכור לסמים ונהיגתו עשויה להיות מסוכנת לציבור. אף כי המערער נגמל כיום, לטענתו, גמילה פיזית, סירובו להמשיך ולקבל טיפול גם בין כתלי הכלא מעמידו בחזקת סיכון כאשר מדובר בנהיגת רכב. אשר לקנס שהוטל על המערער, אף כי מקובל עלינו כי בעבירות סמים ראוי להטיל קנסות כדי לשלול את התועלת הכספית הרבה שבמכירת סמים, הרי שוכנענו כי בנסיבותיו של המערער הקנס שהוטל עליו הינו קנס גבוה ביחס למצבו הכלכלי. אשר על כן החלטנו להקל במידה מסויימת בגובה הקנס, ולהעמידו על סכום של 10,000 ש"ח, אשר ישולמו ב-5 תשלומים שווים, בכל תחילת חודש, באחד לחודש, החל מהחודש הראשון שלאחר שחרורו ממאסר. אשר על כן, בכפוף להקלה בגובה הקנס, הערעור נדחה. ניתנה היום, ו' באב התשס"ב (15.7.2002). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01103220.N02 /צש נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il