טל קורקוס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10317/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10317/08 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר המערער: טל קורקוס נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. יניב זגורי 3. יוסי בוחבוט 4. מאיר אלמקייס 5. מרדכי ממן 6. אבנר חנוכוב ערר על פי פקודת בזיון בית משפט תאריך הישיבה: י"ג בכסלו התשס"ט (10.12.2008) בשם המערער: בשם המשיבה 1: בשם המשיבים 2 ו-5: בשם המשיב 3: בשם המשיבים 4 ו-6: עו"ד שאול דיוויס; עו"ד רענן גלעדי עו"ד ג'ויה שפירא עו"ד אביגדור פלדמן עו"ד משה שרמן עו"ד אורי בן נתן; עו"ד ליזי עוזיאל פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: המערער הינו עד המדינה בהליך פלילי המתנהל כנגד המשיבים 2-6 בבית-המשפט המחוזי באר-שבע (פ"ח 1078/08). בית-המשפט המחוזי הורה על מאסרו של המערער לפי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט החל מיום 25.11.08 ועד ליום 21.12.08, וזאת בשל סירובו להשיב על שאלה עליה נשאל מספר פעמים במהלך חקירותיו הנגדיות למרות שחוייב לכך על ידי בית המשפט. כנגד החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. עיקרי העובדות והשתלשלות העניינים 1. כנגד המשיבים 2-6 הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי באר-שבע (השופטים ש' דברת, י' צלקובניק ור' אבניאלי) בגין עבירות אלימות שונות ופעילות אסורה במסגרת ארגון פשיעה. לפי הנטען בכתב-האישום, המשיב 2 (להלן: זגורי), עמד בראש ארגון פשיעה והפעיל את יתר הנאשמים בפרשיות השונות המתוארות בחמשת האישומים בכתב-האישום המתוקן. עיקר התשתית הראייתית בתיק מתבססת על עדותו של המערער כעד מדינה, בהיותו מי שהיה שותף לביצוען של העבירות נשוא כתב-האישום המתוקן או מי שידע עליהן מקרוב. ביום 10.11.08 החל המערער במתן עדותו בפני בית-המשפט המחוזי. באותה ישיבה, השיב המערער כי הסכים להיות עד מדינה לאחר שקיבל מידע לפיו זגורי רוצה לרצוח אותו ולפגוע במשפחתו. לשאלת עו"ד פלדמן - סנגורו של זגורי, השיב המערער כי המידע בדבר רצונו של זגורי לפגוע בו ובמשפחתו נמסר לו משני מקורות: האחד, מפעיל סוכנים משטרתי בשם אורן סבג, שלטענת המערער אמר לו כי הוא מכיר את ההתנהלות של זגורי, וזאת "לא על-פי מידעים מודיעיניים אלא על-פי הערכות אישיות". והשני, בחור נוסף (להלן: האלמוני) עימו שוחח המערער בשיחת טלפון בהיותו במעצר. לטענת המערער, אותו אלמוני אמר לו כי זגורי רוצה לפגוע באשתו של המערער ובילדיו. המערער הוסיף בעדותו כי הרגיש שמשהו השתנה בהתנהגותו של זגורי כלפיו, ולפיכך הסיק כי המידע האמור אמנם נכון. המערער השיב כי האלמוני עימו שוחח אינו שוטר, אולם סירב לחשוף את שמו וזהותו של אותו הבחור. בישיבה הבאה שהתקיימה ביום 17.11.08 עמד המערער בסירובו לחשוף את שמו וזהותו של האלמוני שלטענתו הזהיר אותו מפניו של זגורי, ושהיווה את אחד הגורמים להחלטתו להתקשר בהסכם עד מדינה. לשאלת בית-המשפט מהי הסיבה לסירובו לחשוף את זהות האלמוני, השיב המערער: "בגלל שזה בן אדם שעשה לי טוב ועזר לי ונתן לי להבין מה קורה בחוץ, אז...אני לא מוכן לחשוף את השם שלו". ובהמשך הוסיף: "יש לי בעיה להגיד את זה כי הבן אדם עזר לי, הציל את אישתי והילדים". בתגובה לדברים האלה, ציין בא-כוח המדינה בפני בית-המשפט כי "אפשר להבין את האינטרס של העד לשמור על שלומו [של האלמוני] או שהוא חושב שזה מסכן...". בהמשך, ציינה השופטת דברת בפני המערער כי "אתה עדיין חייב לענות על השאלה הזאת" והוסיפה כי החקירה הנגדית תימשך וכי בישיבה הבאה יהיה על המערער לתת את תשובתו בעניין שם האלמוני. בהמשך עדותו, ציין המערער כי זגורי מכיר את האלמוני, וכי הוא חושש לתת פרטים מזהים לגביו. בפתח החקירה הנגדית שהתקיימה יומיים מאוחר יותר, ביום 19.11.08, נשאל המערער שוב לשמו של האלמוני, אולם המערער סירב להשיב על השאלה. בהמשך הדברים, השיב המערער כי "...אני רואה מה קורה במדינה, איך אנשים נפגעים, אני לא צריך לקחת על המצפון שלי מצב שאותו בן-אדם שמסר לי את המידע הזה יכול להיפגע". ביום 25.11.08 במעמד הצדדים, נתן בית-המשפט המחוזי את החלטתו לפיה המערער ייאסר לפי פקודת ביזיון בית-המשפט עד ליום 21.12.08. עוד הוחלט כי המערער יובא שוב בפני בית-המשפט המחוזי ביום 30.11.08 על-מנת לבחון האם שינה את דעתו והוא מוכן לגלות את זהותו של אותו אלמוני, שאז ישוחרר ממאסר מיד. בהחלטה נוספת מאותו היום צוין, בין היתר, כדלקמן: "...גם אם קיים טעם צודק, לכאורה, לסירובו של העד [המערער] מפאת החשש לגורל אותו אלמוני, הרי טעם זה מצא ביטויו לראשונה בדברי העד לאחר טיעוני המדינה. טעם זה – כשמדובר בגילוי זהות – בתיקים כמו זה המתנהל לפנינו – תמיד קיים בתיאוריה". בהמשך ההחלטה, עמד בית-המשפט על דברי המערער לפיהם חתם על הסכם עד מדינה בגין המידע שקיבל לידיו מאותו בחור אלמוני, שמסר לו כי זגורי רוצה לרצוח אותו ולפגוע באשתו ובילדיו. בהתחשב בכך, הוסיף בית-המשפט וקבע כי: "בנסיבות אלה, כאשר הרקע לחתימה על הסכם עד המדינה, מקורו במידע זה שקיבל [המערער] מאותו אלמוני, יש חשיבות לזהותו. החלטתנו בדבר חיוב העד [המערער] לגלות את זהות האלמוני, בעינה. מובהר בזה לעד שאם לא יגלה את זהות האלמוני, לא יהיה מנוס מלהורות על מאסרו על פי סעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש". בהתאם להחלטה האמורה, הובא המערער בפני בית-המשפט המחוזי ביום 30.11.08 על-מנת לבחון האם חזר בו מסירובו למסור את שם האלמוני אליו התייחס בעדותו. בפתח הישיבה השיב המערער כדלקמן: "לשאלת ביהמ"ש אם אני חוזר בי מהסירוב אני עונה כמו בדיון הקודם, שהדבר האחרון שאני רוצה זה לבזות את ביהמ"ש, אבל במקביל אני מעדיף לרצות את העונש שביהמ"ש גזר עליי ושלא יהיו לי ייסורי מצפון שילוו אותי כל החיים". באותה הישיבה הורה בית-המשפט למנות למערער סנגור, ונקבע כי המערער יובא להמשך עדותו ביום 21.12.08. עיקרי טענות הצדדים 2. לפנינו ערעורו של המערער כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי על מאסרו עד ליום 21.12.08 לפי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית-המשפט. טענתו המרכזית של בא-כוח המערער, עו"ד דיוויס, היתה כי שאלת זהותו של האלמוני עליו העיד המערער אינה מהותית להגנתם של המשיבים-הנאשמים, וכי אין בסירובו של המערער לחשוף את זהות האלמוני כדי להצדיק צעד קיצוני ופוגעני של שלילת חירותו בדרך של מאסר. בא-כוח המערער הוסיף כי מרשו גילה בעדותו טעם צודק לסירובו לחשוף את שם האלמוני, מחשש שגילוי זהותו של האלמוני יוביל לפגיעה בו. עוד הדגיש בא-כוח המערער כי מרשו עיקש בסירובו לחשוף את זהות האלמוני, ולכן מאסרו הופך לבלתי אפקטיבי ולחסר תועלת באשר אין בו כדי להביא את המערער לחדול מסרבנותו. באת-כוח המדינה טענה אף היא כי המערער הציג הצדק סביר לסירובו לחשוף את זהות אותו האלמוני, וכי בנסיבות העניין אין לכפות על המערער להשיב על השאלה באמצעות מאסר. באי-כוחם של המשיבים-הנאשמים, עו"ד פלדמן, עו"ד שרמן ועו"ד בן-נתן, טענו מנגד כי אין להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט המחוזי אשר שוכנע כי שאלת זהותו של האלמוני היא מהותית לעניין. לפי הטענה, זהותו של אותו אלמוני חשובה להגנת המשיבים-הנאשמים, לא רק לשם בירור אמינותו של המערער בשאלת עצם קיומו של אותו בחור אלמוני ותוכן שיחתו הלכאורית עם המערער, אלא גם כדי שניתן יהיה לברר מהו המניע האמיתי שעמד בבסיס החלטתו של המערער להתקשר בהסכם עד מדינה – האמנם חששו מפניו של זגורי כנטען על-ידו, או שמא מניע כספי או אחר. הסנגורים הוסיפו וטענו כי אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לפיה המערער לא הראה טעם סביר לסירובו לגלות את שם האלמוני. בהקשר זה נטען כי המערער העלה את החשש שמא יבולע לאותו אלמוני, רק לאחר שטעם זה הועלה על-ידי בא-כוח המדינה בטיעוניו בפני בית-המשפט קמא. דיון 3. סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן גם: הפקודה), העומד במרכז הדיון לפנינו, קובע כדלקמן: 5. דין עד המסרב להשיב על שאלות. "סירב עד להיחקר על-פי החוק או להשיב על אותן שאלות שהוצגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, יכול בית המשפט לתתו מיד במאסר למועד שלא יעלה על חודש אחד, חוץ אם הסכים בינתיים, לפני סיום המשפט, להיחקר ולהשיב על שאלות". בנסיבות עניינו של המערער, ראה בית-המשפט המחוזי להפעיל את סמכותו לפי סעיף 5 הנ"ל ולהורות על מאסרו של המערער בגין סירובו לחשוף את זהותו של האלמוני אשר לפי טענת המערער, היה אחד הגורמים העיקריים להחלטתו להתקשר בהסכם עד מדינה ולהעיד כנגד זגורי ויתר הנאשמים בפרשה. מבחינה פרוצדורלית, הלכה פסוקה היא כי שתיקת הפקודה בעניין אפשרות ההשגה על החלטת מאסר לפי סעיף 5 אינה בגדר הסדר שלילי, וכי החלטת מאסר כאמור הינה בגדר "פסק-דין" לצורך דיני הערעור, באופן המקנה לעד הסרבן זכות ערעור בגינה (ראו: דעת הרוב בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670). בצדק, אפוא, הסכים עו"ד פלדמן בטיעוניו לפנינו כי עומדת למערער זכות ערעור על ההחלטה לצוות על מאסרו לפי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית-המשפט. מטעמים אלה, אף לא מצאנו ממש בטענתו של עו"ד בן-נתן כי מדובר בהחלטת ביניים בפלילים שאין עליה ערעור. 4. לגופם של דברים, סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט מקנה לערכאה שיפוטית סמכות לאסור עד המסרב להיחקר לפי החוק או להשיב לשאלות שהוצגו לפניו כחוק - אלא אם כן הראה העד "טעם צודק לסירובו". עיקר תכליתו של המאסר כאמור אינה להעניש את העד על סירובו להשיב לפי צו בית-משפט, אלא להביא את העד הסרבן לחדול מסרבנותו כאשר אין לה הצדקה (ראו: ספרו של אליהו הרנון ביזיון בית משפט על ידי אי ציות 221 וכן משה קשת ביזיון בית-משפט (2002) 274; לעניין התכלית הענישתית, ראו והשוו: סעיף 241 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע עבירה פלילית בגין סירוב להעיד). על פי העקרונות הפרשניים הנוהגים בשיטתנו המשפטית, פרשנותו של סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט צריכה להיעשות בהתאם ללשונו של הסעיף ובהתחשב בתכליתו האכיפתית. זאת ועוד, הוראת סעיף 5 נחקקה אמנם בפקודה מנדטורית עשרות שנים לפני קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, מאחר שסעיף 5 קובע אמצעי פוגעני של שלילת חירותו של עד בנסיבות המפורטות במסגרתו, על פרשנותה של הוראת-החוק הנדונה להיעשות בהתחשב במעמד החוקתי המפורש הניתן לחירותו של אדם מפני מאסר או מעצר כאמור בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהתחשב בכך, על הוראת-סעיף 5 לפקודה להתפרש באופן שיביא בחשבון את מידת הפגיעה בחירות ככל האפשר, ובהתאמה ללשון החוק ולתכליתו. בהתחשב במכלול העקרונות שהוזכרו לעיל, מתבקשות המסקנות הפרשניות הבאות לצורך הטלת מאסר לפי סעיף 5 לפקודה: ראשית, יש לבחון האם קיימת חובה על העד להעיד או להשיב על השאלות שהוצגו בפניו כחוק, והאם העד הציג "טעם צודק" לסירובו. מטבע הדברים, השאלה מהו "טעם צודק" קשה להגדרה מדויקת וממצה והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בנסיבות מתאימות, די בכך שבית המשפט ישתכנע שהסירוב להשיב נובע מטעם סביר על-פניו לפי מידת ההיגיון, ניסיון החיים והשכל הישר ובאמצעות הכלים המשמשים את בית-המשפט בבוחנו את אמינותם הלכאורית של עדים המופיעים בפניו. שנית, אף בנסיבות בהן שוכנע בית-המשפט כי העד לא הציג "טעם צודק" לסירובו להעיד, עליו להפעיל את שיקול-דעתו ולקבוע האם בנסיבות העניין ראוי ומתאים להורות על מאסרו של העד בהתאם לסעיף 5 לפקודה. השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בעניין זה הינם מגוונים. בין היתר, ראוי לשקול האם סירוב העד להשיב מתייחס לשאלה רלוונטית המהותית לעניין המתברר בפני בית-המשפט. בכל מקרה, בטרם יחליט בית-המשפט על שלילת חירותו של עד, עליו לבחון האם תשובתו של העד חיונית או שמא קיימות בנסיבות העניין דרכים נוספות וסבירות לבירור העניין הטעון הבהרה עליו נשאל העד. ברי כי אין בכך כדי למנוע הסקת מסקנות כנגד העד בגין סירובו להעיד ללא ההצדקה, לרבות הסקת מסקנות במישור אמינות עדותו. לבסוף, אף בנסיבות בהן שוכנע בית-המשפט כי מוצדק להטיל מאסר על עד בגין סירובו להשיב לפי סעיף 5 לפקודה, עליו לשקול מהי תקופת-הזמן הראויה והמתאימה לתכלית המאסר, תקופה שהיא יעילה ונחוצה להשגת תכלית האכיפה מחד גיסא, אך שאין בה פגיעה בלתי מידתית בחירותו של העד מאידך גיסא. בהקשר זה, כבר נקבע בפסיקתנו כי בית-המשפט מוסמך ורשאי להטיל ימי מאסר הפחותים מהתקופה המירבית הקבועה בהוראת-סעיף 5 לפקודה (ראו: ע"פ 4491/07 בן דוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2007) מפי השופט א' רובינשטיין). מן הכלל אל הפרט 5. בנסיבות העניין שלפנינו, חייב בית-המשפט המחוזי את המערער להשיב על שאלת זהותו של האלמוני, אשר לטענת המערער היווה את אחד הגורמים שהניעו אותו להתקשר בהסכם עד המדינה. שאלה זו הוצגה למערער במסגרת חקירתו הנגדית על-ידי סנגוריהם של המשיבים-הנאשמים, ובית-המשפט המחוזי ראה לחייבו להשיב עליה. כאמור לעיל, המערער הציג טעם לסירובו להשיב על השאלה הנדונה. בתחילה ציין המערער כי אותו אלמוני היטיב עימו ועם משפחתו כשהזהירו מפני זגורי. אף שלא ציין זאת במפורש, ניתן להבין את תשובתו של המערער כמי שאינו מוכן לסכן את האלמוני שסייע לו. רק בשלב מאוחר יותר בעדותו, ציין המערער במפורש כי הוא חושש שמא יבולע לאותו אלמוני אם תיחשף זהותו. בית-המשפט קמא לא קיבל את הטעם הנ"ל כמשכנע, בקובעו כי הטעם האחרון הועלה רק לאחר שנשמעו הסברי בא-כוח המדינה בנושא. איננו רואים – ואף איננו יכולים - לנקוט עמדה בשאלת אמינות הטעם שהציג המערער לסירובו להעיד. עם זאת, נציין כי על-פני הדברים, הטעם הנ"ל אינו סותר את הסברו הראשוני של המערער ואף מתיישב עימו ולכאורה אינו מופרך על פניו. מכל מקום, אף אם המערער לא הציג הסבר שהניח את דעתו של בית-המשפט קמא לסירובו להשיב לשאלה שחויב לענות עליה, יש לבחון האם מתקיימת בנסיבות העניין הצדקה למאסרו של המערער. מהחלטתו של בית-המשפט קמא עולה כי בית-המשפט סבר שישנה חשיבות לבירור זהותו של האלמוני הנדון, בין היתר לשם בחינת מניעיו של המערער להתקשר בהסכם עד מדינה. איננו רואים להתערב בעצם הערכת חשיבותה של השאלה בנסיבות המקרה ותוך כדי ניהול ההליך הפלילי. עם זאת, היה על בית-המשפט קמא להביא בחשבון כי במהלך הבאת הראיות בפניו, יהיה בידו לברר את הרקע והעובדות הקשורות לעריכת הסכם עד המדינה. הסנגורים עצמם אישרו כי יש בכוונתם לחקור את איש המשטרה אורן סבג, שלפי עדות המערער אף הוא היה אחד מהגורמים שהניעו אותו להתקשר בהסכם עד מדינה. אין ספק כי ישנם כלים ראייתיים נוספים הכרוכים בבירור נושא זה. מכל מקום, ברור כי סירובו של המערער להשיב על השאלה הנדונה, יוכל להישקל במסגרת הערכת אמינותה של עדותו. בהתחשב בכל אלה, ספק בעינינו אם מלכתחילה היתה הצדקה להורות על מאסרו של המערער לפי סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט. משסבר בית-המשפט קמא כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה להורות על מאסר המערער לפי סעיף 5 הנ"ל, היה עליו לשקול את מידתיות תקופת המאסר עליה הורה. בנסיבות העניין, נוכח מכלול השיקולים עליהם עמדנו ובהתחשב בסיכוי הקלוש שאמצעי המאסר אכן ישפיע על המערער לחזור בו מסרבנותו (וזאת כשיקול נוסף ומצטבר), באנו למסקנה כי אין עוד טעם המצדיק את שלילת חירותו והמשך מאסרו של המערער. אשר על כן, אנו רואים להורות על שחרור המערער לאלתר ממאסרו לפי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט. בסיום הדברים יוער כי טענת הסנגורים לפיה צו המאסר של בית-המשפט המחוזי לא בוצע כהלכתו, לא התבררה בפנינו. מהחומר שבתיק עולה כי בית-המשפט המחוזי ביקש מהתביעה כי תודיע לו את פרטי בדיקתה בעניין. יש, אפוא, לאפשר לטענה האמורה להתברר בדרך זו. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו, הערעור מתקבל. המערער ישוחרר לאלתר ממאסרו. ניתן היום, י"ד בכסלו התשס"ט (11.12.2008). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08103170_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il