פסק-דין בתיק ע"א 10314/02
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
10314/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לענייני
משפחה ברמת-גן מיום 26.11.2002 בתמ"ש 109170/00
שניתנה על ידי כבוד השופטת טובה סיון
בשם המערער: בעצמו
בשם המשיבה: עו"ד רוני
עזרא
פסק-דין
ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני
משפחה ברמת-גן (כב' השופטת ט' סיון) מיום 26.11.02, שלא לפסול עצמה מלדון
בתמ"ש 109170/00.
1. בין המערער לבין המשיבה - בני זוג - מתנהלים
בבית המשפט לענייני משפחה הליכים שעניינם, בין היתר, בקביעת משמורת ילדיהם הקטינים
של בני הזוג ובקביעת הסדרי ראייה בין הילדים לבין המערער. בדיון מיום 20.6.02,
ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בית המשפט לא איפשר למערער
להעלות טענות בעניין פסילתו, וקבע כי על המערער להגיש בקשה בכתב מלווה בתצהירו,
ומשתוגש בקשה כזו, יכריע בה בית המשפט. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט
זה. בפסק דיני מיום 3.7.02 דחיתי את ערעורו של המבקש בקובעי, כי הדרך לתקיפת החלטה
זו הוא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין, ולא באמצעות
הגשת ערעור פסלות.
2. ביום 13.11.02 הגיש המערער בקשה בכתב כי
בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. בבקשת הפסילה העלה המערער טענות כנגד דרך
ניהול התיק והחלטות שונות שניתנו על ידי בית המשפט. כך, טען המערער, כי בית המשפט
בהחלטתו מיום 1.11.01 דחה ללא כל נימוק את בקשתו לקבוע כי הילדים ילמדו בבית ספר
במקום מגוריהם במקום בבית ספר פרטי, זאת תוך שבית המשפט מתעלם מהוראת בית המשפט
המחוזי שניתנה בעניין זה. כך גם בהחלטתו מיום 22.8.02 התעלם בית המשפט מהחלטת
ההבהרה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, לפיה חופשה בחו"ל וחופשה בארץ הינן ההינו
הך, ודחה את בקשת המערער להתיר לו לקחת את הילדים לחופשה בארץ. המערער הוסיף וטען
כי בקשות שונות שהגיש לבית המשפט נדחו מטעמים פרוצדוראליים שהועלו מיוזמתו של בית
המשפט. כך, ביום 6.12.01, דחה בית המשפט את בקשת המערער לקביעת הסדרי ראיה בחופשות
וחגים בשל אי צירוף תצהיר. כך גם ביום 8.4.02 דחה בית המשפט את בקשת המערער לביטול
צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו בשל אי הגשת תובענה עצמאית על ידי המערער. כן
טען המערער, כי בדיון מיום 24.1.02 העלה בית המשפט מיוזמתו הצעה כי המערער ייתן גט
פיטורין והסדרי הראיה בינו ובין הילדים ייקבעו על ידי מומחה, וזאת למרות שאין לבית
המשפט לענייני משפחה סמכות לחייב בגט. לטענת המערער, ניסיונו של בית המשפט לאכוף
על המערער גט פיטורין מצביע על דעה קדומה נגד המערער. עוד טען המערער, כי בית
המשפט נמנע במשך למעלה משנה מיום שניתנה משמורת זמנית למשיבה לתת החלטה בענייני
הסדרי הראייה של המערער עם ילדיו, וזאת על אף שהמערער הגיש לבית המשפט בקשות שונות
בעניין זה. בסופו של דבר, ניתנה ביום 26.2.02 החלטה להסדרי ראייה מצומצמים,
המתעלמת מהמלצות העובדת הסוציאלית שניתנו בעניין זה ומהסדרי הראייה שהצדדים
הסכימו להם בעבר בעזרת יחידת הסיוע. המערער הוסיף וטען, כי הפגיעה בזכויותיו
התגבשה בעוצמה רבה בהחלטת בית המשפט מיום 20.6.02. לטענת המערער, בהחלטה זו ביטל
בית המשפט מיוזמתו את החלטתו הקודמת מיום 24.1.02, לפיה תינתן החלטה בעניין הסדרי
הראייה, וקבע כי התיק ינוהל בדווקנות, תוך שבית המשפט קשר את הסדרי הראייה במתן
הגט. המערער טען כי קביעתו של בית המשפט כי התיק ינוהל "על-פי הספר"
וללא קיצורי דרך היא החלטה נקמנית, המעלה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
3. בית המשפט, בהחלטתו מיום 26.11.02, דחה את
בקשת הפסילה. בית המשפט ציין כי היה מקום לדחות את הבקשה על הסף, הואיל ולא הועלתה
בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעה למערער עילת הפסילה, שכן לטענת המערער עילת הפסילה
קמה לו בגין החלטות שניתנו זמן רב לפני הגשת הבקשה. לגופם של דברים, קבע בית המשפט,
כי אי שביעות רצונו של המערער מהחלטותיו של בית המשפט אינה מקימה לו עילת פסלות.
בית המשפט הוסיף וציין כי בעניינם של הצדדים מתנהלים הליכים רבים, כאשר מאחורי
בקשותיו של המערער אין דבר, פרט לחוסר רצונו לתת למשיבה את גטה.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער
חוזר ומפרט את טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי בקשת הפסילה הועלתה במועד, שכן זו
התגבשה בדיון מיום 20.6.02, בו ביקש המערער לפסול את בית המשפט. לטענת המערער, עם
מתן החלטתו של בית המשפט מיום 20.6.02 התגבשה בעוצמה תחושתו כי בית המשפט נגוע
בדעה קדומה וכי כוונתו של בית המשפט היא לנהל את התיק למראית עין בלבד, וזאת נוכח
ניסיונו של בית המשפט לאכוף בהחלטתו על המערער מתן גט תוך חריגה מסמכות והפרת
זכויות יסוד של המערער וילדיו. המערער טוען כי פירוט ההחלטות הקודמות שניתנו על
ידי בית המשפט נועד אך לתמוך בטענת הפסילה וכי אין מצדו טענה כי החלטות אלו מקימות
כשלעצמו עילת פסילה. עוד טוען המערער, כי קביעתו של בית המשפט בהחלטתו בבקשת
הפסילה, כי בקשות המערער להסדרי ראייה הן "בקשות סרק פרט לחוסר רצון של
המערער ליתן למשיבה את גטה", מוכיחה כי דעתו של בית המשפט נעולה, ומשמעות
הקביעה היא כי בית המשפט מפנה איום כלפי המערער כי לא ישמע את בקשותיו אם לא ייתן
תחילה גט למשיבה. במצורף להודעת הערעור הגיש המערער בקשה כי תינתן לו אורכה לתיקון
הודעת הערעור באופן שיוכל לכלול בה החלטה נוספת שניתנה על ידי בית המשפט ביום
1.12.02 בבקשת המשיבה לצמצם את היקף ביקורי הילדים אצל המערער, עד שייזקק המערער
לטיפול. בהחלטה זו הורה בית המשפט על מינוי מומחה אשר יחווה את דעתו בעניין. כמו
כן, לבקשת המערער, הבהיר בית המשפט את החלטתו מיום 20.6.02 בעניין סדרי הראייה בין
המערער לילדיו. בבקשתו טוען המערער כי מהחלטה זו עולה כי לבית המשפט דעה קדומה נגד
המערער, כי בית המשפט מייחס למערער התנהגות שלילית, שאינה מתקיימת בפועל וכי המניע
למתן החלטות בית המשפט נגדו הינו הימנעותו כביכול של המערער ממתן גט. המשיבה
מתנגדת לערעור וטוענת כי יש לדחותו הן מחמת השיהוי בהגשת בקשת הפסילה, והן בשל
העובדה שחוסר שביעות רצונו של המערער מהחלטות בית המשפט אינו מהווה עילת
פסלות.
5. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי
דין הערעור להידחות. כאמור, עיקר טרונייתו של המערער מופנה כנגד החלטת בית המשפט
מיום 20.6.02, במסגרתה קבע בית המשפט הסדרי ראייה זמניים בין המערער לילדיו וכן את
אופן המשך ניהול ההליכים והגשת הראיות על ידי בעלי הדין. אולם חוסר שביעות רצונו
של המערער מהחלטה זו אינו מקים עילה לפסילתו של בית המשפט. לא אחת נפסק, כי ההליך
הראוי לתקיפת החלטות שדעתו של צד להליך אינה נוחה מהן הוא הליך הערעור ולא הליך
הפסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין (ראו למשל:
ע"א 2374/96 לופטין יצחק נ' מוניק נועם (לא
פורסם); ע"א 2998/96 ע"א 2998/96 פיקנטי נ' כב' השופט אפרים שלו ו2- אח' (לא פורסם);
ע"א 2212/96 חוסין מוסא ח. פלאח נ' חמדיה קבוצת פועלים
להתיישבות שיתופית בע"מ (לא פורסם); ע"א 2849/96 מחצבות כפר גלעדי - שותפות מוגבלת נ' צ. סימון בע"מ (לא
פורסם); ע"א 2183/96 שלמה שרון ואח' נ' בנק
הפועלים בע"מ נוה מגן (לא פורסם); ע"א 1557/96 יחזקאל אלעני נ' יוסף כהן טוויל (לא פורסם)). אשר לטענת המערער, כי בית
המשפט ניסה בהחלטתו מיום 20.6.02 לאכוף על המערער מתן גט, תוך חריגה מסמכותו, הרי
שעיון בהחלטה מעלה כי אין יסוד לטענת המערער. בית המשפט קבע במפורש בהחלטתו כי אין
לו סמכות לדון בנושא הגירושין, וכי ניסיונותיו לשכנע את המערער להפריד בין שני
הנושאים לא צלחו. כך גם לא מצאתי בהחלטתו של בית המשפט בבקשת הפסילה כדי להעיד על
קיומה של דעה קדומה נגד המערער, ובוודאי שאין היא טומנת בחובה איום כלפי המערער
ליתן למשיבה גט. אפשר שבית המשפט התבטא בהחלטתו באופן שאינו מחמיא למערער, אך אין
מכל מקום, אין בדבריו של בית המשפט בהחלטה זו או בהחלטה מיום 20.6.02 כדי להראות
כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין טעם
רגיל בהמשך של המשפט ("המשחק מכור"). במובן זה, לא הצביע המערער בפני על
חשש ממשי למשוא פנים.
6. אשר לבקשת המערער לתקן את הודעת הערעור
באופן שיכלול את החלטת בית המשפט מיום 1.12.02, הרי דין הבקשה להידחות מהטעם
שהחלטת בית המשפט ניתנה לאחר החלטתו בבקשת הפסילה, ולפיכך טענת המערער בהקשר
להחלטה זו נטענת בפני לראשונה, מבלי שהובאה כלל לפני בית המשפט קמא (והשוו:
ע"א 1226/00 אל על נ' זילברשלג (טרם פורסם); ע"א 3035/00 רהב נ' קגנוביץ (לא פורסם)). מעבר לנדרש אציין, כי עיינתי בהחלטתו
של בית המשפט מיום 1.12.02, אשר צורפה לבקשה, ולא מצאתי כי עולה ממנה דעה קדומה
כלשהי כלפי המערער או חשש ממשי למשוא פנים.
מטעמים אלה, הערעור נדחה. המערער יישא
בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ג בטבת התשס"ג
(18.12.2002).
ה
נ ש י א
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02103140_A01.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il