בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1029/98
ע"פ 1074/98
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער
בע"פ 1029/98
והמשיב
בע"פ 1074/98: מרואן פארס
נ
ג ד
המשיבה
בע"פ 1029/98
והמערערת
בע"פ 1074/98: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 1.1.98 בת.פ. 250/95
שניתן
על-ידי כבוד השופט מ' נאמן
תאריך
הישיבה: י"ט באדר תשנ"ט (7.3.99)
בשם
המערער בע"פ 1029/98
והמשיב
בע"פ 1074/98: עו"ד משה גלעד, עו"ד מיכאל
כרמל
בשם
המשיבה בע"פ 1029/98
והמערערת
בע"פ 1074/98: עו"ד נעמי גרנות
בשם
שירות המבחן למבוגרים: גב' זהבה מור
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. עניינו של ערעור זה הוא בשלוש עיסקאות בסמים
בגדרן רכש סוכן משטרתי בשם ליאור גולדמן, הירואין במשקל כולל של 685.6053 גרם
וסיכם לרכוש כ2.5- ק"ג חשיש.
איברהים כאיד והמערער (להלן יחד: השותפים) -
הועמדו לדין בכתב-אישום אחד בבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשר לעיסקאות אלה. כאיד, אשר
הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, קיבל עליו את הדין, ואילו המערער הגיש
ערעור כנגד הרשעתו בשני אישומים, על-פיהם מכר לגולדמן 97.2 גרם הירואין בתאריך
13.10.95, תמורת 13,000 ש"ח, ו495.7- גרם הירואין בתאריך 11.12.95, תמורת
60,000 ש"ח. כן נקבע כי המערער ביקש למכור כ2.5- ק"ג חשיש תמורת 21,000
ש"ח.
בית-המשפט המחוזי דן אותו ל10- שנות מאסר
מתוכן שבע שנים בפועל והיתרה על-תנאי, בצירוף קנס בסך 100,000 ש"ח. ערעורו
מופנה כלפי ההרשעה ולחילופין כלפי חומרת העונש.
2. ואלה העובדות: גולדמן, שהוא נרקומן, הסתבך
בעבירות סחר בסמים מסוכנים ונפתחו נגדו תיקים במשטרה. בתאריך 18.9.95, הסכים
גולדמן, תמורת סגירת תיקים אלה, לסייע למשטרה ללכוד סוחרי סמים שמהם נהג לרכוש
סמים. על-פי גירסת גולדמן, ב18- החודשים שקדמו לעריכת ההסכם עימו, נהג לרכוש מן
המערער אחת לשבוע 100-50 גרם הירואין. במהלך תקופה זו הציג בפניו המערער את כאיד
כשלוחו - "הפועל" שלו, בלשונו של המערער - ומאז השתתף כאיד בעיסקאות
מכירת הסמים. עיסקאות אלה בוצעו בשני מקומות: איזור כביש נשר-עוספיה (להלן:
הכביש), וחניון הסמוך לצומת כפר מנדא שכונה בפיהם "הרמפה" או
"הרחבה" (להלן: החניון). השותפים הגיעו לפגישה שנקבעה מראש באותה
מכונית. כאיד נהג לעבור למכוניתו של גולדמן, למסור לו את הסמים ולקבל את התמורה.
על רקע זה הונחה גולדמן על-ידי מפעיליו במשטרה להמשיך ולרכוש סמים מן השותפים בכסף
שנמסר לו על-ידי המשטרה. גולדמן גם נדרש להקליט שיחות אלה.
על-יסוד הנחיות אלה, קבע גולדמן להיפגש עם
השותפים בתאריך 13.10.95 באיזור הכביש. שוטרים סמויים שעקבו אחר הנעשה, ראו מכונית
מסוג וולוו בצבע טורקיז שמספרה 86-796-06, שכפי שהתברר הייתה בהחזקתו של המערער,
מגיעה למקום הפגישה. השוטרים גם הבחינו כי במכונית היו שני אנשים. גולדמן עצמו
סיפר, שהמערער היה זה שנהג במכונית וכי השיחה נערכה עם כאיד, שהציע לו למכירה 250
גרם הירואין. על-פי הנחיות המשטרה רכש ממנו גולדמן 100 גרם הירואין בלבד, תמורתם
שילם לכאיד 13,000 ש"ח, ולאחר מכן מסרם למפעיליו.
הפגישה הנוספת נערכה בתאריך 11.12.95 בחניון.
בסיומה נעצר כאיד כשברשותו 60,050 ש"ח. כעבור שעה וחצי נעצר אף המערער בתחנת
הדלק ליד תמרה, ובמכוניתו (וולוו בצבע לבן) נמצאה שקית ובה שרידי הירואין.
3. למעצר זה הובילו - בנוסף למידע שמסר גולדמן -
גם ציתותים לטלפון ומעקבים. על-פי הנחיית המשטרה, אמור היה גולדמן לקבוע פגישה
בשיחה טלפונית מטלפון מסויים בתאריך 10.12.95. באותו יום, בשעה 16:55 הורכב על
טלפון זה מכשיר האזנה והקלטה, ובמקביל נערך מעקב אחר המערער. הוא ניצפה על-ידי איש
משטרה סמוי כשהוא נוסע במכונית וולוו בצבע לבן, אוסף בדרכו את כאיד ומגיע בשעה
19:15 לשער בית-חולים "מלבן" בנהריה. המכונית נעצרה וכאיד נצפה כשהוא
משוחח בטלפון הציבורי הסמוך, בעוד המערער ממתין ליד תא הטלפון. בשיחה שנקלטה הציע
כאיד לגולדמן להיפגש מייד. הוא נשמע אומר: "עכשיו 7:20 (היינו, 19:20), סע
עכשיו לרחבה אנחנו עוד בערך 25 דקות שם". גולדמן, שהיה זקוק לזמן ממושך יותר
כדי להיערך לקראת הפגישה, השיב כי מבקש הוא להיפגש בשעה תשע (21:00). לכאיד מועד
זה לא היה נוח והוחלט להיפגש למחרת היום בחניון. בשיחה זו גולדמן אף הזכיר בלשון
קוד, כי הפגישה נועדה למכירת 10 שקים (כ2.5- ק"ג) של חשיש תמורת 21,000
ש"ח וכחצי ק"ג הירואין תמורת 60,000 ש"ח. וכך נשמע הוא אומר:
"אתה יודע על מה מדברים על 10 של 21 ועל חצי של 60". לדברים אלה נשמע
כאיד עונה: "טוב, בסדר".
4. בתאריך 11.12.95, בשעה 18:00, צפתה בפגישה
חוליית מעקב משטרתית שהמתינה בסמוך לחניון. למקום הגיעה מכונית וולוו לבנה חדשה
מדגם 850, ובה שני אנשים. אחד מהם (כאיד) נכנס למכוניתו של גולדמן ואילו המכונית
הלבנה עזבה את המקום וחזרה זמן-מה לאחר מכן, כשהעיסקה הייתה בסיומה. במהלך העיסקה,
שניצפתה על-ידי חוליית המעקב, מסר כאיד לגולדמן 495.7 גרם הירואין וקיבל ממנו
60,000 ש"ח. גולדמן ויתר על רכישת החשיש שהזמין, כיוון שנדרש לנסוע למשגב כדי
לקבלו. במקביל, שוטר סמוי אחר שהוצב באיזור הבחין בשעה 18:00 במכונית וולוו בצבע
לבן שמספרה 94-048-08 (שהייתה בהחזקת המערער) נוסעת לכיוון החניון, חוזרת על
עקבותיה, וכך הלוך וחזור עד לשעה 18:41. לאחר מכן ניצפה כאיד כשהוא נכנס למכונית
הוולוו הלבנה, אשר נסעה לכיוון מורשת והורידה את כאיד ליד תחנת הסעה באיזור, שם
הוא נעצר כעבור זמן-מה. כאמור, המערער עצמו נעצר מאוחר יותר בתוך מכונית הוולוו
הלבנה.
בחקירתו הודה המערער כי הוא מכיר את גולדמן,
וכי כאיד הוא חברו, וכן כי איש מלבדו לא נהג במכוניות הוולוו שהיו בהחזקתו. עם
זאת, הכחיש המערער בתוקף כי היה מעורב בעיסקאות סמים וכי במועדים הרלוואנטיים
הוביל את כאיד במכוניתו לפגישות עם גולדמן. המערער אף מסר אליבי וטען כי במועד שבו
נערכה העיסקה השנייה שהה בחברת אישתו. על גירסה זו חזר גם בעדותו.
5. בית-המשפט המחוזי (השופט מנחם נאמן) קבע, כי
עדותו של גולדמן, ששיתף פעולה עם המשטרה כדי להציל את עצמו מעמידה בפני אישומים
פליליים, אינה מספקת לבדה להרשעה וכי היא טעונה סיוע. סיוע זה מצא בית-המשפט
המחוזי בעדויות אנשי המשטרה אשר הבחינו במעורבות שתי מכוניות שבהחזקת המערער בשתי
עיסקות-הסמים, בנוכחות המערער ליד הטלפון שבו קבע כאיד את אחת הפגישות לצורך מכירת
הסם, ובשקית ובה שרידי הסם שנמצאו ברכבו בעת מעצרו. לעומת זאת קבע בית-המשפט
המחוזי, כי עדותו של המערער לא הייתה מהימנת עליו.
המערער הורשע איפוא בהחזקה ובסחר בסם מסוכן
ועשיית עיסקה בו.
6. המערער הגיש בפנינו ערעור על הרשעתו ולחלופין
על חומרת העונש שנגזר עליו. המשיבה הגישה מצידה ערעור על קולת העונש שנגזר על
המערער (ע"פ 1074/98), אך בפתח הדיון בעניינו חזרה המשיבה מערעורה ועל-כן
הורינו על דחייתו.
7. בערעורו טען המערער, כי הראיות עליהן הסתמכה
הערכאה הראשונה אינן מספיקות להרשעה: עדות גולדמן, שהיא הראייה הישירה היחידה
נגדו, היא בלתי אמינה, ואף המעקבים והציתותים לשיחה בין כאיד לגודלמן אינם קושרים
את המערער בודאות הנדרשת במשפט פלילי לעיסקות-הסמים. שכן, תצפיתנים אחרים שהוצבו
באיזור לא הבחינו במכונית הוולוו הלבנה, ובנסיבות אלה, לא ניתן לסמוך על דברי אותו
שוטר שהעיד כי ראה את המכונית. לבסוף טען המערער, שלא הוכח כי במועדים הרלוואנטיים
היו שתי המכוניות בבעלותו, וכי על-כל-פנים, לא נשללה האפשרות כי נעשה שימוש
במכוניות על-ידי בני משפחתו של המערער.
8. טענות אלה אינן יכולות להתקבל.
חומר הראיות במקרה שלפנינו לא נאסף לאחר ביצוע
המעשים הפליליים אלא במהלך ביצועם ממש. הוא מושתת על עדותו של סוכן משטרתי, שאף
הקליט את חילופי הדברים בפגישות בהן רכש את הסם. המשטרה עקבה אחר הפגישות, וכאמור,
במקרה אחד אף צותתה לשיחה הטלפונית שבה נקבעה הפגישה. העובדה כי לא כל התצפיתנים
הבחינו במכונית הוולוו (בפגישה השנייה שנערכה בין גולדמן לבין השותפים), אינה
שוללת את עדויות אותם אנשי משטרה שראו אותה, וכאמור, בית-המשפט האמין לעדויות אלה.
אף השאלה אם המערער הוא זה שהיה הבעלים של המכוניות אינה רלוואנטית, אלא די בראיות
המוכיחות ששתי המכוניות היו בהחזקת המערער - עניין שלמעשה לא הייתה מחלוקת לגביו,
על אף טענת בא-כוח המערער בפנינו.
9. בחומר הראיות זה מצוי הסיוע לגירסתו של
גולדמן, אשר העיד על השתתפותו של המערער בכל אחת מן העיסקאות. ראשית, דפוס הפעולה
של השותפים, אשר הוסבר למשטרה על-ידי גולדמן עוד לפני שזו הפעילה אותו, ואשר נתמך
בראיות אובייקטיביות (ציתות ומעקב), המוכיחות כי המערער השתתף בקביעת הפגישה עם
גולדמן לצורך מכירת הסמים. זאת, כאשר הסיע את כאיד לטלפון ציבורי שליד שער
בית-החולים "מלבן" בנהריה, וכאשר עמד לידו כשכאיד הציע לגולדמן, בלשון
רבים, להיפגש לצורך מכירת הסם.
שנית, המכוניות שבהן החזיק המערער הגיעו
למקומות הפגישה, ואף נראו בהן שני אנשים; לעניין זה הודה המערער בעצמו שהוא בלבד
נהג במכוניות אלה.
שלישית, זמן קצר לאחר ביצוע העיסקה השנייה
נלכד המערער במכונית הלבנה שניצפתה במקום העיסקה כשבתוכה שקית ובה שרידי סם.
אכן, מארג ראיות זה מקים את הסיוע הדרוש
לעדותו של גולדמן, שכאמור, סיפר על השתתפותו של המערער בכל אחת מעיסקות-הסמים.
נמצא, כי הרשעת המערער הייתה מוצדקת ואין מקום
להתערב בה.
10. יש לדחות גם את הערעור על גזר-הדין. אכן, עונש
המאסר שהוטל על המערער אינו קל. עם זאת, עונש זה הולם את חומרתם של הפשעים שביצע.
המערער לא פעל מתוך מצוקה נפשית או סוציאלית. הוא עצמו אינו מכור לסמים ומטרתן
היחידה של עיסקות-הסמים שביצע הייתה בצע כסף. על העונש הנגזר על המערער להרתיע
בחומרתו את המבקשים להתעשר בקלות מסחר בסמים מסוכנים.
על-יסוד האמור לעיל, אני מציעה לדחות את
הערעור הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.
ש
ו פ ט ת
ה נ ש י א:
אני מסכים.
נ
ש י א
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, כו באייר תשנ"ט (12.5.99).
נ ש י א ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
98010290.L06