רכס פרוייקטים חינוכיים בע"מ נ. רחל קבלי

פסק-דין בתיק ע"פ 10288/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10288/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערערת: רכס פרוייקטים חינוכיים בע"מ נ ג ד המשיבה: רחל קבלי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת.א. 1079/04 מיום 11.11.2009 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל תאריך הישיבה: י"ט באייר התש"ע (3.5.2010) בשם המערערת: עו"ד ניר גלעד, עו"ד ניר סמוגורה בשם המשיבה: עו"ד יעקב קלדרון, עו"ד חנה קלדרון פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.11.2009 בה נקבע כי חברת רכס פרוייקטים חינוכיים בע"מ (להלן: המערערת) ביזתה פסק דין שניתן נגדה ביום 28.10.2008 ואת הצווים שניתנו במסגרת פסק הדין. בהחלטה נקבע כי בשל בזיון בית המשפט המערערת תשלם לרחל קבלי (להלן: המשיבה) סך של 50,000 ש"ח וכן 1,000 ש"ח בגין כל יום נוסף בו לא תבצע את פסק הדין. כן הוטל על המערערת לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. 2. אקדים מסקנה לניתוח: הגעתי לכלל מסקנה, וכך אציע לחברי לקבוע, כי דין הערעור להידחות, בכפוף לכך שהסכום של 50,000 ש"ח וכן הסכום הנוסף של 1,000 ש"ח ליום, אם יוטל כזה, ישולמו כקנס לאוצר המדינה, ולא למשיבה. השתלשלות ההליכים 3. כאמור, ביום 28.10.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא ד"ר דרורה פלפל), במסגרתו קיבל בית המשפט בחלקה תביעה שהגישה המשיבה נגד המערערת ואחרות (ת"א 2048/03; להלן: פסק הדין). בפסק הדין נקבע כי הופרו זכויות יוצרים של המשיבה בספרים מסוימים. על כן, המערערת והאחרות חויבו לשלם למשיבה סכומי כסף מסוימים, וכן ניתנו צווים נוספים ביחס לשני ספרים (להלן: הספרים המפרים). המערערת, יחד עם האחרות, הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע. המשיבה הגישה ערעור שכנגד. בהחלטה מיום 4.2.2009 הורתה השופטת פרוקצ'יה על עיכוב תשלום מחצית הסכום שנקבע לטובת המשיבה בפסק הדין ע"א 10242/08). השופטת פרוקצ'יה הוסיפה וציינה כי "אין בהחלטה זו כדי לגרוע מיתר הסעדים שניתנו לטובת המשיבה בפסק הדין". 4. לאחר מתן החלטתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין עיכוב הביצוע, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לאכיפת החלטה של בית המשפט לפי פקודת בזיון בית משפט. עניינה של הבקשה לבזיון בה נקטה המשיבה הוא "ביתר הסעדים" שציינה השופטת פרוקצ'יה בהחלטתה, דהיינו, בסעדים הלא-כספיים שניתנו בפסק הדין. נפרט במה דברים אמורים. כאמור, בפסק הדין מיום 28.10.2008 נעתר בית המשפט המחוזי לחלק מהסעדים שדרשה המשיבה ודחה בקשה לסעדים אחרים. בית המשפט דחה בקשה של המשיבה-התובעת לסעד של מתן חשבונות בקובעו כי בא כוח המשיבה-התובעת ויתר על סעד זה. עם זאת, בית המשפט נעתר לבקשת המשיבה-התובעת להוצאת צו מניעה קבוע, צו עשה וצווי איסוף ומסירה. כך קבע לעניין זה בית המשפט בפסק דינו: "התובעת [המשיבה בפני – מ.נ.] עותרת לצו מניעה קבוע, צו עשה וצווי איסוף ומסירה. לא קראתי כל תגובה בסיכומים מטעם הנתבעות [המערערת והאחרות בהליך זה – מ.נ.] לנושא זה. מאחר ולא ניתן להפריד את החלקים המפרים ממכלול היצירה, נראה שיש להיעתר לבקשות אלה של התובעת במלואן וכך אני קובעת." (עמ' 26 לפסק הדין; ההדגשות הוספו) בכך התייחס בית המשפט, בלשון קיצור ועל דרך ההפניה, לסעדים שהתבקשו על ידי המשיבה-התובעת, ואשר נמנו בסעיף 139 לכתב התביעה. בחלקים הרלבנטיים לענייננו של סעיף 139 (דהיינו, החלקים שאינם נוגעים לחיוב כספי או למתן חשבונות) נתבקשו הסעדים הבאים: "ב. צו מניעה קבוע כנגד כל הנתבעות ו/או מי מטעמן ו/או מי המועסק על ידן במישרין או בעקיפין להימנע מייזום ו/או הפקה ו/או הוצאה לאור ו/או פרסום ו/או שיווק ו/או מכירה ו/או מהפקת הנאה ו/או שימוש בכל דרך, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בעצמן ובין על ידי מי מטעמן, בין בישראל ובין בחו"ל – של ספרי לשון אשר כוללים חלקים מקוריים המועתקים מספריה של התובעת, לרבות הספר 'מילים לכל עט' של הנתבעות. ג. לצוות על הנתבעות למסור לידי התובעת את כל המסמכים הנוגעים לספרים המפרים הכוללים קטעים ו/או דוגמאות ו/או תרגילים ו/או עריכה הדומים לאלה שבספרי לימוד הלשון של התובעת (להלן: 'הספרים המפרים'), לרבות חומר פרסומי ולרבות מסמכי כתב היד והעריכה של ספרי החיקוי המועתקים, וכן לצוות על הנתבעות למסור לידי התובעת ו/או למי מטעמן את כל מלאי הספרים ואת כל הגלופות ו/או כל האמצעים האלקטרוניים או מגנטיים שבאמצעותם מיוצרים הספרים הנמצאים בידיהן במשרדיהן במחסניהן ו/או בידי אחרים הפועלים עבור הנתבעות. ד. לשם הבטחת קיום צווי המסירה והאיסוף יתבקש בית המשפט הנכבד להרשות למבקשת ו/או למי מטעמה לתפוס את כל ספרי לימוד הלשון המפרים שבידי הנתבעות, לרבות גלופות, שבלונות או תבניות או אמצעים מגנטיים או אלקטרוניים שבאמצעותם מיוצרים ומופקים ספרי לימוד הלשון המפרים, ולמנות את באי כוח התובעת ו/או מי מטעמם כתופסים של המוצרים המפרים וככונסי נכסים לרכוש האמור בישראל ובחו"ל וכמוציא לפועל של השמדתו בבוא העת – הכל כמפורט בבקשה למינוי כונס נכסים שתוגש בנפרד לבית משפט זה. ה. צו עשה לפיו תודיע הנתבעת 3 תוך 7 ימים מיום מתן פסק הדין במכתב מטעמה לכל המורים ללשון בישראל על הפסקת ההפצה של הספר 'מילים לכל עט' וכן את הסיבה בעטייה נפסקת הפצת הספר, בצירוף העתק מפסק הדין." 5. כאמור, בהחלטה מיום 11.11.2004 קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת הפרה את צווי בית המשפט אשר הוצאו בפסק הדין הראשון. נפרט: אשר לצו המניעה: בפסק דינו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה-התובעת, והוציא צו מניעה אשר קבע כי למערערת ולאחרות אסור להפיץ, למכור או לשווק את הספרים המפרים (להלן: צו המניעה). בהחלטה מיום 11.11.2004 קבע בית המשפט כי המערערת הפרה את צו המניעה. בית המשפט ציין כי מכיוון שהספרים המפרים הוצעו למכירה באתר מכירה אינטרנטי של המערערת 9 חודשים אחרי מתן פסק הדין והוצאת צו המניעה – עובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת – אין לקבל את טענת מנכ"ל המערערת, מר עמוס בהט (להלן: מר בהט), לפיה הספרים המפרים הוצעו למכירה באתר האינטרנט בשל "טעות בתום לב". בית המשפט לא קיבל גם את טענתו של מר בהט לפיה הספרים המפרים אינם תואמים את תוכניות הלימוד של משרד החינוך ולכן אינם מודפסים, מיוצרים, או מופצים עוד על ידי המערערת. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי המערערת יכולה היתה להמציא בנקל אישור ממשרד החינוך בעניין זה, אך היא לא עשתה זאת. אשר לצווי האיסוף והמסירה: בפסק דינו נעתר בית המשפט לבקשת סעד נוספת של המשיבה-התובעת, והוציא צווי איסוף ומסירה אשר קבעו כי המערערת תאסוף ותמסור את כל מלאי הספרים המפרים, האמצעים שבאמצעותם מיוצרים הספרים, וכל המסמכים הנוגעים לייצורם (להלן: צווי האיסוף והמסירה). בהחלטה מיום 11.11.2009 קבע בית המשפט כי המערערת הפרה גם את צווי האיסוף והמסירה. המשיבה הראתה כי ספרים מפרים נקנו בחנות בכפר סבא וכי בחנויות אחרות ניתן היה להזמין את הספרים המפרים. גם בהקשר זה טענה המערערת כי הספרים המפרים אינם תואמים את תוכנית הלימוד, ובית המשפט חזר וקבע כי לא הומצא על כך אישור ממשרד החינוך. המערערת יכולה היתה, כך קבע, לאסוף מהחנויות עותקים של הספרים המפרים על ידי הצגת פסק הדין לחנויות המחזיקות בהן, אך היא העדיפה לא לעשות כן בשל "מדיניות החזרה" שהיתה לה. לעניין זה קבע בית המשפט "נראה כי [המערערת – מ.נ.] לא הפנימה כי פסק הדין שניתן בעניינה אינו בגדר המלצה שאותו היא יכולה למלא אך ורק אם הדבר עולה בקנה אחד עם המדיניות שלה" (עמ' 6 להחלטה). לעניין צו העשה: בפסק דינו נעתר בית המשפט גם לבקשת סעד שלישית של המשיבה-התובעת, והוציא צו עשה ובו הורה למערערת להודיע לכל המורים ללשון בארץ על הפסקת ההפצה של הספרים המפרים ועל הסיבה בעטייה הופסקה הפצת הספרים (להלן: צו העשה). בית המשפט קבע כי גם צו זה הופר על ידי המערערת. לא הייתה מחלוקת כי המערערת לא פנתה למורים ללשון. מנכ"ל המערערת, מר בהט, "הסביר" כי אין המערערת שולחת הודעות על ספרים שאזלו מהשוק. מר בהט גם העלה טענות שונות לגבי מנגנון משלוח המכתב. לעניין זה קבע בית המשפט כי "המנגנון קיים, מה שלא קיים זה רצון [המערערת – מ.נ.] לפעול לפי פסק הדין" (עמ' 6 להחלטה). הטענות בערעור ודיון בהן 6. ראשית, המערערת טוענת כי המשיבה לא פנתה אליה בכל טענה לפני הגשת הבקשה לבזיון לבית המשפט המחוזי, וכי אילו היתה המשיבה עושה כן, הייתה המערערת דואגת מיד להסרת מחדלים כגון הפרסום שנותר באינטרנט. אין לקבל טענה זו. ראשית, איננו רואים בסיס בדין לדרישה להתרות במפר הצו לפני פניה לבית המשפט. התמונה הכוללת המצטיירת היא כי המערערת לא עשתה דבר כדי לקיים את פסק הדין, על אף חובתה לעשות כן. למעשה, העובדה שהצווים לא קוימו לא הייתה כלל שנויה במחלוקת. טענת ההגנה של המערערת הייתה אך לטעות או, למעשה, לשלל טעויות, שנעשו על ידה בתום לב. בית המשפט המחוזי התרשם, כפי שהוזכר, שלא היה רצון מצד המערערת לקיים את פסק הדין, ואין מקום להתערב במסקנתו זו. זאת ועוד: גם בהנחה שבעת מתן פסק הדין מלאי הספרים המפרים שהיה ברשות המערערת או בחנויות לא היה גדול, המערערת לא היתה רשאית להתעלם מפסק הדין כפי שעשתה. המערערת הגישה אישור של רואה החשבון משה הרפז, ובו נקבע כי על פי הצהרת מנכ"ל החברה מר בהט וכן מבדיקת כרטסת הנהלת החשבונות, עולה כי בתקופה שמאוקטובר 2008 ועד אוגוסט 2009 נמכרו "בטעות" על ידי פקידת הקבלה של המערערת 19 ספרים מפרים (על פי פירוט שנמסר במכתב). עוד ציין רואה החשבון כי "נכון להיום הספרים ירדו מהמדפים ונמחקו מאתר החברה ומהקטלוג". מאישור זה ניתן ללמוד שני דברים. ראשית, שהמערערת אכן מכרה ספרים מפרים, אם כי בהיקף קטן, גם לאחר שניתן פסק הדין; ושנית, כי נותר מלאי כלשהו של ספרים מפרים אצל המערערת, מלאי אשר הורד ממדפי המערערת בשלב כלשהו לאחר מתן פסק הדין. 7. טענה נוספת שהעלתה לפנינו המערערת הינה כי לא ניתן נגדה "צו איסוף". יש לדחות את הטענה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 139(ג) סיפא לכתב התביעה שצוטט לעיל; או עם סעיף 9 סיפא לתגובת המערערת לבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שהוגשה לבית המשפט המחוזי; או עם סעיף 28 לסיכומים שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי. 8. בית המשפט קבע כי המערערת הפרה ביודעין את פסק הדין למרות שיכולה היתה לקיימו בנקל, וכי היא בחרה לתרץ את אי מילוי הצווים בסיבות שאינן מתקבלות על הדעת, ועל כן ביזתה את פסק הדין. במסקנה זו אין, כמבואר, מקום להתערב. 9. עם זאת, כפי שנאמר בתחילת הדברים, בעניין אחד יש מקום לשינוי. בית המשפט הורה בזו הלשון: "משכך, תשלם [המערערת למשיבה – מ.נ.] סכום של 50,000 ש"ח בגין בזיון בית המשפט, קרי אי מילוי פסק הדין עד היום. כמו כן תשלם סכום של 1,000 ש"ח בגין כל יום נוסף שיעבור בו לא תבצע את פסק הדין". נראה לנו כי בית המשפט נתפס לכלל טעות בכך שקבע שהסכומים האמורים ישולמו למשיבה, במקום לקבוע שישולמו כקנס לאוצר המדינה. על פי פקודת בזיון בית משפט רשאי בית המשפט ליתן צו המטיל "קנס או מאסר" בגין בזיון בית המשפט. כפי שנפסק "חיוב קנס לפי הפקודה אינו נעשה לטובת בעל דין אלא לטובת המדינה... כל הליך של גביה של קנס, אם הוטל קנס, צריך להיעשות על ידי המדינה בדרך שנקבעה לכך" (רע"א 4953/92 בבילה נ' דדון, פ"ד מז(1) 658, 659ד (1993)). בפרשה אחרת נפסק כי "משהוטל קנס [בגין בזיון בית משפט – מ.נ.], הוא מהווה חוב המגיע לאוצר המדינה ויוצא מתחום שליטתם של בעלי-הדין בהליכים האזרחיים, לפיהם הוטל הקנס" (ע"א 88/71 צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 350, 354 (1972). ראו גם: משה קשת ביזיון בית-משפט: דיני אכיפת צווים שיפוטיים, עמ' 200-201 (2002); ואורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 860-861 (מהדורה עשירית, 2009)). בתשובה לשאלתנו בעניין זה טען עו"ד קלדרון, בא כוח המשיבה, כי סכום הכסף שפסק בית המשפט בענייננו כלל אינו קנס, אלא סכום שבית המשפט הורה לשלמו מכוח סמכות טבועה. על כן, עו"ד קלדרון קורא לנו לחדש הלכה ולקבוע כי בית המשפט רשאי להורות למפר לשלם סכום כסף לבעל הדין האחר. איננו סבורים כי יש מקום לחידוש כזה המנוגד להלכה הפסוקה. הליך לפי פקודת בזיון בית משפט הינו כידוע הליך מעין פלילי, ואין, בהקשר בו עסקינן, מקום להוספת סעדים שאינם קבועים בדין. נזכיר עוד לעניין זה כי בסיפא להחלטה מיום 11.11.2004סרב בית המשפט ליתן צו המורה להעביר למערערת את הכספים שהתקבלו בגין מכירת הספרים. בית המשפט קבע לעניין זה, ובצדק, שמהותו של הליך הבזיון איננו לפצות בעל דין אלא להביא לאכיפת החלטה שיפוטית. כוחם של הדברים יפה גם לעניין הסכומים לגביהם נקבע בהחלטה שיש לשלמם למשיבה בגין הפרה או הפרה עתידית. 10. על כן, הערעור נדחה בכפוף לכך שייקבע כי הסכום של 50,000 ש"ח ישולם כקנס לקופת המדינה, ולא למשיבה, וכך גם התשלום הנוסף של 1,000 ש"ח בגין כל יום של הפרה, אם ייקבע שהיתה הפרה נוספת. בכפוף לכך הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ד' בסיון התש"ע (17.5.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09102880_C02.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il