יששכר רובין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"א 1026/14 בבית המשפט העליון רע"א 1026/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקשים: 1. יששכר רובין 2. מאיר אלתר נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. דן דנקנר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב (השופט צ' גורפינקל) מיום 08.01.2014 בת"פ 047038-10-12 בשם המבקשים: עו"ד עמית מנור; עו"ד אורן הירש בשם המשיבה 1: עו"ד טל פרג'ון בשם המשיב 2: עו"ד יוסף בנקל; עו"ד נירית אבטליון; עו"ד רתם פישמן נגרין פסק-דין לפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) בת"פ 47038-10-12 מדינת ישראל נ' דנקנר מיום 8.1.2014 ומיום 13.1.2014, במסגרתן התקבלה באופן חלקי בקשת המבקשים לעיין בתיק בית המשפט. 1. המבקשים, יששכר רובין ומאיר אלתר (להלן: המבקשים), הגישו בשנת 2010 בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגד המשיב 2, דני דנקנר (להלן: המשיב), וכנגד נושאי משרה נוספים בבנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק). במסגרת הבקשה נטען כי למשיב היו קשרים עסקיים עם צד ג' שניהל משא ומתן עם הבנק לגבי עסקה מסוימת; כי המשיב, אשר שימש באותה עת כיו"ר דירקטוריון הבנק, לא גילה לחברי הדירקטוריון על קשריו עם צד ג' והמשיך לנהל משא ומתן מטעם הבנק עם צד ג' על אף ניגוד העניינים שבו היה מצוי; וכי בכך הסב המשיב נזקים כספיים לבנק. הדיון בבקשת אישור התביעה הנגזרת התנהל לפני השופטת י' שבח בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תנ"ג 14873-03-10 ותנ"ג 7500-07-10, להלן: ההליך האזרחי). 2. באותה עת התנהלה חקירה פלילית שהובילה בסופו של דבר להגשת כתב אישום כנגד המשיב, במסגרתו הואשם בעבירות השגת כספים במרמה ומעילה באמון בתאגיד אותם ביצע המשיב תוך ניצול לרעה של כוחו והשפעתו כיו"ר הדירקטוריון בבנק באותה עת. הליך זה התנהל לפני השופט צ' גורפינקל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"פ 47038-10-12, להלן: ההליך הפלילי). ההליך הפלילי התנהל בדלתיים פתוחות ולא הוטלו במסגרתו איסורים או הגבלות כלשהן על פומביות הדיונים בו. מכיוון שהסוגיות שנדונו במסגרת ההליך הפלילי חפפו במידה כזו או אחרת לסוגיות שנדונו בהליך האזרחי, קבעה השופטת י' שבח כי ההליך האזרחי יוקפא עד לקבלת הכרעת דין בהליך הפלילי. במסגרת ההליך הפלילי הוגשו הודעות שנגבו במשטרה מנושאי משרה בכירים בבנק בנוגע למעשיו של המשיב בתקופה הרלוונטית והוגשו מסמכים שונים הקשורים לפעולותיו של המשיב בבנק. במהלך ההליך הפלילי גובש הסדר טיעון בין המשיב לבין המאשימה, ובהתאם להסדר הטיעון הוגש לבית המשפט כתב אישום מתוקן. ביום 19.12.2013 ניתן פסק דין בהליך הפלילי, במסגרתו הורשע המשיב, בהתאם לכתב האישום המתוקן, בעבירות של השגת דבר בתחבולה והפרת אמון בתאגיד. 3. לאחר שניתן פסק דין בהליך הפלילי הגישו המבקשים ביום 24.12.2013 לבית המשפט בקשה לעיון בתיק, בהתאם לתקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 (להלן: תקנות העיון). במסגרת הבקשה טענו המבקשים כי לא קיים במקרה דנן איסור בדין המונע את העיון; כי העיון במסמכים מוצדק בנסיבות העניין; וכי העיון אינו צפוי לפגוע באופן בלתי מידתי באינטרסים של המתנגדים לעיון. ביום 29.12.2013 הודיעה המשיבה 1 (להלן: המדינה) כי היא אינה מתנגדת לבקשת העיון. ביום 31.12.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי בהיעדר התנגדות הוא מתיר את העיון בתיק. ביום 1.1.2014 הגיש המשיב בקשה לביטול ההחלטה מיום 31.12.2013 מכיוון שזו ניתנה מבלי שהיה בידיו סיפק להגיש התנגדות לבקשה. בעקבות בקשה זו ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתו מיום 31.12.2013 והורה על הגשת התנגדות המשיב עד ליום 8.1.2014. המשיב הגיש התנגדותו במועד האמור, ובמסגרתה טען כי מדובר בבקשה לאקונית וכוללנית שהינה ניסיון פסול של המבקשים לערוך "מסע דיג", ודי בכך כדי לדחותה. לגופו של עניין טען המשיב כי במהלך ההליך הפלילי הוגשו מסמכים שונים הנוגעים לעסקיו ולענייניו הפרטיים של המשיב, לרבות ראיות בדבר נכסים פרטיים של המשיב ובדבר חברות המצויות באחזקת בני משפחתו, ולרבות ראיות הקשורות לאישום בעבירות הלבנת הון, אשר בוטל במסגרת כתב האישום המתוקן. בנוסף נטען כי במהלך ההליך הפלילי הוגשו לבית המשפט הודעות שנמסרו במשטרה על ידי עדים שונים ומסמכים פנימיים של הבנק שכוללים מידע עסקי רגיש הנוגע לבנק ולצדדים שלישיים. המשיב טען כי המכנה המשותף לכל המסמכים הללו הינו שאין להם שום קשר להליך האזרחי ושהם צפויים לפגוע בפרטיות של המשיב, של בני משפחתו ושל צדדים שלישיים, ואילו הראיות שיש להן קשר להליך האזרחי מהוות "פרומיל" מתוך כלל הראיות בהליך הפלילי. בנוסף, המשיב הסתמך על הנחיה מס' 14.8 להנחיות פרקליט המדינה, שכותרתה "בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה" ושבמסגרתה נמנו שיקולים שונים שיש לשקול בבקשות מסוג זה, וטען כי יישום ההנחיה על נסיבות המקרה דנן צריך להוביל לדחיית בקשת העיון. 4. בהחלטתו מיום 8.1.2014 קבע בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) כדלקמן: "אני מתיר לעיין בתיק בית המשפט, ככל שהוא מתייחס לכתב האישום המתוקן, הכרעת הדין וגזר הדין. אינני מתיר עיון במוצגים שהוגשו בהסכמה או בפרוטוקול העדויות שמתייחסים לפרשה שלפני תיקון כתב האישום". בעקבות החלטה זו הגישו המבקשים בקשה לביטול ההחלטה, במסגרתה טענו כי קופחה זכותם הדיונית להשיב על טענות המשיב מכיוון שההחלטה ניתנה בטרם חלף המועד להגשת תשובה לתגובת המשיב, ומשכך דינה להתבטל. המבקשים סמכו בקשתם על פסיקת בית משפט זה שקיבל לא אחת בקשות רשות ערעור וביטל החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי מבלי שניתנה למבקש הזכות להשיב לתגובת המשיב. ביום 13.1.2014 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "הבקשה נומקה היטב, ואין צורך בתגובה נוספת לתגובה. הבקשה נדחית". מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. 5. המבקשים טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.1.2014 מהווה הלכה למעשה דחייה של בקשת העיון כולה. נטען כי הכרעת הדין וגזר הדין שבית המשפט התיר למבקשים לעיין בהם הינם מסמכים פומביים שמופיעים במאגרי המידע המשפטיים, ומשכך אין כל צורך להגיש בקשת עיון בכדי לעיין בהם. נטען כי גם כתב האישום המתוקן הינו מסמך "המותאם אישית" לאינטרסים של המשיב, ושתוכנו נחשף ממילא בכתבות מפורטות בעיתונות. עוד נטען כי ההליך הפלילי שנוהל לאחר הגשת כתב האישום המתוקן היה הליך פורמאלי של אישור ההסכמה בין הנאשם (המשיב) לבין המדינה, ולכן ממילא לא נבחנו בו העדויות והמסמכים השונים שהינם רלוונטיים להליך הפלילי ולהליך האזרחי כאחד. לפיכך נטען כי על אף שלכאורה קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת העיון, הרי שהלכה למעשה מדובר בדחייתה. עוד נטען כי בית המשפט שגה כשנתן החלטתו מיום 8.1.2014 מבלי להמתין לתשובת המבקשים, וכפועל יוצא נטען כי בית המשפט שגה בהחלטתו מיום 13.1.2014 בדחותו את בקשת המבקשים לביטול ההחלטה. בנוסף נטען כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לעיקרון החוקתי של פומביות הדיון ולזכות העיון שנגזרת ממנו, וכי לא נתן משקל ראוי לחשיבות הציבורית של ההליך האזרחי במקרה דנן, שבמסגרתו מתבקש אישורה של תביעה נגזרת שנועדה לפצות את ציבור בעלי המניות שנפגעו עקב מעשיו הפליליים של המשיב. עוד נטען כי אין להעניק משקל גדול לטענות המשיב בדבר פגיעה בפרטיותו, שעה שמדובר במסמכים הנוגעים להתנהלות עסקית פלילית של המשיב בעת שכיהן כיו"ר דירקטוריון הבנק. 6. ביום 25.2.2014 הוריתי למשיבים להגיש תשובותיהם לבקשת רשות הערעור. המדינה שבה והודיעה כי היא אינה מתנגדת לבקשת העיון בתיק בית המשפט המחוזי, ומשכך היא אינה מתנגדת לקבלת בקשת רשות הערעור. המשיב הגיש תשובה לבקשת רשות הערעור, במסגרתה הוא שב ומתנגד לבקשת העיון, מאותם נימוקים שהועלו על ידו בבית המשפט המחוזי ושפורטו לעיל. בנוסף, טוען המשיב כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, מן הטעם שמדובר בהתחכמות דיונית של המבקשים אשר הגישו בקשת רשות ערעור אזרחי על החלטת ביניים שניתנה במסגרת הליך פלילי, אשר לא ניתן לערער עליה לא ברשות ולא בזכות. 7. לאחר שעיינתי בהחלטות בית המשפט המחוזי, בבקשה ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. לגופו של עניין, סבורני כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לאפשר למבקשים להגיש תשובה לתגובת המשיב ועל מנת שבית המשפט ישלים הנמקתו. 8. נקודת המוצא לדיון הינה כי זכותו של כל אדם לעיין בתיק בית המשפט, גם כאשר הוא אינו בעל דין בתיק. זכות העיון נגזרת מעיקרון פומביות הדיון הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. המגמה שביסוד תקנה 4 לתקנות העיון הינה לאפשר לכל אדם לעיין בתיק בית המשפט, כל עוד העיון אינו אסור על פי דין. בין היתר קבע בית משפט זה בעבר כי מבקש העיון אינו נדרש, כתנאי מוקדם לעיון, להצביע על זיקה או עניין אישי בתיק. בנוסף נקבע כי לא די בטענה שבקשת עיון לא נומקה כראוי כדי לדחות את בקשת העיון. מנגד, בית משפט זה קבע לא אחת, בשים לב להוראת תקנה 4(ד) לתקנות העיון, כי זכות העיון - ככל זכות - אינה זכות אבסולוטית, ויש לאזנה למול זכויות ואינטרסים אחרים, כגון הפגיעה הפוטנציאלית בבעלי הדין בתיק, בצדדים שלישיים או באינטרס הציבורי. לא למותר לציין בנקודה זו כי החלטת בית המשפט בבקשת עיון אינה חייבת להיות "בינארית", ובית המשפט רשאי להתנות את העיון בתנאים ולהורות על נקיטת אמצעים שיפחיתו את הפגיעה באינטרסים של בעלי הדין ושל צדדים שלישיים [ראו למשל: החלטת השופט ח' מלצר בבג"ץ 8621/12 טיב תשלובת טכסטיל (1969) בע"מ נ' שר האוצר (3.1.2013); החלטת השופטת א' חיות בע"א 3976/04 בורנשטיין נ' קבוצת כרמלטון בע"מ (27.10.2004); החלטת הנשיא א' ברק בבג"ץ 4405/97 עמותת המדרשה לתרבות הגוף אמריקה ישראל נ' שר החינוך והתרבות (25.4.2005)]. המסקנה מהאמור לעיל הינה כי בבואו של בית המשפט להכריע בבקשת עיון בתיק בית המשפט - מקום בו אחד מבעלי הדין מתנגד לעיון - עליו לאזן בין הזכויות והאינטרסים השונים, ועליו לנמק החלטתו, בין אם קיבל את הבקשה, דחה אותה או קיבל אותה באופן חלקי תוך התניית העיון בתנאים. 9. עיון בהחלטות בית המשפט המחוזי מיום 8.1.2014 ומיום 13.1.2014 מגלה שנפלו בהן שני פגמים המצדיקים קבלת הבקשה באופן חלקי, במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי. ראשית, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.1.2014 ניתנה בטרם חלף המועד להגשת תשובת המבקשים לתגובת המשיב לבקשת העיון. בכך נפגעה זכותם של המבקשים, הקבועה בתקנה 241(ג1) לתקנות, להגיש תשובה לתגובה. בית משפט זה קבע לא אחת כי די בכך כדי לקבל את בקשת רשות הערעור ולהורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, אף מבלי לבחון את הטענות לגופן [ראו למשל: פסקי הדין של השופט צ' זילברטל ברע"א 4540/12 שוויקי נ שוויקי (11.7.2012) וברע"א 2655/12 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' פלוני (29.5.2012); פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 2107/10 פלונית נ' פלונית (11.7.2010)]. משכך, סבורני כי צדקו המבקשים כשהגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול החלטתו מיום 8.1.2014 ושגה בית המשפט כשלא נעתר לבקשה זו וקבע בהחלטתו מיום 13.1.2014 כי די בבקשה ובתגובה כדי להכריע במחלוקת. כאמור, די בכך כדי להצדיק את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. שנית, ואף אם אתעלם לצורך הדיון מהפגם האמור לעיל, סבורני כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.1.2014 אינה מנומקת כראוי, ומשכך היא אינה מאפשרת בשלב זה ביקורת ערעורית אפקטיבית של בית משפט זה. במה דברים אמורים? מקובלת עלי טענת המבקשים כי החלטת בית המשפט המחוזי מהווה בנסיבות העניין, הלכה למעשה, דחייה של בקשת העיון רובה ככולה, וזאת מכיוון שהמסמכים שהותר העיון בהם הינם מסמכים שממילא התפרסמו במאגרים משפטיים ובעיתונות. במילים אחרות, משמעות החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה צמצום ניכר של זכות העיון של המבקשים תוך מתן משקל גדול לטענות המשיב. עם זאת, בית המשפט לא נימק את החלטתו ולא הבהיר מהי הפגיעה שתיגרם למשיב או לצדדים שלישיים כתוצאה מקבלת בקשת העיון. כתוצאה מהיעדר ההנמקה, קשה בשלב זה לבחון האם מדובר בהחלטה נכונה או שמא יש הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בה. למען הסר ספק יודגש כי איני קובע בשלב זה מסמרות בשאלה האם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הינה נכונה או שגויה. ייתכן בהחלט שתוצאה זו מאזנת כראוי בין האינטרסים והזכויות של המבקשים לבין אלו של המשיב ושל צדדים שלישיים, שאז אין מקום להתערב בה. ייתכן שההיפך הוא הנכון. בהיעדר הנמקה, כאמור, אין לבית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור די כלים כדי לבחון את נכונות ההחלטה, ודי בכך כדי להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי [ראו והשוו לדברי ברע"א 417/14 ליזרוביץ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (19.2.2014) וברע"א 4462/12 לנגנטל נ' יהד יזמות ובניין בע"מ (2.8.2012) בפסקה 15]. 10. למען הסר ספק אעיר כי לא נעלמה מעיניי טענת המשיב כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מסוג ההחלטות שניתן להגיש עליהן בקשת רשות ערעור אזרחי. לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל בדבר החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, סבורני כי אין צורך בשלב זה להכריע בשאלה מהי הדרך הדיונית הנכונה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת בקשת עיון. עם זאת, אעיר כי ספק בעיניי אם ראוי לקבוע - כפי שמציע המשיב בתשובתו - שהחלטה כזו הינה מסוג ההחלטות שלא ניתן בכלל לערער עליהן (בין אם ערעור בזכות ובין אם ערעור ברשות). 11. אשר על כן, בשים לב לכל אחד מהטעמים האמורים בנפרד, ועל אחת כמה וכמה בשים לב למשקלם המצטבר, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי ולהורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הגשת תשובת המבקשים לתגובת המשיב ולצורך השלמת הנמקה. בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון ליתן צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד באדר ב התשע"ד (‏16.3.2014). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14010260_W02.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il