פסק-דין בתיק בג"ץ 1026/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
1026/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' חיות
העותר:
אמיר מלנקי
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הבטחון
2. מנהל הגיוס בצבא ההגנה לישראל
3. הוועדה למתן פטור משירות בטחון מטעמי מצפון
עתירה למתן צו על-תנאי
תאריך הישיבה:
ח' באב התשס"ד
(26.7.04)
בשם העותר:
עו"ד אורי קידר; עו"ד זיוון טובי-אלימי
בשם המשיבים:
עו"ד ענר הלמן
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. העותר, אמיר מלנקי, יליד 1983, הינו
"יוצא-צבא" כהגדרת סעיף 1 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב],
התשמ"ו-1986 (להלן: חוק שירות ביטחון),
והוא מיועד לשירות בטחון. בשלהי שנת 2000 הוא נקרא, בצו, להתייצב בלשכת הגיוס
בירושלים, על-מנת לעבור את ההליכים הנדרשים לקראת גיוסו. העותר אכן התייצב, אולם
ביקש כי יינתן לו פטור משירות, וזאת מטעמים שבמצפון. עניינו של העותר הובא בפני
הוועדה הדנה בבקשות פטור מטעמי מצפון (להלן: הוועדה). לאחר ששמעה את העותר, את הוריו ואת בא-כוחו, ועיינה
במסמכים שהוגשו לה, ראתה הוועדה לנכון לברר עם העותר שמא ייאות לבצע, חלף השירות
הצבאי המקובל, שירות במחלקת סיעוד של בית חולים אזרחי, בלא שיידרש לעבור הכשרה
צבאית כלשהי, לשאת נשק או ללבוש מדים ("שירות מוכר" לפי סעיף 26א לחוק
שירות בטחון). העותר מיאן לקבל הצעה זו, באמרו כי אין הוא מוכן להיות שייך לצבא.
משכך, החליטה הוועדה לדחות את בקשת הפטור. בהחלטת הוועדה הודגש הערך היסודי של
שוויון בנשיאה בנטל השירות הצבאי, וכן נכתבו בה הדברים הבאים:
יתר על כן, ולמעלה מן הנדרש, מבקשת הוועדה לציין כי התרשמה שסירובו של
המלש"ב לשרת שירות צבאי בשורות צבא הגנה לישראל מושתת בעיקרו על טעמי
"סרבנות סלקטיבית", הנוגעת לסכסוך הקיים בין מדינת ישראל לבין הרשות
הפלשתינאית. כן מן הראוי לציין כי עמדתו של המלש"ב בכל הנוגע לסרבנות מוחלטת
("פצפיזם") הייתה מסוייגת, בכל הנוגע לשימוש בכוח להגנה עצמית.
משכך הוחלט, הגיש העותר את העתירה הזו
שבפנינו, בה הוא מבקש כי נורה את המשיבים ליתן לו פטור משירות בטחון. ביום
20.2.2002 ניתן צו-על-תנאי בעתירה, והדיון בה אוחד עם העתירה בבג"ץ 8797/00.
אלא שעתירה אחרונה זו נמחקה בינתיים, משהוחלט לפטור את העותר שם משירות בטחון.
2. בטרם הוגש תצהיר התשובה, הודיעו המשיבים
כי בכוונתם לזמן את העותר להתייצב שוב בפני הוועדה. ואכן, נערכה פגישה נוספת עם
העותר, והפעם, בין חברי הוועדה היה גם נציג אזרחי – פרופ' דניאל סטטמן, מהחוג
לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. העותר שב ופרשֹ את השקפת עולמו ונשאל שאלות על-ידי
חברי הוועדה, בעיקר לגבי סירובו לשירות החלופי, אשר הוצע לו בדיון הראשון. העותר
הסביר, כי הוא מתנגד לחלופה זו, בשל שהיא כרוכה ברישומו כחייל ובהשתייכותו למערכת
הצבאית. בסופו של יום, החליטה הוועדה, גם בזו הפעם, לדחות את בקשת העותר לפטור
משירות, בציינה כי על אף שנשאל על כך מספר פעמים, "לא ידע המלש"ב להסביר
כיצד ההצעה לשרות ללא מדים, ללא נשק וללא כפיפות ליחידה צבאית, אשר כול נגיעתה
לצה"ל היא ברישומו במערכת הצבאית, נוגד את צו מצפונו". הוועדה הותירה על
כנה את ההצעה לשרת בבית חולים, כאמור.
3. בעתירתו חוזר העותר ועומד על משנתו
הפציפיסטית והטבעונית, שבגינה מתנגד הוא לכל שירות צבאי ולכל השתייכות למערכת
צבאית. עמדתו בעניין הסכסוך הישראלי-פלשתיני – כך הוא טוען – היא אך חלק מתפיסת
עולמו הפציפיסטית, ומכאן שאין לראות בו "סרבן סלקטיבי". זאת ועוד, גם
העובדה שמכיר הוא בהפעלת כוח מינימאלי לצורכי הגנה עצמית, אין בה, לדעת העותר, כדי
לגרוע מהשקפתו הפציפיסטית. לדבריו, אלמלא סברה הוועדה עצמה כי העותר הינו פציפיסט,
וודאי לא היתה מציעה לו שירות חלופי, כפי שעשתה. העותר מדגיש בטיעוניו את חשיבותו
של חופש המצפון, ומפנה להוראת סעיף 36 לחוק שירות בטחון, המקנה למשיבים סמכות ליתן
פטור משירות, בין היתר מטעמים שבמצפון. החלטות הוועדה שלא ליתן לעותר פטור משירות
בטחון לוקות, לטעמו, בחוסר סבירות קיצוני, והן מפלות אותו לעומת העותר בבג"ץ
8797/00, שהופטר לחלוטין משירות בטחון. עוד גורס העותר, כי חברי הוועדה אינם
בקיאים בנושא הפציפיזם, אינם מתאימים להכריע בבקשות פטור של סרבני מצפון ואינם
אובייקטיביים כנדרש. לשיטתו, הדיון בוועדה לקה מבחינת כללי הצדק הטבעי וקיום זכות
הייצוג, בין היתר משום שלא הותר לבא-כוחו של העותר להיות נוכח בעת שזה האחרון
רואיין על-ידי חברי הוועדה. העותר מסביר כי הצעת הוועדה לשירות חלופי בבית חולים אזרחי
אינה הולמת את השקפותיו, מאחר והיא כרוכה בהשתייכותו, כחייל, למערכת הצבאית.
המשיבים הגישו תצהיר תשובה, ובו הם
מביעים את התנגדותם לקבלת העתירה, מתוך שאין כל עילה, לדעתם, להתערבות של בית משפט
זה בהחלטות הנוגעות לעותר. אדרבא, אליבא דהמשיבים, רשויות הגיוס הקלו באורח
מרחיק-לכת עם העותר.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בכתב
ובעל-פה, דעתי היא כי דין העתירה להידחות.
4. השאלה אם, ובאילו תנאים, יש מקום לפטור
אדם, המיועד לשירות ביטחון, מן הצורך למלא חובה זו, חזרה ועלתה בפסיקת בית משפט
זה. הבסיס הנורמטיבי למתן פטור משירות מצוי בהוראת סעיף 36 לחוק שירות בטחון,
הקובע לאמור:
שר הבטחון רשאי בצו, אם ראה לעשות כן מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות
הסדירים או כוחות המילואים של צבא-הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי החינוך,
ההתיישבות הבטחונית או המשק הלאומי, או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים -
(1) לפטור יוצא-צבא מחובת שירות סדיר, או להפחית את תקופת שירותו;
(2) לפטור יוצא-צבא מחובת שירות מילואים לתקופה מסויימת או לחלוטין;
(3) לפי בקשת יוצא-צבא או מיועד לשירות בטחון שאינו יוצא-צבא, לדחות
בצו, לתקופה שיקבע בו, את מועד ההתייצבות שנקבע לאותו אדם לפי חוק זה לרישום,
לבדיקה רפואית או לשירות בטחון או להמשך שירות זה אם כבר החל בשירות.
[ההדגשה הוספה – א"ר]
סמכות זו, ליתן פטור משירות סדיר או
משירות מילואים "מטעמים אחרים", פורשה בפסיקה ככוללת טעמים שבמצפון (בג"צ
2700/96 ברנובסקי סרגיי נ' שר הבטחון, תק-על
96(2) 76; בג"צ 4062/95 אלכסנדר אפשטיין נ' שר
הבטחון, תק-על 95(2) 479; בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נז(1) 726, 732). בהפעלת
סמכות זו יש להביא בחשבון את השיקולים המתחרים בסוגיה מורכבת זו. מחד גיסא, על בעל
הסמכות ליתן את המשקל הראוי לחופש המצפון, הנגזר מכבוד האדם. אכן, "חופש
המצפון יונק חיותו מהכרזת העצמאות. הוא נגזר מאופייה הדמוקרטי של המדינה. הוא
מתבקש ממקומו המרכזי של כבוד האדם וחירותו במשפטנו... ההתחשבות במצפונו של הסרבן
מתבקשת גם מהכבוד לאישיותו של האדם ומהצורך לאפשר לו לפתח אותה. היא נגזרת מגישה
הומניסטית ומהערך בדבר סובלנות" (דברי הנשיא א' ברק בפרשת זונשיין הנ"ל, בעמ' 734). מאידך גיסא, עומד ערך השוויון.
השירות בצבא הוא עול כבד, הכרוך בפגיעה בחירות, באפשרות להגשים תוכניות ומאוויים,
ולעיתים אף בסיכון חיים. עול זה מוטל על כלל הציבור מכוח החוק. זוהי חובה משפטית
ומוסרית, בה נושאים, מכוח ההכרח, אזרחי ישראל ותושביה. אין זה ראוי ואין זה צודק
לפטור חלק מהאוכלוסייה מן החובה הזו, המוטלת על הכלל (שם, שם). "השירות הצבאי הוא חלק מהותי מחייו של כל
צעיר בישראל, ואין לתת יד לגישה לפיה רק מעטים ישאו בעול השירות, יתרמו ממיטב
שנותיהם ואף יסכנו את חייהם, שעה שאחרים ימצאו דרכי מילוט שלא לשאת בנטל"
(דברי השופטת ד' ביניש בבג"ץ 1532/00 נמרוד דה ברמקר
נ' שר הבטחון, פ"ד נד(2) 297). שיקול נוסף בו ראוי להתחשב,
עניינו ביטחון המדינה והסדר הציבורי. צבא ההגנה לישראל תפקידו להגן על מדינת
ישראל, השרויה בעימות קיומי מתמיד, ועל כן אין מנוס מהצבת גדרים מחמירים למתן פטור
משירות חובה. "שולי ההכרה האפשרית בהחרגת היחיד מן הכלל בחברה החיה ופועלת
בעיתות חירום הם מטיבם צרים מאד, שאם לא כן, הסדר החברתי ושלטון החוק עלולים
להתערער, ואת מקומו של ההליך הדמוקרטי עלולה לתפוס האנרכיה" (דברי השופטת א'
פרוקצ'יה בבג"ץ 2383/04 לאורה מילוא נ' שר
הבטחון (טרם פורסם)).
5. שיקול הדעת במתן פטור מטעמי מצפון מסור
לגורמים המוסמכים, ובכלל זה לוועדה שהוקמה לצורך כך. העותר מלין על הרכב הוועדה,
אלא שטענה זו כבר הועלתה, ונדחתה, בבג"ץ 1380/02 בן ארצי נ' שר הביטחון, פ"ד נו(4) 476, שם פסק השופט מ'
חשין:
ועדת הפטור אינה ועדה סטטוטורית אלא ועדה מייעצת, ולא נמצא לנו כי
בהרכבה חייבים שישבו בהכרח אנשים שאינם אנשי צבא. מצד החוק לא נמצא לנו פגם בהרכב
הוועדה, ואולם היה ראוי כי בעלי הסמכות ישקלו לעתיד לבוא אם לא היה ראוי כי בוועדה
ישבו גם אנשים שאינם אנשי צבא הן מבחינת שיקול-הדעת לגופו הן מבחינת מראית פני
הדברים (שם, בעמ' 479).
והנה, המלצתו של השופט חשין יושמה הלכה
למעשה, ובוועדה השנייה שדנה בעניינו של העותר, אכן ישב נציג שאינו איש צבא – פרופ'
דניאל סטטמן. מסקנתו של זה היתה כמסקנת יתר חברי הוועדה, לאמור – כי העותר לא
הצביע על טעמים המצדיקים פטור מלא משירות בטחון.
6. העותר משיג על כך שלא הותר לעורך-דינו
להיות נוכח בעת שנשא דברים בפני חברי הוועדה. אלא שהשגה דומה הועלתה, ונדחתה,
בפרשת בן ארצי הנ"ל. כמו שם, כך גם בעניינו של
העותר, לעורך-הדין ניתן רק לעיין בפרוטוקול הראיון של מבקש הפטור, ולומר אחר-כך את
דברו בפני הוועדה. על פרוצדורה זו אמר השופט חשין:
... שאלת גילוי מצפונו של אדם אין היא שאלה קלה כל עיקר, וחברי הוועדה
היו יכולים להסיק באורח סביר כי נוכחותו של עורך-דין בעת השיג-ושיח הייתה יכולה
שלא לעזור, אם ננקוט לשון המעטה. גם שאלה זו שאלה של סבירות היא, ולא נמצא לנו כי
הוועדה חרגה מן הסבירות (שם, בעמ' 480).
הדברים יפים גם למקרה שבפנינו.
7. הנה כי כן, לא נפל פגם, המצדיק התערבות,
בדיוני הוועדה; האם נפל פגם של חוסר-סבירות קיצוני במסקנתה? לא מצאנו שכך הוא.
דומה, כי איש אינו מתכחש לקושי המצפוני שבלב העותר, בכל הקשור לשירות הצבאי. עצם
בחירתה של הוועדה להציג לעותר חלופה בדמות שירות בעל סממנים אזרחיים מובהקים,
מעידה על כך שחבריה סבורים, כי לעותר קושי מצפוני להשתלב במערכת הצבאית הרגילה. גם
בתצהיר התשובה המשיבים אינם מציגים עמדה לפיה העותר מבקש לחמוק משירות צבאי
בתואנות-שווא. יחד עם זאת, עמדת הוועדה, שהתרשמה ישירות מן העותר, ממלוויו ומן
המסמכים שהגיש, היתה כי "סירובו של המלש"ב לשרת שירות צבאי בשורות צבא
הגנה לישראל מושתת בעיקרו על טעמי 'סרבנות סלקטיבית', הנוגעת לסכסוך הקיים בין
מדינת ישראל לבין הרשות הפלשתינאית". בהקשר זה מפנה המדינה גם למכתב ששוגר
לראש הממשלה בשנת 2001, עליו חתום, בין השאר, העותר. המכתב מבטא מחאה על מדיניותה
של מדינת ישראל במסגרת הסכסוך עם הפלשתינים, והחתומים עליו מודיעים כי "אין
בכוונתנו לקחת חלק ביישום מדיניות זו" וכי "בכוונתנו לציית לצו מצפוננו
ולסרב לקחת חלק בפעולות דיכוי העם הפלסטיני, הראויות להקרא פעולות טרור".
לעניין הסרבנות הסלקטיבית נפסק לאחרונה,
בפרשת זונשיין, כי:
... לא הרי סירוב לשרת בצבא מטעמים של המצפון ה"מלא" כהרי
סירוב לשרת בצבא מטעמים של מצפון סלקטיבי. אכן, משקלה של הכף הנוטה כנגד הכרה בסרבנות
המצפון היא כבדה הרבה יותר בסרבנות המצפון הסלקטיבית מאשר בסרבנות המצפון
ה"מלאה". החומרה שבמתן פטור מקיום חובה המוטלת על הכל בולטת לעין. תופעת
הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה יותר מזו ה"מלאה", והיא
מעוררת במלוא העוצמה את תחושת ההפליה בין "דם לדם". אך מעבר לכך: יש לה
השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטיה לגדול. מעבר
לכך, בחברה פלורליסטית כשלנו, ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את
החישוקים המחזיקים אותנו כעם. אתמול ההתנגדות היתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות
היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור.
הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים
שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בחברה
מקוטבת כשלנו, זהו שיקול כבד משקל. זאת ועוד: היכולת להבחין בין הטוען בתום לב
לסרבנות מצפונית לבין המתנגד למדיניותה של ממשלה או של כנסת, היא קטנה יותר
בסרבנות הסלקטיבית, שכן קו הגבול בין ההתנגדות למדיניות זו או אחרת של המדינה לבין
הסירוב המצפוני להגשים מדיניות זו הוא דק, ולעתים דק מדק. גם היכולת לנהל מערכת
מינהלית שתפעל ללא הפליה ומשוא פנים היא סבוכה ביותר בסרבנות המצפונית הסלקטיבית...
(דברי הנשיא ברק בעמ' 738-737).
הנה כי כן, לא הרי הנכונות להעניק פטור
משירות מטעמים של סרבנות מצפון "מלאה", כהרי הנכונות לעשות כן מטעמים של
סרבנות מצפון "סלקטיבית". זו האחרונה פחותה במידה רבה מן הראשונה.
בענייננו, סברה כאמור הוועדה כי אצל העותר מדובר בעיקר בסרבנות סלקטיבית. הוועדה
הוסיפה וציינה בהחלטותיה, כי יש להביא בחשבון את דברי העותר, לפיהם אין הוא מסתייג
משימוש בכוח לשם הגנה עצמית. הוועדה היתה בדעה, כי העותר אינו נותן הסבר מספק באשר
לשאלה מדוע השירות החלופי שהוצע לו, אין בו די כדי להלום את צו מצפונו.
8. יש ליתן משקל רב לשיקול-דעתה של הוועדה,
במיוחד כאשר אמורים הדברים באמון שנתנה בדברי מבקש הפטור ובהתרשמותה ממנו. "ברור
לכל כי לא נתערב בנושא של אמון – או אי-אמון – אלא אם כן יוכח לנו בבירור כי החלטת
הרשות נגועה בטעות חמורה או שאין לה יסוד-של-ממש בחומר הראיות שבא לפניה" (בג"צ
2700/96 ברנובסקי סרגיי נ' שר הבטחון, תק-על
96(2) 76). בענייננו, שמעה הוועדה באריכות את העותר, את הוריו ואת בא-כוחו. היא
התרשמה מדבריהם באופן בלתי-אמצעי. היא בחנה את המסמכים שהוגשו לה. הוועדה זימנה את
העותר לפגישה נוספת. מן הפרוטוקול ניתן להתרשם כי לעותר ניתנה הזדמנות מלאה לשטוח
את דבריו. כאמור, נראה כי עד גבול מסוים אף עלה בידו לשכנע את הועדה. אכן, אין זו
מלאכה קלה לקבוע האם שירות בצבא נוגד את מצפונו של פלוני, שהרי "סרבנות מצפון
הינה עניין סובייקטיבי טהור – עניין שבלב – וידענו זה מכבר כי רק האלוהים יראה
ללבב בעוד אשר האדם יראה אך לעיניים" – כך אמר השופט חשין, והוסיף:
אפשר אנו היינו יכולים להגיע למסקנה אחרת מן המסקנה שהוועדה הגיעה
אליה, ואולם לא זו השאלה שעלינו להכריע בה. השאלה שלפנינו היא אם יצאה שגגה מלפני
הוועדה, ואם ראויה היא החלטתה כי נבטלנה... בסוף כל הסופות, שני כוחות הם המושכים
משני עברים – האחד לכיוונו של העותר האחר לכיוון הנגדי – ולא נוכל לומר כי הוועדה
שגתה בהחליטה כי לא סרבנות מצפון פציפיסטית טהורה היא המניעה את העותר בבקשתו
לפטור מחובת שירות סדיר. אכן, לעתים אפשר שהגבול בין פציפיזם המצדיק פטור משירות
סדיר לבין "חוסר יכולת להסתגל למערכות" (כניסוח הוועדה) יכול שיהיה גבול
דק. ואולם בענייננו לא נוכל לומר כי הוועדה שגתה בהחלטתה כפי שהחליטה וכי ראויה
היא החלטתה שנבטלנה.
בדומה, הגבול בין "פציפיזם
מלא" ל"פציפיזם סלקטיבי" יכול שיהיה דק – והרי הדברים אינם נמדדים
במידות ברורות. התיחום אינו חד – ישנה סקאלה הנמתחת בין סרבנות מלאה, בלתי-מותנית,
שביסודה התנגדות מצפונית קטגורית לכל שימוש בכוח באשר הוא, לבין סרבנות סלקטיבית –
"סרבנות-על-תנאי" – שעשויה להיות ניזונה מהשקפה פוליטית-חברתית מסוימת
או מהתנגדות למדיניות זו או אחרת של המדינה (ראו פרשת מילוא הנ"ל, פסקה 10 לפסק הדין וכן פרשת זונשיין הנ"ל, בעמ' 738-737). במקרה דנן, נכתב בתצהיר התשובה,
כי "בעניין הקונקרטי, הוועדה הגיעה למסקנה, כי מלבד טעמי הסרבנות הסלקטיבית
קיימים לעותר גם טעמים מצפוניים אחרים, ברמה מסויימת...". כלומר, אף כי קיימת
הכרה בקשיים המצפוניים העומדים בפני העותר לנוכח ייעודו לשירות ביטחון – קשיים שהם
מעבר לסרבנות סלקטיבית גרידא – לא עלה בידי העותר לשכנע את הגורמים המוסמכים, כי
אין בידו לשרת ולוּ שירות חלופי כפי שהוצע לו. פעמיים זומן העותר בפני הוועדה,
ובשתי הפעמים סברו כל חבריה, לרבות הנציג האזרחי, כי יש לבוא לקראת העותר ולהתחשב
בקול מצפונו, אך בד-בבד, להימנע משחרורו המוחלט משירות. החלופה שהוצעה היא, כאמור,
"שירות מוכר" בבית חולים אזרחי, תחת גורמים אזרחיים, בלא שהעותר יידרש
ללבוש מדים, לשאת נשק ולעבור הכשרה צבאית כלשהי. המדינה מדגישה, בתצהיר התשובה, כי
במסגרת ההליך אותו יידרש העותר לעבור, עם היכנסו לשירות, הוא יהא פטור מקבלת ציוד
צבאי, מלבישת מדים, מקבלת נשק, מהטבעת דיסקית ומיתר מרכיבי "שרשרת
החיול". כל שנותר הוא הרישום – הליך הכרחי על-מנת שניתן יהיה לקבל את העותר
למסגרת שהוצעה לו. העותר מטעים כי פתרון זה אינו מאיין את הקושי, משום שעדיין יהא
עליו להירשם כחייל ומתוך שכך – להשתייך למערכת הצבאית. לעניין זה מבהירה המדינה,
כי גם כיום רשומים פרטי העותר במחשבי צה"ל, ואף אם יקבל פטור מלא משירות – לא
יימחק שמו מן הרישומים. מכל מקום, סבורני כי במקרה זה, הפגיעה בעותר מותנה במידה
המביאה אותה אל גדרי הסבירות והמידתיות, ואין, לפיכך, עילה להתערבותנו בהחלטת
הגורמים המוסמכים.
נקודה אחרונה: אינני סבור כי יש לקבל את
טענת העותר בדבר שוני בלתי מוצדק בהכרעה לגביו ולגבי העותר בבג"ץ 8797/00.
התרשמות הוועדה מכל אחד מן העותרים היתה שונה, ובהתאם לכך גם ההחלטה באשר לכל אחד
מהם היתה אחרת. גם הטענות בדבר הפליה אל מול בני הישיבות אינן מקימות עילת
התערבות.
התוצאה היא כי דין העתירה להידחות.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט
ריבלין.
ניתן היום, י' בחשוון תשס"ה
(25.10.04).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02010260_P09.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il