פסק-דין בתיק ער"ם 10240/02
בבית המשפט העליון בירושלים
ער"ם
10240/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
פריד עראף
נ ג ד
המשיבה:
עיריית חיפה
ערעור על פסק דינו של בית הדין
למשמעת של עיריית חיפה מיום 4.11.02 בתמ 1/99 שניתן על ידי כבוד השופטים:
עו"ד משה רוזנברג – אב"ד, גב' ברכה סלע ומר דרור דניאלי
תאריך הישיבה:
י"ג באדר ב' התשס"ג (17.3.2003)
בשם המערער:
עו"ד יונה סירוטה
בשם המשיבה:
עו"ד ענבל ריבלין
פסק-דין
בפניי
ערעור על פסק דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי עיריית חיפה אשר הרשיע את המערער
בעבירות לפי סעיפים 9(1), 9(2) ו-9(3) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת),
תשל"ח-1978.
עיקרי העובדות
1. המערער הינו טכנאי לרפואה גרעינית במכון
האיזוטופים במרכז הרפואי "בני ציון" (להלן: המכון). במסגרת תפקידו כטכנאי במכון, מבצע המערער בדיקות
למטופלים, תוך שימוש בחומרים רדיואקטיביים אותם עליו להזריק לנבדקים. כמו-כן מתפקד
המערער כממונה בטיחות קרינה במכון. כנגד המערער הוגש הליך משמעתי בחשד כי במספר
מקרים הזריק המערער לנבדקים במכון חומר רדיואקטיבי בכמות העולה על המותר. על-פי
הנטען בכתב-התובענה, ביום 21.12.1998 הכין המערער שני מזרקים לצורך ביצוע בדיקות,
ובהם היה חומר רדיואקטיבי בכמות שחורגת בהרבה מן הכמות המותרת, והתכוון להזריקם
לנבדקים. הזרקת שתי הזריקות נמנעה בסופו של דבר בשל התערבותה של דליה שיתי, טכנאית
עמיתה במכון (להלן: שיתי), אשר בדקה את
המזרקים וגילתה כי יש בהם חומר רדיואקטיבי רב מדי. כמו-כן הואשם המערער כי ב-11
מקרים נוספים בתקופה שבין 14.9.98 ל-21.12.98, הזריק חומר רדיואקטיבי לנבדקים
במכון, בכמויות העולות על המותר. על-פי כתב-התובענה, בהתנהגות זו, סיכן המערער את
שלום הנבדקים במכון, הפר חובת שמירה על חומר מסוכן שבשליטתו וכן הפר את נהלי
העבודה עם חומרים רדיואקטיביים ואת הוראות הממונה עליו, ומעל באמונו. בכך התנהג
התנהגות הפוגעת במשמעת עובדי הרשות המקומית, לא קיים את המוטל עליו כעובד הרשות,
התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד רשות, והתנהגות שאינה הוגנת במילוי תפקידו. על-כן,
הואשם המערער בבית-הדין למשמעת של עובדי עיריית חיפה בעבירות לפי סעיפים 9(1)-(4)
לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978 וסעיפים 24(ח)-(יג) לנוהל המשמעת
של עובדי עיריית חיפה.
2. בבית-הדין הכחיש המערער את המיוחס לו
בכתב-התובענה. באשר לארוע ביום 21.12.98 טען המערער כי באותו יום, בעת ששהה
ב"חדר החם" ועסק בהכנת מזרקים עם חומר רדיואקטיבי לבדיקות, קראה לו שיתי
לבוא בדחיפות לחדר הבדיקות, שכן התקשתה בהזרקה לאחד הנבדקים. על-פי גרסת המערער,
בשל המהירות שבה נקרא לחדר השני, שם המערער את המזרק בתוך מיכל עופרת ולקח אותו עמו
אל חדר הבדיקות, הניחו ליד הדלת, ואמר לשיתי שהמזרק אינו מכוייל. מאוחר יותר ניגשה
אליו שיתי ושאלה אותו ברוגז אם הוא יודע כמה חומר רדיואקטיבי יש במזרק, והוא השיב
כי אינו יודע. לטענת המערער, הטיחה בפניו שיתי כי כמות החומר שבמזרק הינה גבוהה מן
המותר, והמערער ענה לה כי אין זה חשוב, שכן החומר אינו מיועד להזרקה (עמ' 22-21
לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.01). אשר ל-11 הבדיקות בהן הוזרק לנבדקים חומר
רדיואקטיבי בכמות העולה על המותר - המערער הכחיש כי הוא שביצע את הזריקות באותם
מקרים. לטענתו, היו במכון עובדים נוספים אשר יכולים היו לבצע זאת, ולכן לא הוכח
ברמת הודאות הדרושה כי הוא זה אשר הזריק את הזריקות המדוברות.
פסק דינו של בית-הדין
3. בית-הדין קיים מספר דיונים, בהם שמע את
עדותם של שיתי, טכנאי נוסף בשם נועם מושכל (להלן: מושכל), מנהל המכון - ד"ר גרושר, סגן המנהל האדמיניסטרטיבי
של המרכז הרפואי, אברהם סטרולוב, וכן את עדותו של המערער. בתום מסכת העדויות,
הרשיע בית-הדין את המערער באישומים שיוחסו לו.
4. בית-הדין הקדים וקבע כי בהיותו של המערער
טכנאי בכיר וותיק, ואף ממונה בטיחות קרינה (כעולה מת/16), הרי שאין כל ספק כי
המערער היה מודע לכמויות החומר הרדיואקטיבי אותן מותר להזריק בכל סוג של בדיקה.
5. באשר לארוע ביום 21.12.98, קיבל בית-הדין
את גרסת התביעה, בהתבסס על עדויותיהם של דליה שיתי וד"ר גרושר, בהן נתן אמון
מלא. את שארע באותו היום תיארה שיתי בזו הלשון:
"... אני נכנסתי בדיוק לחדר
החם, איפה שמבצעים שם את החליבה והכנת החומרים ושאיבת המזרקים, נכנסתי לשאול אותו
משהו. בדיוק הוא (המערער-ד.ב) הכניס את המזרק לתוך הדוסקליברטור, שם אנחנו מכיילים
את החומר. אז זה הראה כזה 50 פלוס. ואני דיברתי ולא שמתי לב לכזה דבר. אחרי זה הוא
הוציא.. היה עוד מזרק אחד בתוך העופרת. אנחנו שמים את המזרקים בתוך עופרת, לא
הולכים עם המזרק ככה כי זה חומר רדיואקטיבי וזה מזיק גם לנו. אז היה מזרק אחד כבר
בתוך העופרת והוא הכניס את המזרק שהיה לו ביד שהוא הכניס בתוך הדוסקליברטור לעופרת
והלך לחדר המכשירים, שם היינו צריכים להזריק לשני חולים... הוא הכין מכשיר אחד עם
החולה ואני הייתי צריכה להזריק גם לחולה השני. אז אני הוצאתי את המזרק הראשון
ושמתי לב שהנפח יותר מדי גדול ממה שאני כבר ראיתי בבוקר. אז לקחתי את שני המזרקים
שבתוך העופרת וחזרתי לחדר החם. הכנסתי את המזרק לתוך הדוסקליברטור, המזרק הראשון,
זה הראה 57. ואז הוצאתי אותו, הכנסתי את השני וזה גם היה 57. אז אני קראתי לו,
אמרתי לו – פריד, בוא רגע. אז הוא בא לחדר החם, אמרתי לו – אתה כיילת את המזרקים ?
הוא שאל אותי – למה ? אמרתי לו – כי יש בכל אחד 57. אז הוא אמר לי – מה ? באמת ?
אמרתי לו – אל תעשה את עצמך כי אני יודעת, אני ראיתי אותך, כשדיברתי אני ראיתי
שהכנסת לדוסקליברטור. אז הוא אמר לי – מה את בודקת אותי את מרגלת אחריי ? זה מה
שיש. אז אני מכעס אומרת לו – איפה מוסר העבודה שלך, אתה עובד עם בן אדם. אז הוא
בכל האדישות – זה מה שיש. והוא הלך". (עמ' 51-50 לפרוטוקול הדיון מיום
1.5.01)
בית-הדין נתן אמון בעדותה של שיתי ואמר
עליה כי "עדות זו הותירה עלינו רושם מהימן ביותר. היא נזהרה לאורך כל עדותה
מלחטוא בחוסר דיוק בדבריה, לא הפריזה בתיאור העובדות והעידה בפנינו בצורה שקולה
מתונה וזהירה". (עמ' 3 להכרעת הדין).
מנגד, שלל בית-הדין את גרסתו של המערער
לארועי יום 21.12.98. בית-הדין קבע כי הגרסה אותה מסר המערער הינה גרסה מאוחרת,
השונה מהגרסה אותה מסר לד"ר גרושר למחרת הפרשה. על-פי עדותו של ד"ר
גרושר, כאשר סיפרה לו שיתי על הארוע למחרת היום, זימן אליו את המערער, כדי לשמוע
את גרסתו. בתגובה לשאלתו, אמר לו המערער כי היתה זו טעות אנוש חד פעמית (עמ' 10
לפרוטוקול הדיון מיום 26.1.00) ובכך, במשתמע, הודה המערער בפני ד"ר גרושר כי
דברי שיתי נכונים. בית-הדין קבע כי עדותו של ד"ר גרושר "מהימנה עלינו
לחלוטין ולא מצאנו כל סיבה לפקפק בה" (עמ' 3 להכרעת הדין).
בית-הדין קבע כי גרסתו של המערער לאשר
ארע ביום 21.12.98 "נתפרה על ידו בתפרים גסים" ואינה מתיישבת עם ההגיון.
עוד קבע בית-הדין כי עדותו של המערער היתה מתחמקת, ולפיכך לא נתן אמון בדבריו (עמ'
3 להכרעת הדין). אשר על כן, קיבל בית-הדין את גרסת התביעה לארוע ביום 21.12.98.
6. אשר ל-11 הארועים הנוספים בהם הוזרק חומר
רדיואקטיבי בכמות העולה על המותר - כאמור, המערער לא הכחיש כי בבדיקות האמורות
הוזרק חומר רב מן המותר, אלא רק הכחיש כי הוא זה שביצע את הזריקות. בית-הדין דחה
את גרסת המערער וקבע שהוכח מעל לספק סביר כי המערער הוא זה שביצע את הבדיקות.
אמנם, אין חולק כי במכון לא התבצע רישום של מבצעי הבדיקות. עם זאת, על-פי העדויות
שנשמעו בפני בית-הדין, נקבע כי המערער ושיתי הם אלה שביצעו בדרך-כלל את הבדיקות
במכון. בית-הדין קבע כי בימים שבהם נערכו הבדיקות המדוברות שיתי נעדרה מן העבודה,
כפי שעולה מגליונות הנוכחות הממוחשבים (ת/11), ולפיכך המערער היה הטכנאי היחיד
שמוסמך לבצע את הבדיקות ושנכח באותם ימים. עוד קבע בית-הדין כי אין יסוד סביר
להניח כי מי משאר עובדי המכון – טכנאים זוטרים, מתמחים, רופאים ברוטציית רנטגן,
וד"ר גרושר, מנהל המכון, ביצעו את הזריקות. הטעם לקביעה זו הוא שהטכנאים
הזוטרים אינם מוסמכים להכין את החומרים הרדיואקטיביים (עדותו של מושכל בעמ' 40
לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.01), וכך גם הרופאים שברוטציית רנטגן, שלכל היותר מסייעים
בהזרקה (עדותו של ד"ר גרושר בעמ' 5-4 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.01; וכך העיד
גם המערער, בעמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.01). באשר לד"ר סופוב,
המתמחה, קבע בית-הדין כי הוא לא היה נוכח במכון בעת ביצוע הבדיקות האמורות (עדותו
של ד"ר גרושר בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.01). באשר לד"ר גרושר,
קבע בית-הדין כי על אף שמטבע הדברים מוסמך הוא לבצע את הבדיקות, הוא לא נהג לעשות
כן אלא לעתים נדירות ביותר (עדותו של גרושר בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.01).
לפיכך, בא בית-הדין למסקנה כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער הוא זה שביצע את הכנת
החומר הרדיואקטיבי והזרקתו בכל אחד מ-11 הארועים המנויים בכתב-התובענה (עמ' 5-4
להכרעת הדין). בית-הדין הוסיף כי המערער לא העלה כל טענה פוזיטיבית באשר לכך
שמישהו מלבדו ביצע את הבדיקות במועדים הרלבנטיים, וטענותיו הן תאורטיות בלבד. עוד
ציין בית-הדין כי השתכנע באשמת המערער מעבר לספק סביר, ולפיכך לא נדרש לסוגיית
מידת ההוכחה הדרושה לצורך הרשעה בדין המשמעתי. לפיכך, הרשיע בית-הדין את המערער
בעבירות לפי סעיפים 9(1), 9(2) ו-9(3) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת). בית-הדין
זיכה את המערער מעבירה של התנהגות בלתי הוגנת לפי סעיף 9(4), שכן קבע כי יסודות
העבירה אינם הולמים את נסיבות המקרה.
7. בית-הדין השית על המערער את אמצעי המשמעת
הבאים: פיטורים לאלתר ופסילה מלמלא תפקיד כלשהו בכלל הרשויות המקומיות לצמיתות.
בגזר הדין פירט בית-הדין את השיקולים שעמדו לנגד עיניו בקביעת אמצעי המשמעת אותם
השית על המערער, וקבע כי מעשיו של המערער פוגעים באופן קשה באמון הציבור במערכת
הבריאות, שכן מתוקף תפקידו בא המערער במגע ישיר עם הציבור ומבצע בהם בדיקות,
כשציבור הנבדקים נותן בו אמון מלא ועיוור שהוא פועל לשמירת בריאותם. לפיכך, על אף
המשמעויות הקשות מבחינת המערער, קבע בית-הדין כי לא ניתן להמשיך להעסיק את המערער
בבית החולים ובעיריית חיפה או בכל רשות מקומית אחרת. עם זאת, בית-הדין קבע כי
העבירות בהן הורשע המערער אינן מצדיקות פגיעה בזכויות כספיות אותן צבר בשנות
עבודתו, בין היתר לנוכח העובדה שהמערער יתקשה למצוא עבודה חלופית במקצועו והוא אף
עלול לאבד את רשיונו כטכנאי רנטגן. בית הדין הבהיר כי המערער יהיה זכאי לקבל גמלה
רק לפי שנות עבודתו בפועל, ולא תיכלל במנין השנים המזכות בתשלום גמלה התקופה מיום
שהושעה מעבודתו בשל המעשים בגינם הורשע, ועד יום פיטוריו.
הערעור שבפניי נסוב הן על ההרשעה והן על
חומרת העונש.
הערעור כנגד הכרעת הדין
8. בערעורו כנגד ההרשעה חזר המערער על גרסתו
לפיה המזרקים אשר הכין ביום 21.12.98 טרם כוילו, והם לא היו מוכנים לשימוש. עוד
טען המערער כי בית-הדין התעלם מסתירות שבין עדותה של שיתי ובין עדות ד"ר
גרושר. כך למשל, העידה שיתי כי התעמתה עם המערער אל מול ד"ר גרושר למחרת היום
(עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.01), ואילו ד"ר גרושר העיד כי הוא לא עימת
בין השניים כלל (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.01). לבסוף, טען המערער כי לשיתי
אינטרס בהעברתו מתפקידו שכן היא חשקה בתפקיד שלו ובתקן שלו, ולפיכך שגה בית-הדין
כאשר נתן אמון מלא בגרסתה.
באשר להרשעה בגין 11 הארועים הנוספים,
טענה בפניי באת-כוח המערער כי לפי כתב-התובענה, מועד הבדיקה האחרונה בה הוזרק חומר
רדיואקטיבי בכמות העולה על המותר הינו יום 21.12.98, היום שבו שיתי מצאה את שני
המזרקים ומנעה את ההזרקה. לפיכך, ברי כי שיתי היתה נוכחת במכון באותו יום, ולא
הוכח כי המערער דווקא הוא שביצע את הבדיקה. על-כן שגה בית-הדין כאשר הרשיע אותו
בביצוע הבדיקה באותו יום. עוד טענה באת-כוח המערער כי גם באשר לעשרת המקרים
הנותרים, התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי המערער הוא שהזריק את
החומר הרדיואקטיבי. בהיעדר רישום מטעם המכון של זהות הבודקים, טענה באת-כוח
המערער, לא ניתן לקבוע בודאות מספקת כי המערער הוא זה שהכין את החומר הרדיואקטיבי
והזריקו לנבדקים באותן בדיקות, שכן היו אנשים נוספים שהיו יכולים לעשות כן מלבדו.
הסנגורית טענה כי רמת ההוכחה הדרושה לשם הרשעה בדין המשמעתי היא מעבר לספק סביר,
ובית-הדין שגה כאשר קבע כי התביעה עמדה בנטל זה.
מנגד, סמכה באת-כוח המשיבה את ידיה על
פסק דינו של בית-הדין למשמעת. באת-כוח המשיבה טענה כי הוכח בפני בית-הדין מעבר
לספק סביר כי המערער הכין את שני המזרקים להזרקה ובהם חומר רדיואקטיבי בכמות העולה
על המותר. המשיבה טענה כי גרסתו של המערער לארוע ביום 21.12.98 לא נתמכה בשום ראיה
חיצונית, ואילו גרסת שיתי נתמכה בעדותו של ד"ר גרושר. עוד טענה באת-כוח
המשיבה כי אין בסיס לטענה כי שיתי העלילה על המערער משום שהיתה מעוניינת להחליפו
בתפקידו, שכן בפועל, היא היתה הטכנאית האחראית במכון גם לפני השעייתו של המערער.
באשר ל-11 המקרים הנוספים, טענה באת-כוח המשיבה כי הוכח מעבר לספק סביר כי המערער
הוא שביצע את הבדיקות הללו והזריק לנבדקים חומר רדיואקטיבי בכמות העולה על המותר.
9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר
הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
10. באשר לארוע ביום 21.12.98, קביעותיו
העובדתיות של בית-הדין התבססו על עדותה של שיתי, שנמצאה מהימנה ומפורטת. עדות זו
נתמכה על-ידי עדותו של ד"ר גרושר, והמכתב אותו כתב למנהל בית החולים כמה ימים
לאחר הארוע, בו תיאר את תגובת המערער לחשדות נגדו (ת/4). העובדה שנמצאו בדיקות
נוספות בהן נעשה שימוש בחומר רדיואקטיבי בכמות העולה על המותר בימים בהם עבד
המערער במכון לבדו, מחזקת את הגרסה אותה הציגה התביעה. לעומת זאת, עדותו של המערער
לא נתמכה בראיות נוספות; להיפך, העדויות שנשמעו בבית-הדין לגבי נהלי העבודה
הנוהגים במכון, העלו סימני שאלה קשים לגבי אמינות גרסתו של המערער. בית-הדין קבע כי
עדותו של המערער אינה מהימנה לאור התרשמותו הישירה מעדותו של המערער, שהיתה מהוססת
ומתחמקת. קביעה לגבי מהימנותם של העדים היא מסוג הקביעות שבית משפט זה אינו נוהג
להתערב בהן, שכן לבית-הדין היתה האפשרות להתרשם מן העדים והראיות באופן בלתי
אמצעי.
אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה ישנה
סתירה משמעותית בין עדותה של שיתי ובין עדותו של ד"ר גרושר לגבי השיחה
שהתקיימה בין ד"ר גרושר ובין המערער למחרת הארוע, ביום 22.12.98. אמנם ישנו
הבדל בין גרסתה של שיתי, אשר העידה כי היא היתה נוכחת בתחילת השיחה (עמ' 51 לפרוטוקול
הדיון מיום 1.5.01), ובין גרסתו של ד"ר גרושר, אשר העיד כי לא ערך כל עימות
בין השניים (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.01). אולם הבדל זה איננו הבדל מהותי,
שכן עיקר עדותו של ד"ר גרושר נגעה לתגובת המערער בשיחה שהתקיימה בין שניהם,
כאשר שיתי – גם על-פי עדותה – לא היתה נוכחת. גרסתו של ד"ר גרושר לגבי תוכן
הדברים שאמר המערער בפגישה ביניהם נמצאה אמינה על-ידי בית-הדין, וכאמור ניתן למצוא
לה תמיכה במכתב אותו כתב ד"ר גרושר זמן קצר לאחר מכן. לפיכך, שוכנעתי כי אין
בהבדל שבין הגרסאות כדי להצדיק התערבות בממצאים של בית-הדין.
11. באשר ל-11 הבדיקות שהתגלה כי הוזרקו בהן
כמויות חריגות של חומר רדיואקטיבי, הרי כפי שהוכח בבית-הדין בכל המועדים בהם
הוזרקה כמות חריגה של חומר – למעט אחד – היה המערער הטכנאי המוסמך היחיד שעבד
במכון. יש ממש בטענת באת-כוח המערער כי במועד האחרון ברשימת הבדיקות בכתב-התובענה,
ביום 21.12.98, הלא הוא היום בו שיתי בדקה את שני המזרקים ומנעה את הזרקתם, נכחה
גם שיתי במכון, וכפי שעולה מדו"ח הנוכחות הממוחשב, שיתי היתה נוכחת בשעה בה
התבצעה הבדיקה הרלוונטית (ת/11). אולם, נוכח האמון המלא שנתן בית-הדין בעדותה של
שיתי, ומשקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות ביחס ליתר הפעמים, כמו גם העובדה ששיתי
היא שחשפה את התנהגותו של המערער באותו יום בו נכחה במכון, אין מתעורר ספק של ממש
שמא באותו יום היתה זו היא שהזריקה את החומר. הנוכחות במועד אחד מהמועדים האמורים,
אין בה כדי להשפיע על המסקנה המתבקשת ממכלול הראיות.
12. אין, אפוא, ממש בטענת באת-כוח המערער לפיה
מתעורר ספק סביר אם הוא זה שביצע את הבדיקות, ובטענה כי קיימת אפשרות סבירה שעובד
אחר מן המכון עשה כן. כידוע, אין די בהעלאת אפשרות תאורטית המציעה הסבר חלופי תמים
לראיות, כדי לעורר ספק סביר באשמתו של אדם, אלא יש למצוא אחיזה לאפשרות כזו בחומר
הראיות (בעניין זה ראו: דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת
ישראל, פ"ד נא(2) 377 ,438-437; ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 10, והאסמכתאות
המובאות שם). כפי שיובהר להלן, טענת המערער כי עובדים נוספים יכולים היו לבצע את
הבדיקות מעלה אפשרות תאורטית בלבד, שאין לה כל ביסוס בחומר הראיות, ואין בה די כדי
ליצור ספק סביר. מהממצאים בהכרעת הדין עולה כי הכנת החומר הרדיואקטיבי והזרקתו
לצורך בדיקות במכון הוא תפקידם של הטכנאים, והם אלה שעושים זאת ברוב המקרים, על אף
שישנם עובדים נוספים במכון שרשאים לעשות כן. הרופאים ברוטציית רנטגן מסייעים לעתים
בהזרקת הזריקות, אולם אינם מכינים את החומרים, ולכל היותר צופים בהכנת החומרים לשם
הלימוד בלבד (בעניין זה העידו מושכל, ד"ר גרושר, שיתי והמערער). ד"ר
סופוב וד"ר גרושר מוסמכים להכין את החומרים ולבצע את הבדיקות. עם זאת,
ד"ר סופוב היה באותה עת מתמחה בבית החולים "כרמל", ולא היה נוכח
במכון בזמנים הרלוונטיים. ד"ר גרושר, מנהל המכון, היה מוסמך לבצע את הכנת
החומר ואת הזריקות. אולם, כפי שעולה מעדותו, הוא נהג להכין חומרים לעתים נדירות
מאד, וסייע בביצוע זריקות כאשר התבקש לכך על ידי הטכנאים (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון
מיום 1.5.01). אילו היה מדובר בגילויו של מקרה חד פעמי של חריגה מהנהלים, אזי
הטענה כי ד"ר גרושר או מישהו אחר ביצע את הבדיקה היתה במקומה, אולם הארועים
הנדונים ארעו בפרק זמן קצר – שלושה חודשים בלבד, ואין זה סביר כי בפרק זמן קצר זה
הזדמנו מקרים כה רבים בהם עובדים אחרים מלבד הטכנאים ביצעו את הבדיקות. מאחר ששיתי
– הטכנאית הנוספת במכון המוסמכת לבצע את הבדיקות – לא היתה נוכחת בשעת ביצוע עשר מהבדיקות,
הוכח מעבר לספק סביר כי המערער הוא שהזריק את החומרים הרדיואקטיביים לנבדקים.
אשר על-כן לא ראיתי להתערב בפסק דינו
המרשיע של בית-הדין.
הערעור כנגד גזר הדין
13. לא ראיתי להתערב גם באמצעי המשמעת אותם
השית בית-הדין על המערער. כאמור, על המערער נגזר עונש של פיטורים לאלתר ופסילה
מלמלא תפקיד בכלל הרשויות המקומיות לצמיתות. ככלל, אין בית משפט זה נוהג להתערב
באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית-הדין, אלא אם נפל בהם פגם משפטי, או אם אמצעי
המשמעת שהוטלו על העובד אינם מידתיים ביחס לעבירות בהן הורשע. אכן, אמצעי המשמעת
שהוטלו על המערער הינם חמורים, אולם נסיבות העניין במקרה זה מצדיקות את חומרת
אמצעי המשמעת.
אמצעי המשמעת בדין המשמעתי נועדו להרתיע
מפני ביצוע מעשים שיש בהם כדי לפגום בתיפקוד התקין של השירות הציבורי ובשמו הטוב,
וכן נועדו להשיב את אמון הציבור בשירות הציבורי, וכך נקבע בעש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' אשואל, פ"ד נז(1) 920, 926:
"...בבואו להטיל אמצעי
משמעת יבחן בית-הדין, בין היתר, אם אמצעי המשמעת המוטלים יוצרים הרתעה מספקת בקרב
עובדי המדינה. כן יבחן האם די באמצעי המשמעת האמורים כדי להשיב על כנו את אמון
הציבור במערכת השירות הציבורי, שאף הוא תנאי הכרחי לתפקודו של השירות. בבוא בית-הדין
לגזור דינו של נאשם בעבירה משמעתית אין הוא מתייחס לאמצעי המשמעת כאל עונש גרידא,
שכן עליו לבחון מהו האמצעי ההולם את התכליות האמורות של הדין המשמעתי" (ראו
גם עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93).
אמצעי המשמעת המתאימים להשגת תכליות אלו
משתנים ממקרה למקרה על-פי נסיבותיו. המעשים בהם הורשע המערער הינם חמורים ביותר,
הן לנוכח הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לנבדקים כתוצאה מהזרקת חומר רדיואקטיבי רב
מדי לגופם, והן בשל הפגיעה הקשה שעלולה להיגרם כתוצאה ממעשיו של המערער לאמון הציבור
במערכת הבריאות בכלל ובמכון הרפואי בפרט. ממושכלות יסוד היא כי כל עובד ציבור הוא
נאמן הציבור (ראו למשל: עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת
ישראל, פ"ד מט(5) 184, 191; עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 678), ועובד
במערכת הבריאות – רופא, אח ומטפל מכל סוג – לא כל שכן. בידי עובדי מערכת הבריאות
מפקיד הציבור את הדאגה לבריאותו ולשלומו, תוך אמונה כי הטיפול נעשה על הצד הטוב
ביותר, במקצועיות, תוך דאגה לשלום המטופלים והקפדה על כללי הבטיחות. בשל החשיבות
המיוחדת של אמון הציבור בעובדי מערכת בריאות, יש הצדקה להטלת אמצעי משמעת חמורים
בגין התנהגות הפוגעת באמון זה. בעבודתו במכון, ביצע המערער בדיקות בגופם של
מטופלים, תוך שימוש בחומרים מסוכנים, העשויים להיות בעלי השפעה מזיקה על בריאותם.
בשל האמון המלא שנתנו בו מעסיקיו, כטכנאי ותיק ומקצועי, ביצע המערער את עבודתו
באופן עצמאי וללא השגחה. בהתנהגותו, הפר המערער את האמון שנתנו בו מעסיקיו, ואת
האמון שנתנו בו המטופלים. נראה כי לשם השבת אמון הציבור על כנו וכן לשם יצירת
הרתעה שתימנע הישנותם של מקרים דומים בעתיד, אין מנוס מהטלת אמצעי משמעת חמורים על
המערער. בנסיבות אלה, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, פיטורין ופסילה לצמיתות
מלשאת תפקיד ברשויות המקומיות, אינם מצדיקים לכאורה התערבות להקלה בעונש. עם זאת,
כדי לאפשר למערער לקבל גימלה כפי שפסק בית-הדין, נקבע בזאת כי המערער יהיה פסול
מלשאת תפקיד ברשויות המקומיות עד לגיל 60. בכפוף לאמור, אני רואה לדחות את הערעור גם
על גזר הדין.
אשר על כן, ומן הטעמים שפורטו לעיל,
הערעור נדחה.
ניתן
היום, י"ב באב התשס"ג (10.8.2003).
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02102400_N04.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il