נביל בן רפול בחוס נ. הכונס הרשמי

החלטה בתיק ע"א 10207/04 בבית המשפט העליון ע"א 10207/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערערים: 1. נביל בן רפול בחוס 2. סמירה בת נעמה בחוס נ ג ד המשיב: הכונס הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פש"ר 419/02 ו-418/02 שניתן ביום 27.5.04 על ידי כבוד השופט ר' שפירא תאריך הישיבה: י"א בתמוז תשס"ה (18.7.05) בשם המערערים: עו"ד מ' באבא בשם המשיב: עו"ד א' פורת פסק דין 1. המערערים, שהינם בני זוג, קובלים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא), שדחה את בקשותיהם המאוחדות להכריזם פושטי רגל. 2. כל אחד מבני הזוג הגיש בקשה לצו כינוס, ובית המשפט המחוזי נעתר לכל אחת מן הבקשות. מספר נושים הגישו תביעות חוב לגבי כל אחד מבין השניים. באשר לאשה, מדובר בשישה נושים, כשסכום התביעות הכולל עולה על 300,000 ש"ח. בעניינו של בן הזוג הוגשו שמונה תביעות חוב בסכום כולל העולה על 600,000 ש"ח. הכונס הרשמי הניח בפני בית המשפט המחוזי שתי חוות דעת לקראת הדיון בשאלה האם להכריז את המערערים פושטי רגל. בשתי חוות הדעת הובעה הדעה שאין מקום ליתן את ההכרזה, בשל כך שהבקשות נגועות בחוסר תום לב. התברר, כי המערערים הפעילו חנות נעליים, בעוד שהעסק היה רשום על שם בנם. הם הסבירו, כי הפעילו את העסק מתוך מטרה לכסות חובות עבר. בית המשפט היה בדעה, כי הפעלת העסק תחת שמו של בנם של המערערים נעשתה על מנת שנושיהם לא יוכלו לשים ידם על אותו עסק. עוד נקבע, כי האשה לא דיווחה לרשויות המס והביטוח הלאומי על דבר עבודתה והכנסותיה. בית המשפט אף הזכיר את העובדה, כי המערערים לא המציאו דו"חות כספיים לגבי החנות. לאור כל אלה, קיבל בית המשפט את עמדת הכונס הרשמי ודחה את הבקשות. 3. יצוין, כי בית משפט קמא נתן את הכרעתו על סמך חומר בכתב שהיה בפניו, ולא זימן את הצדדים להשלמת טיעון בעל פה. המערערים הגישו בקשת ביטול, אך זו נדחתה. בנסיבות העניין, משנערך דיון אחד בבית המשפט, לא היה מקום וצורך לקבוע דיון נוסף רק בשל העובדה שהמערערים ביקשו ארכה להמצאת מסמכים נוספים. 4. לא מצאנו יסוד לערעור. המערערים מלינים על כך שבית המשפט המחוזי קבע כי הם לא המציאו דו"חות כספיים של החנות, בעוד שלטענתם הם המציאו את כל הדו"חות שנדרשו על ידי הכונס הרשמי. אף אם הומצאו המסמכים שהמערערים נדרשות להמציאם, הרי עניין זה לא היווה את הבסיס להכרעתו של בית המשפט המחוזי. דחיית הבקשה התבססה בעיקר על חוסר תום הלב שנלמד מן העובדה שהמערערים הפעילו עסק שלא תחת שמם. בעניין זה לא נפלה כל טעות מתחת ידי בית משפט קמא, ודי היה בכך על מנת לדחות את הבקשה. 5. המערערים טענו בבית המשפט המחוזי ואף בפנינו, כי יש להם דירת מגורים וכן חלק בנכס מקרקעין, ועל כן ניתן יהיה לפרוע באמצעותם חלק מן החובות. בדיון בפנינו הסתבר, כי החלק בנכס המקרקעין בו מדובר הינו אחד מתוך 13 חלקים. עובדה זו לא הובאה בפני בית משפט קמא. מכל מקום, נראה שאין מדובר בפעולת מימוש פשוטה, ועוד רחוקה הדרך עד שניתן יהיה להעביר כספים לנושים. עניין דירת המגורים אף הוא אינו מעשי כנראה. בין כך ובין כך, אם באפשרותם של המערערים להציע הצעה להסדר נושים, יוכלו הם לעשות כן במסגרת הליך חדש בו ינקטו, ואין בדחיית בקשותיהם על ידי בית המשפט המחוזי כדי למנוע מהם לפעול בדרך האמורה. 6. הערעור נדחה. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 4,000 ש"ח. ניתן היום, י"א בתמוז תשס"ה (18.7.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04102070_S07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il