הניה קרצר נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1020/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1020/06 ע"א 1023/06 ע"א 8577/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערת ב-ע"א 1020/06 וב-ע"א 8577/06 והמשיבה ב-ע"א 1023/06: 1. הניה קרצר המערער ב-ע"א 1020/06 והמשיב ב-ע"א 1023/06: 2. יגאל קרצר נ ג ד המשיב ב-ע"א 1020/06 והמערער ב-ע"א 1023/06: בנק לאומי לישראל בע"מ המשיבים ב-ע"א 8577/06: 1. גליה מאור 2. איתן רף 3. יהודה אבני 4. אסנת רונן ע"א 1020/06 ו-ע"א 1023/06 ערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.12.2005 בת.א. 906/99 שניתן על ידי כב' השופט ר' ג'רג'ורה; ע"א 8577/06 ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.7.2006 ב-בש"א 9290/06 במסגרת ת"א 1365/06 שניתן על ידי כב' הרשם ש' ברוך תאריך הישיבה: כ"ט בכסלו התש"ע (16.12.2009) בשם המערערת ב-ע"א 1020/06 וב-ע"א 8577/06 והמשיבה ב-ע"א 1023/06 ובשם המערער ב-ע"א 1020/06 והמשיב ב-ע"א 1023/06: עו"ד נימר עבדאלגני בשם המשיב ב-ע"א 1020/06 והמערער ב-ע"א 1023/06; ובשם המשיבים ב-ע"א 8577/06: עו"ד אסף סמואל פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו שלושה ערעורים שהדיון בהם אוחד. שני ערעורים (ע"א 1020/06 וע"א 1023/06) מופנים, מזה ומזה, נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה), אשר קיבל באופן חלקי תביעה שהגישו המערערים בע"א 1020/06 (להלן - המערערים) נגד המשיב בערעור זה (להלן - הבנק). הערעור הנוסף (ע"א 8577/06) מופנה נגד פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ש' ברוך), אשר דחה על הסף תביעה אחרת שהגישו המערערים נגד המשיבים בערעור. 2. המערערים, הניה ויגאל קרצר, הם בני זוג (להלן יכונו בנפרד - המערערת והמערער, בהתאמה). בשנת 1985 פתח המערער חשבון עו"ש פרטי בסניף נווה שאנן של הבנק, ובשנת 1987 הצטרפה המערערת כבעלים משותפים בחשבון זה (להלן - החשבון הראשון). בשנת 1993 פתח המערער בסניף זה חשבון עו"ש פרטי נוסף (להלן - החשבון השני). ביום 6.11.87 קיבלו המערערים מהבנק, בגדר החשבון הראשון, הלוואה ע"ס 45,000 ש"ח לתקופה של 12 שנים (להלן - ההלוואה). הוריה של המערערת (להלן - ההורים) ערבו להשבת ההלוואה. להבטחת ערבותם שיעבדו ההורים פיקדונות שלהם שהתנהלו בחשבון שהיה בבעלותם בסניף הדר של הבנק. מלבד הלוואה זו, נטלו המערערים הלוואות נוספות מהבנק וכן נצברו בחשבונותיהם יתרות חובה. מנגד, היו בחשבונות של המערערים תוכניות חיסכון ותיקי ניירות ערך. ביום 25.1.94 התקיימה פגישה בין המערערים לבין מנהלת סניף נווה שאנן (להלן - המנהלת). בסופה של הפגישה הוסכם, כי המערערים יפתחו חשבון עסקי, אליו יועברו יתרות החובה שבשני החשבונות הפרטיים. החשבון השני נסגר, ואילו החשבון הראשון נותר פעיל ובמסגרתו נוהל תיק ההשקעות העיקרי של המערערים. לכיסוי יתרות החובה שהועברו לחשבון העסקי, העמיד הבנק למערערים הלוואת גישור על סך 140,000 ש"ח. תוכן הדברים שנאמרו במהלך הפגישה שנוי במחלוקת. לטענת המערערים, הם הביעו את רצונם למכור את תיק ניירות הערך שלהם ולהפסיק את הפעולות בו, וזאת על מנת לכסות או להקטין את חובם לבנק. לטענתם, המנהלת הפעילה עליהם לחצים ושכנעה אותם לא למכור את תיק ניירות הערך, אלא תחת זאת ליטול הלוואה. על מנת להפיס את דעתם, אמרה להם המנהלת כי היא מושקעת באופן אישי בבורסה והבטיחה שתודיע להם אם תחליט למכור את החזקותיה. הבנק מכחיש כי המנהלת שכנעה את המערערים שלא למכור את תיק ניירות הערך. לטענתו, הייתה זו החלטה שקיבלו המערערים מרצונם החופשי, וזאת נוכח פריחתה של הבורסה באותה תקופה. הבנק אינו חולק על כך שהמנהלת הבטיחה למערערים, בגדר "הסכם ג'נטלמני", כי תודיע להם אם תחליט למכור את השקעותיה האישיות בבורסה. בחודש אוגוסט 1994, לאחר תקופה מסוימת בה נרשמו בבורסה ירידות חדות, הודיעה המנהלת למערערים כי החליטה למכור את ניירות הערך שלה. אף על פי כן, בחרו המערערים שלא למכור את תיק ניירות הערך שלהם. 3. ביום 28.4.94 פנה סניף נווה שאנן של הבנק, בו התנהלו חשבונותיהם של המערערים, לסניף הדר, בו התנהל החשבון של ההורים. בפנייה התבקש סניף הדר לשמור פיקדונות של ההורים על סך 90,000 ש"ח, וזאת בשל הערבויות שהם נתנו להלוואה שנטלו המערערים. ביום 8.5.94 נשלח מכתב נוסף, שלטענת הבנק היה מכתב מתקן, בו נאמר כי יש לשמור ביטחונות על סך 55,000 ש"ח. בסופו של דבר אישר סניף הדר שמירת ביטחונות על סך 52,000 ש"ח. בעקבות חליפת מכתבים זו, פנה מנהל סניף הדר להורים ועדכן אותם על יתרת חובם של המערערים לבנק. לטענת המערערים, כתוצאה מפנייה זו התעורר אצל ההורים חשש שמא לא יעמדו המערערים בפירעון ההלוואה והם ייאלצו לשאת בה. על מנת להפיג חשש זה נאלצו המערערים לפרוע את ההלוואה בפירעון מוקדם, ואף לשלם על כך "קנס שבירה" בסך 7,873 ש"ח. המערערים המשיכו לפעול בחשבון ונטלו הלוואות שונות, שאין צורך לפרטן. 4. ביום 26.1.95, בשעה שהיו המערערים בסניף הבנק, מסרה להם המנהלת מכתב. במכתב נאמר, כי כל עוד לא יומצאו ביטחונות נוספים לא יוכל הבנק להמשיך לכבד את ההתחייבויות בחשבונות של המערערים כאשר הן תחרוגנה מן המסגרת המאושרת. עוד התבקשו המערערים להחזיר את כרטיסי האשראי שברשותם. לטענת המערערים, לא הייתה הצדקה להגבלת האשראי שלהם והדבר נבע ממניעים זרים של מנהלת הסניף. המערערים טוענים, כי כתוצאה מקבלת המכתב וההבנה כי הדבר עלול להוביל לקריסה כלכלית התמוטטה המערערת מבחינה נפשית ונגרמו לה נזקים כבדים. גם לאחר האירוע של מסירת המכתב המשיכו המערערים לנהל את חשבונם בסניף. ביום 5.4.95 הועמדה למערערים הלוואה, אשר בחלק מכספיה הם השתמשו כדי לפרוע את חובו של אחיה של המערערת בחשבון שהתנהל בסניף נווה שאנן. לטענת הבנק, מדובר במימוש התחייבות בעל פה כלפי מנהלת הסניף, שנטלו המערערים על עצמם ומיוזמתם, לסלק את חובו של האח. לטענת המערערים, הסכמתם לפרוע את חובו של האח הושגה תחת לחצים בלתי הוגנים וניצול של מצוקתם הכלכלית. 5. בשלב מסוים, ביקשה המערערת להביא בפני גורמים בהנהלת הבנק את טרוניותיה לגבי השירות אותו קיבלה בבנק. לאחר שתלונותיה לא זכו, לטענתה, למענה, ביקשה המערערת להיפגש עם גליה מאור, המנכ"לית של הבנק (להלן - מאור). המערערת שוחחה בטלפון מספר פעמים עם מזכירתה של מאור, אסנת רונן (להלן - רונן). לאחר שנמסר לה כי לא תוכל להיפגש עם מאור, אמרה המערערת לרונן כי יש בידה את הכתובות של מאור ושל יו"ר מועצת המנהלים של הבנק, איתן רף (להלן - רף) והיא עשויה להגיע לביתם. ביום 21.1.98 הגיש אחד העובדים בהנהלת הבנק, יהודה אבני (להלן - אבני), תלונה למשטרה, לפיה איימה המערערת לרצוח את מאור ואת רף. בו ביום נעצרה המערערת ונלקחה לחקירה. לטענת המערערת, היא שוחררה לאחר שהשמיעה לחוקרים את הקלטת השיחה, והתברר כי לא הוזכר בה כל איום ברצח. המערערת הגישה תלונה במשטרה נגד מאור, רף, אבני ורונן, שהם המשיבים בע"א 8577/06 (להלן ביחד - המשיבים). לאחר שהמשטרה החליטה כי אין מקום לפתוח בחקירה נגד המשיבים, הגישה המערערת נגדם קובלנה פלילית, אולם זו נדחתה בשל התיישנות (ראו, רע"פ 820/09 קרצר נ' מאור (לא פורסם, 29.1.09); בג"ץ 3398/09 קרצר נ' מאור (לא פורסם, 22.4.09)). 6. ביום 21.7.99 הגישו המערערים תביעה נגד הבנק. בכתב התביעה נפרשו בהרחבה טענותיהם של המערערים בנוגע להתנהלותו של הבנק, ונתבעו פיצויים בעילות שונות. בית המשפט דחה את תביעת המערערים בעילות מסוימות ועל כך אין הם משיגים בפנינו. נתייחס, אפוא, רק לעילות התביעה שהתקבלו על ידי בית המשפט, אם באופן מלא ואם באופן חלקי. ניתן לרכז את הטענות הרלוונטיות תחת ארבעה ראשים: ראש אחד, הטענה כי בפגישה שהתקיימה בחודש ינואר 1994 השפיעה מנהלת הסניף על המערערים שלא למכור את תיק ניירות הערך שלהם. לטענת המערערים, הדבר גרם להם נזק שכן באותה נקודת זמן הייתה הבורסה בשיא ולאחר מכן צנח שווי התיק. כמו כן, בשל אי מכירת התיק היה עליהם ליטול הלוואות ובחשבון נוצרה יתרת חובה, דבר שהביא להעמקת חובם לבנק. ראש שני, הפרת חובת הסודיות שחב הבנק למערערים. לטענת המערערים, הפנייה של סניף נווה שאנן לסניף הדר בנוגע לשמירת ביטחונות בחשבונות ההורים, ויידוע ההורים על גובה החוב של המערערים לבנק, עולים כדי הפרה של חובת הסודיות. המערערים הוסיפו וטענו, כי הפרה זו גרמה להם נזקים שונים. ראש שלישי, טענות המערערים בנוגע לביטול מסגרת האשראי שלהם ולהתנהלותם של גורמים שונים בבנק. התנהלות זו גרמה למערערת, לפי הטענה, נזקים נפשיים חמורים. ראש רביעי, טענת המערערים כי הם פרעו את חובו של אחיה של המערערת לבנק כתוצאה מלחצים שהופעלו עליהם שלא כדין. ביום 22.9.99 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בחיפה, בה תבע לחייב את המערערים לשלם את יתרות החובה שהצטברו בחשבונותיהם בסך 174,407 ש"ח. בהחלטה מיום 6.12.99 (כבוד הרשמת ג' ספרא-ברנע) ניתנה למערערים רשות להתגונן. עוד הוחלט, כי הדיון בתביעה יעבור לבית המשפט המחוזי והוא יתקיים במאוחד עם הדיון בתביעתם של המערערים. 7. ביום 21.12.05 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעות ההדדיות של המערערים ושל הבנק (להלן - פסק הדין הראשון). במישור האחריות, קיבל בית המשפט, בעיקרו של דבר, את עמדתם של המערערים בכל הנוגע לראשי התביעה שפורטו לעיל. עם זאת, דחה בית המשפט חלק מטענות המערערים לגבי נזקים שנגרמו להם. נפרט בקצרה את קביעותיו של בית המשפט: בראש התביעה הראשון, קבע בית המשפט כי המנהלת השפיעה על המערערים, שלא כדין, לא למכור את השקעותיהם בבורסה. בית המשפט קבע, כי הבנק נושא באחריות להפסד שנגרם למערערים עקב הירידה בשוויו של תיק ההשקעות החל מיום 25.1.94, עת ביקשו המערערים למכור אותו, ועד חודש אוגוסט 1994, כאשר המליצה המנהלת למערערים למכור את התיק. בית המשפט פסק למערערים בראש נזק זה פיצוי בסך 324,272 ש"ח, בערכי יום מתן פסק הדין. בהמשך נתייחס לאופן חישוב הפיצוי. בראש התביעה השני, קבע בית המשפט כי פנייתו של סניף נווה שאנן לסניף הדר בבקשה לשמירת פיקדונות אינה נחשבת להפרה של חובת הסודיות. עם זאת, יידוע ההורים על גובה החוב של המערערים היווה הפרה של חובת הסודיות ופגיעה בפרטיות. בית המשפט דחה את טענת המערערים לגבי נזקים ספציפיים שנגרמו להם עקב מעשה זה. בראש זה של התביעה פסק בית המשפט למערערים פיצוי כללי, בגין הפרת חובת הסודיות ופגיעה בפרטיות, בסך 60,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. בית המשפט קבע, כי בצירוף ריבית והצמדה עומד סכום זה, נכון ליום מתן פסק הדין, על סך של 170,178 ש"ח. ראש התביעה השלישי היה הגבלת מסגרת האשראי של המערערים, עליה נודע להם במכתב מיום 26.1.95. בית המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה מדובר היה בפעולה פסולה, הנגועה בשרירות ובחוסר תום לב. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת המערערים כי הוכח קשר סיבתי בין אירוע זה לבין מצבה הנפשי של המערערת. בית המשפט פסק למערערים פיצוי כללי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם מהתנהלות הבנק בסך 100,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. בערכי יום מתן פסק הדין, קבע בית המשפט, עומד סכום זה על סך 145,706 ש"ח. בראש התביעה הרביעי קבע בית המשפט, כי הסכמת המערערים לפרוע את חובו של אחיה של המערערת לבנק מקורה בלחצים לא הוגנים שהופעלו עליהם. בית המשפט קבע, כי ביום 24.1.95 עמד חובו של האח על סך 22,704 ש"ח. ביום 5.4.95 הועמדה למערערים הלוואה אשר בכספיה השתמשו הם, בין היתר, לשם פירעון החוב של האח. בית המשפט פסק, כי הבנק ישלם למערערים את הסכום אותו שילמו עבור פירעון חובו של האח, כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין. סכום זה עומד על סך 54,184 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין. יוער, כי בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע פסק הדין בנוגע למחצית מסכום הפיצוי. לדברי הבנק, על המחצית האחרת הוטל עיקול. בית המשפט דחה את תביעת הבנק נגד המערערים. תביעתו של הבנק, קבע בית המשפט, התבססה על הלוואות ואשראי שהועמדו למערערים במהלך שנת 1995. אילו היה הבנק ממלא אחר בקשתם של המערערים למכור את תיק ניירות הערך, לא היה מתעורר צורך להעמיד להם את האשראי. על כן, כך נקבע, אין לחייב את המערערים לסלק את יתרת החובה שנצברה בחשבונם. בית המשפט חייב את הבנק בשכר טרחת עורך דין לזכות המערערים בסך 30,000 ש"ח. 8. לאחר שניתן פסק הדין הראשון, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נגד המשיבים. התביעה התבססה על הטענה, כי התלונה שהוגשה למשטרה על ידי אבני נגד המערערת הייתה תלונת שווא. לטענת המערערת, כתוצאה מתלונת השווא ומהחקירה שבאה בעקבותיה, נגרמו לה נזקים שונים. ביום 18.7.06 דחה רשם בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברוך) את התביעה על הסף, בשל קיומו של מעשה בית דין. נקבע, כי נושא הגשת התלונה למשטרה נכלל בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, ופסק דינו של בית המשפט מיצה את הדיון בו. כבוד הרשם קבע, כי אין בעובדה שמדובר בנתבעים שונים כדי לשלול את קיומו של מעשה בית דין בעניין זה. תביעתה של המערערת נדחתה, אפוא, על הסף (להלן - פסק הדין השני). 9. עתה מונחים בפנינו שלושה ערעורים. נגד פסק הדין הראשון הוגשו שני ערעורים: המערערים משיגים על כך שלא נפסק לזכותה של המערערת פיצוי בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לה, לטענתם, כתוצאה מהתנהלות הבנק. עוד מלינים הם על מיעוט הסכום שנפסק לזכותם כשכר טרחת עורך דין (ע"א 1020/06). הבנק מערער על חלק מקביעותיו של בית המשפט המחוזי במישור החבות וכן על גובה הפיצוי ואופן חישוב הנזק. עוד משיג הבנק על דחיית תביעתו נגד המערערים (ע"א 1023/06). הערעור הנוסף שבפנינו הוא ערעורה של המערערת על דחייתה על הסף של תביעתה נגד המשיבים בגדר פסק הדין השני (ע"א 8577/06). 10. נפתח את דיוננו בהשגותיה של המערערת על פסק הדין השני (ע"א 8577/06). לטענת המערערת, פסק הדין הראשון אינו יוצר מעשה בית דין החוסם את תביעתה נגד המשיבים בגין הגשת התלונה במשטרה. בכתב הערעור העלתה המערערת שתי טענות: האחת, כי לא קיימת זהות עילות בין שתי התביעות; השנייה, כי אין זהות בין הצדדים בשתי התביעות. בסיכומי הערעור חזרה בה המערערת, ובדין כך, מן הטענה כי אין זהות בין הצדדים והסכימה כי המשיבים הם חליפים של הבנק (יוער, כי לאחר הגשת הערעור וטרם שהוגשו הסיכומים התחלף עורך הדין המייצג את המערערת). עם זאת, עומדת המערערת על טענתה כי אין זהות בין העילות. המערערת אינה חולקת על כך שבמסגרת כתב התביעה בהליך הראשון גוללה היא את פרשת "התלונה הכוזבת" למשטרה ואף תבעה פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב הפרשה (ראו, סעיפים 38, 53 ו-58.9 לכתב התביעה). אלא שלטענת המערערת, בתביעה הראשונה היא לא תבעה פיצוי על הנזקים הנפשיים שנגרמו לה עקב התלונה במשטרה, אלא רק על עוגמת נפש. המערערת מוסיפה, כי קביעותיו של בית המשפט, הן בשאלת הקשר הסיבתי והן לעניין הפיצוי בגין עוגמת נפש, מתייחסות רק למעשיה של המנהלת ולא לאלו של גורמים אחרים בבנק. 11. טענות אלו אין בהן ממש, לא מן הבחינה העובדתית ולא מן הבחינה המשפטית. בניגוד לטענת המערערת, ברי כי בית המשפט הביא בחשבון גם את הטענות בנוגע להגשת התלונה במשטרה, גם אם פרשה זו לא זכתה לדיון נרחב בפסק הדין. בית המשפט פסק, כי אין קשר בין התנהלות הבנק, בכללותה, לבין מצבה הנפשי של המערערת. בית המשפט הזכיר את האירוע של הגשת התלונה במשטרה, וחקירת המערערת שבאה בעקבותיה, כאחד מן הנתונים שיש להתחשב בהם לצורך קביעת גובה הפיצוי למשיבה בגין עוגמת נפש (ראו, פיסקה 28 לפסק הדין). בכתב הערעור טענה המערערת, כי בדברים אלו כיוון בית המשפט לתלונה אחרת, שהוגשה למשטרה על ידי המנהלת. טענה זו לא נשנתה בסיכומי הערעור, ונראה שלא בכדי. די אם נציין, כי התלונה האחרת לא נזכרה כלל בכתב התביעה ולא נתבע בגינה כל סעד. זאת ועוד, בגדר הערעור על פסק הדין הראשון באה התייחסות לסוגיית הגשת התלונה במשטרה ונטען כי בית המשפט לא נתן את המשקל המתאים לנזקים הנפשיים שנגרמו למערערת בגינה (ראו, פיסקה 6.ו לסיכומי הערעור בע"א 1020/06). אין, אפוא, בסיס לטענה כי פרשת התלונה במשטרה לא הייתה חלק מן המערכת העובדתית אשר אליה התייחס פסק הדין הראשון. נוסיף, כי גם אם לא הייתה התביעה הראשונה מזכירה את עניין התלונה במשטרה, נוטים היינו לקבוע כי הוא נכלל בגדר העילה שעליה התבססה התביעה והתמצה בה. זאת, שכן מדובר באירוע שהוא חלק בלתי נפרד, לכאורה, מן המסכת העובדתית הכוללת שהיוותה את הבסיס להגשת התביעה הראשונה (ראו, ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 453 (2004) (להלן - עניין לב יסמין); נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, 73-46 (1991)). 12. גם הטענה לפיה בגדר התביעה הראשונה לא נתבע פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו על ידי התלונה במשטרה, אלא רק בגין עוגמת נפש, דינה להידחות. ראשית, מן הבחינה העובדתית, עיון בכתב התביעה מלמד כי הטענה שלמערערת נגרמו נזקים נפשיים עליהם זכאית היא לפיצוי התייחסה למכלול ההתנהלות הנטענת של הבנק, ולא רק למעשיה של המנהלת. כלומר, בגדר התביעה הראשונה נתבע פיצוי בגין הנזק הנפשי שנגרם למערערת, בין היתר בעקבות הגשת התלונה במשטרה. שנית, גם אם היינו מקבלים את גרסתם העובדתית של המערערים, מן הדין היה לדחות את טענתם מן הבחינה המשפטית. כלל הוא, כי תובע נדרש לתבוע את כל הנזקים שנגרמו לו בגין עילת תביעה מסוימת במסגרת תביעה אחת, ואם לא עשה כן מנוע הוא מלשוב ולתבוע את אשר החסיר (ראו, תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי); עניין לב יסמין, עמ' 454). כאשר מדובר בסעדים שונים, רשאי התובע לבקש היתר לפיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי). אולם, לא ניתן לקבל היתר לפיצול סעדים, כאשר מדובר בפיצול של אותו הסעד (ע"א 532/86 המועצה לייצור ולשיווק של פרחי נוי נ' פרחי שומרון סלע בע"מ, פ"ד מג(1) 252 (1989)). במקרה דנא, שני רכיבי הפיצוי, בגין נזקי גוף ובגין עוגמת נפש, הינם בגדר סעד כספי. ייתכן שדי בתכונה זו כדי להפוך אותם לסעד אחד שאינו ניתן לפיצול (ראו, עניין לב יסמין, עמ' 455). אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן המערערים לא ביקשו, וממילא לא קיבלו, היתר לפיצול סעדים. המסקנה היא, אם כן, שדין ערעורה של המערערת על פסק הדין השני (ע"א 8577/06) להידחות. 13. נפנה עתה לערעורים על פסק הדין הראשון. במישור האחריות משיג הבנק על שתיים מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי: אחת, כי המנהלת שכנעה את המערערים שלא למכור את תיק ניירות הערך שלהם ואין מדובר בהחלטה שהם קיבלו מרצונם החופשי; שתיים, כי הבנק ניצל את מצוקתם הכלכלית של המערערים כדי להוציא מהם התחייבות לסלק את חובו של אחיה של המערערת. הבנק אינו מערער על יתר קביעותיו של בית המשפט במישור החבות. יצוין, כי ערעורו של הבנק במישור החבות מתמקד בהיבט העובדתי, ואין הוא טוען כי אף אם תיוותרנה קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא על כנן אין להטיל עליו אחריות. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי אין עילה להתערבותנו בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. בית המשפט ניתח בהרחבה את מערכת הראיות והבהיר את הטעמים עליהם נסמכת הכרעתו. בין היתר, התבסס בית המשפט על קביעות מהימנות. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהכרעות שבעובדה מעין אלו. קיימות אומנם תהיות מסוימות בנוגע לגרסת המערערים, אולם יש לה גם חיזוקים מסוימים, עליהם הצביע בית משפט קמא. בשורה התחתונה, קיימות אינדיקציות ראייתיות לכאן ולכאן ואין לומר כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי, אשר כאמור מושתתת גם על קביעות מהימנות, היא בלתי סבירה. 14. שני הצדדים מערערים על גובה הפיצוי שנפסק. נפתח בערעורם של המערערים (ע"א 1020/06). המערערים מלינים על כך שבית המשפט המחוזי לא פסק להם פיצוי בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו למערערת. בסוגיה זו הונחו בפני בית המשפט שתי חוות דעת מומחים. בחוות דעתו של המומחה מטעמם של המערערים, ד"ר ראפס, נקבע כי המערערת סובלת מהפרעות נפשיות מסוימות, אשר מקורן בטראומה שחוותה במהלך ההתנהלות מול הבנק. לעומת זאת, בחוות דעתו של המומחה מטעם הבנק, ד"ר בן אפרים, נקבע כי למערערת יש הפרעת אישיות והפרעת הסתגלות, ואלו אינן קשורות לאירועים נשוא התביעה. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים, תוך שציין כי חוות דעתו של ד"ר ראפס נסמכת בעיקר על גרסתה של התובעת ועולות לגביה תמיהות שונות, כגון העדר התייחסות לאירועים מסוימים בעברה של המערערת (ראו, פיסקה 28 לפסק הדין). המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא בכך שביכר את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים על פני זו של ד"ר ראפס. לא מצאתי, כי יש בטענות שהועלו כדי להצדיק את התערבותנו. מקום בו מובאות בפני הערכאה הדיונית חוות דעת סותרות, מוטלת עליה המלאכה להכריע ביניהן וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה אלא במקרים חריגים (ראו, ע"א 1330/08 אשקר נ' עאסי, פיסקה 6.ב (לא פורסם, 29.12.09), וההפניות שם). במקרה דנא, לא רק שאין למצוא פגם בבחירתו של בית משפט קמא להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים, אלא שדומה כי מסקנה זו הייתה מחויבת המציאות נוכח התמיהות השונות העולות מגרסתם של המערערים. משזו מסקנתי, פטור אני מלדון בשאלה האם מצבה הנפשי של המערערת עולה כדי נכות נפשית בת פיצוי והאם מדובר בנזק אשר ניתן וצריך היה לצפותו. 15. נותר אפוא לדון בערעורו של הבנק על פסק הדין הראשון, ככל שהוא מתייחס לגובה הפיצוי שהושת עליו ולדחיית תביעתו נגד המערערים. בפי הבנק טענות שונות, אשר בחלקן יש ממש. גוף טענות אחד מופנה נגד האופן בו חושב הפיצוי שנפסק לזכות המערערים בגין נזק לא ממוני. הגדרה זו מכוונת לפיצוי בסך 60,000 ש"ח בגין הפרת חובת סודיות ופגיעה בפרטיות ובסך 100,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. סכומים אלו נקבעו ליום הגשת התביעה, ובית המשפט הוסיף וציין את שוויים נכון ליום מתן פסק הדין. אין חולק, כי בית המשפט שגה כשקבע כי הסכום של 60,000 ש"ח ליום הגשת התביעה עומד, כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין, על סך של 170,178 ש"ח. הסכום הנכון הוא 87,423 ש"ח, ויש לתקן את פסק הדין בהתאם. הבנק מוסיף ומעלה טענות שונות לעניין אופן חישוב הפיצוי, אשר איני רואה צורך להיכנס אליהן. מדובר בפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, אשר אינו נגזר מחישוב מדויק אלא מהערכה ומאומדן של בית המשפט. משכך, עלינו להתייחס לסכום שנפסק כמכלול ולקבוע האם יש הצדקה להתערב בו. לטענת הבנק, הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט בגין נזק לא ממוני הינו מופרז. בנסיבות העניין, אף שמדובר בסכום גבוה יחסית לא מצאתי שיש הצדקה להפחיתו בגדר התערבות ערעורית. אציין, כי לעניין זה התחשבתי גם בעוגמת הנפש שנגרמה למערערת סביב פרשת התלונה במשטרה והחקירה אליה נקלעה היא. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יעמוד, אפוא, על סך של 233,129 ש"ח (145,706 + 87,423), נכון ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 16. עוד טוען הבנק, כי שגה בית המשפט המחוזי באופן בו חישב את הנזק הממוני שנגרם למערערים ובכך שדחה את תביעתו נגדם. הנזק הממוני בגינו זיכה בית המשפט את המערערים בפיצוי מכיל שני רכיבים: אי מכירתו של תיק ניירות הערך ביום 24.1.95 ואילוצם של המערערים לפרוע את חובו של אחיה של המערערת. השגותיו של הבנק מתמקדות בפיצוי שנפסק בגין אי מכירת תיק ניירות הערך. אולם, כפי שנראה הדברים כרוכים האחד בשני ואין מנוס מלהתערב גם בפיצוי הנובע מאילוצם של המערערים לפרוע את חובו של האח. נפרט תחילה את קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי ראשי הנזק הממוניים. באשר לאי מכירת תיק ניירות הערך, קבע בית המשפט כי המערערים ביקשו למכור אותו ביום 25.1.94, על מנת לכסות את יתרת החובה בחשבונות העו"ש שלהם. אי מכירתו של תיק ניירות הערך במועד זה גרמה למערערים הפסדים הנובעים מירידת שוויו של התיק ומן הריביות שנצברו לחובתם בחשבונות העו"ש. בית המשפט קבע כי הבנק אחראי לנזק זה, אולם הוא אינו אחראי להפסד שנצבר בתיק ניירות הערך לאחר המועד בו המליצה המנהלת למערערים למכור אותו. באשר לגובה ההפסד שנגרם למערערים, הונחו בפני בית המשפט שתי חוות דעת, אחת מטעם המערערים ואחת מטעם הבנק. בית המשפט בחר לאמץ, ברובה, את חוות דעתו של המומחה מטעם הבנק, רו"ח נעם סבו, ועל כך אין המערערים משיגים בפנינו. חוות הדעת התבססה על שחזור חשבונם של המערערים על ידי הבנק, באופן האמור לשקף את המצב בו אמור היה החשבון להיות אילו נמכר תיק ניירות הערך ביום 25.1.94. על פי חוות הדעת, אילו נמכר התיק ביום 25.1.94, הייתה יתרת החובה ביום 30.9.97 בחשבונם של המערערים עומדת על סך 17,710 ש"ח. זאת, תחת הסכום של כ-133,497 ש"ח בחובה שהופיע ברישומי הבנק. בית המשפט קבע, כי הבנק ישלם למערערים את ההפרש בין היתרות, בסך 115,786 ש"ח (לאחר עיגול הסכומים לשקלים שלמים), כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין. הסכום המשוערך עומד, כך נקבע, על סך 324,272 ש"ח. צודק הבנק בטענתו כי בית המשפט שגה בחישוב הסכום המשוערך, והסכום הנכון הינו כ-197,000 ש"ח. אולם, לנקודה זו אין חשיבות, שכן כפי שנראה בהמשך חישוב הפיצוי צריך להיעשות באופן שונה. בית המשפט הוסיף ודחה את תביעתו של הבנק לחייב את המערערים לשלם את יתרת חובם בחשבון. זאת, שכן אילו היה הבנק ממלא אחר הוראתם של המערערים למכור את תיק ניירות הערך שלהם, לא היו נוצרות יתרות החובה עליהן התבסס הבנק בתביעתו. באשר לרכיב הנזק הנוסף, קבע בית המשפט כי המערערים פרעו את החוב בחשבונו של אחיה של המערערת בשל לחצים פסולים שהופעלו עליהם על ידי הבנק. החוב עמד על סך 22,704 ש"ח והוא נפרע בכספי הלוואה שנטלו המערערים ביום 5.4.95. בית המשפט קבע, כי על הבנק לשלם למערערים את הסכום של 22,704 ש"ח, כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין. הסכום המשוערך, כך נקבע, עומד על סך 54,180 ש"ח. 17. בטרם נפרט את טענות הבנק בנוגע לחישוב הנזק, נתייחס בקצרה לסוגיה של אופן חישוב הפיצוי ללקוח במקרה בו חויב חשבונו, או לא זוכה, על ידי הבנק שלא כדין. סוגיה זו נבחנה בע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493 (2002) (להלן - עניין סריגי ציביאק)). שם נדונה הסוגיה בקשר למקרה בו היתנה הבנק שירות בשירות, בניגוד להוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, אולם העקרונות שנקבעו יפים לכל מקרה של חיוב חשבון על ידי בנק שלא כדין. במקרה בו נקבע כי נלקחו מחשבון הבנק כספים שלא כדין או שהבנק נמנע מלהעביר לחשבון כספים אותם היה עליו להעביר, הצעד הראשון המתחייב הוא שחזור החשבון. זאת, על דרך "הרצה וירטואלית" של הפעולות שהיה על הבנק לבצען לוּ פעל כדין או הימנעות מלבצע את הפעולות שלא היה מקום לבצען, לפי העניין. השחזור אמור להעמיד את החשבון במקום בו היה עומד הוא אילולא התנהל הבנק שלא כדין. אולם, בכך אין די על מנת להשיב את מצבו של הלקוח לקדמותו, שכן קיימת אפשרות שהלקוח היה משתמש בכספים שנמנעו ממנו לשם הפקת ריווח. בעניין סריגי ציביאק נקבע, כי כאשר ישנן ראיות המלמדות מה היה עושה הלקוח עם הכסף, ניתן לפצותו במדויק עבור הריווח שנמנע ממנו. הפיצוי במקרה כזה צריך להיות בגובה ההכנסה שהייתה צפויה מן ההשקעה שנמנעה מהלקוח בשל כך שלא היו בידו כספים זמינים. כאשר אין נתונים המצביעים על מהות ההשקעה האלטרנטיבית, יש להבחין בין שני מצבים: מצב אחד מתקיים כאשר לאחר השחזור מתברר כי חשבונו של הלקוח נותר ביתרת חובה וכך היה הוא אף לאורך כל תקופת השחזור. במקרה כזה, בעצם שחזור החשבון מצויה תרופתו של הלקוח. עקב חיוב החשבון שלא כדין תפחה יתרת החובה של הלקוח, כאשר על החיוב השגוי הצטברה הריבית בה נוהג הבנק לחייב בגין יתרת חובה (להלן - ריבית חובה בנקאית). השחזור מעמיד את החשבון במצב בו היה נמצא אילולא החיוב שלא כדין, כולל "נטרול" הריביות שהושתו על ידי הבנק. מצב שני מתקיים כאשר לאחר השחזור נמצא הלקוח ביתרת זכות, בין אם לאורך כל תקופת השחזור ובין אם בחלקה. במקרה כזה, מתעוררת השאלה באיזו ריבית יזכה הלקוח, ביחס לתקופה בה היה חשבונו אמור להיות ביתרת זכות. בעניין סריגי ציביאק הזכיר בית המשפט מספר אפשרויות, בלא להכריע ביניהן. שתיים מן האפשרויות שנשקלו היו זיכויו של הלקוח בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, וזיכויו ב"ריבית תיקונים" הנהוגה בבנקים לפי הנחיות בנק ישראל (ראו, עניין סריגי צביאק, עמ' 520-518 (השופט לוי), 528-526 (השופט אנגלרד)). גם במקרה שבפנינו אין אנו נדרשים להכריע מה שיעור הריבית שיש לזכות בה את הלקוח בגין חיוב חשבונו שלא כדין, מקום בו לאחר השחזור נמצא הלקוח ביתרת זכות. בחוות דעתו של רו"ח סבו נכתב, כי לגבי יתרות הזכות שנוצרו בחשבונם של המערערים נעשה שימוש ב"ריבית התיקונים" הנוהגת בבנק מכוח חוזר שהופץ על ידי בנק ישראל (ראו, סעיף 3.2.1.7 לחוות הדעת). זיכויו של לקוח ב"ריבית תיקונים" היא, כאמור, אחת האפשרויות שהוזכרו בעניין סריגי צביאק, בלא שהוכרע לגביה (ראו, עניין סריגי צביאק, עמ' 518). לא נטען בפנינו, כי אופן חישוב הריבית בחוות הדעת שגוי הוא. משכך, הנחתנו היא כי זיכוי המערערים בריבית תיקונים עבור יתרות הזכות שנוצרו בחשבונם לאחר שחזורו, הינו כדין. זאת, מבלי להכריע בשאלה העקרונית מהו שיעור הריבית בו אמור לקוח לזכות בסיטואציה כזו. 18. נשוב לעובדות המקרה שבפנינו. בית המשפט פסק למערערים פיצוי עבור אי מכירת תיק ניירות הערך בגובה ההפרש בין יתרת החובה שהייתה בחשבונם לפי רישומי הבנק לבין יתרת החובה שנוצרה לאחר השחזור. בנוסף, דחה בית המשפט את תביעת הבנק נגד המערערים, וזאת מן הטעם שיתרת החובה בחשבון נוצרה עקב אי מכירתו של תיק ניירות הערך. צודק הבנק בטענתו, כי בכך העניק בית המשפט למערערים כפל פיצוי. שחזור החשבון, תוך העמדתו על הסכום שהיה אמור להיות בו אילו נמכר תיק ניירות הערך (כולל הענקת ריבית מתאימה לגבי יתרות הזכות שנוצרו), מעמיד את המערערים במצב בו היו אמורים הם להיות מבחינת יתרה אילו פעל הבנק כהלכה. קביעת פיצוי נוסף, בגובה ההפרש בין היתרה שהייתה בחשבון לבין זו שאמורה הייתה להיות, מביאה לפיצוי ביתר של המערערים. לפיכך, יש לבטל את הפיצוי בסך 324,272 ש"ח עליו הורה בית משפט קמא. כמו כן, יש לבטל את דחייתה הגורפת של תביעת הבנק. אילו היה הנזק הממוני שהוכר על ידי בית המשפט מסתכם באי מכירת תיק ניירות הערך, ניתן היה להסתפק בהעמדת יתרת החובה בחשבון של המערערים על סך 17,710 ש"ח. אולם, בית המשפט קבע, כזכור, כי הבנק עיוול גם בכך שאילץ את המערערים לפרוע את חובו של אחיה של המערערת. בית המשפט הורה שהבנק ישלם למערערים את הסכום ששילמו כפירעון החוב, כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין. הותרת קביעה זו על כנה עלולה להוביל לאי צדק כלפי המערערים. בעוד שחשבון הבנק שלהם מחויב בריבית חובה בנקאית עבור יתרות החובה שנוצרו בו, הרי עבור חובו של הבנק, שנוצר בגין חיוב חשבונם של כדין, יזכו הם לריבית בשיעור נמוך יותר. נראה, כי גם לגבי ראש זה של הנזק יש להחיל את המתווה עליו עמדנו לעיל. היינו, יש לשחזר את החשבון של המערערים כך שהוא ישקף את המצב שהיה מתקיים אילולא נמשכו ממנו הכספים שמהם שולם חובו של האח. עבור יתרות הזכות שתיווצרנה, יזוכו המערערים בריבית תיקונים. 19. נקודה אחרונה אליה יש להתייחס היא טענת הבנק, לפיה שחזור החשבון אינו מביא בחשבון את אחריותם של המערערים להפסד שנגרם כתוצאה מכך שהם לא מכרו את תיק ניירות הערך בחודש אוגוסט 1994, כאשר המליצה להם המנהלת לעשות כן. בית המשפט המחוזי קבע, כי אחריות הבנק מוגבלת להפסד שנגרם עד לחודש אוגוסט 1994. אולם, לטענת הבנק לא בא הדבר לידי ביטוי בפסק הדין. זאת, שכן השחזור שנתמך בחוות הדעת אינו מביא בחשבון את אחריות המערערים להפסד שנוצר לאחר ההמלצה של המנהלת בחודש אוגוסט 1994. אין בידי לקבל טענה זו. בחוות הדעת התייחס רו"ח סבו לכך שהמערערים אמורים לשאת בהפסד שנגרם לאחר המלצת המנהלת כנתון. יתרה מזו, אי ההתחשבות באחריותם של המערערים לחלק זה של ההפסד בתיק ניירות הערך היה אחד מן הנימוקים בגינם דחה רו"ח סבו את חוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה מטעם המערערים (ראו, סעיף 4.2 לחוות דעתו של רו"ח סבו). גם בית המשפט נימק את החלטתו לבכר את חוות דעתו של רו"ח סבו, בין היתר, בכך שחוות הדעת הנגדית אינה מתחשבת באחריותם של המערערים להפסדים בתקופה שלאחר אוגוסט 1994 (פיסקה 24 לפסק הדין). כלומר, חוות דעתו של רו"ח סבו מעניקה משקל לכך שהחל מהמועד בו המליצה המנהלת למכור את תיק ניירות הערך רובצת האחריות להפסדים בתיק על המערערים. בשלב זה, קשה לקבוע האם עובדה זו באה לידי ביטוי "בשורה התחתונה", כלומר בקביעת היתרה בחשבון לאחר השחזור. עיון בסיכומי הבנק בערכאה קמא מלמד, כי הוא לא טען שהיתרה שנקבעה בחוות הדעת של רו"ח סבו אינה משקללת את הטענה לפיה יש לזקוף את ההפסדים לאחר אוגוסט 1994 לחובת המערערים (ראו, עמ' 91-85 לסיכומים). בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שחוות הדעת הוגשה מטעם הבנק, יש לדחות את טענות הבנק בעניין זה. 20. מן האמור עולה, כי יש לקבל את ערעור הבנק על פסק הדין הראשון, וזאת במובן הבא: הפיצוי עבור הנזק הלא ממוני (הפרת חובת הסודיות ועוגמת נפש) יעמוד על סך 233,129 ש"ח נכון ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הפיצוי שנפסק בראשי הנזק הממוני (אי מכירת תיק ניירות הערך ופירעון החוב של אחיה של המערערת) יבוטל. תחת זאת, נקבע כי העמדת יתרת החובה בחשבון על סך 17,710 ש"ח נכון ליום 30.9.97 מבטאת את הפיצוי הראוי עבור אי מכירת תיק ניירות הערך. על בסיס נתון זה יש לבצע שחזור נוסף, אשר ישקף את מצב החשבון כפי שהוא אמור היה להיות אילולא שילמו המערערים את חובו של אחיה של המערערת. השחזור ייעשה על פי אותם עקרונות לפיהם בוצע השחזור הראשון, היינו, ככל שתיווצר יתרת זכות בחשבון ייהנו בגינה המערערים מריבית תיקונים. אם לאחר השחזור יסתבר כי נכון ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי נמצא החשבון ביתרת חובה, תקוזז במועד זה יתרת החובה מול הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנפסק למערערים. המערערים יגישו לבית המשפט המחוזי תוך 30 ימים מהמצאת פסק דין זה תחשיב לעניין היתרה בחשבון לאחר השחזור. הבנק יגיש חוות דעת מצידו הוא תוך 30 ימים נוספים. אם יתברר שקיימת מחלוקת ייערך דיון בפני בית המשפט המחוזי והוא ייתן את הכרעתו. נוכח העובדה שצפוי כי יחול שינוי בסכום שנפסק לטובת המערערים אנו מבטלים את החיוב בשכר טרחה שהשית בית משפט קמא. עם הכרעתו בנושא היתרה שבחשבון יחליט בית המשפט מחדש אף בנושא שכר הטרחה. 21. תוצאת פסק דיננו היא, אם כן, כדלהלן: ערעורה של המערערת על דחיית תביעתה נגד המשיבים על הסף (ע"א 8577/06) נדחה. הוא הדין לגבי ערעורם של המערערים על גובה הפיצוי שנפסק להם בגדר פסק הדין הראשון (ע"א 1020/06). ערעורו של הבנק על פסק הדין הראשון נדחה בכל הנוגע לשאלת החבות ומתקבל באופן חלקי ביחס לאופן חישוב הפיצוי, כמפורט בפיסקה הקודמת. אין צו להוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ז בטבת התש"ע (13.1.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06010200_S19.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il