אפרים אוריון נ. המגן חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10199/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10199/09 ע"א 10199/09 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער והמשיב שכנגד: אפרים אוריון נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: המגן חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.11.09 בת"א 2353/04 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: כ"ח בטבת תשע"ב (23.1.12) בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד מ' קפלנסקי, עו"ד ע' פנחס בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד ע' שניצקי, עו"ד מ' פלדמן פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל, ס"נ), אשר קבע כי התקיים אירוע ביטוחי, אך דחה את תביעת המערער לשלם לו תגמולי ביטוח מעבר לסכום שכבר שולם לו בגין פריצת דירתו. רקע 1. המערער הוא בעלים של בית בן שלוש קומות בנווה צדק בתל-אביב. המערער רכש מהמשיבה פוליסת ביטוח מסוג "עד הגג" לביטוח הבית, אשר היתה בתוקף בין התאריכים 14.1.03 עד ליום 30.11.03. בהתאם לפוליסה בוטח מבנה הבית בסכום של 3 מיליון ₪, ותכולת הבית בוטחה בסכום של 100 אלף ₪. לטענת המערער אירעה פריצה לבית ביום 4.2.03 או 5.2.03, במהלכה נגנבו מתוכו פריטים שונים ונגרמו נזקים לתכולה שנותרה בבית ולמבנה עצמו. המערער הגיש תלונה במשטרה בגין הפריצה, תלונה שבשלב מאוחר יותר נסגרה בשל היעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין. למחרת הפריצה הנטענת ביקר בבית שמאי מטעם המשיבה, ובעקבות הדו"ח שערך שילמה המשיבה למערער סכום של 36,421 ₪. המערער, אשר טען כי הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפריצה גבוהים בהרבה, שלח דרישת תשלום למשיבה על סך של למעלה מ-3.6 מיליון ₪, שהתבססה על חוות דעת שמאי מטעמו. דרישה זו נדחתה על ידי המשיבה. עקב כך הגיש המערער תביעה לתשלום תגמולי ביטוח לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. המשיבה טענה בפני בית המשפט המחוזי כי המערער ביים את אירוע הפריצה לביתו, וכי הסכום ששולם לו על ידה שולם בגין טעות בשיקול הדעת של מסלקת התביעות של המשיבה. בית המשפט דן בנטל ההוכחה וקבע כי בהתאם להלכת ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06) (להלן: עניין שלום גרשון הובלות) על המבוטח מוטל הנטל להוכיח רק את התשתית העובדתית הראשונית של האירוע המוגדר, ואז עובר הנטל אל המבטח להראות כי מקרה הביטוח אירע במעשה מכוון של המבוטח. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה הוכיח המערער את התשתית העובדתית הראשונית, ובכלל זה את קיומם של סימני פריצה. לאחר בחינת הראיות שהובאו מטעם המשיבה נקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה, ולא הצליחה להביא ראיות ממשיות ומבוססות ברמה הנחוצה במשפט אזרחי המצביעות על גרימה מכוונת או על מניע של המערער לביים את הפריצה לביתו. 3. בנוסף טענה המשיבה כי היא פטורה מחובתה כלפי המערער, לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: החוק או חוק חוזה הביטוח), לאחר שזה מסר לה עובדות כוזבות וסותרות לאחר אירוע הפריצה, ו"ניפח" את תביעתו במטרה להוציא מהמשיבה כספים במרמה. בית המשפט קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת המוכיחה כוונת מרמה ומסירת עובדות כוזבות ביודעין מצד המערער, בהבדל מתביעה שהיא אולי מופרזת. 4. כן נטען כי המערער הפר את חובת הגילוי היזום הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק, מאחר שלא גילה למשיבה בעת עריכת הפוליסה כי אין מדובר בדירת מגורים רגילה, כי אם באתר בנייה ובמחסן לאחסון פריטי תכולה שאינם נמנים עם תכולת דירה. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח שבשלב ההתקשרות החוזית היה המערער מודע לקיומו של מידע מהותי, קרי האפשרות שהבית נחשב כ"אתר בנייה" לאחר שלא הושלמו בו כל החיבורים לחשמל ולמים. בית המשפט התרשם כי המערער היה סבור שמדובר בדירת מגורים ומכל מקום לא הוכחה כוונת מרמה מצידו. לפיכך גם טענה זו של המשיבה נדחתה. 5. מכאן עבר בית המשפט המחוזי לבחון את שיעור הנזק. תחילה דן בית המשפט בנזקי התכולה. צוין כי שני הצדדים הסכימו כי חלק הארי של תכולת הדירה לא היה בגדר תכולת בית מגורים רגיל. טענת המערער לפיה יש להביא בחשבון רק את התכולה הרגילה לבית מגורים ובגינה לפצות נדחתה, וזאת מאחר שהמערער לא עמד בנטל להוכיח שחברת הביטוח ביטחה את כל שהיה בדירה, ולצד זאת לא באה לידי ביטוי בפוליסה התיזה לפיה הפוליסה חלה רק על חלק מהתכולה. משכך נקבע כי יש לפצות את המערער בגין התכולה בהתאם לסעיף בפוליסה העוסק בביטוח חסר. עוד נקבע כי יש לפצות על התכולה בערכי שיפוי ולא בערכי כינון, וזאת לאחר שהמערער לא הוכיח כנדרש בפוליסה הקמה מחדש, או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק. בית המשפט העדיף את הערכתם של השמאים מטעם המשיבה על פני חוות דעתו של השמאי מטעם המערער, ומשכך העמיד את הפיצוי בגין נזקי התכולה על סך של 5,910 ₪. בנוגע לנזקי המבנה נקבע כי אין להחשיב את הכלים הסניטאריים שלא היו מחוברים חיבור קבע כנזק למבנה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי לא שוכנע שכלל הנזקים למבנה שנטענו על ידי המערער נגרמו עקב אירוע הפריצה. גם לעניין נזק זה לא הוכיח המערער את זכאותו לפיצוי בערכי כינון אלא בערכי שיפוי בלבד. בית המשפט העדיף את חוות דעתם של השמאים מטעם המשיבה, שנתמכו בעדויות של בעלי מקצוע שהובאו מטעמה, על פני חוות דעתו של שמאי המערער. משכך נקבע כי המערער זכאי לפיצוי על נזקי מבנה בסך של 30,971 ₪. לבסוף נדחתה תביעתו של המערער לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות לתקופה של 6 חודשים. נקבע כי הפוליסה מכסה תשלום דמי שכירות למי שהתגורר בנכס ונאלץ לעוזבו בשל אירוע הנזק לתקופה מסוימת. הפוליסה אינה מכסה אובדן תשלום דמי השכרת הנכס, שכן מדובר בפוליסת דירה ולא בפוליסת עסק. עוד נקבע כי המערער מעולם לא התגורר בדירה, ואף אם התכוון לעבור לגור בה לא הוצגה כל הוכחה לכך ששכר דירה כמקום מגורים חלופי. 6. לסיכום נפסק למערער סכום של 36,881 ₪, סכום שממילא שולם כבר למערער על ידי המשיבה. לפיכך הטיל בית המשפט על המערער לשאת בשכר טרחת עורך דין המשיבה בסך של 35,000 ₪ + מע"מ. על פסק דין זה הגישו שני הצדדים את הערעורים שבפנינו. ערעורו של המערער 7. המערער טוען כי על אף שבית המשפט דחה את טענת בִּיום הפריצה, הרי שבסופו של יום הותיר את המערער ללא פיצוי תוך חיובו בהוצאות. באשר לנזקי המבנה. לטענתו, הסכומים שנקבעו בחוות דעת השמאי מטעם המשיבה הינם סכומים מגוחכים, הנוגדים את הראיות ואת השכל הישר משעסקינן במבנה מפואר הבנוי ברמה גבוהה ביותר. השמאי מטעם המשיבה התעלם מכך והעריך אלמנטים שונים כשוויים של פריטים בעלי איכות ירודה. בית המשפט התעלם מחוות דעת שמאי שנערכה כשנתיים לפני הפריצה לבקשת בנק הפועלים אשר העמיד את המימון לצורך הבנייה. עוד חולק המערער על קביעת בית המשפט קמא לפיה אין לכלול בנזקי המבנה את הכלים הסניטאריים ומשטחי השיש שהיו בדירה. לטענתו, הדירה היתה בשלבי בנייה סופיים ולפיכך טרם הסתיים חיבורם של כלים אלו למבנה באופן סופי, אך אופיים מלמד על שייכותם לנזקי המבנה. המשיבה ידעה, לטענתו, כי מדובר בדירה לדוגמא שאינה תפוסה, ולפיכך כוונתו של המערער לחבר פריטים אלו למבנה היתה ידועה לה אף היא. המשיבה ביטחה גם פריטים אלו ולא ציינה בפני המערער כי כל עוד הם אינם מחוברים הם אינם נכללים בכיסוי הביטוחי. כן נטען כי היה על בית המשפט לדחות את טענת המשיבה כאילו הכלים הסינטאריים לא נגנבו, אלא כלל לא היו בדירה. לטענתו, לא היתה תשתית ראייתית לקביעה לפיה חלק מהנזקים לא נגרמו מהפריצה אלא לפניה. עוד מלין המערער על פיצוי בערכי שיפוי ולא בערכי כינון, וכן על אי פיצויו בגין הוצאות נוספות כגון תכנון ופיקוח, אדריכלים וכו'. 8. באשר לנזקי התכולה טוען המערער כי היה על בית המשפט לקבל את חוות הדעת מטעמו באשר לשווי התכולה שנגנבה, ולא את חוות הדעת מטעם המשיבה המבוססת על הערכות שגויות. עוד טוען המערער כי הדירה לא בוטחה בחסר. אמנם בדירה היו חפצים שאינם קשורים לתכולת דירה, אך המערער לא דרש מעולם תגמולים בגין נזקם. עוד טוען המערער כי היה על המשיבה לשלוח סוקר עובר להנפקת הפוליסה לצורך בדיקת שווי המבנה ותכולתו. כן הוא טוען שלא היה ניתן להכליל בחישוב את קיומם של הכלים הסניטאריים, שמחד הוכללו בהערכת התכולה, ומאידך לא הובאו בחשבון בהערכת הנזק. 9. לבסוף טוען המערער כי היה על בית המשפט לפצותו גם בגין אובדן דמי שכירות. לטענתו התכוון לעבור לגור בדירה אך בשל הנזק שנגרם לה לא היה יכול לעשות זאת. לחלופין הוא טוען כי יש לפרש את הפוליסה כך שתחול גם על אובדן דמי השכרה של הנכס. 10. המשיבה טוענת בתגובתה לערעור כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובממצאי המהימנות שנקבעו. באשר לכלים הסניטאריים טוענת המשיבה כי על פי הגדרת הפוליסה אין הם נכללים בהגדרת המבנה. כוונתו הסובייקטיבית של המערער לחברם אינה רלוונטית. אם היתה המשיבה יודעת כי כלים אלו טרם חוברו וכי מדובר באתר בנייה לא היתה מבטחת את המערער בפוליסה מסוג זו שהוצאה לו. לטענתה, יתר קביעותיו של בית המשפט בנוגע לנזקי המבנה מבוססות על התשתית הראייתית שהוצגה בפניו. אף השמאי מטעם המערער הודה בעדותו כי לחלק מהנזקים אין הסבר לוגי, וחלקם לא היה יכול לשייך המומחה דווקא לפריצה. בית המשפט העדיף את חוות דעתם של השמאים מטעם המשיבה שהיו בדירה מיד לאחר הפריצה. 11. המערער לא הוכיח כינון ולא ביצע בפועל את מלאכת השיקום, ולפיכך לא היה מקום לפצותו בערכים אלו. באשר להוצאות נוספות הרי שפיצוי בגינן מותנה בהסכמת המבטח לסוג ההוצאה ולסכומה, הסכמה שלא ניתנה כנדרש בפוליסה. באשר לביטוח החסר טוענת המשיבה כי אף השמאי מטעם המערער הודה כי ישנו תת ביטוח לגבי התכולה, ואף הוא לא יכול היה לשלול את הטענה שכלל לא היו בדירה כלים סניטאריים. מעדות המערער לא הוכח מה היתה תכולת הדירה שהיא נשוא הביטוח. אם חלק מהתכולה הובאה לאחר שכלול הפוליסה היה על המערער ליידע את המשיבה על שינוי מהותי כנדרש בפוליסה. סכום הביטוח לתכולת דירת מגורים היה נראה סביר בעת הוצאת הפוליסה, ולפיכך לא שלחה המשיבה סוקר לבדיקת התכולה. המשיבה הוכיחה כי ערך התכולה שהיתה בדירה במועד הפריצה היה גבוה פי 7 מסכום הביטוח, ולפיכך לכל הדעות היה מקום להפעיל את סעיף ביטוח החסר. כן תומכת המשיבה בקביעותיו של בית המשפט קמא באשר לנזקים העקיפים. הערעור שכנגד מטעם המשיבה 12. המשיבה שבה וטוענת כי הפריצה בוימה על ידי המערער. לטענתה, לא ניתן משקל מספיק לעדותו של השמאי מטעם המערער לפיה אין הוא יכול לשלול את האפשרות של ביום הפריצה, ולעדותו של השמאי מטעם המשיבה שלא היה לו ספק כי מדובר באירוע מבויים. לא הגיוני כי פריטים בעלי משקל של עשרות ק"ג נגנבו כפי שנטען, ואף מעולם לא הוצגו קבלות לרכישתם של אותם פריטים. כמו כן לא נמצאו סימנים חיצוניים בבית המעידים כי הפריטים הכבדים הוצאו משם בפריצה. פנייתו של המערער למשטרה אין בה כל אינדיקציה לאמיתות האירוע. דו"ח של חוקר פרטי מטעם המשיבה מוכיח כי המערער ביים את הפריצה. החוקר קבע כי אין היגיון שהנזקים לחלונות נגרמו על ידי פורץ, וכי קיימת הגזמה גדולה בתביעה, לרבות הכנסת נזקים שאין להם קשר לפריצה. לא נמצאו סימני בוץ או סימני טיפוס על החומה או עקבות בחצר הפנימית. כמו כן המערער התחמק ממתן אפשרות לבדוק את הצילינדר של הדלת. אין על המשיבה חובה לשלוח את המערער לבדיקת פוליגרף או להתלונן במשטרה, ולפיכך אין לזקוף את אלו לחובתה. המערער לא סיפק הסבר מדוע הגיע לדירה בשעת בוקר מוקדמת ביום חורף כאשר הדירה אינה מחוברת לחשמל. כן לא הובאו לעדות שכניו של המערער להם טען כי סיפר על הפריצה. למערער אף יש מניע לביום הפריצה לאחר שנפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל על ידי הבנק ממנו הלווה כספים ומשכן לטובתו את הדירה. ההפרזה בנזקים מלמדת אף היא על כוונת מרמה. בשולי הדברים טוענת המשיבה גם לתחולתו של סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח. לבסוף טוענת המשיבה כי היה ראוי להטיל על המערער סכום הוצאות כפול מזה שהוטל עליו, הן לנוכח העדר בסיס לסכום שתבע המערער, והן לאור מורכבות הדיון, זמן ניהולו והעדים שהובאו. 13. המערער דוחה את טענות המשיבה בדבר ביום הפריצה. לטענתו, המשיבה כלל לא העלתה טענה זו סמוך לפריצה, לא דרשה בדיקת פוליגרף ואף לא התלוננה במשטרה. לטענתו, חוות דעתם של השמאים והחוקר מטעם המשיבה היו מוטות ובאו לרצות את שולחתם. הוא מדגיש כי נטל ההוכחה בטענה כזו הוא גבוה במיוחד. לא הונחה כל תשתית ראייתית המבססת טענה זו. כן הוא דוחה את הטענה בדבר היותה של הדירה "אתר בנייה". לטענתו, צוין במפורש בפוליסה כי מדובר בדירה שאינה תפוסה. דובר בדירה בבניין מגורים שהיתה אותה העת בשיפוצים, כך שכמבוטח סביר סבר המערער כי מדובר בביטוח דירה רגיל. כמו כן הוא טוען כי למשיבה אין להלין אלא על עצמה משלא שלחה סוקר לדירה לפני הוצאת הפוליסה. אי השלמת החיבורים אינה הופכת את הדירה לאתר בנייה, מה גם שהמשיבה ידעה על כך. דיון והכרעה הכרעה בערעור שכנגד 14. אפתח תחילה דווקא בדיון בערעור שכנגד, בשל טיב השאלות המתעוררות בו. המשיבה טוענת כי המערער ביים את הפריצה ולפיכך פטורה היא מחבותה. כן היא טוענת כי המערער העלים ממנה עובדות מהותיות, הן בעת הוצאת הפוליסה והן לאחר קרות האירוע הביטוחי, ולפיכך אף מטעמים אלו פטורה היא מחבותה כלפיו. בעניינים אלו לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מתגלה טעות מהותית היורדת לשורשם של דברים. מקל וחומר הדברים אמורים כאשר ממצאים אלו מבוססים על קביעות מהימנות עדים או על חוות דעת מומחים (ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה, פסקה 32 (לא פורסם, 1.8.11)). 15. בית המשפט המחוזי הסתמך בהכרעתו בסוגיית בִּיום הפריצה על פסק דינו של בית משפט זה בעניין שלום גרשון הובלות שם אימצנו את גישתו של הנשיא שמגר לעניין נטל השכנוע מקום בו עולה טענה שהמבוטח גרם במתכוון לקרות מקרה הביטוח. לפי גישה זו על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות האירוע המוגדר, במקרה זה את התרחשותה של הפריצה, על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים לפוליסה, כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח. ביישמו כלל זה על המקרה שבפניו הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער עמד בנטל להוכיח כי אירעה פריצה בבית. עם זאת, נקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי המערער הוא זה שגרם לפריצה בכוונת מרמה. בית המשפט סקר את הראיות המצביעות על חשד למעורבותו של המערער בפריצה, את התמיהות העולות מגרסתו של המערער, ואת המניע שהיה לו כביכול לביים את הפריצה. על אף כל אלו קבע בית המשפט כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי. סבורני כי אין להתערב בקביעה זאת המבוססת על התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קמא. אכן הראיות העלו חשדות שאין לבטלם בהינף יד. עם זאת, צירופן של הראיות לא הגיע לכדי ביסוס חשד ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, וזאת גם אם נניח שאין לזקוף לחובתה של המשיבה את אי שליחתו של המערער לבדיקת פוליגרף ואת אי הגשת תלונה במשטרה. בשולי הדברים אזכיר גם את ההלכה הקובעת כי מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, פסקה 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (1986); רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (לא פורסמה, 12.4.11)). 16. בקצרה טוענת המשיבה גם כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין חלותו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ובשולי הדברים גם באשר לחלותו של סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח. משכך אתייחס אך בקצרה גם לסעיפים אלו. סעיף 25 לחוק פוטר את המבטח מחבותו כלפי המבוטח מקום בו המבוטח העלים עובדות או מסר עובדות כוזבות בכוונת מרמה. נפסק כי סעיף זה כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (לא פורסם, 19.5.98)). לטעמי יש להפעיל סעיף זה בזהירות רבה, הן לאור הטלת הסטיגמה על המבוטח כרמאי, והן בשל תוצאותיו הקשות הפוטרות את המבטחת באופן גורף מתשלום תגמולים למבוטח. לפיכך, אין לקבל את טענת המשיבה כאילו די בויתורו של המערער על אחד מראשי הפיצוי שתבע במהלך הדיון, לצד תוצאת פסק הדין לפיה קיבל המערער תגמולים בגובה 1% בלבד מערך התביעה הכולל, על מנת לבסס את התקיימותו של הסעיף. כמו כן יש להבחין לטעמי בין העדר הוכחה לעובדה מסוימת לבין כוונת מרמה באשר לאותה עובדה. גם אם נקבע כי המערער לא הוכיח גניבתם של פריטים מסוימים, לא נובעת מכך מסקנה ישירה כי הוא הציג עובדות כוזבות בכוונה לרמות. משכך, איני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח התקיימותו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. בדומה, מסכימה אני עם קביעתו של בית המשפט קמא לפיה לא התקיים אף סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה", על אף שניתן אולי היה לסבור כי אין לבטח את הדירה תחת פוליסת ביטוח דירה רגילה, כי אם תחת פוליסת ביטוח אתר בנייה. המסקנה היא כי דין הערעור שכנגד להידחות. הערעור על גובה הנזק 17. באופן כללי אציין שוב כי מדובר בקביעות עובדתיות המבוססות על הראיות שהובאו על ידי הצדדים ועל חוות דעת מומחים, ולפיכך אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות אלו. כמו כן "אין חולק כי העדפתה של חוות דעת אחת על פני רעותה הינה בעיקרה קביעה עובדתית המבוססת על מהימנות והתרשמות הערכאה המבררת מהעדויות שהובאו לפניה. כדרך כלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בסוגייות כגון דא" (ע"א 7802/08 מדינת ישראל נ' עוגב, פסקה 5 (לא פורסם, 8.8.11)). במקרה דנן העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעתם של השמאים מטעם המשיבה על פני חוות דעתו של השמאי מטעם המערער. איני סבורה כי יש להתערב בהעדפה זו וביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי המבוססות, בין היתר, על עדויות שנשמעו בפניו. יש להדגיש כי נטל ההוכחה לעניין שיעור הנזק מוטל על המבוטח (ראו רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, פסקה 8 (1994) (להלן: עניין מוריאנו); ש' ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ראשון 495 (2005) (להלן: ולר, כרך ראשון)). נזקי המבנה 18. המערער טוען כי הבנייה היתה בסטנדרט גבוה ואיכותי ביותר, ולפיכך הסכומים שהוערכו על ידי שמאי המשיבה הינם נמוכים במידה בלתי סבירה. אלא שטענה זו היה על המערער להוכיח, והוא לא עמד בנטל המוטל עליו. חלק מטענותיו אף נסתרו על ידי שמאי המשיבה. כך למשל, למרות שטען כי צביעת החלונות, התריסים והדלתות נעשתה באופן ייחודי ויקר ביותר, מצא שמאי המשיבה כי הצבע של תריסי החלונות במספר מקומות מתקלף, כי הצבע בתריסים דהה, וכי שתי דלתות יציאה למרפסות השמש רקובות (חוו"ד ארדן, נספח 3 למוצגי המשיבה). איני סבורה כי חוות הדעת של שמאי הבנק, אשר אין בה התייחסות ספציפית לנזקים שנגרמו לדירה עקב הפריצה, די בה כדי לבסס את טענותיו של המערער בעניין. 19. בית המשפט המחוזי קבע כי חלק מהנזקים שנטענו על ידי המערער לא נגרמו על ידי הפריצה. בניגוד לטענת המערער יש לשוב ולהדגיש כי הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין קרות האירוע הביטוחי מוטל על המבוטח (ראו עניין מוריאנו, פסקה 8; ולר, כרך ראשון, בעמ' 495). אמנם, אין להכביד לטעמי על המבוטח בהוכחת עובדות אשר קשה מאוד להוכיחן. כך למשל, פגיעות המשתלבות עם אירוע פריצה וקשה להוכיח מתי בדיוק הן אירעו, ניתן להסתפק בעדותו של בעל הדירה כי הנזק לא היה קיים עובר לאירוע הפריצה. עם זאת, במקרה דנן דובר על נזקים שלא היה היגיון להתרחשותם בעת אירוע הפריצה, ואף המומחה מטעם המערער הודה בכך (ראו הפנייתו של בית המשפט המחוזי בעמ' 8 לפסק הדין). עוד אעיר כי יש לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש להעדיף את הצעות המחיר מטעם המשיבה שאפשרו תיקון נקודתי של הנזקים בעלות נמוכה יותר, על פני חוות דעתו של שמאי המערער אשר סבר כי יש לבצע החלפה מלאה של כל הרכוש שניזוק. כל עוד התיקון הנקודתי משיג את התכלית של השבת המצב לקדמותו באופן מלא יש לאפשר למבטחת להעדיפו על פני החלפה מלאה הכרוכה בעלויות גבוהות יותר. 20. באשר לכלים הסניטאריים. ראשית, אין לקבל את טענת המערער לפיה המשיבה ידעה כי כלים אלו אינם מחוברים חיבור קבע. טענה זו עומדת בניגוד לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. העובדה שהיה מצוין בפוליסה כי הדירה אינה תפוסה למשך כשלושה חודשים אינה מלמדת על ידיעה מעין זו. מנגד, העובדה שהמשיבה לא שלחה סוקר לדירתו של המערער עובר להוצאת הפוליסה תומכת במסקנה כי היא לא ידעה על מצב הדירה. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי אין לכלול את הכלים הסניטאריים במסגרת נזקי המבנה, שכן הם לא היו מחוברים חיבור של קבע כנדרש בפוליסה. אני סבורה כי קביעה זו בדין יסודה. פרשנותו הסבירה של המונח "חיבור של קבע" המופיע בפוליסה אינו כולל כלים סניטאריים שאמורים להיות מחוברים חיבור של קבע ושאינם מחוברים בפועל. ההיגיון מחייב כי הסיכון שחברת הביטוח נוטלת לגבי כלים סניטאריים שאינם מחוברים הינו סיכון שונה מכלים מחוברים, אשר הקושי לגנוב אותם הוא רב יותר. לפיכך, אף לפי תכלית ההגדרה עולה כי אין לכלול בה את הכלים הסניטאריים שלא היו מחוברים בדירתו של המערער, ושהמערער לא דיווח למשיבה על כך שטרם חוברו. ברי כי בעת ביטוח דירת מגורים ההנחה הסבירה והאובייקטיבית של הצדדים היא שכלים, כדוגמת כיורים ושיש, יהיו מחוברים חיבור של קבע. משכך, טענה זו של המערער נדחית אף היא. 21. המערער מוסיף וטוען כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לו פיצוי בערכי כינון ולא בערכי שיפוי. בקביעת ערכי שיפוי מפצה המבטחת את המבוטח בתגמולים המתחשבים במרכיב הבלאי של הנכס, דהיינו פיצוי של "ישן תמורת ישן". ערכי כינון, עם זאת, מפצים את המבוטח תוך התעלמות ממרכיב הבלאי, דהיינו פיצוי של "חדש תמורת ישן" (ראו ע"א 191/80 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מלון דבורה בע"מ, פ"ד לה(4) 714, פסקה 5 (1981) (להלן: עניין מלון דבורה); ש' ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 159 (2007) (להלן: ולר, כרך שני)). ההנחה היא כי בדרך כלל מחויב המבטח לפצות את המבוטח בערכי שיפוי (עניין מלון דבורה, פסקה 5). בעניין שבפנינו אין צורך לבחון את הסוגיה האם ומתי יחוייב המבטח בפיצוי בערכי כינון גם ללא התחייבות מפורשת בפוליסה לכך (ראו ולר, כרך שני, בעמ' 158-161), וזאת מאחר שהפוליסה שהוצאה למערער כוללת סעיף כינון בתוקף. עם זאת, לפי סעיף 60ב לפוליסה "תשלום פיצוי לפי ערך כינון בשל מקרה ביטוח מותנה בהקמה מחדש בידי המבוטח או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק...לא הוקם מחדש, תוקן או הוחלף הרכוש שאבד או ניזוק, יהיה ערך הפיצוי עבורו לפי ערך שיפוי". המערער מודה כי לא ביצע כינון בפועל, אך טוען שאת האשמה לכך יש לתלות במשיבה שהתחמקה מפיצויו אף בערכי שיפוי. בית משפט זה הכיר בכך ש"שני התנאים, המצויים בסעיף הכינון של הפוליסות דנן, היינו, התקופה המוגבלת להשלמת הכינון וחבות המבטח לתשלום ההוצאות לאחר שהכינון נעשה בפועל, הם חלק בסיסי של ביטוח ערך הכינון, המקובלים בעסקי הביטוח כעיקרון להפעלתו" (עניין מלון דבורה, פסקה 6). בעניין מלון דבורה אכן נפסק כי על המבטח לשלם תוך זמן סביר וקצר את הפיצוי הממשי לו זכאי המבוטח שלא בתחום סעיף הכינון, וזאת מבלי להמתין שיושלם הכינון. עם זאת, נפסק גם כי ההוצאות הנוספות הכרוכות בכינון, ושהן מעבר לנזק הממשי, ישא בהם המבטח רק לאחר השלמת הכינון תוך המועד המותנה (עניין מלון דבורה, פסקה 10). במקרה דנן שילמה המשיבה למערער את הסכום בערכי שיפוי לפי חוות דעת המומחים מטעמה, סכום שאף אושר על ידי בית המשפט המחוזי בסופו של יום. לפיכך, איני סבורה כי ניתן במקרה זה לתלות את האשמה במשיבה כפי שטען המערער. אעיר כי תשלום נמוך באופן קיצוני של תגמולים בערכי שיפוי, שהינו רחוק מהמציאות ומהנזק הממשי שנגרם למבוטח, יוכל להצדיק לטעמי את הארכת התקופה לביצוע הכינון בפועל, שכן במקרים רבים נזקק המבוטח לכספים אלו על מנת לבצע את הכינון (ראו ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 218 (2009)). עם זאת איני סבורה כי המקרה שבפנינו נופל לגדר מקרים אלו. ולבסוף, הטענות בדבר הוצאות נוספות נטענו על ידי המערער כלאחר יד וללא פירוט, ולפיכך לא מצאתי לנכון לדון בהן. נזקי התכולה 22. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה העדיף את חוות הדעת מטעם המשיבה המעריכה את נזקי התכולה, על פני חוות הדעת שהוגשה מטעם המערער. נקבע כי לא הוכח על מה מתבססות הערכותיו של השמאי מטעם המערער. מנגד, הערכות השמאי מטעם המשיבה בוססו על הצעות מחיר והערכות מומחים שונים בתחומים הרלוונטיים. 23. המערער משיג על קביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר במקרה זה בביטוח חסר. סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח קובע: 60. ביטוח חסר היה בשעת כריתת החוזה סכום הביטוח פחות משוויו של הנכס המבוטח, תפחת חבות המבטח בשיעור יחסי שהוא כיחס שבין סכום הביטוח לבין שווי הנכס בשעת כריתת החוזה. העיקרון עליו מבוסס סעיף זה מכונה "עיקרון המיצוע". ההצדקה לעיקרון זה הוסברה על ידי פרופ' פרוקצ'יה: "הרציונאל המרכזי לעקרון המיצוע הוא אקטוארי. אם נחלק את שוויו בכסף של הרכוש המבוטח באופן שרירותי לחלקים שווים... יהיה כל חלק חשוף לסיכון רב יותר מאשר כל חלק אחר הנמצא "מעליו"... הטעם לכך הוא שנזקים כבדים עשויים אומנם להשמיד את החלקים "העליונים" ואת החלקים "התחתונים" כאחד, אך נזקים קלים יותר עשויים להזיק לחלקים "התחתונים" בלבד. מכאן שככל שהחלק יותר "נמוך", הוא עשוי להינזק פעמים רבות יותר מאשר כל חלק הנמצא "מעליו". לכן אם הפרמיה אמורה להיות מספקת לכיסוי הסיכונים על כל חלק בנפרד, עליה לרדת בסולם רגרסיבי ככל שהמבוטח מבטח חלקים רבים יותר מן הרכוש, עד שהיא מגיעה לשיעור המינימלי בחלק האחרון. בהנחה ששיטת חישוב הפרמיה היא בפרופורציה ישרה לסכום הביטוח..., יוצא, שבהיעדר עקרון המיצוע, ככל שמבוטח פלוני נמצא בסיטואציה חריפה יותר של תת ביטוח, כך הוא מקבל את מוצר הביטוח במחיר זול יותר בהשוואה למבוטחים אחרים הקרובים יותר לביטוח מלא. מאחר שסך כל הפרמיות הנגבות מכל המבוטחים אמור לממן את הפיצויים לכולם, הרי שבהעדר עקרון המיצוע היתה מתקבלת התוצאה שעל המבוטחים הקרובים יותר לביטוח מלא מוטל הנטל של סיבסוד המבוטחים הרחוקים יותר מביטוח מלא" (אוריאל פרוקצ'יה "תת ביטוח" משפטים ו 323, 337 (תשל"ה) (להלן: פרוקצ'יה)). למרות הרציונאל האמור, על ההסדר הקבוע בסעיף 60 נמתחה ביקורת מטעמים שונים והוצע לפרשו בצמצום (ראו ולר, כרך שני, בעמ' 224-229; פרוקצ'יה, מעמ' 338 ואילך; דוד מ' ששון דיני ביטוח 177-175 (1988); ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 1248-1250 (2009) (להלן: אליאס)). 24. לטעמי, בנקודה זו יש לקבל את טענותיו של המערער. טענת ביטוח החסר היתה צריכה להתקבל אם היה מוכח ששווי תכולת דירתו של המערער, המכוסה תחת פוליסת הביטוח שהוצאה לו, גבוה מסכום ביטוח התכולה, שהועמד על 100 אלף ₪. אלא שבמקרה דנן חישבה המשיבה את שווי התכולה ככולל גם תכולה שאף לשיטתה אינה מכוסה על ידי הפוליסה. טענתה המקורית של המשיבה בסיכומיה שהוגשו לבית המשפט המחוזי הינה כי מדובר בתכולה המהווה מלאי עסקי (סעיף 102 לסיכומי המשיבה בפני בית המשפט המחוזי). סעיף 10י לפוליסה מוציא במפורש מהגדרת "תכולה" המכוסה בפוליסה "ציוד ומלאי המשמשים לעסק". משכך, התכולה שהיוותה מלאי עסקי אינה צריכה להיכלל בחישוב התכולה לצורך החלתו של עיקרון המיצוע. המשיבה לא ערכה הפרדה בין שווי התכולה המכוסה על ידי הפוליסה לבין שווי התכולה שאינה מכוסה על ידי הפוליסה, ולפיכך לא ניתן לקבוע האם אכן היה ביטוח חסר. מאחר שנטל השכנוע לטענה זו מוטל על המבטחת (ראו אליאס, בעמ' 1261), הרי שיש לדחות את הטענה בדבר התקיימותו של ביטוח חסר. המסקנה היא כי יש להורות למשיבה לשלם תגמולים בגין נזקי התכולה על סך 35,458 ₪, כפי שנקבע בחוות דעת ארדן מטעם המשיבה, וזאת תחת הסכום של 5,910 ₪ שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. אובדן דמי שכירות 25. אין לקבל את טענות המערער לעניין אובדן דמי שכירות. גם אם נקבל את פרשנותו של המערער לפיה חלה הפוליסה גם על אובדן דמי השכרה של הנכס, ואיני קובעת זאת, הרי שלא הוכחה כל כוונה לגור בנכס או להשכיר אותו בתקופת הזמן הקרובה למועד קרות האירוע הביטוחי. ההיפך הוא הנכון. הכלים הסניטאריים לא היו מחוברים מזה שנתיים (כעולה מחוות הדעת שהוכנה על ידי שמאי הבנק כשנתיים לפני הפריצה), ולא הוכחה כל כוונה לחברם. הדירה שימשה כמעין מחסן לפריטים שונים, וככל הנראה הכילה מלאי עסקי. בנסיבות אלו לא נראה כי היתה כוונה כלשהי להתגורר בדירה בתקופת הזמן הקרובה לאירוע. עוד יש לציין את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח שהמערער הוציא כספים לתשלום שכר דירה כמקום מגורים חלופי לדירה שניזוקה. טעמים אלו יחדיו מצדיקים את דחיית הטענות בעניין. 26. לסיכום, אם תישמע דעתי נדחה את הערעור, למעט בעניין התגמולים עבור תכולת הדירה, אשר ישולמו כאמור בפסקה 24 לעיל. כן נדחה הערעור שכנגד. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דינו של המערער בסך של 5,000 ₪. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ט' בניסן תשע"ב (1.4.12). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09101990_B07.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il