פסק-דין בתיק בג"ץ 10182/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
10182/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת א' חיות
העותרת:
ח.ל.חינוך לשלום בע"מ
נ
ג ד
המשיבים:
1. רשות
השידור
2. מנכ"ל רשות השידור
3. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד דב חנין; עו"ד נעה שריד
בשם המשיבים 2-1:
עו"ד גיתית שריקי
בשם המשיבה 3:
עו"ד יאיר עשהאל ; עו"ד ליאת בן מלך
פסק-דין
השופטת א' חיות:
העתירה שבפנינו עניינה בהחלטת המשיב 2 לפסול
לשידור תשדיר פרסומת של העותרת, הנוגע למסמך המכונה "הסכם ז'נבה". ביום
19.11.2003 הורינו על קבלת העתירה וחייבנו את המשיבים לשדר את התשדיר בנוסח מתוקן.
עוד קבענו כי הנימוקים לכך יימסרו בנפרד. נימוקים אלה מובאים בפסק דין זה.
העובדות הצריכות לעניין
1. העותרת הינה חברה פרטית הפועלת לקידום
יוזמה של אישי ציבור ופוליטיקאים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. במסגרת יוזמה זו
גובש מסמך אשר זכה לכינוי "הסכם ז'נבה" (להלן: הסכם ז'נבה או ההסכם). העותרת
ביקשה לחשוף את הציבור הישראלי לתוכנו של הסכם ז'נבה ועל כן פעלה להפצת עותקיו לכל
בית בישראל בדיוור ישיר. הפצת ההסכם נועדה להתבצע החל מיום 16.11.2003 ולקראת
תחילת ההפצה פרסמה העותרת מודעות בעניין זה בעיתונות הכתובה. כמו כן, הכינה העותרת
תשדיר פרסומת לרדיו (להלן: התשדיר המקורי) וזו לשונו:
מיום ראשון תישלח לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה. עותקים של הסכם
ז'נבה, על כל פרטיו, יחולקו לכל בית בישראל על ידי רשות הדואר. אתם תשפטו בעצמכם.
העותרת ביקשה לשדר את התשדיר המקורי,
שאורכו כ-20 שניות, מיום 12.11.2003 עד יום 17.11.2003 והמשיב 2 אישר את התשדיר
לשידור לאחר שתוקן לפי דרישתו. נוסחו המתוקן של התשדיר שבשידורו החלה המשיבה 1
ביום 12.11.2003 (להלן: התשדיר שנפסל או התשדיר) היה:
מיום ראשון אזרחי ישראל מקבלים את הצעת הסכם ז'נבה. עותקים של הסכם
ז'נבה, על כל פרטיו, יחולקו לכל בית בישראל על ידי רשות הדואר. אתם תשפטו בעצמכם.
כבר ביום 12.11.2003, בעקבות מחאות של
מאזינים, החליט המשיב 2 להפסיק את שידור התשדיר, לאחר ששודר שש פעמים בלבד במהלך
אותו היום. את פסילת התשדיר ביסס המשיב 2 על האיסור הקבוע בסעיף 7 לכללי רשות
השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו) תשנ"ג-1993 (להלן: כללי רשות
השידור), לפיו אין לשדר פרסומת בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית
בציבור. העותרת הגישה ערר על החלטה זו לוועדה הפועלת מכוח סעיף 6 לכללי רשות
השידור (להלן: ועדת הערר) אולם משהובהר לה כי ועדת הערר לא
תתכנס לפני יום 17.11.2003 ונוכח החשש כי הימים שיחלפו עד למועד זה יפגעו בהצלחתו
של מסע הפרסום המתוכנן, הגישה, ביום 14.11.2003, את העתירה שבכאן. בעתירה ביקשה
העותרת להורות למשיבה 1 להמשיך ולשדר את תשדיר הפרסומת וכן עתרה למתן צו ביניים
המורה שלא להפסיק את שידורו של התשדיר. לחלופין ביקשה העותרת להורות למשיבה 1 לכנס
את ועדת הערר לפני יום 16.11.2003. השופט י' טירקל, אשר בפניו הובאה העתירה עם
הגשתה, דחה את הבקשה למתן צו ביניים אך הורה על מתן צו על תנאי בעתירה, וכן הורה על
קביעת הדיון בה ליום 16.11.2003 בפני מותב של שלושה. בפתח הדיון נמסר על ידי
המשיבה 1 כי ועדת הערר תתכנס עוד באותו היום, ועל כן הוחלט לדחות את הדיון ליום
המחרת. בהחלטתה מיום 16.11.2003 קבעה ועדת הערר ברוב דיעות כי בנסיבות העניין החלטת
המשיב 2 אינה בלתי סבירה וכי נוסח התשדיר אכן נופל בגדר סעיף 7 לכללי רשות השידור
ועל כן אין לאפשר את שידורו.
2. בעקבות החלטת ועדת הערר חודש הדיון בעתירה
ביום 17.11.03, ובינתיים צורפה לעתירה כמשיבה הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (להלן:
הרשות
השניה), אשר פסלה אף היא את התשדיר לשידור. כפי שכבר צוין, הורינו לאחר
הדיון כי הצו על-תנאי יהפוך למוחלט במובן זה שעל המשיבים לשדר את תשדיר הפרסומת
מטעם העותרת. עם זאת הורינו, בהסכמת העותרת, על תיקון נוסחו של התשדיר שישודר,
באופן שהמלים "אתם תשפטו בעצמכם" תימחקנה וכן ישונה משפט הפתיחה של
התשדיר ויחזור על כנו משפט הפתיחה של התשדיר המקורי. זו אפוא לשונו של התשדיר שאת
שידורו היתרנו:
מיום ראשון נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה. עותקים של ההסכם,
על כל פרטיו, יחולקו לכל בית בישראל על ידי רשות הדואר.
מהם הטעמים העומדים בבסיס החלטתנו זו?
המסגרת הנורמטיבית
4. סעיף 25א(א)(1) לחוק רשות השידור
תשכ"ה-1965 (להלן: חוק רשות השידור) מסמיך את המשיבה 1 לשדר ברדיו
תשדירי פרסומת בתשלום. סעיף 25א(ב) לחוק רשות השידור מסמיך את המשיבה 1 לקבוע
כללים בדבר מגבלות על שידור תשדירי פרסומת, ומכוחו הותקנו כללי רשות השידור. סעיף
1 לכללים אלה מגדיר פרסומת כך:
פרסומת – תשדיר פרסומת, תשדיר חסות או הודעה, המשודרים ברדיו תמורת תשלום
לרשות.
"הודעה"
הוגדרה באותו סעיף כ-
מסירת ידיעה לציבור.
סעיף 4 לכללי רשות השידור מפרט אילו
פרסומות אסורות לשידור בקובעו:
המנהל הכללי לא יאשר שידור פרסומת האסורה לפי פרק ג'; בנוסף על האמור
בפרק ג' רשאי הוא שלא לאשר שידור פרסומת שיש בה, לדעתו, טעם לפגם מבחינה מוסרית או
ציבורית, פגיעה בטעם הטוב או בסדר הציבורי או שהיא מזיקה לציבור.
הסעיף הרלבנטי לענייננו בפרק ג', אליו
מפנה סעיף 4 הנ"ל, הוא סעיף 7 הקובע בסעיף קטן (2) כי:
פרסומת אסורה לשידור אם, לדעת המנהל הכללי, היא כוללת אחד מאלה:
...
(2) תעמולה
מפלגתית, או תשדיר בעניין
השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור, לרבות בדרך של קריאה לשינוי
חקיקה בנושאים אלה.
הוראות דומות בדבר איסורים והגבלות על
שידור פרסומות מצויות בחוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו התש"ן-1990 (להלן: חוק הרשות
השניה) ובכללים שהותקנו על פיו. סעיף 86 לחוק הרשות השניה, קובע כי:
בעל זכיון לא ישדר תשדיר פרסומת -
(1) בנושאים האסורים לשידור לפי סעיף 46(א);
(2) מטעם גוף או ארגון שמטרותיו, כולן או מקצתן, קשורות בנושאים כאמור
בפסקה (1) או בסכסוכי עבודה.
סעיף 46(א) לחוק הרשות השניה שאליו מפנה סעיף 86(1)
הנ"ל, קובע בחלק הרלבנטי לעניינינו כי:
בעל זכיון לא ישדר שידורים שיש בהם -
...
(3) תעמולה
מפלגתית למעט תעמולת בחירות המותרת על פי דין;
(4) הפרת
איסור שקבעה המועצה בכללים לפי הוראה אחרת של חוק זה.
וסעיף 5 לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו
(אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו), התשנ"ט-1999 (להלן: כללי הרשות השניה),
שהתקינה מועצת הרשות השניה מכוח סעיפים 24 ו-88 לחוק הרשות השניה, קובע:
לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא
פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי השנוי במחלוקת בציבור.
מתוך ההוראות הסטטוטוריות והכללים שצוטטו
לעיל, עולה כי סעיף 7 לכללי רשות השידור וכמוהו סעיף 46 לחוק הרשות השניה הנקרא
יחד עם סעיף 5 לכללי הרשות השניה (להלן הוראות האיסור),
אוסרים על המשיבים לשדר תשדירי פרסומת הכוללים תעמולה מפלגתית או מסרים ותכנים
בנושאים פוליטיים וחברתיים השנויים במחלוקת בציבור.
טענות הצדדים
5. העותרת טוענת כי התשדיר שנפסל כולל מידע ותו
לא, ועל כן, כך מוסיפה העותרת וטוענת, אף שהנושא שאליו מתייחס המידע – הסכם ז'נבה –
הוא נושא השנוי במחלוקת ציבורית, אין בתשדיר עצמו מבחינת תוכנו או צורתו עניין
המעורר מחלוקת כזו. אדרבא, לטענת העותרת הסיפא של התשדיר - "אתם תשפטו
בעצמכם" – מורה כי התשדיר אינו מטיף לעמדה ברורה באשר להסכם. העותרת טוענת
עוד כי החלטת המשיב 2 לפסול את תשדיר הפרסומת פוגעת פגיעה שאינה מידתית בזכותה
לחופש ביטוי. כן טוענת העותרת כי החלטת המשיב 2 שלא לאשר את התשדיר מהווה אפליה
פסולה, שכן בה בעת אושר על ידו לשידור תשדיר אחר, אשר עסק בעידוד ביקורים בערים
חברון וקריית ארבע, אף שזהו נושא השנוי במחלוקת ציבורית.
המשיבים 1 ו-2 טענו מצידם כי ההבחנה שמציעה
העותרת בין תשדירים המכילים תוכן השנוי במחלוקת לבין תשדירים המכילים מידע בלבד,
אינה יכולה לעמוד במקרה הנדון. לשיטת המשיבים 1 ו-2 התשדיר בו עסקינן נועד ליצור
הד תקשורתי וחשיפה מקסימלית לעניין השנוי במחלוקת פוליטית עמוקה בציבור. לפיכך, העובדה
כי התשדיר אינו כולל התייחסות מהותית להסכם ז'נבה עצמו אינה מעלה ואינה מורידה שכן
שידור חוזר ונשנה של התשדיר יש בו כדי להעצים את המודעות להסכם והוא תורם להפנמת
קיומו בציבור הלכה למעשה. אשר לטענת האפליה טענו המשיבים 1 ו-2 כי ניתן לראות את התשדיר
בעניין הביקור בקריית ארבע וחברון כתשדיר הקורא לתפילה באתר דתי היסטורי וככזה אין
הוא בא בגדר סעיף 7 לכללי רשות השידור. המשיבה 3 הצטרפה לטיעונים אלה של המשיבים 1
ו-2 והוסיפה כי התשדיר שנפסל מהווה "תעמולה מפלגתית", האסורה לשידור לפי
סעיף 46(א) לחוק הרשות השניה. לעניין זה הדגישה המשיבה 3 כי רוב החברים בעותרת
הינם חברי מפלגות בישראל וכי הסכסוך הישראלי-פלשתיני והיוזמות לפתרונו הינם מן
הנושאים המרכזיים השנויים במחלוקת בין המפלגות בישראל (ראו: בג"ץ 7012/93 ח"כ
יעקב שמאי נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו פ"ד מח(3) 25 (להלן: עניין
שמאי)).
דיון
7. זכות הגישה לאמצעי התקשורת האלקטרונית
והכתובה מבטיחה כי חופש הביטוי כעיקרון יסוד בחברה דמוקרטית יוגשם הלכה למעשה. יש אף
הסוברים כי במציאות המודרנית בה אנו חיים מהווה זכות זו הכלי האפקטיבי ביותר
להגשמת חופש הביטוי (ראו: בג"ץ 6218/93 שלמה כהן נ' לשכת
עורכי הדין פ"ד מט(2) 529; בג"ץ
5933/98 פורום היוצרים הדוקומנטריים נ' נשיא המדינה
פ"ד נד(3) 496; ד' ברק "חופש הגישה לאמצעי התקשורת –
איזון אינטרסים בתחומי הזכות לחופש ביטוי" עיוני משפט יב (תשמ"ז) 183). חופש הביטוי פנים רבות לו והוא
מגשים עצמו בתחומים שונים של חיינו החל בחופש להביע דיעות ועמדות בתחומים ציבוריים
ופוליטיים וכלה בחופש להביע רעיונות כלכליים ולשווק מוצרים מסחריים. על מנת
שיתקיים "שוק רעיונות" חופשי המשקף באופן ראוי ושלם את מגוון הדיעות
בנושא העומד לדיון מחויבים גורמי התקשורת ב"דוקטרינת ההגינות", שעיקרה
החובה להציג את הדיעה הנוגדת מקום שבו ניתנה במה לביטוי השקפה מסוימת. דוקטרינה זו
מעוגנת בסעיף 4 לחוק רשות השידור הקובע כי:
הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות
שונות הרווחות בציבור...
וכן בסעיף 47(א) לחוק הרשות השניה הקובע
כי:
בעל זכיון יבטיח כי בשידור בענייני היום שלתוכנו יש משמעות ציבורית
יהיה ביטוי נאות לדעות שונות הרווחות בציבור.
ביסוד "דוקטרינת ההגינות"
עומדת, אפוא, החובה להציג באופן מאוזן ושוויוני את מכלול הדיעות בנושאים בעלי
משמעות ציבורית ולהימנע מהצגתם באופן חד מימדי שאינו משקף נאמנה את קשת הדיעות באותו
נושא. חובות איזון אלה חלות על הגוף המשדר לגבי מכלול התוכניות המשודרות על ידו, אך
לא ניתן ליישמן ככל שהדבר נוגע לתשדירי פרסומת. אכן, תשדיר פרסומת, במשמעות הרגילה
של הדברים, הוא תשדיר בעל מאפיינים מסחריים המיועד לשווק למאזין או לצופה את
המוצר נשוא הפרסומת באופן המשכנע ביותר הניתן, במגבלות הזמן שהוקצה לתשדיר תמורת
תשלום (על מהותה של פרסומת מסחרית בהקשר אחר ראו: בג"ץ 7833/96 מלניק נ' הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו פ"ד נב(3)
586, 595).
פרסומת מסחרית המגשימה את חופש הביטוי
המסחרי כפופה אף היא לכללים המיועדים להבטיח את ההגינות שבפרסומת מהיבטים צרכניים
ואחרים (ראה למשל: סעיף 7(7) לכללי רשות השידור, סעיפים 6 ו-7 לכללי הרשות השניה).
אולם, כפי שכבר צוין, לא ניתן ליישם לגבי פרסומות את "דוקטרינת ההגינות"
שביסוד ההגבלות והתנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק רשות השידור ובסעיף 47(א) לחוק הרשות
השניה. כתוצאה מכך, מתעורר קושי רב מקום שבו נעשה שימוש בתשדירי פרסומת לצרכים
שאינם מסחריים. במקרים כאלה מתעורר החשש כי גופים פוליטיים בעלי ממון יוכלו לרכוש בכסף
זמן שידור על מנת "לשווק" את עמדותיהם במתכונת של תשדיר פרסומת ולקנות בדרך
זו עדיפות על פני מתחרים פוליטיים שיכולת המימון שלהם פחותה. חשש זה לפיו יעשה
שימוש בתשדירי פרסומת על מנת לעקוף את המגבלות שמציבה "דוקטרינת
ההגינות" ויופר האיזון בהצגת עמדות שונות בנושאים השנויים במחלוקת בציבור,
הוא אשר עמד ביסוד הסייגים שנקבעו בהוראות האיסור. הוראות סטטוטוריות אלה אוסרות
כאמור על שידור פרסומות הכוללות מסרים ותכנים בנושאים פוליטיים וחברתיים
השנויים במחלוקת והן נועדו לשמר שוק רעיונות חופשי ואפקטיבי המגשים
את עקרון חופש הביטוי לבל יהפוך "בעל המאה" ל"בעל הדיעה".
עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן בבג"ץ 7144/01 גוש שלום נ' רשות
השידור פ"ד נו(2) 887, 892 (להלן: עניין גוש שלום)
בציינה:
רשות השידור משמשת, בין יתר תפקידיה, במה להבעת עמדות והשקפות שונות, במסגרת
התכניות המשודרות בה והזמן המוקצב להן. הרשות אמונה על הבטחת שידור מהימן, בו "יינתן
מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור" (סעיף 4 לחוק). עם
זאת, ברי כי מסגרת תשדירי הפרסומת לא נועדה מעצם מהותה וטיבה לשמש במה להשמעת דעות
אידיאולוגיות ופוליטיות שנויות במחלוקת. השמעת דעות כאלה במסגרת פרסומת בתשלום, מסכלת
את השמירה על האיזון בין ההשקפות השונות במסגרת שידורי הרשות.
8. השאלה העומדת בפנינו היא מהם גדרי האיסור
בהקשר זה ומה היקף התפרשותם של הסייגים הקבועים בהוראות האיסור. עד כה
עמדנו על התכלית הספציפית המונחת ביסוד אותן הוראות. בצידה של תכלית זו ניצבים עקרונות
פרשנות כלליים לפיהם אנו מניחים כי דבר החקיקה העומד לפירוש נועד להגשים את עקרונות
היסוד וערכי היסוד של משטרנו הדמוקרטי. חזקת-תכלית זו מיועדת לקשר את החיקוק
המתפרש אל המרקם הכללי של שיטת המשפט שלתוכה נולד אותו חיקוק (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה (תשנ"ג) 487).
שיטת המשפט הישראלית הכירה זה מכבר בחופש הביטוי כזכות בעלת מעמד-על משפטי, המהווה
תנאי חיוני לקיומו ולהתפתחותו של המשטר הדמוקרטי (ראו: שם, 460). לפיכך, אנו מניחים כי הוראות האיסור שפירושן נדרש
נחקקו ונתקנו לתכלית ראויה ואין בהן כדי לפגוע בחופש הביטוי אלא כדי הפגיעה
המידתית הנדרשת להשגת התכלית שביסוד האיסור (ראו: עניין שמאי, 38; בג"ץ 931/92 זוילי נ'
יו"ר ועדת הבחירות המרכזית פ"ד מו(2) 692 (להלן: עניין זוילי)). גישה פרשנית זו מחייבת מתן פירוש מצמצם להוראות
סטטוטוריות הפוגעות בחופש הביטוי.
בבג"ץ 1893/92 צלי רשף נ' רשות השידור פ"ד מו(4) 816 (להלן: עניין רשף) נזקק
בית משפט זה לשאלות הנוגעות לחופש הביטוי בתחום הפרסומות, מקום שהפרסומת נוגעת
לנושאים פוליטיים ואחרים השנויים במחלוקת בציבור. מתוך הגישה הפרשנית שהזכרנו, המצמצמת
עד למינימום ההכרחי את היקף תחולתם של איסורים והגבלות על חופש הביטוי, נולדה בעניין רשף ההבחנה בין תשדיר אשר עיקרו בתכנים השנויים במחלוקת
ציבורית, לתשדיר שעיקר תוכנו מתן מידע לציבור. נקבע, כי המבחן לסיווגו של התשדיר
כמעורר פולמוס יהיה מבחן "המרכיב הדומיננטי" ולפיו יש לבדוק האם עיקרו
של התשדיר הוא במסירת מידע, ללא הדגשה או נקיטת עמדה בכל הנוגע לעניין גופו; או
שמא כולל התשדיר מרכיב דומיננטי של שכנוע בדבר יתרונות העניין שבמוקד השידור. עוד
נקבע כי תשדיר פרסומת עשוי להתייחס לנושא אשר במהותו שנוי במחלוקת ציבורית, אך
התשדיר גופו, מבחינת נוסחו, תוכנו או צורתו, אינו שנוי במחלוקת ועל כן הוא מותר
לשידור. וכך קבע השופט ברק (כתוארו אז) בעניין רשף:
המשדר, נשוא עתירה זו, כולל, לדעתנו, מידע והכוונה בדבר מכירתן של
דירות שבונה משרד השיכון ואין בו משום תעמולת בחירות אסורה... אמנם, עצם הסוגיה של
היקף ההתיישבות והבניה הראויות באזורים אלה שנויה במחלוקת בין הסיעות הפוליטיות
השונות ובקרב הציבור הרחב. אולם, אין פגם בכך שממשלה נבחרת מודיעה על כך שהיא
מבקשת למכור את הדירות שבנתה. אכן, עיקרו של המשדר הוא במתן מידע על כך שהדירות
עומדות למכירה ואין בו דגש על היתרונות והאיכויות הטמונות, לדעת יוזם המשדר,
במגורים באזורים האמורים. מתברר שהתסריטים שהוגשו בתחילה כללו תכנים ומסרים שמטרתם
לעודד התיישבות באזורים האמורים, ואכן המשיבה נהגה בהתאם להנחיות ופעלה להוצאת
היסודות הללו מהמשדר. המתכונת הסופית שאושרה הינה נטולת תעמולה ואין בה יסוד
משמעותי של ניסיון שכנוע. המרכיב הדומיננטי במשדר הינו מסירת המידע כי הדירות
עומדות למכירה. העובדה שתמונות המשדר מציגות את הדירות באופן חיובי, והעובדה שהשיר
שברקע כולל את המלים "הנופים יפים", אין בהן לבדן כדי להפוך את המשדר
לתעמולה. לשם כך יש צורך במרכיב דומיננטי יותר של ניסיון שכנוע. לדעתנו, משדר זה
הינו דוגמא למקרים אליהם התכוונו הנחיות היועץ המשפטי בס' 2א, בהתייחסן למשדר
העוסק בנושא שהוא אמנם שנוי במחלוקת ציבורית, אך המשדר עצמו בתוכנו או צורתו אינו
מעורר מחלוקת ועל כן חוקי (שם, 820).
גישה פרשנית דומה נקט בית משפט זה בעניין זוילי ובעניין שמאי באשר
לפרשנותו של המונח "תעמולה מפלגתית" בהוראות האיסור ונקבע כי "תעמולה"
עניינה ביטויים הכוללים מרכיבים דומיננטיים של השפעה ושכנוע ברמת הסתברות של
אפשרות ממשית שאין בהם מרכיב דומיננטי אחר, כגון חדשותי או אמנותי.
מן הכלל אל הפרט
9. הסכם ז'נבה עוסק באחד הנושאים הטעונים
ביותר בציבוריות הישראלית – הסכסוך הישראלי-פלשתיני. בעתירה שבכאן נזקקנו לשאלה
האם נוכח הוראות האיסור כפי שראוי לפרשן וכפי שפורשו בעבר על ידי בית משפט זה,
בדין אסרו המשיבים את שידורו של התשדיר שנפסל. כבר צוין כי נוסחו של התשדיר שנפסל
תוקן, בהסכמת העותרת, באופן שבמקום המלים "מיום ראשון אזרחי
ישראל מקבלים את הצעת הסכם ז'נבה", באו המלים "מיום ראשון
נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה". כן הושמט המשפט שחתם את התשדיר:
"אתם תשפטו בעצמכם". סברנו כי שינויים אלה דרושים על
מנת שלא יימצאו בתשדיר אמירות כלשהן הנושאות מימד של שכנוע להכרה בהסכם המתייחס
כאמור ללב ליבה של המחלוקת הפוליטית בישראל. משפט הפתיחה "מיום ראשון אזרחי ישראל מקבלים את הצעת הסכם ז'נבה", שהוחלף
במשפט "מיום ראשון נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה",
היה אכן רב-משמעי. משמעות כפולה זו נגזרת מהמובנים השונים של הפועל
"לקבל". אפשרות אחת היא "קבלה" במובן הפיזי והטכני של המילה,
היינו: אזרחי ישראל ייטלו את עותק הסכם ז'נבה אשר יימסר להם. אפשרות שניה היא
"קבלה" של ההסכם במובן של הכרה בנכונותו ומשמעות זו נושאת עימה עמדה ערכית
חיובית כלפי ההסכם וצובעת את התשדיר כתשדיר בעל מימד של שכנוע ותעמולה בנושא
פוליטי שנוי במחלוקת. התיקון לפיו הוחלף במשפט הפתיחה הפועל "לקבל"
בפועל "לשלוח" יש בו כדי למחוק מרכיב בעייתי זה מן התשדיר ולהופכו
לתשדיר בעל אופי אינפורמטיבי בלבד שאינו כולל עמדה ערכית באשר לתוכן ההסכם הנשלח.
המשפט הנוסף "אתם תשפטו בעצמכם"
הושמט מן התשדיר משום שאף הוא חוצה את הקו האינפורמטיבי ומעודד ואף מזמין התייחסות
לגופו של ההסכם ותכניו. העותרת ניסתה לטעון כי משפט זה מצביע דווקא על כך שהתשדיר
אינו כולל עמדה בדבר יתרונות ההסכם, אלא מזמין את המאזינים לגבש עמדה בעצמם. טענה
זו לא היה בידינו לקבל. בעניין גוש שלום נקבע
כי עילה לפסילת שידור יכולה לקום גם בשל אמירה המשתמעת מן הטקסט ולאו דווקא בשל
אמירה מפורשת (ראו: שם, 893). במקרה
שלפנינו מדובר ביוזמת שלום שגובשה בעיצומו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני שהינו קשה
ועקוב מדם. אחת המטרות שמבקשים יוזמי ההסכם להשיג היא השכנוע כי ניתן לקדם ולהגשים
יוזמה מוסכמת לפתרון הסכסוך. בהתחשב במכלול הנסיבות האופפות את התשדיר, נראה לנו
כי המלים "אתם תשפטו בעצמכם" יש בהן כדי לרמז לכיוון זה ועל כן יש בהן
מימד של שכנוע לגופם של דברים שראוי היה להסירו.
סוף דבר
10. התשדיר כנוסחו המתוקן נעדר מרכיב דומיננטי
של ניסיון שכנוע או של התייחסות לגופו של העניין בו עוסק הסכם ז'נבה ואין הוא אלא
תשדיר אינפורמטיבי אשר אין להחיל עליו את הוראות האיסור הקבועות בכללי רשות
השידור, בחוק הרשות השניה ובכללי הרשות השניה, לרבות האיסור על שידור תעמולה
מפלגתית כטענתה הנוספת של המשיבה 3. בהקשר אחרון זה, משקבענו כי התשדיר נעדר מרכיב
דומיננטי של שכנוע או תעמולה, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם ניתן לייחס תעמולה
מפלגתית לגוף אשר איננו "מפלגה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק המפלגות
התשנ"ב-1992, אך חלק מן החברים בו הינם בעלי זיהוי פוליטי-מפלגתי.
בשל כל הנימוקים שפורטו החלטנו לקבל את
העתירה.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט י' טירקל:
גם אני מסכים לנימוקיה של חברתי הנכבדה
השופטת א' חיות. מלכתחילה ביקשה העותרת לשדר תשדיר פרסומת ברדיו, בנוסח שתוקן לפי
דרישתה של המשיבה מס' 1 ובהסכמתה של העותרת, כהאי לישנא:
"מיום ראשון אזרחי ישראל מקבלים את הצעת הסכם ז'נבה. עותקים של
הסכם ז'נבה, על כל פרטיו, יחולקו לכל בית בישראל על ידי רשות הדואר. אתם תשפטו
בעצמכם".
לפי הצעתנו תוקן נוסח התשדיר פעם נוספת
באופן שבמקום המילים "מיום ראשון אזרחי ישראל מקבלים את הצעת הסכם
ז'נבה", באו המילים "מיום ראשון נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם
ז'נבה", והושמטו המילים "אתם תשפטו בעצמכם". בכך הוסר "עוקצו"
של נוסח התשדיר, במובן זה שהוצא ממנו הרכיב של שכנוע להסכים להצעת הסכם ז'נבה
השנויה במחלוקת ציבורית.
לפיכך צירפתי דעתי לדעת חברי הנכבדים
הנשיא א' ברק והשופטת א' חיות שיש לעשות את הצו על תנאי למוחלט לגבי שידורו של
התשדיר בנוסחו המתוקן לפי הצעתנו.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, י"ב כסלו, תשס"ה
(25.11.04).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03101820_V09.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il