הארגון לשחרור פלסטין נ. סופי צ'סר

פסק-דין בתיק רע"א 10179/05 בבית המשפט העליון רע"א 10179/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: הארגון לשחרור פלסטין נ ג ד המשיבות: 1. סופי צ'סר 2. פלונית משיבים פורמליים: 3. מחמוד זיידאן עבאס 4. ארגון צמ"ד 5. הקרן הפלסטינית הלאומית 6. אחמד קריע (המכונה אבו עלא) 7. ג'אוד ג'וסיין 8. עזבון יאסר ערפאת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק א' 2287/00 שניתן ביום 20.9.05 על ידי כב' השופט ר' כרמל בשם המבקש: עו"ד יוסף ארנון בשם המשיבות (1‑2): עו"ד ניצנה דרשן לייטנר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד נעמי זימרת פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) שניתנה בת"א 2287/00, בה נדחתה טענת המבקש, הארגון לשחרור פלסטין, כי התביעה נגדו התיישנה. רקע 1. באוקטובר 1985 נחטפה הספינה אקילה לאורו (Achille Lauro) על ידי ארבעה אנשים שזוהו כחברי החזית לשחרור פלסטין. החוטפים שינו את מסלולה של הספינה מפורט סעיד לעברו של נמל טרטוס שבסוריה, ודרשו בתמורה לשחרור יושביה כי ישוחררו 50 אסירים פלסטיניים שהיו עצורים אותה עת בישראל. במהלכה של החטיפה נורה בראשו יהודי אמריקני, לאון קלינגהופר, והושלך הימה בעודו בחיים. בסופו של משא ומתן ארוך, שוכנעו החוטפים לנטוש את הספינה, ולשחרר את בני הערובה. 2. בין מארגני ומבצעי החטיפה עמד מוחמד זיידאן, הידוע בכינויו "אבו עבאס". בשנת 1996 התראיין אבו עבאס במספר כלי תקשורת, והודה במעורבותו בחטיפה. לבסוף, נפטר אבו עבאס, לאחר שנעצר בידי כוחות אמריקניים בעיראק בשנת 2004. 3. כבר בשנת 1985 הגישה משפחתו של המנוח קלינגהופר תביעה בארצות הברית כנגד אבו עבאס וכנגד הארגון לשחרור פלסטין, הוא המבקש בענייננו (להלן – המבקש). תביעה זו נמחקה לבסוף, עקב העדר סמכות בינלאומית שנבעה מאי המצאה של כתבי בי-דין לנתבעים. 4. ביוני 2000 הגישו בנות משפחת המנוח תביעה דומה בישראל כנגד מספר נתבעים, ובהם – המבקש, יאסר ערפאת, אבו עבאס, וגורמים נוספים. בתביעה טענו התובעות – הן המשיבות בהליך זה – כי שתיהן תושבות ארה"ב, כי נגרמו להן נזקים גופניים ונפשיים עקב מעשי החטיפה, וכי הנתבעים אחראים לארוע החטיפה, תכנונה, הוצאתה לפועל, ומימונה, הכל כנטען בתביעה. 5. מאחר שהארוע ארע ב-7.10.85 והתביעה הוגשה ביוני 2000, כלומר כ-15 שנים לאחר ארוע החטיפה, העלו המבקש ויאסר ערפאת, הם המבקשים בבית משפט קמא, טענת התיישנות כנגד התביעה. זאת, בהסתמך על סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), הקובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים בשאינו מקרקעין. 6. המשיבות התגוננו כנגד טענת ההתיישנות בשתי טענות חלופיות: האחת – כי חל על הענין סעיף 14 לחוק ההתיישנות, אשר על פיו אין להביא בחישוב תקופת ההתיישנות זמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, אשר מחמת התנאים בהם היה נתון שם, או מחמת היחסים השוררים בין אותה מדינה למדינת ישראל, לא יכול היה הוא, או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי. השניה – כי תקופת ההתיישנות מושעית מחמת האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, העוסק ב"הודאה בקיום זכות" וקובע, כי מקום שנתבע הודה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כדין הודאה לענין זה. 7. אשר לטענה הראשונה, בית משפט קמא ניתח את הוראות סעיף 14 לחוק ההתיישנות וקבע כי יש לקבל את הגנת המשיבות בענין זה. על יסוד חוות דעת מומחה שהוגשה מטעמן, נקבע כי עד לשנת 1994 היו ישראל והמבקשים במצב של לוחמה. בשנת 1982 מצאו הארגון ומנהיגיו מקלט בתוניסיה, ורק בשנת 1994, בעקבות "הסכמי אוסלו", הם חזרו לשטחי הרשות הפלשתינית. בנסיבות אלה נקבע, כי יש לראות במבקשים בעלי דין ששהו בשטח מדינה שמחמת התנאים שהיו נתונים בהם אותה עת, או מחמת יחסי אותה מדינה ומדינת ישראל, לא ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי בין הצדדים כל עוד שהו המבקשים בתוניסיה. לפיכך, מירוץ ההתיישנות הושעה למשך התקופה שמ-1985, מועד גיבוש עילת התביעה, ועד ל-1994, המועד בו עברו המבקשים מתוניסיה לרשות הפלשתינית, והמניעה מהגשת תביעה נסתיימה (להלן – תקופת ההשעייה). בית משפט קמא דחה את הטענה כי המשיבות יכלו להגיש את תביעתן בתוניסיה, וקבע כי יש לבחון את עילת השעיית ההתיישנות מנקודת ראות בית המשפט המוסמך, אליו הוגשה התובענה, שהוא בישראל. יוצא, אפוא, כי מאז שנת 1994, מועד סיום המניעה ותחילת מירוץ ההתיישנות, ועד לשנת 2000, מועד בו הוגשה תובענת המשיבות, לא חלפה תקופת ההתיישנות. 8. בית משפט קמא בחן גם את טענתן הנוספת של המשיבות, הנסמכת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, וקבע כי אין לקבלה. המשיבות טענו בהקשר לכך, כי אבו עבאס הודה במעורבותו בארוע חטיפת האניה במספר ראיונות בתקשורת, שתמליליהם צורפו לטיעוניהן. לפיכך, על פי סעיף 9, מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד ההודאה, ועל פי זה לא חלפה תקופת ההתיישנות במועד הגשת התביעה בשנת 2000. לטענתן, יש לזהות את אבו עבאס עם מנהיגות הארגון, ולכן הודאותיו קושרות הן את אבו עבאס עצמו והן את הארגון ואת יתר פעיליו. בית משפט קמא דחה טענת הגנה זו כנגד טענת ההתיישנות, וקבע כי, בכל מקרה, הודאה זו עשויה, לכל היותר, לחייב את אבו עבאס עצמו, ואין בה כדי לקשור אחרים לענין. 9. בהסתמך על טענת ההגנה שהעלו המשיבות כנגד התיישנות המעוגנת בסעיף 14 לחוק ההתיישנות, נדחתה טענת ההתיישנות שהועלתה כנגד תביעתן. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 10. טוען המבקש, כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו כי תביעת המשיבות לא התיישנה. לדבריו, שגה בית המשפט בסוברו כי אין לייחס משמעות לכך שהמשיבות הינן אזרחיות ותושבות ארה"ב, ולכן בידן היה להגיש את תביעתן במדינות אחרות במהלך כל תקופת ההשעייה, כגון בתוניסיה עצמה. לטענתו, סעיף 14 לחוק ההתיישנות, בדברו בתקופת השעיית ההתיישנות, מתייחס למצב שבו לא ניתן לקיים את הבירור המשפטי בשום מקום בעולם, ולא רק בישראל. מאחר שההנחה היא כי המשיבות יכלו להגיש את תביעתן במקום אחר בעולם גם במהלך השנים שבין 1985 ל-1994, ממילא סעיף 14 אינו חל, ותקופת ההתיישנות אינה מושעית מכוחו. כן נטען, כי אין בסיס לטענה כי לא ניתן היה לברר את התביעה בישראל מאז ארוע החטיפה ועד שנת 1994, שכן עד שנת 2000 התקיימו בין טוניסיה לבין ישראל יחסים דיפלומטיים. בכך בלבד יש כדי לשלול את תחולת סעיף 14 לחוק ההתיישנות. עוד טוען המבקש, כי המשיבות נוהגות בטקטיקה פסולה של Forum Shopping, וכי אין הפורום בישראל מהווה "פורום נאות" לקיים בירור של התביעה, בהעדר זיקה כלשהי בין מאפייניו העיקריים של הענין העומד להכרעה לבין ישראל. המשיבות הן אזרחיות ותושבות ארה"ב; המבקש הוא גורם זר שאין לו כל קשר לישראל, והארוע כולו ארע מחוץ לגבולות ישראל, ואין לו כל קשר עמה. המבקש טוען עוד, כי יש מקום ליתן לו רשות ערעור, על שום נסיבותיו המיוחדות של הענין, ולאור החשיבות העקרונית הנילווית לפרשנותו ויישום הוראותיו של סעיף 14 לחוק ההתיישנות. מדובר, על פי הטענה, בהליך בעל חשיבות ציבורית-עקרונית, המצדיק מתן רשות ערעור. 11. המשיבות טוענות, ראשית, כי אין כלל מקום להתייחס לטענת "פורום לא נאות" שהעלה המבקש בטיעוניו, משטענה זו כלל לא עלתה לדיון בערכאה קמא, לא נבחנה ולא הוכרעה, ולכן אינה יכולה לשמש נושא לבקשת רשות ערעור זו. אשר לפרשנותו של סעיף 14 לחוק ההתיישנות טוענות המשיבות: ראשית, יש לפרש את תקופת ההשעייה שמדובר בה בהוראה זו כמתייחסת למצב השורר בישראל, ובו בלבד, והיא אינה מתייחסת לאפשרות בירור הליך משפטי בין הצדדים במקומות אחרים בעולם. פרשנותו של המבקש את הביטוי כי לא ניתן "לקיים את הבירור המשפטי" מחמת הנסיבות המתוארות באותה הוראה, כחל על העדר אפשרות כזו בכל מקום בעולם, אינה ישימה, הן מבחינת הנוסח המילולי של ההוראה והן מבחינת תכליתה. יתר על כן, לא הוכח במישור העובדתי כי ניתן היה לנהל תביעה כדוגמת התביעה הנדונה במקום אחר בעולם במשך תקופת ההשעייה. ראייה לכך היא כי גם התביעה שהוגשה בארה"ב נמחקה מחוסר אפשרות מעשית לנהלה. לגופו של ענין, התנאים בהם היו נתונים המבקש ויתר הנתבעים בתוניסיה לא איפשרו את ניהול תביעת המשיבות קודם שהנתבעים נכנסו לשטחי הרשות הפלשתינית. המשיבות טענו עוד, כי אין מקום למתן רשות ערעור, ומכל מקום, הן בקשו לחזור על טיעוניהם לענין תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות על הענין, המשעה את מירוץ ההתיישנות מיום הודאת הנתבע בקיום זכות התובע, ככל שטענותיהן לענין סעיף 14 לחוק לא תתקבלנה. 12. היועץ המשפטי לממשלה נשאל אם ברצונו להתייצב בהליך, והודיע כי לאחר בחינת הענין, החליט שלא להתייצב. נציגת היועץ המשפטי נכחה בדיון. הכרעה 13. בטרם ניכנס לגופם של דברים נבהיר, כי בהליך שבפנינו לא עומדת שאלת היותה של ישראל "פורום נאות" לניהול התביעה הנדונה. שיקולים של תום לב ונאותות הפורום הם נפרדים משאלת ההתיישנות, ואין אנו עוסקים בהן כאן (השוו בע"מ 9769/09 פלונית נגד פלוני (לא פורסם, 20.1.10); ע"א 3908/08 תיקו בע"מ נ' FOREM BAGCO INC., פסקה 17 (לא פורסם, 26.8.10); רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (לא פורסם, 18.3.10)). שאלות אלה של תום לב דיוני ושל נאותות הפורום לא עמדו להכרעה בפני בית משפט קמא בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, וממילא לא נקבע דבר לגביהן באותה החלטה. כל שנדון בהחלטה היתה השאלה האם תביעת המשיבות התיישנה, ועל כך ניתנה הכרעתו של בית המשפט. ממילא, כל שניצב בפנינו היא השאלה, האם תביעתן של המשיבות כנגד המבקש התיישנה על פי דיני ההתיישנות הישראליים. 14. על שום טיבה המיוחד של התביעה, והשלכותיה הנרחבות, גם מההיבט הציבורי, ונוכח ההיבט העקרוני הנילווה לסוגיית ההתיישנות הנדונה בהליך זה, מצאנו לראוי להתייחס לבקשת רשות הערעור לגופה, ולהימנע מדחייתה על הסף; מה גם, שאין מדובר בהליך שהוא בבחינת "גלגול שלישי" בפנינו, ולאור מורכבותה של התביעה, לא ראוי להותיר את שאלת ההתיישנות פתוחה לדיון ערעורי רק בשלב סופי של ההתדיינות בין בעלי הדין. 15. סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים הוא – האם חלים במקרה זה תנאי סעיף 14 לחוק ההתיישנות, המשעים את תקופת ההתיישנות בהתקיים התנאים האמורים בו. זו לשונו של סעיף 14 לחוק: "שהות מחוץ לישראל 14. בחישוב תקופת ההתיישנות, לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם, או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל, לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי. בסעיף זה – 'שטח מדינה' – לרבות כל ארץ חסות וכל שטח התפוס למעשה בידי מדינה; 'בעל דין' – לגבי נכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, לאפוטרופוס על נכסי גרמנים, או לממונה על רכוש האויב – מי שהיה בעל הנכס האמור ערב ההקנייה, ולגבי נכס שבניהולו של האפוטרופוס הכללי – בעל הנכס". הוראה זו של שהות מחוץ לישראל מצויה בסמיכות להוראות שונות אחרות בחוק ההתיישנות, המשעות את מירוץ תקופת ההתיישנות בשל חוסר אפשרות, או קושי ניכר, לממש את זכות התביעה הנתונה בידיו של התובע. 16. מוסד ההתיישנות בדין האזרחי בנוי, מצד אחד, על ההכרה בדבר זכותו הבסיסית החשובה של האדם לפנות לערכאות, ולבקש הכרעה שיפוטית בעניינו; כנגד זכות חשובה זו, עומד האינטרס הדיוני שלא להטריח נתבע להתגונן כנגד תביעה לאחר תקופה ארוכה שבמהלכה נוצרה ציפייה סבירה כי שוב לא ייתבע, ואפשר שעקב כך אף לא שמר על ראיותיו. בצד האינטרסים האמורים של בעלי הדין, קיים אינטרס ציבורי בעל משקל להותיר לבית המשפט, העמוס לעייפה, הכרעות בעניינים בעלי אופי עכשווי, שאינם נחלת העבר. אכן, תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות, תוך יצירת איזון פנימי ראוי בין אינטרס התובע הפוטנציאלי לאינטרס הנתבע הפוטנציאלי, ותוך שמירה על עניינו של הציבור (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נגד הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נז(5) 433, 444 (2003) (להלן – פרשת תלמוד תורה)). חשיבותה של זכות הגישה של האדם לערכאות, הטבועה כאחד השיקולים המרכזיים בעיצוב כללי ההתיישנות, מקימה מעין חזקה פרשנית לפיה החוק לא התכוון להגביל את זכות הפנייה לבית המשפט אלא כאשר הדבר נועד להשיג תכלית חשובה אחרת; אי לכך, פרשנות חוק המגבילה את יכולת מימוש זכות התביעה בשל התיישנות מלווה בזהירות ובריסון רב (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874 (1994); ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נ(4) 549, 558‑559 (1997); פרשת תלמוד תורה, שם). 17. העילות השונות להשעיית מירוץ ההתיישנות שחוק ההתיישנות מדבר בהן מקורן בהכרה כי אין לפגוע בזכות תובע לפנות לערכאות מקום שמסיבות שונות, שלא היו בשליטתו, יכולת מימוש זכות זו לא עמדה לו, או קשתה עליו באופן ניכר, במשך תקופה מסוימת, ופגעה באפשרותו להפעיל הלכה למעשה את כח התביעה הנתון בידו – בין מחמת קטינות (סעיף 10), בין מחמת ליקוי נפשי או שכלי (סעיף 11), ובין מעילות אחרות המפורטות בחוק, ובהן שהות מחוץ לישראל בתנאים שאינם מאפשרים לקיים את הבירור המשפטי, כאמור בסעיף 14 לחוק. 18. הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות משמיעה כי אין לקחת בחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין – התובע או הנתבע – בשטח מדינה זרה, שמחמת תנאים בהם היה נתון בה, או בשל אופי היחסים בין אותה מדינה לבין ישראל, לא ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי. הוראה זו מדברת בהעדר יכולת להפעיל את כח התביעה הנתון בידי התובע, בין אם התובע הוא זה הנמצא במדינה הזרה ובין אם הנתבע הוא זה המצוי בה, ומשך הזמן שבו נמשכת אי יכולת זו לממש את כח התביעה אינו נימנה על תקופת ההתיישנות. 19. הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות חולשת גם על מצבים של "אויבות" – בין אם התובע או הנתבע מצויים בארץ אויב (ע"א 324/56 לוי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב 1446, 1452‑1454 (1956)), וזאת מפאת המכשולים הממשיים בניהול תביעה כזו (ראו גם ע"א 133/66 מונולק נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כ(4) 496 (1966); ע"א 35/68 מועלם נ' אפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כב(2) 174 (1968); ע"א 805/79 אל גול נ' כולל חב"ד ירושלים, פ"ד לח(1) 57 (1984); ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624, 630‑631 (1986)). 20. את הוראת סעיף 14 יש לקרוא במשולב עם סעיף 16 לחוק ההתיישנות, הקובע כי אם נתעכב מנין ההתיישנות עקב השעייה כאמור, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום בו חדל העיכוב. 21. המבקש העלה שאלה פרשנית – האם המניעה לקיים בירור משפטי על פי סעיף 14 היא מניעה מקיום בירור משפטי בכל מקום בעולם, או שמא מכוונת הוראת החוק למניעה לקיים בירור משפטי בישראל עקב שהותו של בעל הדין מחוץ לישראל בתנאים שפורטו באותו סעיף. התשובה לשאלה פרשנית זו היא, כי עיקרה של המניעה שבה מדבר סעיף 14 נעוצה בחוסר יכולת לקיים את הבירור המשפטי בישראל, ואין נפקא מינה אם ניתן היה לקיים את המשפט במדינה אחרת. פרשנות זו מסתברת הן מנוסח הסעיף והן מתכליתו. ראשית, כותרתו של סעיף 14 מדברת ב"שהות מחוץ לישראל" – משמע, שההימצאות מחוץ לגבולות ישראל היא שמונעת את יכולת הבירור המשפטי בישראל. סעיף 14 מדבר במצב שבו אחד מבעלי הדין נמצא בשטח מדינה אחרת שמחמת התנאים בהם היה נתון בה, או מחמת יחסיה של אותה מדינה עם מדינת ישראל, לא ניתן היה לקיים בירור משפטי בישראל. לשון הסעיף ממקדת בבירור ובמפורש את אי היכולת לקיים בירור משפטי לערכאות בישראל, ואינה קושרת, ולו ברמז, את אי היכולת לקשיים בבירור משפטי במקומות אחרים בעולם. אשר לתכלית ההוראה, ברי, כי חוק ההתיישנות נועד לחול על תובענות המוגשות בישראל, והוא קובע את התנאים לתחולתה של ההתיישנות, ואת המצבים להשעיית מירוצה, בהתייחס לתובענות המוגשות בישראל. משכך, אך מתבקש לפרש את הקושי בקיום בירור משפטי, אליו מתייחס סעיף 14 לחוק ההתיישנות, כמכוון במישרין לקושי הקיים בניהול תביעה בערכאות בישראל. אין הוראת חוק זו מדברת בקושי לקיים בירור משפטי במקומות אחרים בעולם, וקושי זה איננו עומד במוקד התייחסותה ולא נקבע כתנאי להשעיית ההתיישנות בישראל. אין זה אף סביר להניח, כי לצורך הפעלת הוראת השעיית ההתיישנות מחמת שהות מחוץ לישראל יידרש התובע להראות כי לא יכול היה להגיש תביעה כנגד הנתבע בכל מקום אחר בעולם. הנחה כזו חורגת מהרציונל העומד בבסיס הוראת ההשעייה, ואינה מתיישבת עימו. המסקנה היא, אפוא, כי פני הוראת ההשעייה בגין "שהות מחוץ לישראל" על פי סעיף 14 לחוק מופנים לעבר ישראל, ואליה בלבד. השאלה היא, בכל מקרה, האם נמנע מהתובע לממש את כח תביעתו בישראל, עקב חוסר יכולת לקיים את הבירור המשפטי בישראל, בשל שהות מחוץ לישראל שלו או של הנתבע בתנאים שנקבעו באותה הוראה; קרי – בשל תנאים שבעל הדין היה נתון בהם במדינה הזרה, או מחמת אופי היחסים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל. 22. מהי העוצמה הנדרשת לביסוס התנאי בדבר חוסר אפשרות לקיים את הבירור המשפטי בישראל כמשמעותה בסעיף 14 לחוק ההתיישנות? האם נדרש חוסר אפשרות מוחלט לקיים את ההליך המשפטי בישראל, או שמא די בקיום הכבדה ניכרת, העלולה לפגוע בתקינות ויעילות ההליך, כדי להצדיק את השעיית מירוץ ההתיישנות? נראה לי כי התנאי בדבר חוסר היכולת לקיים בירור משפטי בישראל, כמוגדר בסעיף 14 לחוק, אינו מחייב קיומן של נסיבות אשר אינן מאפשרות כליל הגשת תביעה בישראל. די לצורך קיומו של תנאי זה כי מתקיים קושי של ממש לעשות כן, כדי לקיים את דרישת הוראת ההשעייה. מספר טעמים לכך: ראשית, הקושי לממש את זכות הגישה לערכאות מצדיק פרשנות מצרה של התנאי; שנית, השיקול לפיו "עדיף צדק דחוי מאשר אי-צדק מהיר" (השופט ש"ז חשין בהמ' 295/59 כוז'הינוף נ' מירום, פ"ד יג, 1438, 1440 (1959)) – אם אין אפשרות מעשית לקיים את ההליך בדרך תקינה ויעילה, מוטב שיידחה למועד בו ניתן יהיה לקיימו בתנאים ובקצב ראויים; שלישית, קיומו של קושי ניכר, גם אם לא מוחלט, לנהל את ההליך השיפוטי עקב שהות בעל דין מחוץ לתחומי המדינה, בתנאים המפורטים בהוראת החוק, עלול לפגוע בעשיית הצדק, ולגרום נזק לבעלי הדין. גישה פרשנית זו משתלבת עם התפיסה הכללית ליישום הוראות דין ההתיישנות, על פיה, קיומו של טעם אובייקטיבי השולל את הכח הממשי של בעל דין לנהל את תביעתו מצדיק השעייה של מירוץ ההתיישנות. תפיסה זו נשענת על נקודת המוצא לפיה מוצדק להחיל את ההתיישנות, על השלכותיה, כאשר מצויה בידי בעלי הדין היכולת המעשית-הקונקרטית לנהל את התביעה, ולקיים משפט שימצה כראוי את בירור המחלוקת. יכולת ממשית זו, להבדיל מיכולת מושגית, מופשטת, לנהל את התביעה, היא אבן הבוחן לענין זה. כפי שנאמר בענין אחר – "כשם שבוחנים את תחילת מירוץ ההתיישנות באמצעות התחקות אחר מועד לידתה של עילת התובענה, הנותנת בידי התובע כח ממשי לזכות בסעד אם יוכיחנה, כך ראוי לעכב את מירוץ ההתיישנות למשך אותה תקופה בה ניטל כח התביעה הממשי מידי התובע עקב מצב משפטי-פסיקתי שנוצר, השולל ממנו במהלכו את היכולת הממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה" (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 789 (2004); כן ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003); רע"א 7923/06 עזבון גוטמן נ' קוט (לא פורסם, 2.5.07)). שילוב גורמים אלה מוביל למסקנה כי די בקיום קושי ממשי לנהל הליך שיפוטי בישראל, בשל העדרו של בעל דין מישראל בתנאים האמורים בסעיף 14 לחוק, כדי לקיים את דרישת הוראת ההשעייה בענייננו. הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 23. הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 מתייחסת אף היא לנושא השהות מחוץ לישראל כעילה להשעיית מירוץ ההתיישנות, ומשלבת מספר שינויים בתפיסת מבנה עילת ההשעייה ומרכיביה. בגישתה של ההצעה יש כדי להקרין גם על הפרשנות המתבקשת של ההסדר החקיקתי הנוכחי. עיקרה של ההצעה מעוגן בסעיף 12(7) ובסעיף 16 להצעה, שזו לשונם: "העילות להשעיית מירוץ ההתיישנות 12. מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים, כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעייה כמפורט להלן: .... (7) הנתבע נמצא מחוץ לישראל או לאזור, ונבצר מן התובע עקב כך לקיים את ההליך המשפטי בישראל או באזור, לפי הענין; לענין זה, 'תובע' או 'נתבע' – (א) בתביעה לגבי נכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, או המוקנה לאפוטרופוס על נכסי גרמנים לפי חוק נכסי גרמנים, התש"י-1950 – מי שהיה בעל הזכויות בנכס ערב ההקנייה; (ב) בתביעה לגבי נכס שבניהולו של האפוטרופוס הכללי לפי חוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978 – בעל הזכויות בנכס ביום תחילת הניהול. הארכה עקב שהות מחוץ לישראל 16. (א) נמצא תובע מחוץ לישראל או לאזור, ונבצר ממנו לקיים את ההליך המשפטי בישראל או באזור, לפי הענין, בשל כך ובשל תנאים ונסיבות נוספים המצדיקים את הארכת תקופת ההתיישנות, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שחלפה שנה מהיום שבו נמצא התובע בישראל או באזור, לפי הענין, או מהיום שבו חדלו להתקיים התנאים והנסיבות האמורים, הכל לפי המוקדם; (ב) נמצאו התובע והנתבע מחוץ לישראל או לאזור, ונבצר מהתובע לקיים את ההליך המשפטי מחוץ לישראל או לאזור, לפי הענין, בשל תנאים ונסיבות המצדיקים את הארכת תקופת ההתיישנות, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שחלפה שנה מהיום שבו חדלו להתקיים התנאים והנסיבות האמורים. (ג) בסעיף זה, 'תובע' או 'נתבע' – כהגדרתם בסעיף 12(7)". 24. בדברי ההסבר להצעה הובהר, כי ראוי להבחין בין העדרות התובע להעדרות הנתבע מישראל. ראשית, ראוי לאפשר השעיית ההתיישנות כאשר התובע נמצא בישראל והנתבע מחוץ לישראל, ואין לתובע בישראל אפשרות מעשית לקיים את ההליך המשפטי בישראל. חוסר יכולת אובייקטיבית זו לנהל את התביעה מצדיק להשעות את מירוץ ההתיישנות הן כאשר הנתבע נמצא במדינה אחרת מרצונו, והן כאשר שהייתו שם נכפתה עליו. כן מתייחסת ההצעה למצב שבו התובע או שני הצדדים נמצאים מחוץ לישראל. כאשר התובע שולל מעצמו מרצון ובכוונה את היכולת להגיש תביעה, על ידי יציאה מחוץ לשטח המדינה, אין ההצעה רואה לראוי לאפשר לו ליהנות ממצב זה; לעיתים, גם אם המשך שהייתו מחוץ למדינה נכפה עליו, אין בהכרח להתחשב בכך. כך, למשל, מי שנאסר בשל בצוע עבירה פלילית במדינה אחרת, או נמלט מן הארץ בשל בצוע עבירה, אין העדרו מן הארץ צריך לבוא על חשבון הנתבע בדרך של השעיית תקיפת ההתיישנות. אולם, יתכנו מקרים שבהם כפיית שהייה בחו"ל על תובע, או אפילו שהייתו הרצונית במדינה אחרת, יכולה להצדיק השעייה, כמו למשל כאשר התובע במדינת אויב. לפיכך, קובעת ההצעה בדברי ההסבר כי "מוצע, על כן, להקנות שיקול דעת לבית המשפט בקביעת המצבים שבהם תוארך תקופת ההתיישנות, כדי שיוכל לאזן כראוי לגופו של ענין, בין האינטרסים של התובע ושל הנתבע". כן הוצע להקנות שיקול דעת דומה לבית המשפט גם כאשר קיום ההליך מחוץ לישראל נמנע בשל הימצאות שני הצדדים מחוץ לישראל, במצב שבו התובע אינו יכול לקיים את ההליך מחוץ לישראל, וזאת כדי שבית המשפט יוכל לשקול האם להתחשב במניעה האמורה. עוד נקבע, כי כאשר התובע לבדו, או יחד עם הנתבע, שוהה מחוץ לישראל, יש לו שליטה מסוימת ביכולת להגיש תובענה, ולכן ההתחשבות בו פחותה, במובן זה שכאשר יסתיימו הנסיבות המיוחדות המקשות על הגשת התובענה, על התובע לפעול במהירות להגשתה. למצב זה מתאים הסדר המאריך את ההתיישנות ולא משעה אותה. על הצעת חוק ההתיישנות לענין השעיית מירוץ ההתיישנות עקב העדרות מישראל ראו גם Israel Gilead, Israel, in Extinctive Prescription: On the Limitation of Actions 207, 218 (Ewoud H. Hondius ed., 1995). 25. השינויים המוצעים בהצעת החוק ביחס לעילת ההשעייה בגין שהות מחוץ לישראל מצביעים על ההבדלים בינה לבין המצב המשפטי הקיים על פי סעיף 14 לחוק ההתיישנות. בענייננו, על פי המצב החקיקתי הקיים – אין אבחנה בין העדרו של תובע להעדרו של נתבע מישראל, ואין בוחנים את סיבת העדרותו של בעל הדין מן הארץ, אם היא מוצדקת אם לאו. כן, לא נשאלת השאלה האם יכול התובע לקיים את ההליך המשפטי מחוץ לישראל כאשר הן התובע והן הנתבע נמצאים מחוץ לישראל (סעיף 16(ב) להצעה). השאלה היא אובייקטיבית – האם עקב העדרות אחד מבעלי הדין מישראל לא ניתן לקיים את הבירור המשפטי בישראל, בין מחמת התנאים שבעל הדין נתון בהם באותה מדינה זרה, ובין מחמת יחסיה של אותה מדינה עם ישראל. סביר להניח, כי גם במצב הקיים, בעל דין המבקש ליהנות מהשעיית ההתיישנות צריך לעמוד בדרישות תום הלב הדיוני, החולשות על מערך הזכויות הדיוניות והמהותיות כולו, ועשוי להיות כי עקרון תום הלב עשוי לספק, גם על פי המצב המשפטי הקיים, תשובות למצבים שונים שבהם טענת השעייה עקב שהות מחוץ לישראל נטענת שלא בתום לב. מן הכלל אל הפרט 26. העובדות שהובאו על ידי המשיבות בענייננו מצביעות על כך שעד שנת 1994 נמנעה מהן האפשרות לקיים הליך משפטי בישראל כנגד המבקש, ועל כן מתקיימים לגבי תביעתן התנאים האמורים בסעיף 14 לחוק ההתיישנות, אשר בעקבותיהם חלה השעייה של מירוץ ההתיישנות בין השנים 1985 ועד 1994. אי לכך, בעת הגשת תביעתן בשנת 2000 לא חלפה תקופת ההתיישנות. עילת התביעה בענייננו נולדה בשנת 1985, בעת ארוע חטיפת הספינה והריגתו של המנוח קלינגהופר. על פי חוות דעת המומחה מר רוני שקד, שהוגשה לבית המשפט, ואשר לא נסתרה על ידי חוות דעת נוגדת מטעם המבקש, בעת ארוע החטיפה, תנועת אש"ף, היא המבקש בענייננו, כבר שכנה בתוניסיה, לאחר שמנהיגיה נמלטו לארץ זו שפתחה שעריה לתת להם מקלט. על פי חוות הדעת, בשנת 1970, לאחר נסיון הפיכה בירדן, היגלה המלך חוסיין את ראשי תנועת אש"ף מירדן – שם שהו אותה עת – ללבנון. תנועה זו הגבירה את הטרור נגד ישראל באותן שנים. במהלך מלחמת שלום הגליל בשנת 1982 גרשה ישראל את אש"ף מלבנון, ואז הנהגת אש"ף התמקמה בתוניסיה. ביום 13.9.93 חתמה ישראל עם אש"ף על הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי, הידוע כ"הסכם אוסלו", ובהסכם זה נקבע כי תוקם הרשות הפלשתינית. ביום 4.5.94 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף בקהיר, לפיו ישראל תיסוג מעזה ויריחו, ושטחים אלה יועברו במלואם לידי הרשות הפלשתינית. הסכם זה ידוע כ"הסכם קהיר". עם חתימת "הסכם קהיר" התיישבה הנהגת אש"ף לראשונה בשטח הרשות הפלשתינית. ביום 17.5.94 הגיע יאסר ערפאת לראשונה לשטחי הרשות הפלשתינית מתוניסיה, יחד עם בכירים נוספים מהנהגת אש"ף. כותב חוות הדעת קובע, בין היתר: "יוצא, כי משנת 1985 ועד מאי 1994 שכנה הנהגת אש"ף במדינות ערב, ונאסרה על נציגיה הכניסה לישראל. בחודש מאי 1994 הותרה לראשונה כניסתם של נציגי אש"ף לארץ, וכתוצאה מכך יאסר ערפאת ונציגים נוספים של אש"ף נכחו לראשונה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה בחודש מאי 1994" (שם, סעיף 8). 27. בית משפט קמא הסיק מהעובדות האמורות, כי בשנים הרלבנטיות לענייננו, מ-1985 עד 1994, שכנו המבקשים במדינת אויב, וכי כל עוד התקיים מצב זה לא היה בידי המשיבות כח ממשי לנהל תביעה משפטית כנגד המבקשים. בית משפט קמא קובע: "אף אם היו בין מדינת ישראל לבין תוניס יחסים דיפלומטיים מסוג זה או אחר בתקופה מסוימת בחלקה של התקופה הרלבנטית, לא ניתן להתעלם מכך שהיחסים בין מדינת ישראל לבין המבקשים היו עד שנת 1994 במצב לוחמה מסוג זה או אחר. המבקשים הגיעו לתוניס בשנת 1982 על מנת למצוא בה מקלט מפני מדינת ישראל, והם עשו כן ושמו פעמיהם למדינה שבמסגרתה ותחת ריבונותה קבלו מקלט – הגנה וטריטוריה להמשך פעילותם. בנסיבות אלה, ניתן לראות במבקשים כבעלי דין ששהו בשטח מדינה שמחמת התנאים שהיו נתונים בהם באותה מדינה, או מחמת היחסים שבין אותה מדינה, מעניקת המקלט, לבין מדינת ישראל, לא ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי בעניינן הספציפי של המשיבות". יש לקבל קביעות אלה של בית משפט קמא, ולאמצן. לחיזוק המסקנה כי לא ניתן היה באופן מעשי לנהל תביעה כנגד הנתבעים כל עוד שהו בתוניסיה ניתן להביא את העובדה כי גם התביעה שהגישו המשיבות בארצות הברית זמן קצר לאחר ארוע החטיפה, בדצמבר 1985, נמחקה ביולי 1992 בשל חוסר יכולת לקיים מסירה כדין של כתבי בי-דין לגורמי אש"ף בתוניסיה. 28. לאור האמור, המסקנה המתבקשת היא כי חלה השעייה בתקופת ההתיישנות המתייחסת לעילת התביעה נשוא התביעה שלפנינו. בין השנים 1985 ו-1994 נמנעה אפשרות התביעה של המשיבות כנגד המבקש, ולכן תקופה זו אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות. יוצא, אפוא, כי מתחילת מירוץ ההתיישנות ב-1994, ועד שנת 2000, מועד בו הוגשה התביעה, לא חלפה תקופת ההתיישנות. לאור תוצאה זו, לא נידרש לטענה הנוספת, החלופית, שבפי המשיבות, לפיה מירוץ תקופת ההתיישנות מושעה נוכח התקיימות תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, העוסק בהודאת הנתבע בזכות התובע כעילה לדחיית תחילת תקופת ההתיישנות. לאור הדברים האמורים, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש ישא בשכר טרחת המשיבות בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנתה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה כי במקרה דנן חלה השעייה של תקופת ההתיישנות בין השנים 1985 ו-1994, משום שבמהלך אותן השנים שהו ראשי המבקש בטוניסיה בה מצאו מקלט מדיני מפני מדינת ישראל, והמשיבות לא יכולות היו על כן לקיים נגדן בישראל בירור משפטי. בנסיבות אלה ומשחלה על המקרה הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), אני סבורה כחברתי שאין צורך להידרש לטענה הנוספת שהעלו המשיבות בעניין תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. כמו כן, ובהינתן הקביעה כי במקרה דנן לא יכולות היו המשיבות לקיים בישראל את הבירור המשפטי נגד המבקש כאמור, אני סבורה כי נוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלה האם די לעניין סעיף 14 לחוק ההתיישנות בקיומו של קושי ממשי לנהל את ההליך השיפוטי בישראל (ר' פסקה 22 לפסק דינה של חברתי). ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ‏כ"ז בתשרי התשע"א (‏05.10.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05101790_R05.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il