האיג באנויאן ו- 31 אח' נ. הרשות הפלסטינית

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1017/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ש' שוחט המערערים: האיג באנויאן ו- 31 אח' נ ג ד המשיבים: 1. הרשות הפלסטינית 2. ארגון השחרור הפלסטיני 3. ארגון הג'יהאד האסלאמי 4. עזבון המנוחה הינאדי תייסיר ג'ראדאת 5. אמג'ד עביד 6. סמי ג'ראדת 7. מחאג'נה ג'מאל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת ר' פוקס) בת"א 57066-01-16 מיום 28.12.2020 תאריך הישיבה: ל' באדר א התשפ"ב (03.03.22) בשם המערערים: עו"ד אלידע כהן; עו"ד חנה עזרא כהן; עו"ד מירב כהן; עו"ד ניסים מז'אר בשם המשיבים: עו"ד אביטל שרון; עו"ד יפעת גרנות פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ר' פוקס) בת"א 57066-01-16 מיום 28.12.2020, שעניינו בתביעה לפיצויים בגין אירוע טרור. רקע ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. ביום 4.10.2003 אירע פיגוע התאבדות קשה ורצחני במסעדת "מקסים" בחיפה. מחבלת מתאבדת בשם הינאדי תייסיר ג'ראדאת (להלן: המחבלת) פוצצה עצמה במרכזה של מסעדה הומת אדם, שהייתה בבעלות משותפת של יהודים וערבים. 21 בני אדם איבדו את חייהם בפיגוע הנורא, ורבים אחרים נפצעו בדרגות חומרה שונות. בפיגוע נפגעו יהודים וערבים, ילדים ומבוגרים, עובדי המסעדה ואורחיה, כולם כאחד, באירוע כואב שנחרט עמוק בזיכרון הציבור הישראלי. 2. 32 המערערים שלפנינו (להלן: המערערים), חלקם נפצעו בפיגוע וחלקם איבדו בו את יקיריהם. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים כנגד שורה של גורמים, ביניהם עזבון המחבלת המתאבדת; שותפיה לפיגוע, אמג'ד עבידי עביד וסאמי ג'רדאת (להלן ובהתאמה: אמג'ד עבידי ו-סאמי ג'רדאת), שהורשעו בבית משפט צבאי על פי הודאתם במעורבותם בפיגוע; אזרח ישראלי שלקח חלק בהסעת המחבלת לחיפה; ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (להלן גם: הג'יהאד האסלאמי) אליו השתייכו המחבלת המתאבדת ושני שותפיה; הרשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ); וארגון השחרור הפלסטיני (להלן: אש"פ). מבין הנתבעים השונים, רק הרש"פ ואש"פ (להלן יחד: המשיבים) התגוננו בהליך, אך נציין כי אמג'ד עבידי וסאמי ג'רדאת זומנו על ידי המערערים למתן עדות בעודם מרצים את עונשי המאסר שהושתו עליהם. 3. הדיון בהליך התמקד בשאלת אחריותם של המשיבים – ובעיקר אחריות הרש"פ – לפיגוע שאין מחלוקת כי תוכנן ובוצע על ידי הג'יהאד האסלאמי. בתמצית, בית המשפט המחוזי דחה טענות מקדמיות של הרש"פ בעניין חסינות ואי שפיטות, אך קבע כי לא הוכחה מעורבות הרש"פ בביצוע הפיגוע הנדון. נקבע, כי בעוד שהוכחה התנהלות בעייתית מצד הרש"פ ומעורבותה בטרור בתקופות שונות עד כדי הפרת חובת הזהירות שבה היא חייבת – לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות הרש"פ לבין הפיגוע הספציפי והנזק שנגרם במסעדת "מקסים". זאת, בפרט מקום שבו הוכח כי המפגעים היו קשורים לארגון הג'יהאד האסלאמי והיו בעלי מניע ברור של ארגון הג'יהאד. כך, המחבלת ביקשה לנקום על מות אחיה וארוסה, פעילי הג'יהאד האסלאמי בעצמם, ופנתה לסאמי ג'רדאת (אחיו של הארוס שנהרג) על מנת להשתלב בביצוע פיגוע. אמג'ד עבידי הוא שיצר את חגורת הנפץ בה עשתה המחבלת שימוש, וסאמי ג'רדאת העביר למחבלת את חגורת הנפץ ואף צילם סרטון וידאו שלה ימים ספורים בטרם יצאה לבצע את הפיגוע, על רקע תמונות אחיה וארוסה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין ללמוד על מעורבות הרש"פ מראיות המתארות באופן כללי את התנהלותה בתקופות שונות, בשעה שהפיגוע בוצע בשלהי ה"הודנה" אותה ניסה לכפות ערפאת על הארגונים השונים, וכשקבלת ההחלטות בג'יהאד האסלאמי היתה עצמאית מהרש"פ והנחיות לפעילות ומימון הפעילות התקבלו מהנהגת הארגון בסוריה. עוד קבע בית המשפט כי טענת המערערים לפיה עובר לפיגוע במסעדת "מקסים" אמג'ד עבידי היה "פצצה מתקתקת" ו"חב במעצר" אינה מבוססת; כי אין לתת משקל רב לראיון שקיים אבו מאזן לאחר הפיגוע בשנת 2005 או להודעת הגינוי שפורסמה על ידי הרש"פ מיד לאחר הפיגוע; כי לא הוכח מניע כספי לביצוע הפיגוע; ואין בכספים המשולמים על ידי הרש"פ לאסירים ביטחוניים ולמשפחות המפגעים כדי להוכיח קשר סיבתי בין התנהלות הרש"פ לפיגוע הנדון. 4. בית המשפט דן אף בהטלת אחריות על הרש"פ מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), וקבע כי נוסף על כך שלא הוכח רכיב הקשר הסיבתי, לא הוכח אף שלרש"פ הייתה מודעות למעשה העוולה או כי נטלה חלק אינטגרלי ומשמעותי בביצועה. עוד נקבע כי הכספים הצפויים להתקבל אצל המפגעים ובני משפחותיהם אינם מביאים את המקרה בגדרי סעיף 12 לפקודה, בפרט במקרה דנן שבו הוכח מניע אחר לביצוע הפיגוע, שאינו כספי. בהתייחס באופן ספציפי לחלופת האשרור שבסעיף 12 לפקודה, בית המשפט קבע כי אין בתשלום הכספים או במימון ובהפצת שיר שנכתב על המחבלת על ידי הרש"פ כדי אשרור של הפיגוע על פי אמות מידה משפטיות, קרי, נטילת אחריות של הרש"פ על ביצוע הפיגוע לאחר המעשה. 5. בשורה התחתונה, בית המשפט הורה על דחיית התביעה נגד הרש"פ ואש"פ ועל קבלת התביעה נגד אמג'ד עבידי וסאמי ג'רדאת, בעיקר לנוכח הרשעתם בבית המשפט הצבאי בביצוע הפיגוע. התביעה נגד ארגון הג'יהאד האסלאמי ועיזבונה של המחבלת נמחקה בהעדר אישור מסירה, ואילו התביעה נגד האזרח הישראלי שהורשע בגין הסעת המחבלת נמחקה מחמת זניחתה על ידי המערערים. 6. המערערים עתרו בתביעתם לפיצוי עונשי בלבד, ובית המשפט מצא לפסוק פיצויים עונשיים בנסיבות המקרה, בהתחשב ביסוד הנפשי שאפיין את המפגעים ומידת האוטונומיה שהייתה להם בפעולותיהם. בית המשפט השית על אמג'ד עבידי וסאמי ג'רדאת, ביחד ולחוד, פיצויים עונשיים שישולמו מעבר לתשלומים המתקבלים אצל המערערים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה), בסכום כולל של 54.5 מליון ₪ (3 מליון לכל עיזבון או נפגע ישיר; 1.5 מליון ₪ לבני זוג, הורים וילדים של הנרצחים; ו-1 מליון ₪ לאחים ולאחיות של הנרצחים). כן נפסקו לחובת המפגעים תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד. הפיצויים העונשיים נפסקו הן לטובת ניזוקים ישירים (עיזבונות הנרצחים והתובעים שנפגעו בפיגוע) הן לטובת ניזוקים משניים (בני משפחה מדרגה ראשונה של הנרצחים, לרבות אחים), על אף שנקבע כי לא הוכח שהניזוקים המשניים במקרה הנדון עומדים בתנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: הלכת אלסוחה)). על דחיית או מחיקת התביעה נגד המשיבים 4-1 (הרש"פ, אש"פ, ארגון הג'יהאד האסלאמי ועזבון המחבלת) נסב הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 7. לטענת המערערים, הוכח בהליך קמא כי הרש"פ סייעה למפגעים ולארגון הג'יהאד האסלאמי – ובפרט לאמג'ד עבידי – בהבטחת התנאים החיצוניים שאפשרו את ביצוע הפיגוע. עוד נטען כי הרש"פ לא מנעה את פעולותיו של אמג'ד עבידי למרות שהיה בכוחה למנוע פיגועים על ידי מעצרו. נטען כי בכך, הרש"פ עוולה כלפי המערערים הן בסיוע לפיגוע הן באי מניעתו, והכל מתוך מודעות למעשיו ולזהותו של אמג'ד עבידי ותפקידו הבכיר בארגון. בתוך כך נטען כי בית המשפט המחוזי טעה לחשוב כי לצורך הוכחת יסוד המודעות ברשלנות של אי מניעת פשע וסיוע לפשע, יש להוכיח מודעות לפשע ספציפי. המערערים התבססו בטענותיהם על הודעותיו של אמג'ד עבידי במשטרה, ולשיטתם, בית המשפט המחוזי התעלם מפרטים מהותיים ובפרט מחשיפתו של אמג'ד עבידי כראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בג'נין טרם הפיגוע במסעדת "מקסים". המערערים סבורים כי נלמד מהודעתו במשטרה כי אמג'ד עבידי קיבל סיוע מהרש"פ ביוני 2003 עת בדקה עבורו אמצעי לחימה שבו עשה שימוש מתוקף תפקידו, ואי מעצרו על ידי הרש"פ בתקופה שלאחר מכן מבסס את אחריותה לשרשרת פיגועים שבהם היה מעורב. עוד נטען, בין היתר, כי מודעות הרש"פ על אודות הנעשה בזרוע הצבאית של הארגון ועל זהות בכיריה עולה גם מעדויותיהם של אסירים ביטחוניים פלסטינים שהובאו לעדות מטעמם; כי עדותו של אמג'ד עבידי והודאות בעלי דין של המשיבים הצדיקו לכל הפחות את העברת נטל הראייה אל הרש"פ; וכי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי חוות הדעת של מומחה המערערים, תא"ל קופרווסר, מבוססת בחלקה על יסודות ראייתיים רעועים. המערערים טענו כי פרסום שיר הלל למחבלת על ידי משרד התרבות הפלסטיני, כמו גם תשלום משכורות למחבלים, מהווה אשרור של מעשי המחבלים ומצדיק הטלת אחריות על הרש"פ מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין. עוד נטען כי הוכחו יסודות העידוד והשידול על פי סעיף זה. לבסוף, המערערים טענו כי יש לחייב גם את המשיבים 4-3 (עיזבון המחבלת וארגון הג'יהאד האסלאמי) בפיצויים עונשיים ביחד ולחוד עם הנתבעים האחרים, זאת מכיוון שכתב התביעה נשלח אליהם באמצעות הממונה על הסיוע המשפטי במשרד המשפטים או באמצעות אמג'ד עבידי וסאמי ג'רדאת, שמתוקף תפקידם היו מוסמכים לקבל כתבי בי דין של הג'יהאד האסלאמי. 8. המשיבים מנגד סברו כי דין הערעור להידחות לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, שאינן מגלות עילה להתערבותו של בית משפט זה. מהודעת המשטרה שנגבתה מאמג'ד עבידי לא עולה שהמשיבים העניקו לו סיוע או כי ידעו על תפקידו בג'יהאד האסלאמי, ומסקנת המערערים כי אמג'ד עבידי היה "חב מעצר" בטרם הפיגוע מבוססת על הנחות ותו לא. עוד נטען, בין היתר, כי אמג'ד עבידי לא נשאל בעדותו לגבי נקודת המחלוקת שבין הצדדים ומשמעות האמור בהודעתו; כי לא היה מקום להעברת נטל ההוכחה אל כתפי הרש"פ וממילא לא הורם נטל השכנוע; כי אמירות החוץ של אסירים שונים שלא היו מעורבים בפיגוע הנדון אינן תומכות בטענות המערערים; ואף אין בחוות דעתו של מומחה המערערים או במסמכי השלל כדי להוכיח קשר סיבתי בין המשיבים לפיגוע הנדון. המשיבים סמכו ידיהם על קביעותיו ונימוקיו של בית המשפט המחוזי לעניין משמעותה המשפטית של פעולת האשרור, ולשיטתם, בדין נקבע כי ראיון כללי או פרסום שיר שנים לאחר האירוע כבמקרה דנן אינם עולים כדי אשרור. עוד נטען כי בכתב התביעה לא צוין כי המערערים תובעים בשל תשלום כספים למשפחות המפגעים לאחר מאסרם, ולכן טענת המערערים לאשרור בהקשר זה היא בבחינת הרחבת חזית. לגופה של הטענה נטען, כי אין בתשלום כספים גורף ובלתי מסוים משום נטילת אחריות ואשרור של כלל הפיגועים; כי באותם ימים ארגון הג'יהאד האסלאמי ניהל מערכת כספים עצמאית, ללא תלות בכספי הרש"פ; ולא הוכח מניע כספי בביצוע הפיגוע במקרה הנדון. דיון והכרעה 9. לאחר בחינת טענות הצדדים, אני סבור כי דין הערעור להידחות מבחינה אופרטיבית, ואבהיר את דבריי. 10. את עיקר טענותיהם הקדישו המערערים לשאלת אחריותה הישירה של הרש"פ עובר לביצוע הפיגוע, בין אם כמסייעת בין אם כשותפה לו בדרך של ידיעה ואי מניעת מעשיו של אמג'ד עבידי. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהיו בידי הרש"פ הכלים המודיעיניים (ידיעה על התשתית שביצעה את הפיגוע) או האופרטיביים (יכולת סיכול) כדי למנוע את הפיגוע, ולא הוכח כי אי מניעת הפיגוע נבעה מתמיכה של הרש"פ בפיגוע הנדון. קביעות אלה הן בבחינת קביעות עובדתיות הנובעות מחומר הראיות שהונח בפני בית משפט המחוזי. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלה, ואיני סבור כי יש לעשות כן במקרה דנן. בית המשפט עמד על כך שלדברי מומחה המערערים, בשנת 2001 אמג'ד עבידי היה פעיל "קטן" ש"לא נספר" על ידי הרש"פ, וכי בחלוף הזמן אין הוכחה לשינוי במעמדו ולידיעת הרש"פ על כך. המערערים נסמכים על פרשה הנזכרת בהודעתו של אמג'ד עבידי במשטרה, שאירעה במועד לא מסוים בשנת 2003 ובמסגרתה מכר אמג'ד עבידי טיל ממולכד לאדם אחר שנהרג. בהודעת המשטרה מובאים דבריו ולפיהם "העברנו את עניין הבדיקה לרשות. שהיא תבדוק את נושא הטיל ומילכודו. היו לנו בעיות בג'נין ואני נחשפתי בג'נין כאחראי הג'יהאד האסלאמי בג'נין...". נטען כי בבדיקת אמצעי לחימה ששימש את אמג'ד עבידי, כשהמשיבים ידעו שבשלב זה הוא כיהן כראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בג'נין, יש כדי סיוע בביצוע הפיגוע ואינדיקציה בדבר הצורך במניעת פעולותיו על ידי מעצרו. אלא שאין באמרה זו כשלעצמה כדי להביא את אמג'ד עבידי להגדרה של "פצצה מתקתקת" או "חב במעצר", ואין בה כדי ללמד על מעורבותה של הרש"פ בביצוע הפיגוע. לאמג'ד עבידי היה רקע קודם בסחר בנשק, מדובר באמרה בודדת, ואמג'ד עבידי אף לא התבקש בעדותו לשפוך אור על הדברים ומשמעותם, ולא נשאל בעדותו שאלות ממוקדות על הקשר בינו לבין הרש"פ באותה תקופה. בנסיבות אלה, אין הוכחה מספקת למעורבותה של הרש"פ עובר לביצוע הפיגוע. גם העדים האחרים, מפגעים ומעורבים בפיגועים שהורשעו וריצו עונשי מאסר בישראל, לא קשרו בדבריהם בין הרש"פ לבין הפיגוע. בית המשפט הבהיר בפסק דינו המקיף חזור והבהר, כי לצורך הטלת אחריות על המשיבים יש להוכיח את מעורבותם בפיגוע הספציפי שבו עסקינן. על אף שנקבע כי הוכח שהרש"פ היתה לעיתים מסובכת ומעורבת בפעולות טרור נגד ישראל, לא הוכח קשר סיבתי ספציפי וקונקרטי בינה לבין הפיגוע במסעדת "מקסים". 11. בסופו של יום, אין חולק כי הפיגוע בוצע על ידי פעילי הג'יהאד האסלאמי, החל משלב הכנת חגורת הנפץ וכלה בפיצוץ המטען על ידי המחבלת המתאבדת במסעדה הומת אדם, וזאת בשל רצונה לנקום על מות אחיה וארוסה, פעילי הג'יהאד האסלאמי. ההכנות לפיגוע החלו בשלהי ההודנה, כשבית המשפט למד מחוות דעתו של מומחה המערערים כי ארגונים כדוגמת הג'יהאד האסלאמי לא חפצו בה, והג'יהאד האסלאמי יישם את ההודנה בפועל אך תוך שמירה על עצמאות הארגון לנהוג על פי משנתו הקיצונית. על רקע זה בוצע הפיגוע במסעדת "מקסים" באוקטובר 2003, וכאמור לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות הרש"פ לבין הפיגוע הנדון. על כן, דין הערעור להידחות בכל הנוגע למעורבות ישירה מוקדמת של הרש"פ בביצוע הפיגוע. 12. אשר לסוגיית האשרור. על הטלת אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין וחלופת האשרור בפרט, עמדתי בהרחבה בע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית (10.4.2022) (להלן: ע"א 2362/19) ואפנה את הקורא לאמור שם. במישור העקרוני, דעתי כבית המשפט המחוזי, במובן זה שעל מנת שמעשה יעלה כדי אשרור, עליו להעיד על נטילת אחריות לביצועה של עוולה או על נטילת הסיכון לכך, באופן שיוצר מעין שותפות במעשה העוולתי (פסקה 42 לפסק דיני). על כן, יש טעם של ממש בדברי בית המשפט המחוזי ולפיהם "אשרור הוא פעולה בדיעבד, ועל כן יש לדקדק בה, עת מוטלת אחריות אישית למעשה של המעוול העיקרי, על אחר, בדיעבד – כך נדרש נופך דווקני ופורמלי המבטא אשרור ברור, כשהאשרור מכללא, ככל שקיים, הוא החריג שבחריגים, אך הוא צריך להיות בעל פרשנות ברורה בלקיחת הסיכון והאחריות למעשה קונקרטי שהתרחש". 13. מסיבה זו, גם לעמדתי, פרסום שיר שהאדיר את המחבלת לא עולה כדי נטילת אחריות ואשרור של מעשיה במקרה הנדון. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בשיר שהופיע בחוברת שהופקה במימון משרד התרבות של הרש"פ, שחולקה בצירוף לעיתון מסוים כחלק מפרויקט "עידוד קריאה". מחבר השיר קיבל פרס מאת הרש"פ על יצירותיו, הוא זה שבחר אילו מבין יצירותיו יפורסמו בחוברת, והשיר שנכתב על המחבלת נבחר לפרסום על ידו בצד שירים אחרים. זאת ועוד, טענת המשיבים בהליך קמא הייתה כי תוכן הפרסום לא נבדק על ידם וחמק בטעות מתחת לעיניהם. בנסיבות אלה – מקובלת עלי המסקנה כי אין לראות בפרסום השיר על המחבלת נטילת אחריות ואשרור של המעשה העוולתי שביצעה. 14. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לתשלום כספים על ידי הרש"פ למפגעים-האסירים הבטחוניים או לבני משפחותיהם. סוגיה זו נדונה בהרחבה בע"א 2362/19 הנ"ל, ושם נקבע בדעת רוב, כי תשלום תגמול חודשי לאסיר ביטחוני או לבני משפחתו של מפגע, מהווה אשרור של המעשה העוולתי. כפי שהרחבתי והסברתי שם, הרש"פ היא גוף שלטוני שבדבר חקיקה פרי עטו בחר לתגמל מפגעים ובני משפחותיהם על מעשיהם, ובכך הביעה את הסכמתה והכרתה במעשים באופן השקול לנטילת אחריות. זהו מצב דברים בלתי רגיל המצדיק כי תוטל על הרש"פ אחריות אישית וישירה בגין מעשי המפגעים מכוח חלופת האשרור, על אף חריגותה ונדירותה. 15. למרות דברים אלה, לדידי, אין לקביעה שלעיל נפקות אופרטיבית במקרה שלפנינו, ולכן איני מוצא להיעתר לבקשת המשיבים להשלים את טענותיהם בנושא שיעור הפיצויים. אסביר. במקרה דנן, המערערים הגבילו את תביעתם לפיצויים עונשיים בלבד, זאת יש להניח לנוכח ההסדר הקבוע בחוקי התגמולים (חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950), ולפיו הניזוק לא רשאי לגבות את הסכומים שייפסקו במסלול הנזיקי ובמסלול של חוקי התגמולים גם יחד (ע"א 2362/19, פסקאות 52-51; ע"א 71/18 ‏הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל, פסקאות 96-94 (10.3.2021) (להלן: עניין בן שלום); ע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, פסקאות 98-97 (6.12.2017)). כפי שנפסק בעניין בן שלום, מגבלה זו לא חלה על תשלום פיצויים עונשיים, והניזוק רשאי ברמה העקרונית לגבותם בנוסף לתשלומים המתקבלים מכוח חוקי התגמולים (שם, פסקאות 108-97). עם זאת, בע"א 2362/19 הבעתי את עמדתי לפיה הטלת אחריות ישירה על הרש"פ כמאשררת, אינה מאפשרת להשית עליה פיצויים עונשיים, דבר שהוא בבחינת הרכבת נטע זר על נטע זר (וראו פסקה 50 לפסק דיני. יצוין כי השופט ד' מינץ הביע עמדה לפיה אין לשלול באופן עקרוני את האפשרות להטיל פיצויים עונשיים על מאשרר וראוי לעשות כן בנסיבות המקרה, ואילו השופט ע' גרוסקופף הצטרף לתוצאה אליה הגעתי באותו מקרה וביקש להותיר את הסוגיה העקרונית בצריך עיון). משמעות הדברים בענייננו היא, כי לעמדתי, מקום שבו מוטלת אחריות על הרש"פ אך בשל היותה מאשררת, ואך בשל תשלום כספים בדיעבד למפגעים או לבני משפחותיהם, אין לחייבה בתשלום פיצויים עונשיים שיושתו עליה ביחד ולחוד עם המפגעים הישירים שביצעו את הפיגוע. לנוכח מסקנה זו, איני מוצא להידרש לטענת הרש"פ ולפיה הטענה לתשלום כספים בדיעבד, לאחר המאסר, כפי שנטענה במקרה דנן, היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. 16. לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ניתן פסק דינו של בית משפט זה בעניין בן שלום, במסגרתו נדונה סוגיית מעגל הזכאים לפיצויים עונשיים. בעניין בן שלום נקבע, כי פרט לניזוקים ישירים, גם ניזוקים משניים (לרבות אחים) זכאים לקבל פיצויים עונשיים, אך זאת בכפוף לעמידתם בכל ארבעת תנאי הלכת אלסוחה (שם, פסקאות 121-111). בענייננו, בית המשפט המחוזי מצא להרחיב את מעגל הזכאים לפיצויים עונשיים גם לניזוקים משניים נפגעי טרור שלא עומדים בכל תנאי הלכת אלסוחה (פסקאות 223-221 לפסק דינו), ומכאן שלנוכח פסק הדין בעניין בן שלום, תוצאת פסק הדין קמא הינה מוקשית. עוד אעיר כי לכאורה, הסכומים שנפסקו במקרה דנן בחלקם אינם עולים בקנה אחד עם הסכומים שנפסקו בעניין בן שלום (3 מליון לעזבון וסך של מליון ₪ בלבד לנפגעות הישירות). עם זאת, אין לדברים משמעות אופרטיבית בענייננו, משאין בפנינו ערעור מטעם המפגעים, הם שחייבים בתשלום הפיצויים העונשיים במקרה הנדון. 17. בשולי הדברים אוסיף כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר מחיקת התביעה כנגד עזבון המחבלת וארגון הג'יהאד האסלאמי. מקובלת עלי המסקנה כי אין לראות באמג'ד עבידי וסאמי ג'רדאת כנציגים מוסמכים לקבלת כתבי בית דין מטעם הארגון, משנכלאו בכלא לתקופה ארוכה ונותקו מהארגון, וממילא לא הוצג אישור מסירה כדין לארגון האסלאמי באמצעותם (להבדיל מאישור מסירה לאסירים עצמם). מכל מקום, המצאה לתושבי האזור אמורה להיעשות על פי הוראות צו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית – עזרה משפטית בענינים אזרחיים), התשנ"ט-1999 (לעניין קונקלוסיביות הצו ראו הערתי ברע"א 661/17 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 5 (16.2.2017); ת"א (מחוזי י-ם) 72879-12-19 פלונים נ' הבנק הערביArab Bank PLC , פסקה 13 (25.8.2020)). אמנם מצויים בתיק בית המשפט אישורי מסירה לממונה על העזרה המשפטית עבור המצאת כתבי בית דין ל"ארגון הג'האד האסלאמי" ו"לעזבון המחבלת המתאבדת – הנאדי ג'ראדאת מג'נין", אך סתמו המערערים ולא פירשו מה עלה בגורל הפנייה לממונה ואם כתבי בית הדין אכן הגיעו ליעדם. בנסיבות אלה, אין מקום לתת פסק דין בהעדר הגנה נגד הג'יהאד האסלאמי ועזבון המחבלת. סוף דבר 18. לא הוכח קשר ישיר בין הרש"פ לבין המפגעים פעילי הג'יהאד האסלאמי שביצעו את הפיגוע במסעדת "מקסים", ולא הוכחה מעורבות הרש"פ בפיגוע הנדון. במישור העקרוני, יש לראות בתשלום כספים למפגעים לאחר ביצוע הפיגוע כאשרור של מעשיהם, מה שמטיל על הרש"פ אחריות נזיקית כמאשררת. ברם, בהינתן שהתביעה הוגבלה לפיצויים עונשיים, ומכיוון שאין לפסוק לחובת הרש"פ פיצויים עונשיים בנסיבות אלה, אזי שדין הערעור – מבחינה אופרטיבית – להידחות. בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ש' שוחט: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ט' באייר התשפ"ב (‏10.5.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21010170_E02.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1