פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10163/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10163/08 ע"פ 438/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"פ 10163/08 והמשיב בע"פ 438/09: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 10163/08 והמערערת בע"פ 438/09: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.11.08 בתפ"ח 1098/06 שניתן על כבוד השופטים: ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש תאריך הישיבה: י"א בסיון התש"ע (24.5.2010) בשם המערער בע"פ 10163/08 והמשיב בע"פ 438/09: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד יעקב שקלאר בשם המשיבה בע"פ 10163/08 והמערערת בע"פ 438/09: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1098/06 מיום 29.5.2008 לפיה הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולחלופין ערעורים על גזר דינו מיום 30.11.2008. השתלשלות ההליכים עד כה כתב האישום 1. כנגד המערער בע"פ 10163/08 (להלן: המערער) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי המייחס לו עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע - אינוס, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע- מעשה סדום, לפי סעיפים 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע- מעשה מגונה, לפי סעיפים 351(ג)(1) ו- 348(א) לחוק העונשין ותקיפות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין. 2. לפי הנטען בכתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום התגורר המערער עם בת זוגו ובתה הקטינה ילידת 1994 (להלן: המתלוננת). במספר הזדמנויות שונות ורבות לאורך כחמש שנים ביצע המערער במתלוננת עבירות מין. בין היתר, בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בשעה שישנה במיטתה. כן, נטען כי המערער החדיר איבר מינו לפי הטבעת, למרות סירובה ובכייה. בנוסף, במקרים שונים הכניס המערער את איבר מינו לפי המתלוננת והורה לה למצוץ אותו עד שהגיע לידי סיפוק מיני. מעשים אלו נעשו כעונש אותו הטיל המערער על המתלוננת או בתמורה להבטחות ומתנות שונות. עוד נטען, כי בהזדמנויות רבות מישש המערער את חזה של המתלוננת והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה על אף סירובה. המערער הורה למתלוננת שלא לספר על מעשיו אלו, ובתמורה לשתיקתה הבטיח לה מתנות שונות. בנוסף לכך, בהזדמנויות רבות, הכה המערער את המתלוננת בכל חלקי גופה ואף באמצעות חגורה, סטר לה וצבט אותה. בחלק מן הפעמים, הותירו המכות סימנים בגופה של המתלוננת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. ביום 29.5.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש), אשר בגדרה הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי הוכח בפניו כי המערער ביצע במתלוננת מעשים מגונים, מעשי סדום ומקרה אחד של אינוס על ידי החדרת אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. בית המשפט קבע כי גרסת המתלוננת הינה גרסת אמת והיא תיארה את אשר חוותה באופן אמין, אותנטי, עקבי ומשכנע. בית המשפט ביסס את קביעתו זו על התרשמותו הישירה מן המתלוננת אשר למרות גילה הצעיר בעת מתן העדות, שתים עשרה שנים בלבד, העידה בפניו, וכן על אופן ותוכן עדותה כמו גם על חיזוקים ראייתיים שונים, כפי שעיקרם יפורט להלן: (א) בית המשפט קבע כי לא ניתן לפקפק באמינות דברי המתלוננת, שכן היא שבה וחזרה על תיאור המקרים באופן מפורט וציורי, בקונסטלציות שונות ובתשובות לשאלות מעגליות. כן, הסיק בית המשפט על אמינות דברי המתלוננת אף מהאופן בו היא תיארה את התרחשות האירועים: תיאור עובדתי ובהיר של המעשים בלי שהיא יודעת לכנותם בשמות המקובלים והמוכרים; מהתיאורים הסנסוריים-תחושתיים אותם היא תיארה שחשה בעת ביצוע המעשים (כמו: צמרמורות, טעם מר, מגעיל, כאב); מתיאורי הדינאמיקה בינה ובין המערער בזמן ביצוע העבירות, ומציטוטם של חילופי דברים בינה ובין המערער, מהם עולה בין היתר שיטה של מתן פיתויים או ביטול עונשים כתגמול להיענותה של המתלוננת לדרישותיו. יחד עם זאת, בית המשפט עמד על כך שהמתלוננת לא הצליחה לשחזר ולתאר את כל האירועים שהתרחשו, אשר הפכו לנוהג במהלך חמש השנים, אך ציין כי היא תיארה מספר אירועים ספציפיים, ביניהם את מקרה הפגיעה הראשון והאחרון לצד אירועים נוספים. (ב) בית המשפט קבע כי עדות חוקרת הילדים והתרשמותה מהמתלוננת מהווים חיזוק של ממש לאמיתות הדברים. מסקנתה הכללית של חוקרת הילדים הייתה כי המתלוננת סיפרה על דברים אשר חוותה. חוקרת הילדים ביססה את מסקנתה בין היתר על הפרמטרים הבאים: עדותה של המתלוננת שניתנה במלל חופשי, בפירוט רב ולא מובנה, תיאור חושי וחוויתי, אי העצמה של המעשים, העדר מגמה להפללת המערער, תיאור הדינאמיקה בינה ובין המערער המוכרת בפגיעות מיניות והדינאמיקה בה התנהל הראיון- חשיפה הדרגתית במקביל לרכישת אמון בחוקרת. (ג) בית המשפט קבע כי עדות אם המתלוננת (להלן: האם) הינה אמינה וקבע שיש בה חיזוק ממשי ואימות לגרסת המתלוננת בנקודות רבות וחשובות וכי "דבריה הוסיפו נופך של שכנוע לאמיתות ומהימנות גירסת הקטינה". כך גם מצא בית המשפט כי עדותה של אם חברתה של המתלוננת מאמתת את גרסת המתלוננת ומחזקת את אמיתותה. כן, מצא בית המשפט בחוות הדעת הרפואיות שהובאו כמאמתות את גרסת המתלוננת וכמהוות חיזוק ושכנוע נוסף למהימנותה. לעניין הטענות בדבר אי הדיוקים ואי התאמות בגרסתה של המתלוננת, קבע בית המשפט כי מדובר בעניינים שוליים שאינם משליכים על מהימנות מכלול גרסתה וגרעין האמת הקיים בה. בנוסף, בית המשפט קיבל את הסברה של המתלוננת לעניין העדרם של אזכורים למעשי המערער ביומנה, לפיו נמנעה מלכתוב אודות התרחשות הדברים בשל חששה שאמה תקרא זאת, וכן משום שחששה מהמערער שהורה לה שלא לספר דבר אודות המעשים האמורים. עם זאת, קבע בית המשפט קבע כי לא הוכח בפניו במידה הנדרשת בפלילים כי המערער ביצע במתלוננת מעשי אינוס נוספים על ידי החדרת אצבעותיו או איבר מינו. אומנם, בית המשפט נתן אמון מלא בדברי המתלוננת, אך לעניין זה נקבע כי מעדותה עולה תיאור של הכנה או חששות לכוונה לביצוע מעשים אלו, אך אלה אינם מקימים את התשתית העובדתית הנחוצה לשם הוכחת עבירות האינוס. מנגד, דחה בית המשפט את גרסת המערער אשר טען כי הדברים לא קרו מעולם, וכי מדובר במסע נקמה של האם בו, אשר לשם הוצאתו לפועל, היא בדתה את הדברים והשתמשה במתלוננת לשם כך, וכל זאת על מנת לקבל אישור שהייה במדינת ישראל. בית המשפט קבע כי גרסתו בלתי עקבית, מתחמקת וסותרת את עצמה ולמרות הכחשתו הטוטאלית, לא רק שהוא לא הצליח לשכנע בעמדתו, אלא אף לא הצליח ליצור ספק כלשהו אשר יערער את גרסת המתלוננת. כן, נקבע כי המערער קשר עצמו לחלק מהאירועים ואף אישר את נסיבות התרחשותם של חלק מהמקרים, אשר לגרסת המתלוננת הסתיימו בפגיעות מיניות, ואילו המערער דחה זאת מבלי שנתן כל הסבר סביר להבדל שבין הגרסאות. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי מדובר בעלילה אשר רקמה האם כנגדו. בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח ואף לא נתן הסבר סביר כיצד הצליחה האם לגרום למתלוננת, שהינה קטינה, לספר שוב ושוב בפירוט רב ובחקירות ארוכות ולוחצות את כל פרטי המעשים שיוחסו לו. כן, דחה בית המשפט טענה זאת נוכח התרשמותו מהאופן בו העידה המתלוננת, עדות אשר לא נאמרה בדרך של שינון סיפור מוכתב, כי אם עדות אשר כללה תיאורים חיים, כנים, ספונטאניים, נאיבים, מלאי רגש, מחשבות, ציטוטים והגיגי לב אשר נאמרו בעקביות, אך לא באופן מובנה לאורך כל חקירותיה בפניו ובפני חוקרת הילדים. 4. ביום 30.11.2008 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: צ' גורפינקל, ת' שפירא וש' ברוש) אשר השית על המערער אחת עשרה שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי של שמונה עשר חודשים ופיצוי למתלוננת בסך של 15,000 ש"ח. בעת גזירת הדין הונחו בפני בית המשפט הערכת מסוכנות מינית של המערער ותסקיר נפגעת העבירה. מהערכת המסוכנות עולה כי מסוכנותו המינית של המערער הינה בינונית. מתסקיר נפגעת העבירה עולה בין היתר, כי המתלוננת מתקשה בתפקודה בכל תחומי החיים וחווה את תוצאות הפגיעה בה באופן יום יומי, סובלת מקשיים רגשיים ומסיוטים הרודפים אותה ביום ובלילה. בגזר הדין שב ועמד בית המשפט על חומרתם הרבה של המעשים שנעשו במתלוננת כשהיא ילדה רכה בשנים תוך שהיא טרף קל למאווייו שלוחי הרסן של המערער. עם זאת, בית המשפט הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, העדויות בדבר אופיו הטוב והעדרו של עבר פלילי עד לחשיפת המקרים הללו. כמו כן, הביא בית המשפט בחשבון את ההליך הנוסף שהתנהל כנגד המערער, בגין עבירות אלימות שביצע כנגד האם שבגינן ריצה עשרה חודשי מאסר, ואשר לא נתן מענה על ידי התביעה לטענות הסנגור בדבר נזק ראייתי וחשש לענישה כפולה בשל התנהלות מקבילה של ההליכים. מכאן הערעורים שלפנינו, ע"פ 10163/08 מופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש, ואילו ע"פ 438/10 מופנה כנגד קולת העונש. טענות הצדדים 5. ראשית, המערער בע"פ 10163/10 שב ומעלה בפנינו בקשה להוספת ראיות חדשות. הראיות אותן מבקש המערער להציג בפנינו הינן: שיחת ICQ בין המתלוננת לבין חברתה, בה לטענתו מודה המתלוננת כי המערער לא אנס אותה והכול היה חלק מתוכנית; תצהירים שונים של קרובי משפחת המערער המבקשים להעיד על היחסים בין המערער לאם; תצהיר של מורתה של המתלוננת; עדויותיהם של חברי המתלוננת ומכתבים של משפחת אם המתלוננת המתארים את מצבה הכלכלי הקשה. המערער טוען כי בהעדרן של ראיות אלו נפגעת הגנתו באופן אנוש וכי יש בכוחן של ראיות אלו להביא לזיכויו. לגופו של עניין, טוען המערער כי הרקע לתלונתה של המתלוננת הינו ההתדרדרות ביחסים בינו ובין האם אשר הובילו לכך שהוא דרש ממנה ומהמתלוננת לעזוב באופן מיידי את הבית ומשהן נותרו ללא קורת גג, הן פנו למעון לנשים מוכות, וכדי שתהיה להן סיבה מוצדקת להתקבל אליו, הומצאה התלונה. כן טוען המערער כי בבסיס התלונה עומד אף מניע לנצל את התלונה כאמצעי לקבלת מעמד בישראל. בהמשך לכך, משיג המערער על קביעות המהימנות שהיוו תשתית להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי: (א) לעניין מהימנותה של המתלוננת טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ראה בסתירות השונות המצויות בגרסתה כפוגעות במהימנותה. המערער מפנה בין היתר: לסתירות בגרסאותיה שניתנו בפני חוקרת הילדים בשאלה האם המערער ביצע בה מעשי סדום; שוני בגרסתה בתיאור רגע החשיפה של הפרשה בפני חוקרת הילדים ובפני בית המשפט, ואף שוני בתיאור מעמד זה בין עדותה של המתלוננת לעדותה של אמה וחברתה שנכחה במעמד וסתירות בגרסת המתלוננת בנוגע למקרה בו ראתה אמה את המערער נוגע בה בחזה. עוד לעניין מהימנותה של המתלוננת מפנה המערער לעדותה של חברתה לפיה היא ילדה שאוהבת לשקר, להעדרו של אזכור או תיעוד למעשי המערער ביומני המתלוננת, בייחוד נוכח העובדה שהמתלוננת כתבה ביומן אודות פרטים אישיים אחרים, לכך שמעדויות המתלוננת עולה כי המערער דאג לה, שיחק עימה והסב לה כיף והנאה. כמו כן, מפנה המערער לעובדה שלמעט המתלוננת ואמה, לא ראה אף אחד את הסימנים והחבלות אשר נגרמו לה כתוצאה ממעשיו האלימים של המערער בה, ולעובדה שבערב בו חשפה המתלוננת בפני אמה את המעשים החמורים אותם ביצע בה המערער, היא התקשרה אליו ובקשה ממנו שיתפייס עם אמה. כן טוען המערער, כי העובדה שערב מתן עדותה של המתלוננת בבית המשפט היא יצרה קשר עם חוקרת הילדים והחליטה לחשוף מעשים נוספים וחמורים אותם לכאורה הוא ביצע בה, מעוררת תמיהות. לדידו, כל תכליתה של היזכרות זו נועדה להעצים את החשדות המיוחסים לו ובכך להביא להימשכותו של המשפט ודחיית גירושן של השתיים מהארץ. כמו כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט משלא ראה בכבישת עדותה של המתלוננת במשך חמש השנים כמו גם בכבישה החלקית ובחשיפה ההדרגתית בפני חוקרת הילדים, כפוגעות במהימנותה. לטענתו, המתלוננת לא סיפקה כל הסבר סביר ומעוגן הן לכבישת עדותה והן לחשיפתה. על כן סובר המערער, כי כשם שבית המשפט זיכה אותו מחלק מהאישומים בביצוע מעשי אינוס שיוחסו לו, כך היה מקום לזכותו מיתר האישומים, בייחוד כאשר תיאורי המתלוננת בדבר אופן התרחשות הדברים הינם שטחיים וכלליים והאופן בו היא טוענת שהתרחשו המעשים אינו מתיישב עם ההיגיון והשכל הישר. (ב) כמו כן, משיג המערער על החיזוק הראייתי שמצא בית המשפט לגרסת המתלוננת בעדויותיהם של אמה, חברתה ואמה של החברה. לעניין מהימנותה של אם המתלוננת, טוען המערער כי גרסתה הינה גרסה כבושה, רצופת סתירות, שאינה עקבית ומהימנה ואף אין בתוכנה משום חיזוק לגרסת המתלוננת. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט משדחה את חוות הדעת הרפואית שהובאה מטעמו והעדיף על פניה את אלו שהובאו על ידי התביעה וראה בהן כמהוות חיזוק לגרסת המתלוננת. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט משנזקק לעדות חוקרת הילדים, אימץ את התרשמותה השגויה והתבסס עליה בהכרעת דינו, שעה שהמתלוננת העידה בעצמה בפני בית המשפט. כמו כן, טוען המערער כי מחדלי חקירה פגעו פגיעה קשה ביכולתו להוכיח את חפותו. בין המחדלים עליהם מצביע המערער: העובדה שאם המתלוננת לא נחקרה על מעשי האלימות שהיא עצמה ביצעה במתלוננת, למרות שנמצא להם תיעוד מפורש ביומנה של המתלוננת; חברותיה של המתלוננת, אשר היא בעצמה העידה כי הן חברות טובות וקרובות, לא נחקרו, וכך גם לא נחקרה יועצת בית הספר, אשר בשיחה טלפונית מסרה לחוקרים כי מעולם המתלוננת לא התלוננה בפניה על כך שהיא חשופה למעשי אלימות. אשר על כן, טוען המערער כי יש במכלול טענות אלו כדי לעורר ספק סביר בהרשעתו. במסגרת זאת מבקש המערער להסתמך על ע"פ 1929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.3.2009) בו זוכה המערער בתיק זה מחמת הספק, למרות שבית המשפט המחוזי מצא את עדות המתלוננת כמהימנה. לשיטת המערער, יש דמיון רב בין המקרים וכי כל אותם הטיעונים אותם העלה מהווים אינדיקציות לקיומו של ספק סביר בהרשעתו. לחלופין, טוען המערער כנגד חומרת העונש שנגזר עליו, החורג לטענתו מרף הענישה המקובל. בנוסף טוען המערער, כי בעת גזירת העונש לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, היותו אדם אהוב ונורמטיבי, ללא עבר פלילי טרם חשיפת פרשה זאת ולעובדה שהוגש נגדו כתב אישום נפרד בגין עבירות האלימות כנגד האם וישנו חשש לענישה כפולה. המערער אף משיג על ממצאי הערכת המסוכנות ותסקיר נפגעת העבירה שהיו מונחים בפני בית המשפט בעת גזירת הדין. לעניין הפיצוי, טוען המערער כי אין לו את היכולת הכלכלית לעמוד בסכום הפיצוי שנפסק למתלוננת. 6. מנגד, סומכת המשיבה בע"פ 10163/10 (להלן: המשיבה) את ידיה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. ראשית כל, המשיבה מתנגדת לבקשה להבאת ראיות חדשות, מאחר ולטענתה הבקשה אינה עומדת אחר התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה להחלת סעיף 212 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. שכן, למערער הייתה אפשרות להביא את הראיות האמורות בפני הערכאה הדיונית. יתרה מכך, אף אם יובאו ראיות אלו, הרי שאין בכוחן לשנות את הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין. כן טוענת המשיבה, כי הבקשה להבאת ראיות חדשות נסמכת על טענה של כשל בייצוג. אולם, בכדי שיוכל המערער ליהנות מטענה זו עליו להראות כי אלמלא נגרם הכשל, הייתה תוצאת ההליך שונה. כמו כן, היה עליו לצרף את התייחסותו של עורך הדין שלגביו נטען הכשל, וכל אלו המערער לא עשה. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי עיקרן של טענות המערער מכוונות כנגד ממצאי מהימנות ועובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אשר במקרה דנן אין הצדקה להתערב בהם. לעניין הסתירות בגרסת המתלוננת להן מפנה המערער, טוענת המשיבה, כי לא מדובר בסתירות מהותיות אשר יש בהן לפגוע במהימנותה. באשר לאופן בו חשפה המתלוננת את מעשי המערער, בדרך של חשיפה ההדרגתית, מאמצת המשיבה את קביעת בית המשפט כי אין לראות בכך גרסה כבושה, זאת לאור נסיבות התרחשות המעשים והסבריה המספקים לכך של המתלוננת. כך, גם דוחה המשיבה את טענת המערער כי יצירת הקשר של המתלוננת עם המערער בערב בו נחשפה הפרשה פוגעת במהימנותה. המשיבה מפנה לטענת המתלוננת לפיה היא רצתה למנוע את הפרידה בשל הקושי שלה להיפרד מהכלבה, לשיטת המשיבה כאשר מדובר בקורבן עבירת מין ובייחוד בקורבן צעיר אין לבחון את מעשיו על פי תבונתו של אדם בגיר. בנוסף, דוחה המשיבה את טענת המערער לפיה עדותה של חברת המתלוננת כי היא "אוהבת לשקר" מערערת את אמינותה, שכן בית המשפט קבע כי עדות החברה לעניין זה אינה רצינית, לעומת זאת טוענת המשיבה, ניתן ללמוד אף מדברי המערער עצמו כי המתלוננת אינה שקרנית, כמו גם מעדותה של אמה. כן המשיבה דוחה אף את טענות המערער המבקשות לפגום במהימנותה של אם המתלוננת, לטענתה, בעדותה של אם המתלוננת ניתן למצוא חיזוקים לנסיבות הכלליות של התרחשות המקרים כמו גם למקרים ספציפיים. המשיבה מציינת כי האם שיתפה פעולה עם החקירה גם שזו עסקה בנושאים אינטימיים וקשים וחשפה את עצמה לסיכון להפללה. בנוגע לסתירות שנתגלעו בעדותה, טוענת המשיבה כי הן שוליות, והאם תיקנה עצמה לגביהן בעדותה בפני בית המשפט. כמו כן, טוענת המשיבה כי אין מקום לזיכויו של המערער מכל עבירות המין המיוחסות לו, כשם שזוכה מחלק מעבירות האינוס, שכן בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת מקימה לגביהן את היסוד העובדתי. לעניין החיזוק לגרסת המתלוננת, אשר מצא בית המשפט בעדויותיהן של אמה, חברתה וחוקרת הילדים, טוענת המשיבה, כי קביעות אלו הינן מפורטות, ומנומקות היטב ועונות על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לחיזוק ראייתי. כן טוענת המשיבה, תוך הפניה לפסיקתו של בית משפט זה, כי בית המשפט המחוזי היה רשאי להסתמך על עדות חוקרת הילדים למרות שאף המתלוננת הקטינה העידה בעצמה בפני בית המשפט. באשר לחיזוק אשר מצא בית המשפט בחוות הדעת הרפואיות שהונחו בפניו מטעם התביעה (ד"ר היס וד"ר ספיר), תוך דחיית חוות הדעת מטעם ההגנה (ד"ר קוגל), טוענת המשיבה כי בצדק דחה בית המשפט את חוות דעתו זו שלא הייתה מבוססת דיה לפיה הסיכוי להעדר ממצאים לאחר התעללות מינית ממושכת הינו אפסי. כמו כן טוענת המשיבה, כי מחדלי החקירה להם טוען המערער, לא הסבו לו נזק ראייתי ממשי אשר הביאו לקיפוח הגנתו. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי אי זימונה של אם המתלוננת לחקירה על עבירות אלימות, אשר לכאורה ביצעה, אינה מהווה כלל מחדל חקירתי, וכי ההסבר של החוקרים לכך מצדיק את ההימנעות מהחקירה הנוספת של האם. במסגרת ע"פ 438/09 טוענת המשיבה (בו היא המערערת) כנגד קולת העונש שהושת על המערער (והמשיב בערעור זה). לטענתה העונש חורג באופן משמעותי מרף הענישה הקיים בעבירות אלו. לשיטתה, עונש של אחת עשרה שנות מאסר אינו עונש קל, אך במקרה זה אינו ראוי, נוכח העבירות הרבות שביצע המערער וחומרתן ובשים לב לעונשים הקבועים בחוק לעבירות אלו. כן טוענת המשיבה, כי העונש שנגזר על המערער אינו משקף בצורה ראויה שיקולי גמול והרתעת היחיד והרבים, לעניין זה מפנה המשיבה לממצאי הערכת המסוכנות ולנסיבות חייו הנוכחיות של המערער. כמו כן, לטענת המשיבה בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי המערער ביצע מעשי סדום במתלוננת במספר אירועים ספציפיים, ובנוסף להם, נקבע כי הוכח שהמערער ביצע מעשי סדום אף במקרים רבים אחרים לאורך השנים. לטענת המערערת בגזר הדין הביא בית המשפט בחשבון רק את אותם המקרים הספציפיים ולא את המקרים הרבים הנוספים. בנוסף, טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט משהקל בעונשו של המערער לאור "הנזק הראייתי" והחשש לענישה כפולה עקב הרשעתו בעבירות אלימות כנגד אמה של המתלוננת (ת"פ 3253/06). לטענתה, לא נגרם כל נזק ראייתי ואין יסוד לחשש לענישה כפולה, שכן העבירות בהן הורשע המערער בהליך האמור בוצעו כנגד האם ולא כנגד המתלוננת עצמה. עוד טוענת המשיבה, כי שגה בית המשפט משניכה מעונשו של המערער את ימי מעצרו מיום 1.8.2006 ועד 15.4.2007 זאת מכיוון שימי מעצר אלו כבר נוכו במסגרת גזר הדין בת"פ 3253/06. אשר על כן מבקשת המשיבה שנתערב בעונש ונחמיר אותו במידה ניכרת. דיון בקשה להוספת ראיות 7. כידוע, ככלל הגשת ראיות במסגרת הערעור הינה חריג לכלל הקובע כי בעלי דין יציגו את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד. בית המשפט של הערעור רשאי להתיר הבאת ראיות נוספות, או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות אם הוא סבור כי הדבר דרוש לשם "עשיית צדק" כפי שקובע סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: גביית ראיות 211. בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה. (ההדגשה הוספה - ס' ג''). "עשיית צדק" פורשה בפסיקה כ"כמתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 289, 296 (1997), (להלן: פרשת פופר)). במסגרת זאת, עיקר השיקולים אותם על בית המשפט הדן בערעור להביא בחשבון הם: ראשית, האם יכול היה המבקש להשיג ולהגיש את הראיות הנידונות בעת קיום ההליך בפני הערכאה הדיונית. שנית, האינטרס בסופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות שהגשתן מתבקשת, והסיכוי כי הבאתן תביא לשינוי תוצאת המשפט. (ראו למשל: דברי בפס' 8 בע"פ 10898/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 15.4.2008); ע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל, פס' 31, (טרם פורסם: 13.6.2007); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 257 (2001)). לטעמי, בחינת הבקשה לאור השיקולים האמורים מביאה לתוצאה כי אין לאפשר את קבלת הראיות במסגרת הליך זה. בנוגע לשיחת ה-ICQ, ממנה עולה לטענת המערער כי המתלוננת לכאורה מודה כי בדתה את הדברים, אציין כי מהבקשה עצמה כמו גם מתגובת המשיבה, עולה כי כנגד חברתה של המתלוננת הוגשה תלונה במשטרה בגין איום והטרדת עד בשל תוכן השיחה, ואין כאן המקום להידרש לנפקות הראיה בנסיבות אלו, מאחר שאין בה כשלעצמה חיזוק לגרסת המערער, שכן לכל אורך השיחה המתלוננת עומדת על כך כי המערער ביצע בה את המיוחס לו, ושאינה משקרת וכל זאת למרות לחציה של החברה שתחזור בה מתלונתה. כמו כן, איני מוצא מקום להיעתר לבקשת המערער להגיש את יתר התצהירים, העדויות והמכתבים אותם הוא מבקש להגיש. ראשית, משום שלא ניתן כל נימוק משכנע, מדוע אלו לא הוגשו במסגרת הליך שמיעת הראיות, שכן לא מדובר בראיות חדשות, טענות או נסיבות שלא היו ידועות או שלא הועלו בפני הערכאה הדיונית. יתרה מכך, אחד מן התצהירים הינו של עדה אשר הופיעה כעדת אופי במסגרת הטעונים לעונש (עמ' 544 לפרוטוקול). כן, מפרוטוקול הדיון ניתן ללמוד כי המכתבים המעידים על מצבה הכלכלי הקשה של משפחת אם המתלוננת, היו מצויים בידי באת כוחו, היא אף חקרה את אם המתלוננת על תוכנם ובחרה שלא להגישם לבית המשפט (עמ' 229 לפרוטוקול). כמו כן, עולה מפרוטוקול הדיון כי בנוגע לעדות נוספת, אותה מבקש המערער להגיש, באת כוח המערער התלבטה האם בכלל להעיד את עד זה וכך אמרה: "יש לי פה עוד עד שהבאתי אותו ודאגתי שהוא יגיע... אני רוצה לשקול שוב אם אני רוצה להעיד אותו" (עמ' 475 לפרוטוקול). כך גם לגבי יתר הפריטים לא ניתן הסבר, מדוע נבצר מן המערער להביאם במסגרת ההליך הדיוני. המערער מצביע על חילופי הייצוג שנכפו עליו כגורם לפגיעה בהגנתו. אולם, מפרוטוקול הדיון מיום 4.7.2007 עולה כי באת כוחו של המערער דאז עו"ד ברקו אומרת כי נחוצה לפרשת ההגנה עוד ישיבת הוכחות אחת: "אני מצהירה לפרוטוקול בפעם הראשונה היום שב-6/9 תסתיים פרשת ההגנה". לאחר דיון זה אומנם נבצר מעו"ד ברקו להמשיך ולייצג והחליפה עו"ד סנאנס, אך ניתן לו פרק זמן סביר ללמוד את התיק והוא יכול היה לזמן עדים נוספים, משלא נעשה כן, אין לאפשר להליך במסגרת הערעור לשמש כמקצה שיפורים להליך הדיוני. שנית, אף מכוח עקרון סופיות הדיון נגזרת מסקנה זו, שכן "אין זה ראוי כי ערכאת ערעור תרחיב את גדר המחלוקת שבין הצדדים ותפתח את המשפט מחדש על-ידי קבלת ראיות חדשות" (פרשת פופר, עמ' 297). כאמור, ניתן למערער יומו בפני הערכאה הדיונית להביא את כל אותן הראיות המצויות להגנתו, משלא הציג המערער הסבר מניח את הדעת לכך שלא הובאו אותן הראיות, מפאת עקרון סופיות הדיון אין מקום לשוב ולנהל הליך שמיעת ראיות נוסף. שלישית, נראה כי אין בכוחן של הראיות הנדונות לשנות את הממצאים והמסקנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. וכבר נקבע כי השיקול בדבר טיבן ומהותן של הראיות הינו השיקול המרכזי (ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פס' 14, (טרם פורסם, 17.1.2008)). בראיות האמורות אין כדי לשפוך אור חדש על המסקנות שנקבעו בפסק הדין ואינן בעלות משקל סגולי אשר בכוחו לשנות את תוצאת המשפט. בשולי דברים אלו אוסיף, כי מבין שורות הבקשה עולה טענה בדבר כשל בייצוגו של המערער בפני בית המשפט המחוזי, אשר מצדיק את הבאת הראיות במסגרת הליך הערעור. אולם, כבר עמד על כך בית משפט זה לא אחת, כי טענות בדבר כשל בייצוג יבחנו בזהירות רבה. על הסנגור הטוען זאת מוטל נטל שכנוע כבד מאוד, שכן מדובר בחוכמה שלאחר מעשה (ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 27 לפסק הדין (טרם פורסם, 6.4.2009). בענייננו, לא מצאתי מקום לבחון ולהידרש לטענה זו, שעה שלא צורפה תגובת הסנגור הקודם אשר בכוחה ללמדנו האם יש בטענות אלו ממש (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, פס' 10 לפסק הדין (לא פורסם, 22.11.2005)). ערעור על הכרעת הדין ממצאי עובדה, מהימנות ועדות של קורבן עבירת מין 8. עיקר טענות המערער מכוונות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות אותם קבע בית המשפט המחוזי באשר לעדויותיהם של המתלוננת והמערער. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983) ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). הרציונאל העומד בבסיס צמצום ההתערבות בממצאי עובדה והמהימנות, הוא שלערכאה הדיונית עדיפות ברורה על פני ערכאת הערעור, שכן זו הראשונה מתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם ועל כן בכוחה לתור אחר אותות אמת בעדותם (בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009)) וכך נאמר בעניין זה בע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פס' 14 לפסק הדין (טרם פורסם, 16.1.2006): "הלכה זו מקורה אינו פרוצדוראלי או טכני גרידא. זהו מנגנון שנועד לסייע לבית-המשפט לרדת אל חקר האמת, ובבסיסו מונחת התפישה כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם .... כמובן, אין בדברים אלה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם היא תעשה זאת רק בנסיבות יוצאות-דופן, בהן נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים". 9. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קורבן עבירות מין. אופיה של העבירה ופולשנותה עשויים להשפיע על אופן מתן העדות וממילא על חשיבותה של ההתרשמות הישירה מן העדויות, שכן במקרה זה "מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 22.1.2004)). בנוסף, פעמים רבות עבירות אלו מבוצעות הרחק מעיני כל, ללא עדים ובחדרי חדרים ובית המשפט נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות, בסיטואציה זו להתרשמותו של בית המשפט מן העדויות משנה חשיבות, כפי שנאמר בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 33 לפסק הדין (טרם פורסם, 18.11.2009): "לעבירות אלה, במרבים המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של "גרסה מול גרסה" הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת". 10. בענייננו, איני מוצא טעם בטענות המערער המצדיק את התערבותנו בממצאים ובמסקנות שקבע בית המשפט המחוזי. הסתירות להן טוען המערער אינן סתירות מהותיות, היורדות לשורש העניין. כבר עמד בית משפט זה על חשיבותה של ההבחנה בין סתירות מהותיות לאלו המצויות בשולי הדברים, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. אין לצפות מהמתלוננת שתזכור את פרטי הארועים הטראומתיים לפרטי פרטיהם כאילו היא תעדה אותם בזמן אמת ועל כן, "השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)) בחינת מכלול עדותה של המתלוננת, מעלה תמונה ברורה של האופן בו התרחשו הדברים, על גרעין זה חוזרת המתלוננת לאורך כל חקירותיה, הן בפני חוקרת הילדים והן בפני בית המשפט. מהן ניתן ללמוד על שיטה ברורה בה ביצע המערער מעשים מיניים במתלוננת בתמורה למתנות שונות או לביטול עונשים שהטיל עליה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שעדותה של המתלוננת ניתנה באופן מפורט, קולח, אסוציאטיבי, תוך שהיא מאזכרת פרטים ונסיבות ספציפיות, יחד עם תיאורים חושיים, כמו גם תיאורי התנוחות וציטוטים בגוף ראשון של חילופי דברים בינה ובין המערער במהלך מעשיו בה, או אשר הובילו למעשים הללו. אשר על כן, אין ממש בטענת המערער כי עדותה של המתלוננת הינה שטחית וכללית. אומנם, המתלוננת לא הצליחה לשחזר את כל המקרים בהם המערער פגע בה, ולעיתים היא התקשתה להבחין ביניהם, אך בנסיבות בהן מדובר במסכת פגיעות מתמשכת, בילדה קטנה לאורך שנים רבות, אין בכך בכדי לפגוע במהימנות עדותה, בייחוד לנוכח העובדה שהיא הצליחה לשחזר ולתאר מספר מקרים ספציפיים ולבדלם ממסכת הפגיעות הכוללת. 11. לעניין טענת המערער כי אם המתלוננת היא שבדתה את סיפור הדברים וכי מדובר בעלילה שרקמו השתיים כנגדו, אמר בית המשפט המחוזי: "יש להדגיש כי אין מדובר בתיאורים מובנים החוזרים על עצמם כמי שמשנן סיפור. אין מדובר בתיאורים טכניים ממוקדים ללא מעורבות רגשית, שסופרו על ידי מי שקפאו שד. אלו הם, כפי שעולה אפילו מתמצית הדברים שהובאו לעיל, תיאורים חיים, כנים, ספונטאניים, נאיביים, מלאי רגש, מחשבות והגיגי-לב, אשר לא יעלה על הדעת כי "הוחדרו" למוחה ולפיה של הקטינה כך שייאמרו בעקביות (אך לא באופן מובנה) באותה מידה של אמינות, אותנטיות ומהימנות לאורך חמש חקירות ועדות לא-קלה בבית-המשפט". (ההדגשה הוספה - ס' ג''). וכפי שכבר עמד על כך בית המשפט המחוזי, כי לו היה כל רצונה של האם באשרת שהייה, הרי שהיא יכלה להבליג על מעשיו של המערער, להמשיך ולחיות עמו תוך התקדמות בהליכי קבלת האזרחות מול משרד הפנים בהם החלה. ואילו בחירתה לעזוב את הבית ולהגיש כנגד המערער תלונה במשטרה, אינה מתיישבת עם טענת העלילה לה טוען המערער. 12. בבית המשפט המחוזי הוגש כראיה אף יומנה האישי של המתלוננת, לטענת המערער העדרו של תיעוד או אזכור למעשיו ביומנה יש בו כדי לפגוע במהימנות גרסתה, בייחוד נוכח העובדה שהמתלוננת בחרה להעלות על הכתב סיטואציות קשות אחרות, ואף עניין אותו הייתה מעוניינת להסתיר מאמה. אכן בית משפט זה הכיר בערכו של יומן אישי כמסמך ראייתי, ועל כן על העדרו של התיעוד לעורר תמיהה הדורשת בדיקה. בית המשפט המחוזי נדרש לכך ומצא כי הסבריה של המתלוננת הינם סבירים והגיוניים, לפיהם היא נמנעה מלרשום ביומנה אודות המעשים בשל חששה שאמה תעיין ביומן ותגלה את מעשי המערער, אשר הוא שב והורה לה שלא לחשוף אותם ובייחוד לא בפני אמה. בנסיבות אלו איני מוצא בטענת המערער טעם להתערב בקביעה זו. כבישת עדות של קורבן לעבירת מין 13. לטענת המערער, כבישת עדותה של המתלוננת לאורך כל השנים, כמו גם כבישתה החלקית לאורך חקירתה, פוגעות במהימנות גרסתה. אומנם, ישנם מקרים בהם כבישת עדות עשויה להביא לפגיעה באמינותה. עם זאת, טענה זאת כשלעצמה אינה בהכרח מביאה לפגיעה במהימנות, כאשר ניתן הסבר סביר ומתקבל על הדעת לשיהוי שבהגשת התלונה. יתרה מכך, כבישת עדויותיהם של קורבנות עבירות מין, הינה תופעה מוכרת ושכיחה (ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 18.4.2007)) שכן רגשות כמו פחד, חשש מחוסר אמון של הסביבה, בושה ומבוכה עשויים למנוע מקורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה. בע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 18.4.2007) עמד בית המשפט על המורכבות הנוספת בהגשת התלונה כאשר מדובר בעבירות מין המתבצעות בקטין בתוך המשפחה: "כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר אירע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה. ממד נוסף נלווה לכך כאשר קורבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על-מנת להתמודד כנגד הפוגע וחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר. לעתים קרובות הוא גם אינו מודע לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לו עזרה ולחלצו ממעגל האימה שבו הוא שרוי. הנסיבות המביאות קטין, קורבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות, ולרוב הן אינן מונחות על-פי היגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר". (ההדגשה הוספה - ס' ג''). נדמה שדי בדברים אלו בכדי לדחות את טענת המערער לעניין כבישת העדות, אולם אוסיף כי בנוסף לפגיעות המיניות הייתה המתלוננת חשופה למעשי אלימות של המערער כלפיה. ברי הוא, כי בנסיבות אלו אין בכבישת העדות בשל חששה של המתלוננת מפני המערער, ובשל הרצון למנוע צער מאמה, כדי לפגוע במהימנותה. כך גם אין לראות בחשיפה ההדרגתית של מעשי המערער בפני חוקרת הילדים ככבישת עדות, שכן דינאמיקה של חשיפה הדרגתית של מסכת אירועים ופגיעות כה קשה, הינה דינאמיקה אופיינית ומוכרת בקרב קורבנות לעבירות מין (ע"פ 7843/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.6.2006); ע"פ 7874/04 חסיד נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 16.2.2005)). ראיות חיזוק 14. סעיף 54(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כי ניתן לבסס הרשעה בביצוע עבירות מין על פי עדות יחידה של הנפגע ובלבד שינתנו הנימוקים לכך. עם זאת, סעיף 55(ב) לפקודת הראיות קובע חריג להוראה זאת, לפיו הרשעה על פי עדות יחידה של קטין מתחת לגיל האחריות הפלילית, היינו שתים עשרה שנים, מצריכה "דבר לחיזוקה" בחומר הראיות. על טיבה של דרישת החיזוק עמד בית משפט זה לא אחת וקבע כי "דרישת החיזוק באה לידי סיפוקה, אם החיזוק מוסיף נופך אמת לאימרת העד, ואין צורך כי "יסבך" את הנאשם במעשה העבירה" (ע"פ 241/87 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד מב(1) 743, 746 (1988)). במקרה שבפנינו בעת מתן העדות גילה של המתלוננת עמד על שתים עשרה שנים וחודש, כך שהיה ניתן להרשיע את המערער על סמך עדותה בלבד. עם זאת, מצא בית המשפט המחוזי בחומר הראיות חיזוקים לגרסת המתלוננת. 15. רובן של טענות המערער במישור זה כורכות עימן טענות המכוונות כנגד ממצאי המהימנות, אשר כאמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהם. באשר לטענתו כי הראיות בהן מצא בית המשפט חיזוקים לעדות המתלוננת אינן תומכות בעדותה כי אם מפריכות אותה איני מוצא בה ממש. בית המשפט מצא את עדותה של האם כמחזקת ומאמתת את הנסיבות הכלליות אותן תיארה המתלוננת. כן, נמצא חיזוק ואימות בעדות האם ועדותה של חברת המתלוננת למעשי האלימות שביצע בה המערער, וכך גם נמצא חיזוק לעדותה כי סירבה להישאר לבדה עם המערער בבית, בשל חששה ממנו, וכך אומרת האם בעדותה: "היא רצתה כל הזמן ללכת החוצה. שעבדתי נגיד בשבת אז היא הייתה אומרת אמא, אני לא רוצה להישאר פה. אני לא רוצה להישאר פה. אני אמרתי למה? למה לא רוצה להישאר בבית?" (עמ' 157 לפרווטקול). וכך אומרת החברה בעדותה: "ת: ... לא רצתה להישאר אתו, חשבתי שזה בגלל שזה לא אבא שלה אז בגלל זה... ש: אז מה היא אמרה לך שמה, שהיא לא רוצה מה? ת: שהיא לא רוצה להישאר איתו בבית". (עמ' 306 לפרוטוקול). תמונה דומה עולה גם מעדות אם החברה: "הייתה בורחת מהבוקר והייתה נשארת אצלי עד שאמא שלה... האמא הייתה לוקחת אותה". (עמ' 328 לפרוטוקול). כך גם בצדק מצא בית המשפט חיזוק בעדות האם לגרסת המתלוננת בנוגע למעשה האינוס שביצע בה המערער, באמצעות החדרת אצבעותיו לאיבר מינה, אשר גרם לה לדימום שהחתים את תחתוניה, כך העידה בין היתר המתלוננת בפני בית המשפט בעניין זה: "ת: הוא עשה לי בפעם הזה, בפעם הראשונה כאלו חזק, ואז יצא לי דם אחרי כמה זמן כשהלכתי לשירותים. ואז לא אמרתי לאף אחד את זה. אני פשוט הייתי, אני ידעתי שאי אפשר להוציא בכביסה. ואמא שלי אני יודעת שהיא תבין שזה דם. אז היא תשאל אותי מאיפה זה. אז הייתי מנקה אותם, כן. זה לא תמיד היה יוצא. .... ש: אז את אומרת שהדימום הזה היה כשהיית בת 10? ת: כן. ואמא שלי חשבה שזה מחזור. ש: ואז? ת: ואני לא רציתי להגיד לה שזה בגללו, אז אמרתי שזה מחזור. יכול להיות שזה מחזור" (עמ' 16-17 לפרוטוקול). וכך אמרה האם בחקירתה הנגדית בעניין זה: "ש: כמה פעמים ראית את התחתונים של הילדה מוכתמים בדם? ת: פעם אחת. ..... ש: בת כמה היא הייתה? ת: 10. שאלת אותה אם היא קבלה מחזור? ת: כן. ש: מה היא אמרה? ת: כן, זה יצא לי. ככה יצא לי. חשבתי שזה מחזור". (עמ' 199 לפרוטוקול). אשר על כן, מן המעט שהובא לעיל, נראה כי בצדק מצא בית המשפט בעדויות הללו כמאמתות ומחזקות את דברי המתלוננת. 16. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משנזקק והסתמך על עדותה של חוקרת הילדים וקבע כי היא מהווה חיזוק ואימות לעדותה של המתלוננת, שעה שהמתלוננת העידה בפניו בעצמה. דין הטענה להדחות, שכן סוגיה זו כבר הוכרעה על ידי בית משפט זה וכך אמרתי בע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 29.11.2007): "אין מן הנמנע להסתמך על הערכת מהימנותו של מתלונן על ידי חוקרת ילדים אף אם העיד הוא בבית המשפט. התרשמותו של חוקר ילדים מעדותו של הילד היא ראיה קבילה אשר בית המשפט רשאי להביא אותה בחשבון על מנת לקבוע את מהימנות העדות. גישה זו אינה חדשה עמנו". 17. המערער אף טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמו (ד"ר קוגל), וקיבל את זו שהוצגה על ידי הרופאים מטעם התביעה. איני מוצא מקום להיכנס לעובי הקורה של מחלוקת זו, שכן הרופאים השונים נחקרו ארוכות בפני בית המשפט, הוגשו מסמכים, ממצאים ומאמרים שונים, ועל סמך כל אלו קבע בית המשפט בהכרעת דינו, כי טענתו של המומחה מטעם המערער, לפיה הסיכוי שלאחר פגיעה מינית מתמשכת לא ימצאו ממצאים בפי הטבעת הוא מזערי, הינה בגדר השערה בלבד, אשר לא הולמת את נסיבות המקרה שבפנינו ולא בוססה על מחקרים מתאימים. כך אמר בית המשפט בעניין זה: "הספקות שהעלה הד"ר קוגל אינם ישימים לנתוני הבסיס שבפנינו, ומהווים הם רק השערה שאין מאחוריה חיזוק מוכח, אלא אולי להפך". משבחנתי את טענות המערער בעניין זה, לא מצאתי בהם טעם המקים עילה להתערבות בקביעתו המבוססת של בית המשפט בעניין זה. מחדלי חקירה 18. לטענת המערער מחדלים בחקירת הפרשה הסבו לו נזק, ופגעו בהגנתו. אכן, מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981)). עם זאת, עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה להביא לזיכויו של נאשם. אלא, בית המשפט ייתן דעתו לשאלה האם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו (ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק הדין (23.6.2010); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009)). בענייננו המחדלים להם טוען המערער אינם מחדלים מהותיים היורדים לשורש העניין העולים כדי ביסוס ספק סביר באשמתו (ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 3.9.2009). לחובת המערער עומדת תשתית ראייתית חזקה, אי לכך אין במחדלים אלו כדי לפטור את המערער מן המעשים אשר הוכח מעל לספק סביר כי ביצע. ספק סביר 19. לטענת המערער מכלול הטענות שנידונו לעיל מעלות ספק סביר באשמתו. לעניין זה הפנה המערער לפרשת ע"פ 1929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.3.2009) (להלן: פרשת פלוני). בו זוכה המערער בעניין זה מחמת הספק. לטענתו קיים דמיון רב בין המקרים, המצדיק תוצאה דומה. במסגרת הדיון הפנה המערער לדברי בפרשת פלוני: "בדומה לחברי השופט לוי, בעשותי כן אין כדי להטיל ספק במהימנותה של המתלוננת או כדי לקבוע דבר כנגד אמיתות גרסתה. עדותה של המתלוננת זכתה לאמון בית המשפט המחוזי, אשר ציין כי זו נמסרה בכנות, בגילוי לב ובאריכות. אלא שחרף זאת, לא ניתן למחות את קיומו של ספק מהותי בדבר אשמתו של המערער". לשיטת בא כוח המערער, אף ניתן אמון בדברי המתלוננת, הרי שקיימות אינדיקציות רבות אשר בכוחן להעלות ספק בהרשעתו. 20. אולם, אין בסיס לטענת המערער כי נסיבות המקרים דומות, למעט העובדה כי שני המקרים עוסקים בפגיעה מינית של מתלוננת קטינה על ידי בן זוגה של אמה. בפרשת פלוני לה מפנה המערער, הציג המערער (בע"פ 1929/06) גרסה עקבית וברורה המרחיקה אותו מכל קשר אינטימי עם המתלוננת ואף מצא לכך תימוכין ראייתיים. בנוסף, בעדותה של המתלוננת נמצאו תהיות ותמיהות שלא ניתן להן הסבר מספק ואף לא הובאה כל ראיה חיצונית לחיזוק גרסתה. אך לא כך בענייננו. המערער לא הציג גרסה עקבית וסדורה מלבד הטענה כי מדובר בשקר ועלילה, ללא כל ביסוס ראייתי לכך. כמו כן, הוא לא סיפק כל תשובות ענייניות לנטען כנגדו. כאשר מנגד, גרסתה של המתלוננת ניתנה בפירוט רב, באופן קולח, כאשר היא מעגנת אותה בנסיבות שונות של זמן ומקום, ומן הדברים ניתן ללמוד על שיטה והתנהלות קבועה של המעשים, וכל זאת נוסף להוכחתן של ראיות חיזוק שונות. כבר עמד בית משפט זה פעמים רבות על מהותו של הספק הסביר ונקבע כי: "על הספק הסביר להיות רציני, הגיוני, ובעל אחיזה מעשית במציאות. לא כל השערה או אפשרות רחוקה יקימו ספק שיש בו כדי להצדיק פטור מאחריות" (ע"פ 6295/05 ועקנין נ' מדינת ישראל, פס' 48 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (טרם פורסם, 25.1.2007)). משבחנתי לעיל את טענותיו השונות של המערער לא מצאתי מקום לקבלן ואף אין בהן כדי לעורר ספק סביר בהרשעתו. 21. לסיכום האמור, איני מוצא מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. וכמפורט לעיל אף דינן של יתר טענות המערער בנוגע להכרעת הדין להידחות. הערעורים על גזר הדין 22. מצויים בפנינו הן ערעור על חומרת העונש והן ערעורה של המדינה על קולתו. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). יתרה מכך, בחינת גזר דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון בגוזרו את העונש את כל אותן הנסיבות לקולה להן טוען המערער. כמו כן, טוען המערער כי סטה בית המשפט בעונשו לחומרה מן המקובל בעבירות אלו, ואילו לטענת המשיבה סטה בית המשפט לקולה. במקרה שבפנינו בודאי שלא מצאתי סטייה לחומרה המצדיקה את התערבותנו. ומאידך, לא מצאתי סטייה לקולה המצדיקה את החריגה מן הכלל הנהוג לפנינו כי אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין (ע"פ 304/85 תורג'מאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 74, 77 (1985)). בתוך כך, איני מוצא מקום להפחית מרכיב הפיצוי שנגזר על המערער אשר בודאי אין בו כדי להביא מזור לנפשה הכואבת והפגועה של המתלוננת, ולרפא את כל אותם הנזקים שהמערער במעשיו הבזויים הסב לה. סוף דבר 23. מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעורים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ה' בתשרי התש"ע (13.9.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08101630_H11.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il