ע"א 10157-09
טרם נותח
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. משה דוד פטקין
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 10157/09
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 10157/09
רע"א 10162/09
ע"א 296/10
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט נ' הנדל
המערערת בע"א 10157/09 ובע"א 10162/09:
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיב 1 בע"א 10157/09 ובע"א 10162/09 והמערער בע"א 296/10:
1. משה דוד פטקין
המשיבים:
2. רוני אודיס
3. התנועה אגודה שיתופית חקלאית
4. שי ישעיהו רוזנבלום
5. חברת ת.ג.י. בע"מ
6. אליהו חברה לביטוח בע"מ
7. מאיר הרן
8. יודלא משה
9. מנופי אבי
10. דב גולדנטל
11. אלי קסטרו
12. שלמה לוז
13. משטרת ישראל
14. עירית ירושלים
15. מוסדות תולדות אהרון
ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.11.09 בת.א. 7342/05 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' דרורי
תאריך הישיבה:
י"ט באייר התש"ע
(3.5.10)
בשם המערערת בע"א 10157/09 ובע"א 10162/09:
עו"ד יצחק מנדה
בשם המשיב 1 בע"א 10157/09 ובע"א 10162/09 והמערער בע"א 296/10:
עו"ד ארז לבנון
בשם המשיבים 3-2 ו-10:
עו"ד אליעזר גדות
בשם המשיבים 5-4 ו-9-8:
עו"ד חנן דורון; עו"ד יהונתן גוטליב
בשם המשיבים 6 ו-14:
עו"ד עמירם כהן
בשם המשיב 11:
עו"ד יובל ראובינוף
בשם המשיבים 13-12: 15:
עו"ד מלי אומיד
פסק-דין
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
החוק
1. בחודש ספטמבר 1976 נכנס לתוקפו חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים). החוק מקנה זכאות לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים. השאלה הראשונה הצריכה בירור קודם לפסיקת הפיצויים היא, לפיכך, האם הוסב הנזק באירוע העונה על ההגדרה של "תאונת הדרכים" – כמשמעותה בחוק. מאז התקבל החוק חלפו למעלה משלושה עשורים; ההגדרה התמציתית והתמימה של תאונת הדרכים, כפי שנכללה בנוסח המקורי של החוק, הומרה בינתיים בהגדרה מפורטת, מורכבת, ארוכה (ולעתים אף עילגת) – אך השאלה מהי "תאונת דרכים" שבה ומתעוררת – כאז כן עתה.
את החסר ואת הבלתי ברור בהוראות החוק ביקשה הפסיקה להשלים ולהבהיר. הפסיקה, בת שנות דור, פרי עטם של עשרות שופטים, בכל הערכאות, בנתה, נדבך אחר נדבך, בניין מורכב המשמש את הגדרת התאונה. כוחה של הפסיקה הזו, פרי התמודדות עם הווריאציות השונות שהציעה המציאות, הוא בשיטתיות שהציעה אל מול תפישה לא אחידה של החוק. כוחה וחשיבותה של הפסיקה גם בוודאות – אמנם יחסית – שביקשה לגבש על-מנת להציע כלי עבודה שימושיים לצדדים המתדיינים ולבתי המשפט. טול לבנה אחת מן הקיר שנבנה כך בדי עמל ושמטת את המבנה המשפטי כולו. העובדה שעד עצם היום מתמודדת הפסיקה עם משמעותה של הגדרת תאונת הדרכים, ועם הפרשנות המתבקשת לה – והמקרה הנדון היום גם הוא יוכיח – אין בה כדי להתיר את פריצת הגבולות שנתחמו בעמל רב, באחריות ובקפדנות. לא התפישה האינדיבידואלית של שופט זה או אחר בדבר "הגיונה" של הפסיקה שנתגבשה או בדבר סבירותה של ההגדרה – נותנת; התפישה הקיבוצית המצטברת, שכמוה ככתיבת סיפור בהמשכים – שאמצעיתו היא פועל יוצא של ראשיתו ואחריתו היא המשך ישיר של אמצעיתו (אם לילך בעקבות הדימוי שהציע דבורקין) – היא זו הנותנת.
גם הפתרון המתבקש במקרה שלפנינו, לשאלה – הלא פשוטה – אם נפגע קרבן התאונה כאן ב"תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים, אינו יכול לעמוד לבדו; אין הוא יכול להיות תלוש מן הבסיס המשפטי שכבר נתגבש. הוא חייב לצאת ממנו ומתוכו.
הגדרתה של תאונת הדרכים
2. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים כך:
"תאונת דרכים – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועימיום 30.9.1990 "תיקון מס' 8
להגדרה כוללת זו החובקת עקרונות כלליים עם מקרים מיוחדים, עקרונות המתיישבים זה עם זה עם עקרונות המתחרים זה בזה, ריבוי עם מיעוט, מתלווה הגדרת משנה המתארת מהו ס"ח תשנ"א מס' 1329א מיום 30.9.1990 עמ' 2 (ה"ח 1962)
"נזק גוף" – מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים;"שימוש ברכב מנועי":
"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".
3. על הדרך הראויה לבחון את השאלה האם אירוע מסוים בא בגדרה של אותה הגדרה מורכבת של תאונת דרכים עמדתי בעבר:
"השאלה אם התרחשות מסוימת מקיימת אחר ההגדרה המוצעת בחוק הפיצויים למושג 'תאונת דרכים' נבחנת על פני שלושה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם נתקיימו מרכיביה של ההגדרה הבסיסית, לאמור, אם מדובר (1) במאורע (2) שנגרם עקב (3) שימוש (4) ברכב מנועי (5) למטרות תחבורה, ואשר כתוצאה ממנו הוסב (6) נזק גוף. אם אחד מן המרכיבים האלה אינו מתקיים [או שמתקיים חריג גובר המצוי בתוך הגדרת המשנה של השימוש ברכב המנועי – א"ר] שוב אין המקרה מקיים אחר יסודות ההגדרה הבסיסית. במקרה אשר כזה יש לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני ולבחון אם נופל המקרה לגדר אחת החזקות המרבות ... לפיכך, אם המדובר במאורע שהתרחש עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, או עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו, או עקב ניצול הכוח המכני של כלי רכב שלא שינה את ייעודו המקורי – הרי זו תאונת דרכים ואפילו לא נתקיימו כל מרכיבי ההגדרה הבסיסית (ובלבד שנגרם נזק גוף)." (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים: סדרי הדין וחישוב הפיצויים, 114-113 (מהדורה שלישית, 1999) (להלן: ריבלין)).
אם אין המקרה נופל לגדר ההגדרה הבסיסית – משום שאינו עונה על כל ששת מרכיביה – ואף לא בגדר אחת החזקות המרבות – שוב אין תחולה לחוק. לעומת זאת,
"אם אכן נופל המקרה לגדרה של ההגדרה הבסיסית או לגדרה של אחת החזקות החלוטות המרבות, יש עוד לבחון אם לא חלה על המקרה חזקה ממעטת. זהו השלב השלישי במלאכת הפרשנות של סעיף ההגדרות שבחוק הפיצויים ובו יש לבחון אם ארע הנזק כתוצאה ישירה ממעשה שנעשה במתכוון או כתוצאה ממעשה איבה – שאז שוב אין תחולה לחוק. החרגה זו גוברת על ההכללה שאותרה באחד משני השלבים הראשונים" (שם).
התאונה
4. ביום 3.1.2005 צעד הנפגע, תלמיד ישיבה בן 18, ברחוב מאה שערים בירושלים. בדרכו נתקל בסרט מתוח שחסם את המעבר. שוטר שניצב במקום הניח לנפגע לעבור. בדרכו התקרב הנפגע למשאית ממנה נפרקו חלקי עגורן באמצעות מנוף נייד. כשחלף על פני המשאית, נפל חלק מן המטען שנפרק ממנה, כאמור, על רגליו. התוצאה היתה נוראה – שתי רגליו נקטעו. התברר כי עובר לנפילת המטען, הסיר נהג המשאית את עמודי התמיכה שניצבו בצידיה ושחרר את כבלי העגינה שקיבעו את המטען למקומו. עוד התברר כי המשאית הגיעה למקום שנועד לפריקה, או בסמוך לו, בנסיעה לאחור, לאחר שכוונה לשם על-ידי שוטר.
5. בית המשפט בערכאה הראשונה מצא כי האירוע בו ניזוק הנפגע בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. הוא מצא כי נתקיימו מרכיבי ההגדרה הכללית ולא נתקיימה ההחרגה שבתקנת המשנה של "השימוש ברכב מנועי". זאת, בשל שהתאונה התרחשה טרם שהחלה הפריקה. למסקנה זו הגיע בית-המשפט לאור קביעתו כי במועד התאונה לא עמדה המשאית במקום המדויק שנועד לפריקה, כי מועד הפריקה טרם הגיע, "וחשוב מכולם, כי הגורם לתאונה לא נדרש כלל לשם הפריקה". בנימוק אחרון זה התכוון בית המשפט קמא לכך "שלא היה צורך בהורדת עמודי התמיכה לשם פריקת המטען" ואף "אסור היה להורידם". "התרת הכבלים לפני מעורבותו של המנוף" [שנועד לפרוק את המטען –א"ר] – כך קובע בית המשפט קמא – "זו פעולה אשר בוצעה לפני זמנה, ואין לראות בה את התחלת הפריקה, אלא מחדל בטיחותי"; ועוד: "פעולתו של הנהג, דהיינו: התרת הכבלים והסרת עמודי התמיכה, היו [כך במקור – א"ר] פעולות רשלניות, שנעשו טרם זמנן ואינן חלק מתהליך הפריקה, שכן המנוף לא היה 'פנוי' לפריקה, והיתה אפשרות כי המנופאי יורה למשאית לנסוע מספר מטרים כדי להתמקם במקום המיועד לפריקה". והתוצאה, על פי פסק הדין, שאין הארוע מוחרג מהגדרת ה"שימוש" שכן הוא לא התרחש במהלך הפריקה. מסקנה זו אין לקבל.
טעינה ופריקה
6. אין צורך לומר כי העובדה שהפעולות האמורות בוצעו "טרם זמנן" או ברשלנות, אין בה ולא כלום לענין השאלה אם החלה פעולת הפריקה. פעולות הטעינה והפריקה טבען שהן כוללות מספר שלבים ואף פעולות לוואי. מקום בו פעולות הלוואי הן חלק אינטגרלי של פעולות הטעינה או הפריקה וקשורות עימן בקשר הדוק – יש לראות בהן, ברגיל, חלק מפעולת הטעינה או הפריקה (השוו: רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495). מבחני המשנה שהוצעו בפסיקה בדבר סמיכות הזמנים שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה וסמיכות המקום שבו מתבצעת פעולת הלוואי למקום הפריקה או הטעינה – אינם עומדים בפני עצמם והם נועדו אך להקל, במקרים המתאימים, על מתן התשובה לשאלה אם נתקיים קשר הדוק ואינטגרלי בין פעולות הלוואי לבין פעולת הטעינה והפריקה.
בענייננו, הסרת עמודי התמיכה ושחרור כבלי העגינה שקיבעו את המטען למקומו – היוו, ללא ספק, חלק אינטגרלי מפעולת הפריקה בין אם סדר הדברים היה כך או צריך היה להיות אחרת. פריקה שאינה מיומנת ופריקה רשלנית אינן יוצאות בשל כך בלבד מגדר פריקה. הפריקה החלה, איפוא, בעת שנשמט חלק מן המטען ואירעה התאונה. פעולה כזו מוחרגת, כאמור, מהגדרת המשנה של "השימוש ברכב".
7. מקצת מן הצדדים בענייננו ביקשו לטעון כי החריג של טעינה ופריקה חל אך ורק על מקרה בו המשתמש – הפורק או הטוען – הוא שנפגע מתאונת הדרכים. כאשר נפגע עובר אורח, כך נטען, אין החריג חל, והמקרה נשאר בגדר תאונת דרכים. טענה זו אין לקבל. בהקשר דומה נפסק כבר בעבר כי אין להבחין בין נפגעים שונים על בסיס זהות מחולל התאונה (ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938 (2001)). נפסק שם, כי אין להפוך את תאונת הדרכים ל"מונח יחסי", כך שאותו אירוע יסווג כתאונת דרכים עבור חלק מהנפגעים בתאונות מסוג זה, אך לא עבור אחרים. כך גם בעניינינו. לשון החוק אינה מבחינה בין נפגעים שונים על בסיס זהותם (אלא במקרים בהם נקבע כך במפורש), ואין ליצור את ההבחנה הזאת בדרך של פרשנות, תוך קביעה כי אירוע מסוים ישפיע בצורה שונה על נפגעים שונים, בהתבסס על זהותם. כאשר נגרמה תאונה במהלך טעינה או פריקה של רכב עומד, נכנס הארוע בגדר החריג של טעינה או פריקה כאמור, גם כאשר הנפגע הוא עובר אורח ולא המשתמש ברכב עצמו.
כאמור, בענייננו ראוי לקבוע כי נזק הגוף הוסב לנפגע במהלך פריקת המטען מן הרכב העומד. אלא שבכך לא מסתיימת החקירה. ראוי עוד לבחון אם לא נתקיימו במקרה זה דרכי שימוש גוברות, או שמא נתקיימו כאן חזקות מרבות – המשיבות את האירוע שהוצא מהגדרת השימוש אל תוך גדרה של ההגדרה הכוללת.
החזקות המרבות
8. החזקות המרבות המנויות בסעיף 1 לחוק הפיצויים מביאות בגדרו של החוק מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, בתנאים מסויימים, מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו, או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב – בתנאים מסויימים.
הטוענים בערעור זה בזכות תחולתו של חוק הפיצויים על התאונה, מצביעים על החזקה המרבה של "חניה במקום שאסור לחנות בו" – כעל הוראה המביאה את המקרה שבפנינו אל גדרו של החוק. הטענה היא שאל היה לה למשאית להיכנס לרחוב, בו עמדה להתבצע הפריקה, בעת שהולך רגל נכנס אליו. זו טענה מרחיקה לכת. ספק אם ניתן לראות במשאית כרכב שחנה במקום "שאסור לחנות בו", זאת משכוונה המשאית למקום עומדה על-ידי שוטר לצורך ביצוע פריקה מורשית. העובדה ששוטר התיר, בה בעת, גם את כניסתו של הולך הרגל אינה הופכת את עמידת המשאית במקום לחניה במקום שאסור לחנות בו. ומכל מקום, המאורע נשוא הערעור לא נגרם "עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", שהרי "פגיעה" – פגיעת רכב – הכוונה; "פגיעתו" של הולך רגל ברכב חונה לאו פגיעה היא ברכב חונה. ממילא אין ממש בטענה בדבר תחולת החזקה המרבה האמורה.
שימוש מתחרה
9. נותר איפוא לבחון אם לא קמה תחולה לחוק, בשל שנתקיימו, במקרה זה, בעת אירוע התאונה, שימושים מתחרים ברכב, שמקצתם, או אחד מהם, יוצא אמנם מגדר דרכי השימוש המוכרות בחוק – אך מקצתם, או אחד מהם, בא בגדרו של החוק.
נפסק כבר כי מי שסבל נזק גוף כתוצאה משימוש עצמאי ברכב מנועי, כמשמעותו בהגדרת המשנה שבסעיף 1 לחוק, או כתוצאה מהתרחשות המוחזקת כתאונת דרכים – זכאי לפיצויים מכוח החוק. העובדה שבאותה עת עצמה נתרחשו גם טעינה או פריקה אינה משנה ככלל מן הזכאות הזו ואינה גורעת ממנה (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה יעקב, פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: פרשת אוסם)). באותו ענין נפסק כי אין נפקות לעובדה שהשימוש הנוסף עשוי להיחשב גם כפעולת לוואי שהיא חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה או הפריקה. "השימוש המוכר [כניסה לרכב או יציאה ממנו באותו מקרה – א"ר] די בו" – כך נפסק – "כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים... גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו... כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז, לא תישלל תחולת החוק" (שם, בפיסקה 19).
בפרשת "אוסם" נדונה שאלת ה"שימוש" המוכר של כניסה לרכב או יציאה ממנו, בעת שהוא עצמו היווה חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה או הפריקה. חרף העובדה כי פעולת הפריקה והטעינה כרכה בתוכה את השימוש המוכר של הכניסה או הירידה ואף חפפה אותו כפועל יוצא של הגדרת גבולות הפריקה והטעינה – נקבע כי תקום, במקרה זה, תחולה לחוק הפיצויים. באותו עניין ניתנו טעמים אחדים לבחירה במודל זה: הטעם האחד נוגע לתפיסה לפיה פעולת הטעינה והפריקה גם היא בעלת אופי תחבורתי (גם כשהרכב עומד), ועל-כן פעולות אחרות המהוות שימוש מוכר, תקמנה תחולה לחוק, אף אם בוצעו בזיקה לטעינה ולפריקה.
טעם אחר וחשוב נעוץ בסיכון הנוסף שהתקיים שם מחמת התקיימותו של שימוש נוסף ברכב. ביסוד בחירה זו עמד גם הצורך בקיומו של כלל הכרעה ברור, אחיד ועקבי, המפחית מן הצורך להידרש להבחנות דקות ומלאכותיות, ומייתר את הצורך לקבוע את גבולות השימוש המוכר, מחד גיסא, ופעולות הפריקה והטעינה, מאידך גיסא.
התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו
10. אלא שה"שימוש" המתחרה העומד לבחינה כאן הוא ה"שימוש" של "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו... מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". הגדרתו של ארוע זה כ"שימוש" ברכב מעוררת קושי. ראשית, "התנתקות" של מטען או חלק מהרכב או מטענו, כמו "הידרדרות" ו"התהפכות", אינה מדגימה כלל סוג של שימוש ברכב מנועי; זוהי התרחשות שראוי היה לה, ולהן, לבוא בגדרה של ההגדרה הכוללת (ראו ההצעה לתיקון מס' 9 לחוק הפיצויים משנת תשנ"א; עניין אוסם, שם, בפיסקה 15; אף כי במעבר זה עצמו לא היה כדי להכריע את נפקותה של ההתרחשות לעניין תחולת החוק).
שנית, מתקיים כאן קושי להשיב על השאלה מהו "טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו" בהקשר מיוחד זה. בעניין זה נפסק אמנם כי "סייג זה נועד לחול על העוסקים בתיקון או בטיפול בכלי רכב כעיסוק, מכונאים ובעלי מקצוע דומים בפעולותיהם במסגרת מקצועם או משלח ידם האמור" (ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(5) 208 (1997)). באותו עניין נדרש בית המשפט לשאלת פרשנות הביטוי "במסגרת עבודתו", המופיע פעמיים בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. השופט ת' אור סבר שם כי יש לחתור לפרשנות זהה של שני מופעיו של הביטוי, "בהיעדר כל רמז לכך שיש שונות כלשהי בין התכליות העומדות ביסוד כל אחד מהחריגים". בעת שבחן את החריג הראשון, "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו", סבר בית המשפט כי החוק לא מונע פיצוי בכל מקרה בו קיים גם כיסוי ביטוחי לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. כלומר, אין בכוונת חוק הפיצויים להוציא מגדרו כל אדם שנפגע במהלך עבודתו, אלא מטרת הסעיף היא להוציא מגדר החוק "מבצעי טיפולים או תיקונים הפועלים במסגרת מקצועם". לאור האמור, הסיק השופט כי גם במקרה של "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו... מרכב עומד או חונה, שלא כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו" כוונת החוק היא לעבודה כמכונאי רכב. לדידי, יש קושי בבחירה זו. הקשר הדברים מחייב לכאורה מסקנה שונה. הגיונם של דברים מלמד כי העיסוק בו מדובר בכל אחת מדרכי השימוש הנ"ל הוא העיסוק הרלוונטי לאותה התרחשות. לגבי טיפול-דרך או תיקון-דרך, לא יהיה באלה משום שימוש ברכב מנועי אם הטיפול נעשה במסגרת עבודתו של אדם כמכונאי רכב או כבעל מוסך, ואילו לגבי הינתקות או נפילה, אלה לא יהוו "שימוש ברכב מנועי" כל עוד התרחשו במהלך טיפולו של אדם ברכב במהלך עבודתו, פשוטה כמשמעה, אף אם לא מדובר בתיקון מיכני מקצועי של הרכב. המדובר בהקשר זה במהלך עבודתו של המטפל ברכב – כנוהג או כמוביל (ראו גם עמדתם של השופט ד' חשין בת"א(י-ם) 717/94 יוסף נ' יחזקאל (לא פורסם, 04.09.1996); יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 151-150 (מהדורה שלישית, 2005; ריבלין, שם, בעמ' 201-197). נראה גם כי שאלת הכיסוי הביטוחי החלופי – מסחרי או סטטוטורי – היא שעמדה לנגד עיני המחוקק כשהחריג את "תאונות העבודה" האלה מגדרו של החוק. כיוון שכך, ניתן היה לקבוע במקרה שלפנינו כי ההינתקות או הנפילה ארעו "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו" וגם מן הטעם הזה נשללת הזכאות לפי החוק; אלא שאפילו לא נכריע בכך היום לא תשתנה התוצאה שכן אין ה"שימוש" הזה של נפילה או הינתקות משום שימוש ה"גובר" על פני ההחרגה של הפריקה.
11. שאלת היחס שבין ה"שימוש" המיוחד של הינתקות חלק או נפילת מטען – מרכב חונה או עומד, לבין ההחרגה של פריקה או טעינה – מרכב חונה, לא נדונה לגופה בפרשת "אוסם". היא נדונה, קודם לכן, ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2) 614 (2003). הובעה שם הדעה, מפי השופט ת' אור, כי "הסייג של 'ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו', כשהרכב עומד, בא בסיפא של ההגדרה מיד בהמשך לחזקה המרבה של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה" וכי "מכאן, שבכל מקרה, סייג זה מתייחס בוודאי להוראת הריבוי האמורה, המופיעה בצמוד לו באותו חלק של ההגדרה, ולכן גובר עליה". נראה לי כי ראוי להותיר בעינה מסקנה זו המקנה עדיפות להחרגת הפריקה והטעינה על פני "השימוש" המוכר של הינתקות או נפילה, זאת – לא רק בשל המבנה הלשוני של ההגדרה. חשוב בעניין זה יותר הפן המהותי: נפילתו של מטען, כשהרכב חונה או עומד, הוא האירוע המזיק הרגיל, הממשי, והשגרתי, שעשוי להתרחש במהלך טעינה או פריקה. להחריג את הטעינה או הפריקה מן החוק, ובה בעת לכלול בגדר הזכאות את נפילתו של אותו מטען, הוא בבחינת תרתי-דסתרי. נפילת המטען – במהלך טעינה או פריקה – אינה יוצרת סיכון נוסף על זה הכרוך בפעולות הפריקה והטעינה. אכן, הינתקות של חלק מהרכב (בשונה מנפילת המטען) עשויה, אולי, במקרים מסויימים, להיות מנותקת מפעולות הטעינה או הפריקה – אך לשון החוק בעניין זה ברורה וחד-משמעית: נפילה והינתקות – דינן אחד ואין לנתק את "ההינתקות" מן הנפילה.
אין, איפוא, מנוס מלהגיע למסקנה כי אין בנפילה של מטען – במהלך טעינה או פריקה – שאינם מוכרים כשימוש על-פי חוק הפיצויים – כדי לשמש עוגן נפרד להכרה בתחולת החוק.
יובהר כי קביעה זו, לפיה חריג הפריקה והטעינה גובר על ה"שימוש" הספציפי של הינתקות או נפילה, באה להשלים את ההלכה שנקבעה בפרשת אוסם. כאשר חריג הפריקה והטעינה מתחרה בשימוש אחר – כגון כניסה לרכב או ירידה ממנו – גובר ה"שימוש" המוכר על החריג, והתאונה יכולה להיחשב "תאונת דרכים" על פי החוק. רק כאשר במהלך פריקה או טעינה של הרכב מתרחשת נפילה או הינתקות של חלק מהרכב, או של מטענו, חדל המקרה מלהיות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, מן הטעמים שפירטנו.
סוף דבר: התאונה בה נפגע המערער בתיק ע"א 296/10 (והמשיב בתיקים ע"א 10157/09 ורע"א 10162/09) אינה באה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. תרופתו של הנפגע במיצוי תביעת הנזיקין שבידיו כנגד האחראים לנזק. הערעור בע"א 296/10 ובקשת רשות הערעור ברע"א 10162/09 מתקבלים, ופסק דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל. המשיבים 15-2 בע"א 10157/09 וברע"א 10162/09 ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות וכן בשכ"ט עו"ד של המשיב 1, משה דוד פטקין, ושל המערערת באותם תיקים, חברת הכשרת הישוב, בסך 10,000 ש"ח, לכל אחד מהם.
המשנה-לנשיאה
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, י"ז בתמוז התש"ע (29.06.2010).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09101570_P09.doc גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il