תמי ארד נ. מר אליקים רובינשטיין - היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 10154/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 10154/03 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. תמי ארד 2. חן ארד 3. דוד ארד 4. יובל ארד 5. מוסטפה צלאח עבאס נ ג ד המשיבים: 1. מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה 2. ניצב משה מזרחי, ראש אגף חקירות במשטרת ישראל 3. מוסטאפא דיב מרעי דיראני עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד אליעד שרגא בשם המשיבים 2-1: עו"ד שי ניצן בשם המשיב 3: עו"ד צבי ריש פסק-דין המשנה לנשיא ת' אור: 1. עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותרים להורות על העמדה לדין פלילי של המשיב 3, מוסטפא דיראני (להלן: דיראני), אשר עצור כיום בישראל. עוד מבקשים העותרים, להורות על עריכתה של חקירה פלילית בקשר לעבירות שביצע דיראני כנגד העותר החמישי, מוסטפה צלאח עבאס (להלן: העותר החמישי) בשנת 1981. 2. דיראני הובא לישראל ביום 21.5.94, ומאז הוא נתון במעצר. תחילה היה נתון במעצר מינהלי על פי חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979. מעצרו זה הוארך מפעם לפעם. החל מיום 16.6.02, לאחר חקיקתו בכנסת של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ג-2002, שונה הבסיס המשפטי למעצרו והוא עצור על פי צו מעצר של הרמטכ"ל שניתן בהסתמך על הוראות החוק האמור. במהלך מעצרו נחקר על ידי גורמי ביטחון, במטרה לקבל מידע על גורלו של רון ארד. עם סיומה של החקירה, נבחנה השאלה האם יש מקום להעמידו לדין בקשר למעשים שביצע ולעוצרו עד תום ההליכים. בשל היעדר ראיות קבילות למעשיו ובשל החשש שהעמדתו לדין תפגע באינטרסים חיוניים של המדינה, הנוגעים בין היתר לגורלו של רון ארד, הוחלט בשעתו שלא להעמיד את דיראני לדין. 3. בחודשים האחרונים פורסם בכלי התקשורת דבר התרקמותה של עסקת חילופי שבויים בין מדינת ישראל לבין אירגון החיזבאללה אשר מחזיק בחיילים החטופים עדי אביטן, בני אברהם ועומר סוואעד ובאזרח החטוף אלחנן טננבויים. ביום 9.11.03 נתקבלה החלטה מדינית ביטחונית של ממשלת ישראל לשחרר את דיראני ואסירים אחרים בתמורה להשבת החיילים והאזרח שנחטפו על ידי החיזבאללה. בו ביום, פנו העותרים אל המשיב 1 - היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב) - בבקשה להורות על העמדתו של דיראני לדין בשל המעשים הנוגעים לרון ארד ועל פתיחתה של חקירה פלילית בנוגע למעשים הנוגעים לעותר החמישי. ליועץ המשפטי לממשלה ניתנה ארכה של 48 שעות להשיב לפניה. ביום 11.9.03 הוגשה העתירה שבפנינו. המשיב שקל את הדרישה המועלית בעתירה והחליט, על דעתם של פרקליטת המדינה ופרקליטים נוספים, שלא לשנות את החלטתו ולא להורות על העמדתו של דיראני לדין, או על חקירתו. 4. העותרים טענו בפנינו, כי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד דיראני בעניינו של רון ארד, כמו גם ההחלטה שלא לפתוח בחקירה בעניינו של העותר החמישי, לוקות בחוסר סבירות קיצוני. לגישתם, עסקת חילופיי השבויים המתרקמת מהווה שיקול זר שאין לשוקלו בהקשר זה. בא כוחו של דיראני הודיענו, שדיראני מצידו אינו מתנגד לקיום החקירה המבוקשת על ידי העותרים, ובלבד שתעשה בהקדם. לדבריו, חקירה כזו תוכיח שחלק גדול מן העובדות המיוחסות למרשו אינן אמת. המשיב טען בפנינו, כי החלטתו הנה החלטה סבירה שאין להתערב בה. לטענתו, הוא היה רשאי לשקול את קיומה של החלטת הממשלה האמורה במסגרת הכרעתו אם להימנע מלהעמיד את דיראני לדין. המשיבים הדגישו בפנינו כי הערכת גורמי הביטחון היא כי אם יועמד דיראני לדין וישראל תסרב לשחררו, לא תוכל עיסקת חילופי השבויים לצאת אל הפועל. באשר למעשים הקשים הנטענים שביצע דיראני לכאורה בעותר החמישי, טענו המשיבים בנוסף לאמור, כי מדובר במעשים שבוצעו לפני למעלה מעשרים שנים, אשר מחמת התיישנותם ומחמת העובדה שמדובר בהם בעבירות חוץ, אין הם מצדיקים את פתיחתה של חקירה פלילית. מטעם המשיב נטענה גם טענה בדבר השיהוי הרב שבהגשת עתירת העותרים, כשרק לאחר קרוב לעשר שנים של שהותו במעצר בישראל הוגשה העתירה. אך נוכח רגישות הנושא, נתבקש מטעמו שההכרעה בעתירה תהיה לגופם של דברים. ביום 20.11.03 דחינו את העתירה. להלן נביא את נימוקנו. 5. ההחלטה להורות על עריכתה של חקירה פלילית ועל הגשתו של כתב אישום נגד חשוד נתונה לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (ראו סעיפים 59 ו-63 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, וכן סעיף 9(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). הפעלתו של שיקול הדעת כאמור, צריכה להיעשות בשים לב לתועלת הציבורית הגלומה בקיומה של חקירה או בהעמדתו של אדם לדין, מחד, ולנזק שהן עשויות לשאת עימן לאינטרסים הציבוריים, מאידך (וראו: בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 509; בג"צ 2644/94 שמעון פרצ'יק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4), 341 ,343-344). במסגרת הכרעות אלה, על המשיב גם לשקול את דבר קיומה של החלטה בעלת אופי מדיני או בטחוני שקיבלה ממשלת ישראל ואת האינטרס הגלום בביצועה. וכך נקבע לעניין זה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1966) (ועדת אגרנט): "בתנאים מסוימים, עשוי ענין שיש לו ערך בטחוני, מדיני או ציבורי לחייב שלא להגיש את ההאשמה הפלילית" (שם, בעמוד 7). וראו גם האמור בבג"צ 5883/93 חבר הכנסת יהלום נ' המפכ"ל, תק-על 94 (2) 2102 ובבג"צ 2644/94 שמעון פרצ'יק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4) 341, 343-344. 6. דעתנו היא, כי השיקולים ששקל המשיב היו שיקולים רלוונטיים וכי המשקל שניתן לקיומה של החלטת הממשלה כאמור, הינו סביר. קיומה של החלטת ממשלה בדבר חילופי שבויים עם החיזבאללה, אשר לא תתממש אם יועמד דיראני לדין, הנו אינטרס ציבורי ראוי, אשר המשיב רשאי היה לשקלו ואף להכריע על פיו אם לנקוט בהליכי חקירה או בהליכים פליליים נגד דיראני. אשר על כן, אין עילה להתערב בהחלטתו של המשיב אותה תוקפים העותרים. ערים אנו לכאבם ולצערם של העותרים. עם זאת, אין מנוס מדחיית העתירה מהנימוקים שלעיל. אשר על כן, החלטנו על דחיית העתירה כפי שהודענו על כך ביום 20.11.03. ניתן היום, ז' בכסלו תשס"ד (2.12.2003). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03101540_E04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il