וארדה בכראווי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10145/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10145/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערערת: וארדה בכראווי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.9.04 בת.פ. 477/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ח' פיזם – סג"נ, א' רזי וא' שיף תאריך הישיבה: כ"ו בתשרי התשס"ח (8.10.2007) בשם המערערת: עו"ד מואנס ח'ורי בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (פ 477/02). בפסק הדין הורשעה המערערת בעבירה של מגע עם סוכן חוץ ובעבירה של חיפוי. 2. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה הואשמה המערערת בעבירה של מגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה, לפי סעיפים 92 ו-99 לחוק העונשין; עבירה של קשירת קשר למתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, לפי סעיף 499 לחוק העונשים ותקנה 85(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945; ועבירה של חיפוי, לפי סעיפים 95 ו-99 לחוק העונשין. 3. על פי הנטען בכתב האישום, החל משנת 2000 עמדה המערערת בקשר עם אדם בשם ראפת מוקדי (להלן: ראפת). בין השניים נרקמה מערכת יחסים, במהלכה החל ראפת לשוחח עם המערערת אודות הצורך לבצע פיגועי התאבדות בתוך מדינת ישראל. בהמשך הקשר מסר ראפת למערערת כי בכוונתו לבצע בעצמו פיגוע התאבדות בתוך מדינת ישראל, לאחר שחברי הארגון אליו הוא משתייך שכנעו אותו לעשות כן. ביום 10.10.2002 הגיע ראפת לחנות הבגדים אותה ניהלה המערערת בעראבה והודיע לה כי הוא משתייך לארגון החמאס וכי הוא עתיד לבצע פיגוע התאבדות. לפי הנטען, המערערת סיכמה עם ראפת לגבי הדרכים בהם תוכל לסייע לארגון החמאס לאחר הפיגוע אותו יבצע. ראפת צויד על ידי חברי ארגון החמאס בחגורת נפץ והגיע לאזור הטיילת בתל אביב, אולם לבסוף לא הוציא לפועל את הפיגוע שתוכנן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים א' רזי ו-א' שיף) זיכה את המערערת משתי העבירות של קשירת קשר, בקובעו כי במערכת היחסים בינה ובין ראפת לא נתקיימו המאפיינים של קשירת קשר, שכן לא הייתה כוונה מצידה לקיים פעילות משותפת עמו והסכמתה לסייע לארגון החמאס לא הגיעה לכדי קשירת קשר. מנגד, הרשיע בית המשפט את המערערת בעבירה של מגע עם סוכן חוץ ובעבירה של חיפוי. בנוגע לעבירה של מגע עם סוכן חוץ קבע בית המשפט כי המערערת ידעה בשלב מסוים של מערכת היחסים כי ראפת משתייך לארגון טרור וכי הקשר ביניהם נשא גם אופי של מגע עם סוכן חוץ, מעבר לקשר הרומנטי בין השניים. ביחס לעבירה של חיפוי, קבע בית המשפט כי המערערת ידעה על כוונתו של ראפת לבצע פיגוע התאבדות אך נמנעה מלדווח אודותיו לרשויות החוק. 5. בעקבות הרשעתה גזר בית המשפט המחוזי על המערערת עונש של שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בית המשפט התייחס בגזר דינו לחומרת העבירות מחד, ומאידך לעובדה שכוונתו הזדונית של ראפת לא יצאה אל הפועל ולהתרשמותו כי המערערת פעלה גם מתוך אהבתה לראפת, שאולי שיבשה את שיקול דעתה. טענות הצדדים 6. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי משהרשיעה בעבירות של מגע עם סוכן חוץ ובעבירה של חיפוי. לטענתה, מערכת היחסים בינה ובין ראפת הייתה מערכת יחסים רומנטית, אשר במסגרתה שיתף אותה ראפת במידע המצוי ברשותו. לטענתה, העובדה כי היחסים הדומיננטיים שבינה ובין ראפת היו יחסי אהבה מהווה הסבר סביר למגעה עמו, ועל כן לא ניתן להרשיעה בעבירה של מגע עם סוכן חוץ. לחלופין טוענת המערערת כי לא היה במעשיה דבר שיש בו כדי להביא לפגיעה בביטחון המדינה. ביחס לעבירת החיפוי טוענת המערערת כי מכיוון שראפת לא הואשם לבסוף בביצוע עבירה על פרק ז' לחוק העונשין, לא ניתן להרשיעה בעבירה של חיפוי, המתייחסת לחיפוי על עבירות ביטחוניות לפי פרק ז' בלבד. לחילופין טוענת המערערת כי יש להחיל לגביה את הסייג הקבוע בעבירה זו, לגבי בני זוג. לחילופי חילופין טוענת המערערת כי ניסתה להניא את ראפת מביצוע הפיגוע, וכי פעולותיה בעניין זה היו פעולות סבירות למניעת העבירה. 7. ביחס לעונש שהוטל עליה טוענת המערערת כי שגה בית המשפט משהחמיר בעונשה, בפרט לאור התייחסותו אל הסכמתה לסייע לארגון החמאס כאל נסיבה לחומרה, הגם שבמסגרת הכרעת דינו לא ראה בה כבעלת משמעות פלילית. 8. מנגד סומכת המדינה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור על שני חלקיו. דיון מגע עם סוכן חוץ 9. העבירה של מגע עם סוכן חוץ מנוייה בסעיף 114 לחוק העונשין, הקובע כי: מגע עם סוכן חוץ 114. (א) מי שקיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ ואין לו הסבר לכך, דינו - מאסר חמש-עשרה שנים. (ב) ניסה אדם ליצור מגע עם סוכן חוץ, או שביקר במקום מגוריו או במקום עבודתו של סוכן חוץ או נמצא בחברתו, או שנמצא ברשותו שמו או מענו של סוכן חוץ ואין לו הסבר סביר לכך, דינו כדין המקיים מגע עם סוכן חוץ. (ג) בסעיף זה, "סוכן חוץ" - לרבות מי שיש יסוד סביר לחשוד בו כי עסק, או נשלח לעסוק, מטעם מדינת חוץ או ארגון מחבלים או למענם, באיסוף ידיעות סודיות או במעשים אחרים העשויים לפגוע בבטחון מדינת ישראל וכן מי שיש יסוד סביר לחשוד בו שהוא חבר בארגון מחבלים או קשור בו או פועל בשליחותו. (ד) לא יורשע אדם לפי סעיף זה אם הוכח לבית המשפט שלא עשה ולא התכוון לעשות דבר שיש בו כדי להביא לידי פגיעה בבטחון  המדינה. 10. בבית המשפט המחוזי נקבע, כעניין שבעובדה, כי ראפת אכן היה סוכן חוץ, כהגדרתו בסעיף זה, וכי החל מחודש ספטמבר 2002 ידעה המערערת כי הוא משתייך לארגון מחבלים. משכך, ולאור כך שאין חולק שהמערערת קיימה עמו מגע, הרשיע בית המשפט את המערערת בעבירה זו. 11. בפנינו מבקשת המערערת לטעון להתקיימותו של לפחות אחד משני הסייגים המנויים בחוק – האחד לגבי קיומו של הסבר סביר למגעה עם ראפת, והשני, בהתאם לסעיף 114(ד), כי לא התכוונה לעשות דבר שיש בו כדי להביא לידי פגיעה בביטחון המדינה. איני יכול לקבל טענות אלו. 12. בית המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי הגם שהמניע ההתחלתי לקיומה של מערכת היחסים בין המערערת וראפת היה רומנטי, הרי שבמהלך הזמן לבש הקשר גם מאפיינים "ביטחוניים" של מגע עם סוכן חוץ, אשר הגיעו לשיאם בהבעת נכונותה של המערערת לסייע לחמאס. הלכה היא, כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)), וגם בענייננו איני מוצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לעניין זה, שהתבססו, בעיקרן, על העדפתו את אמרותיה של המערערת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט. 13. לאור הקביעה לפיה מגעיה של המערערת עם ראפת גלשו ממערכת יחסים רומנטית תמימה, אל קשר הטומן בחובו התייחסות ישירה לפועלו של ראפת כאיש ארגון החמאס, מגעים המגיעים עד כדי הסמכתה של המערערת להירתם לטובת הארגון ולסייע לו באמצעות הסתרת אמצעי לחימה בחנותה, אין היא יכולה עוד לטעון לקיומו של הסבר סביר למגעים אלו. גם אם בראשיתם של המגעים יכול היה אופי היחסים בין השניים לספק הסבר סביר למגעיה עם ראפת, הרי שבאחריתם אין במרכיב הרומנטי שבמערכת היחסים כדי לכסות על הרכיב האידיאולוגי-ביטחוני אליו פנו. משכך, לא ניתן לקבל את טענתה לקיומו של הסבר סביר למעשיה. 14. בדומה, לא ניתן גם לקבל את טענתה לפיה לא היה במעשיה דבר שיש בו כדי להביא לפגיעה בביטחון המדינה, וכי זאת אף לא הייתה כוונתה. כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, במסגרת מגעיה עם ראפת תכננה המערערת לסייע לארגון החמאס באמצעות יצירת קשרים עם הארגון והסתרת אמצעי לחימה. מעשים אלו כל כולם מכוונים לסייע לארגון זה במלחמתו במדינת ישראל ובפיגועי הטרור אותם הוא מנסה לבצע בשטחה. הגם שבית המשפט המחוזי זיכה את המערערת מהעבירות של קשירת קשר שיוחסו לה בהקשר זה, הרי שאין בכך כדי לבטל את משמעותה של הסכמה זו לעניין אפיון מגעיה עם ראפת. משנענתה המערערת לפניותיו של ראפת בכדי לסייע לארגון החמאס ולקדם את מטרותיו בשטחי ישראל, הרי שאין בידיה לטעון כי לא התכוונה לפגוע בביטחון המדינה. 15. לאור האמור, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הוכחה אשמתה של המערערת בעבירה של מגע עם סוכן חוץ. עבירת החיפוי 16. עבירת החיפוי מצויה בסעיף 95 לחוק העונשין, הקובע כי: חיפוי על עבירה 95. (א) מי שיודע כי אדם פלוני זומם לעבור עבירה או עבר עבירה לפי פרק זה שענשה מאסר חמש-עשרה שנה או עונש חמור מזה, ולא פעל באופן סביר כדי למנוע עשייתה, השלמתה או תוצאותיה, הכל לפי הענין, דינו - מאסר שבע שנים. (ב) הוראות סעיף זה באות להוסיף על הוראות סעיף 262 ולא לגרוע מהן. (ג) הוראות סעיף זה לא יחולו על בן זוג, הורה, צאצא, אח או אחות של אדם שזמם או עבר עבירה כאמור. 17. בית המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי המערערת ידעה על כוונתו של ראפת לבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל, לכל הפחות יום לפני יציאתו לביצוע המעשה. אין חולק כי הפיגוע אותו התכוון ראפת לבצע מהווה מעשה המכוון לסייע לאויב במלחמתו בישראל, בהתאם לסעיף 99 לחוק העונשין, המצוי בפרק ז' לחוק זה. משכך, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערערת עברה עבירה של חיפוי. 18. לעניין זה, אין כל נפקות לעובדה שראפת לא הוציא לפועל את תוכניתו הזדונית ולא הואשם בעבירה על פי פרק ז' לחוק העונשין. בכל הנוגע לעותרת, הרי שדי בכך, לעניין סעיף 95 לחוק העונשין, כי ידעה שראפת זומם לבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל. יתרה מכך, מבחינתה של המערערת, בשעה שראפת יצא את חנותה ביום 10.10.2002 פניו היו מועדות לביצוע הפיגוע. למחרת, בשעה שדיברה עמו בטלפון, נפרדה המערערת מראפת מתוך ידיעה כי הוא יוצא לבצע את זממו. אין בעובדה שלבסוף נמנע המעשה הנורא שתכנן ראפת לבצע, כדי להפחית מחובתה המוסרית והחוקית של המערערת לפנות לרשויות החוק כדי לסכל את הפיגוע המתוכנן, ואין בה כדי להפחית מאחריותה הפלילית בגין מחדלה לעשות כן. 19. בדומה, אין לקבל את טענתה לפיה פעלה באופן סביר כדי למנוע את הפיגוע. גם אם נקבל את טענתה לפיה ניסתה לשכנע את ראפת להימנע מלהוציא לפועל את תוכניתו, הרי שאין די בכך. כאמור, בשעה שנפרדה המערערת מראפת ובשעה ששוחחה עמו בטלפון לאחר מכן, ברי היה לה כי ניסיונה לשכנעו שלא לצאת לביצוע הפיגוע כשל. בנסיבות אלו, ועל רקע המעשה הנורא אותו תכנן ראפת לבצע, אשר עתיד היה לגבות את חייהם של אנשים רבים חפים מפשע, לא יכולה הייתה המערערת להסתפק בניסיונותיה הקודמים להניא את ראפת מכוונתו, ומוטלת הייתה עליה חובה מוחלטת לעשות כל שביכולתה כדי למנוע את התרחשות המעשה – ובראש ובראשונה חובה לפנות לרשויות החוק. משלא עשתה כן, לא ניתן לומר כי פעלה באופן סביר למניעת תוכניתו של ראפת לבצע פיגוע התאבדות. 20. לא ניתן לקבל גם את טענתה של המערערת לפיה יש להחיל עליה את הסייג הקבוע בסעיף 95(ג) לחוק העונשין. כפי שעולה מלשון הסעיף, סייג זה חל על רשימה סגורה ומצומצמת של קרובי משפחה מדרגה ראשונה, והמערערת לא נמנתה על קבוצה זו. לעניין זה איני רואה מקום לדון בשאלה האם יש להתייחס למונח "בני זוג", לעניין סעיף זה, ככוללת רק בני זוג נשואים, שכן ממילא לא מצאתי כי יש בקשר שהתקיים בין המערערת וראפת כדי להיכנס אף לגדרה של הגדרה מרחיבה של המונח. הגם שבית המשפט המחוזי הכיר בכך שבין המערערת וראפת נוצר קשר רומנטי, הרי שקשר זה לא זכה לביסוס כלשהו שיש בו כדי לקרב את המערערת לגדר הרשימה המצומצמת של קרובי משפחה לגביהם חל הסייג. המערערת וראפת לא ניהלו חיים משותפים ולא הובאה כל ראיה בדבר מיסוד יחסיהם בדרך כלשהי. לטענת המערערת, יחסיה עם ראפת התגבשו עד כדי תכנון נישואין וחיים משותפים. אלא שקשה לתת משקל לטענה זו, שעה שכוונתו המוצהרת של ראפת הייתה לבצע פיגוע התאבדות, מעשה שמעצם טבעו עתיד היה לסיים את יחסיו עם המערערת. 21. לסיכום כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור על גזר הדין 22. לטענת המערערת, נפלה שגגה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, מששקל במסגרת השיקולים לחומרת העונש את עובדת הסכמתה לסייע לארגון החמאס, וזאת בעוד שבמסגרת הכרעת הדין נקבע כי הסכמה זו הינה פעולת הכנה שאינה ענישה. לא ניתן לקבל טענה זו. 23. לאור ניתוחו את עבירת הקשר, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכמתה של המערערת לבקשתו של ראפת כי תסייע לארגון החמאס אינה מהווה עבירה בפני עצמה. אלא שאין בכך כדי לאיין את עובדת ההסכמה. בעת מלאכת גזירת הדין, קובע בית המשפט את העונש הראוי בגין המעשה הפלילי, בין היתר על רקע הנסיבות בהן בוצע. בענייננו, העובדה שמגעיה של המערערת עם ראפת הגיעו לכדי הסכמתה לסייע לארגון החמאס – תוך התייחסות קונקרטית לדרכים בהן תוכל לסייע לארגון, מהווה נסיבה רלוונטית, המעידה על מידת החומרה שיש לייחס למעשיה. משכך, צדק בית המשפט המחוזי מששקל נסיבה זו במסגרת גזירת עונשה של המערערת. 24. לא ניתן אף לקבל את טענותיה של המערערת בדבר אחריותה המופחתת בגין העבירות בהן הורשעה או את ניסיונותיה להפחית מחומרתן. אמנם, בעובדה המקרית שתוכניתו הזדונית של ראפת לא יצאה לבסוף לפועל יש כדי להוות נסיבה לקולה, ואכן בית המשפט המחוזי התחשב בה בשעה שגזר את דינה של המערערת. כן שקל בית המשפט לטובת המערערת את התרשמותו כי פעלה גם מתוך אהבתה לראפת. אלא שאל מול אלה עומדת חומרתם הנוראה של מעשיה של המערערת, אשר נאותה לסייע לארגון החמאס בניסיונותיו לפגוע בביטחון המדינה ובשלום אזרחיה, ואשר עמדה מנגד בשעה שראפת עמד להוציא לפועל את כוונותיו הקטלניות. מתוך שקלולם של גורמים אלו, מצאתי כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערערת הינו עונש ראוי, ולא מצאתי מקום להתערב בו. 25. בשולי הדברים יוער, כי איני מוצא גם מקום לקבל את טענתה של המערערת בנוגע לאחדות הענישה. בע"פ 2131/03 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2003), אליו מתייחסת המערערת, ציין חברי כבוד השופט א' א' לוי, ביחס לעונש של שש שנות מאסר שנגזר על מי שהורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע מעשים דומים, כי: "התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכול, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם כדי להרתיע את הרבים, ומנקודת השקפה זאת לא זו בלבד שאין בעונש פן של חומרה אשר יצדיק את התערבותנו, אלא אף נכון לומר כי הוא מתון במידה אשר עלולה להחמיץ את מטרת ההרתעה." [ההדגשה הינה שלי – ס' ג''] ואין לי אלא לשוב ולהצטרף אל הדברים גם בענייננו. סוף דבר 26. לאור האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות הערעור, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' באדר א התשס"ח (14.2.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04101450_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il