אליהו ליברמן נ. תדביק בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10137/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10137/05 ע"א 10138/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערים בע"א 10137/05 והמשיבים בע"א 10138/05: 1. אליהו ליברמן 2. א.ו. ליברמן אחזקות בע"מ נ ג ד המשיבה בע"א 10137/05 והמערערת בע"א 10138/05: תדביק בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1145/00 מיום 05.09.2005 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: י"ח סיוון, תשס"ז (04.06.2007) בשם המערערים בע"א 10137/05 והמשיבים בע"א 10138/05: עו"ד יוסף מולאור בשם המשיבה בע"א 10137/05 והמערערת בע"א 10138/05: עו"ד יורם אלרואי פסק-דין השופטת א' חיות: התשתית העובדתית וההליכים המשפטיים בין הצדדים 1. ביום 1.4.1993 התמזגו תדביק בע"מ (להלן: תדביק) ודביקול תעשיות (1976) בע"מ (להלן: דביקול), שתי חברות ישראליות הפועלות בתחום ייצור מדבקות ומוצרי הדבקה ואריזה על פי הסכם מיזוג שנחתם ביניהן (להלן: הסכם המיזוג). בעקבות המיזוג נבלעה דביקול בתדביק, אליהו ליברמן (להלן: ליברמן) שהיה המייסד ובעל השליטה בדביקול קיבל 45% מזכויות הבעלות והשליטה בתדביק ויתר הזכויות נותרו בידי קבוצת דרורי שהיתה בעלת השליטה בתדביק טרם הסכם המיזוג. ביום 19.5.1993, כחודש וחצי לאחר חתימת הסכם המיזוג, פרסמה תדביק תשקיף בו הציעה לציבור כ- 17.5% מהון המניות שלה (להלן: התשקיף) ולאחר אותה הנפקה נותרו בידי ליברמן ואשתו 33.36% מהון המניות בתדביק כחברה ציבורית והזכות למנות שני דירקטורים, ובידי קבוצת דרורי נותרו 42.44% מהון המניות והזכות למנות שני דירקטורים. כמו כן מונו ליברמן ואילן דרורי (להלן: דרורי) כמנהלים כלליים משותפים לתדביק והוסכם כי ליברמן ינהל את מפעלה של תדביק בפתח-תקווה (שם היה ממוקם בשעתו מפעלה של דביקול) ודרורי ינהל את המפעל באזור התעשייה תרודיון (שם היה ממוקם מפעלה המקורי של תדביק). טרם מיזוגה בתדביק הקימה דביקול לשם שיווק מוצריה בארה"ב שותפות בשם Image Labels (להלן: אימג' לייבלס או השותפות) עם חברה אמריקאית Weiss Worldwide Inc. (להלן: חברת וייס), שהמנהלת ובעלת השליטה בה היתה אילנה וייס, קרובת משפחה של ליברמן. על פי תנאי השותפות זכאית היתה אילנה וייס לקבל מדי חודש סך של 5,000 דולר ארה"ב מתוך הכנסות השותפות והוסכם כי תשלום זה יבוצע קודם שהשותפות תשלם לדביקול עבור הסחורה שסיפקה לה. ערב פרסום התשקיף על ידי תדביק ובעקבות חוות דעת מאת יועציה המשפטיים אשר סברו כי קיים חשש שתביעות נגד אימג' לייבלס יונחו לפתחה של תדביק לאחר מיזוג דביקול לתוכה, קיבל על עצמו ליברמן לדאוג להפסקת יחסי השותפות בין דביקול לחברת וייס. לצורך כך נוסחו על ידי יועציה המשפטיים של תדביק שני מסמכים, האחד שהיה מיועד לחתימתה של אילנה וייס, המאשר כי חברת וייס קיבלה מדביקול את כל זכויותיה בשותפות, בזו הלשון: We the undersigned, Weiss Worldwide Incorporated, do hereby confirm that we have acquired and received all your rights in Image Labels, a N.J. partnership. We further confirm our agreements, understandings and consents executed in writing or otherwise between you and us are null and void. We do not have any claim or demand against any of you. והשני המיועד לחתימת דביקול ודביקול סחר בע"מ, שהיתה אף היא חברה בשליטת ליברמן ועסקה טרם המיזוג בשיווק מוצרי דביקול (להלן: דביקול סחר), המאשר כי "כל ההסכמים וההסדרים בקשר לזכויות דביקול תעשיות (1976) בע"מ בשותפות Image Labels (להלן: השותפות) בטלים מתחילתם", כי אין לצדדים תביעות וטענות בקשר לשותפות לרבות בכל הנוגע להעברת מלוא הזכויות בה "לשותף האמריקאי" וכי דביקול סחר נוטלת על עצמה את האחריות לכל עניין הקשור לשותפות ותשפה את דביקול בגין כל תביעה או דרישה שתוגש נגדה בגין התקופה שעד מועד העברת זכויותיה בשותפות לשותף האמריקאי. 2. ערב פרסום התשקיף מסר ליברמן לתדביק אישור הנושא תאריך 10.5.1993 והנחזה להיות חתום בידי אילנה וייס וחברת וייס (להלן: מכתב וייס לביטול השותפות) וכן אישור מיום 17.5.1993 החתום על ידו בשם דביקול ודביקול סחר, בנוסחים המפורטים לעיל. בהתבסס על שני אישורים אלה הצהירו מנהלי תדביק בתשקיף שפורסם כי "החל מחודש מאי 1993 הועברו מלוא הזכויות בשותפות לשותף האמריקאי אשר איננו קשור בחברה ו/או בבעלי העניין בה". אל הצהרה זו ואל מכתב וייס לביטול השותפות, העומד במוקד ההתדיינות נשוא הערעור שבפנינו עוד נשוב בהמשך הדברים. לעת עתה נוסיף ונציין כי תדביק כחברה ציבורית המשיכה לספק סחורה לאימג' לייבלס כלקוחה של החברה עד שביולי 1995 התברר שהצטברה לחובתה יתרה עבור סחורה שסופקה ותמורתה לא שולמה. באותו שלב הפסיקה תדביק לספק סחורה לאימג' לייבלס ודרשה ממנה את פרעון החוב. אימג' לייבלס דחתה את הדרישה והודיעה לתדביק במרץ 1996 כי היא מסרבת לפרוע את החוב בשל התחרות הבלתי הוגנת שמנהלת תדביק מולה בארה"ב ובשל הנזקים הכספיים הנגרמים לה כתוצאה מכך. בעקבות הודעתה זו של אימג' לייבלס הגישה תדביק ביום 18.9.1996 תביעה כספית בבית המשפט בניו ג'רסי ארה"ב בה דרשה לחייב את אימג' לייבלס בתשלום חוב בסך 104,000 דולר ארה"ב שהצטבר אצלה (להלן: התביעה נגד אימג' לייבלס). גם לתביעה זו עוד נשוב בהמשך הדברים. 3. שיתוף הפעולה בין קבוצת דרורי לליברמן במסגרת תדביק כחברה ציבורית לא האריך ימים וכבר בראשית ימיה החלו לצוץ בין הצדדים חלוקי דעות מהותיים שהובילו להתדיינויות משפטיות ביניהם החל מן המחצית השניה של שנת 1994 ואילך. כך למשל, בספטמבר 1994 עתרה קבוצת דרורי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב לצו מניעה נגד ליברמן בטענה כי הוא מנסה להשתלט על החברה ואף הובילה בהקשר זה מהלך לשינוי הרכב הדירקטוריון של תדביק ושל מספר החברים בו, במסגרתו מונה דרורי כיו"ר הדירקטוריון. ליברמן נקט אף הוא הליכים משפטיים נגד תדביק ונגד יחידי קבוצת דרורי בטענות שונות שהפנה נגדם. עם החרפת חלוקי הדעות בין הצדדים החליט דירקטוריון תדביק ביום 30.7.1995 על הדחתו של ליברמן מתפקידו כמנכ"ל משותף בחברה וכמנהל המפעל בפתח-תקווה וכן נשללו ממנו זכויות החתימה בשם החברה. בעקבות כך הגיש ליברמן בדצמבר 1995 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה עתר לפירוקה של תדביק ולחלופין למתן הצהרה כי ניהול ענייניה על ידי דרורי נעשה תוך קיפוחו (ת.א. 481/95 - להלן: תביעת הפירוק). 4. כשנה ויותר לאחר הגשת תביעת הפירוק, הגיעו ליברמן וקבוצת דרורי להסדר פשרה אשר נועד ליישב את מכלול המחלוקות והסכסוכים שביניהם בדרכי שלום. לצורך כך חתמו הצדדים ביום 25.3.1997 על מערכת של חמישה הסכמים כדלקמן: (1) הסכם ויתור תביעות בו פורטו כל ההליכים המשפטיים שהיו תלויים ועומדים בין הצדדים אותה עת והוסכם כי אלה יבוטלו ובכך תסולקנה כל טענותיהם זה כלפי זה בכל עניין הקשור ליחסיהם ההדדיים כבעלי מניות, כדירקטורים של תדביק או ליחסי העבודה שהיו ביניהם (להלן: הסכם ויתור תביעות); (2) הסכם אי תחרות לפיו התחייב ליברמן, בין היתר, שלא לעסוק, במישרין או בעקיפין, במוצרים המתחרים או העלולים להתחרות במוצרים אשר תדביק עוסקת ביצורם, וזאת במשך תקופה של שלוש שנים שתחילתה ביום 1.1.1997 וסיומה ביום 31.12.1999. "בתמורה וכפיצוי" להתחייבותו זו התחייבה תדביק לשלם לליברמן סך של 300,000 ש"ח בתוספת מע"מ בששה תשלומים הצמודים למדד המחירים לצרכן - 100,000 ש"ח בתוך 10 ימים ממועד כניסת ההסכם לתוקף, 100,000 ש"ח במהלך השבועיים הראשונים של שנת 1998, ו-100,000 ש"ח במהלך שנת 1999 בתשלומים רבעוניים (להלן: הסכם אי התחרות); (3) הסכם למתן שירותי ייעוץ לפיו התחייב ליברמן "להיות ערוך ליתן את שירותי הייעוץ שיידרשו ממנו" לתדביק במשך שלוש שנים שתחילתן ביום 1.1.1997 ולשמור בסודיות כל מידע הקשור לעסקי תדביק שיובא לידיעתו במסגרת ביצוע ההסכם. מנגד התחייבה תדביק לשלם לליברמן דמי ייעוץ שנתיים בסך 400,000 ש"ח הצמודים למדד המחירים לצרכן, בתוספת מע"מ והוסכם כי מעמדו של ליברמן יהיה כשל קבלן עצמאי, כי לא יתקיימו בינו לבין תדביק יחסי עובד-מעביד, כי הוא לא יהיה זכאי לקבל תנאים סוציאליים כלשהם וכן כי לא יתקיימו ביניהם יחסי שולח-שלוח (להלן: הסכם הייעוץ); (4) הסכם בעלי מניות בו הוסכם, בין היתר, כי דרורי וליברמן יתאמו ביניהם מראש את ההצבעה באסיפה הכללית של החברה שעל סדר יומה יעמדו הצעת החלטה לתיקון תקנון החברה באופן המגביר את כוחה של קבוצת דרורי במינוי חברי הדירקטוריון והמנכ"ל וכן הצעת החלטה לאישור הסכם אי התחרות והסכם הייעוץ כמו גם תוספת לשכרו של מנכ"ל החברה אילן דרורי, שהינן עסקאות עם בעלי עניין (להלן: הסכם בעלי המניות); (5) הסכם בדבר תנאים מתלים להסדר הפשרה בו הצהירו הצדדים, בין היתר, כי "הם חתמו על מערכת הסכמים, התלויים ומותנים זה בזה, והמהווים יחד, בכפוף למילוי כל ההתחייבויות האמורות בכל אחד מההסכמים... הסדר מלא וממצה של מכלול מערכת היחסים שביניהם". באותו הסכם אף נקבע כי השינויים שעליהם הוסכם לגבי הדירקטוריון וכן אישור הסדר הפשרה על ידי בית המשפט ללא תנאי או סייג הינם תנאים מתלים לתוקפו של הסדר הפשרה כולו (להלן: ההסכם בדבר תנאים מתלים). חמשת ההסכמים המפורטים לעיל יקראו להלן יחד: הסדר הפשרה. על פי הסדר הפשרה ובהתאם למה שהוסכם בו אכן בוטלו כל ההליכים המשפטיים שהיו תלויים ועומדים בין הצדדים לרבות תביעת הפירוק וביום 13.5.1997 אושר הסדר הפשרה לפרטיו על ידי הגופים המוסמכים בתדביק. סמוך לאחר מכן, ביום 28.5.1997, הודיע ליברמן לתדביק כי בהתאם לזכות שהוקנתה לו בהקשר זה בהסכם הייעוץ הומחו זכויותיו על פי אותו הסכם לחברה בשליטתו (א.ו. ליברמן אחזקות בע"מ, המערערת 2 בע"א 10137/05, להלן: ליברמן אחזקות) וביום 10.7.1997 שילמה תדביק לליברמן אחזקות את התשלום הראשון לפי הסכם הייעוץ (400,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה) ולליברמן שילמה את התשלום הראשון לפי הסכם אי התחרות (100,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה). 5. בסוף שנת 1997 סמוך לפני המועד שבו אמורה היתה תדביק לשלם לליברמן אחזקות את התשלום השני על פי הסכם הייעוץ, התעורר אצל מנהלי תדביק חשד כי ליברמן נהג שלא כשורה בכל הנוגע לטיפול בביטול השותפות בין תדביק לחברת וייס באימג' לייבלס. זאת נוכח גרסת ההגנה אותה הציגה אילנה וייס לטענת תדביק בתביעה נגד אימג' לייבלס בארה"ב ולפיה: השותפות מעולם לא בוטלה; היא מעולם לא חתמה על מכתב וייס לביטול השותפות (מיום 10.5.1993) ותדביק אשר לשיטתה באה בנעליה של דביקול בשותפות, הפרה את תנאיה משום שהפסיקה לספק לה סחורה ואף הקימה בניו ג'רסי חברה לשיווק מוצריה (לוגו טאק בע"מ) ובכך גרמה לה נזק. ביום 17.12.1997 החליט דירקטוריון תדביק להטיל על מבקר הפנים של החברה, רו"ח מנחם קופרשטוך, לבדוק את מערכת היחסים בין תדביק לבין אימג' לייבלס וכן לעכב את התשלום השני של דמי הייעוץ עד לקבלת מסקנותיו. מבקר הפנים נעזר בשירותיו של אמנון בצלאלי מומחה להשוואת כתבי יד אשר בדק את מכתב וייס לביטול השותפות ובדו"ח שהגיש ביום 25.1.1998 ציטט מתוך ממצאיו של המומחה הנ"ל אשר קבע: "מצאתי סימנים המצביעים על כך שהחתימות בתחתית מסמך (א) הנ"ל שבמחלוקת [מכתב וייס לביטול השותפות] אינן אמיתיות". בהסתמך על ממצאים אלה הוסיף מבקר הפנים וקבע כי הלכה למעשה לא בוטלה השותפות מעולם והיא המשיכה להתקיים גם לאחר המועד המצוין במכתב הנחזה להיות חתום על ידי אילנה וייס וחברת וייס (10.5.1993). על כן, כך קבע, יש לראות בליברמן כמי שגרם לכך שתדביק כללה בתשקיף פרסום מטעה וכן כמי שגרם לתדביק הפסד בסכום העולה על 400,000 ש"ח בגין הסחורה שסופקה לאימג' לייבלס אך תמורתה לא שולמה. עוד ציין מבקר הפנים כי למרות פניות חוזרות ונשנות לליברמן, הוא לא שיתף עימו פעולה ולא השיב לשאלות שהפנה אליו. בתגובה לחוות דעת זו של מבקר הפנים שלח ליברמן לדירקטוריון תדביק מכתב הנושא תאריך 8.2.1998 בו טען כי מסקנות מבקר הפנים אינן נכונות וכי למיטב ידיעתו נחתם מכתב וייס לביטול השותפות "כדת וכדין" על ידי אילנה וייס בשמה ובשם חברת וייס. דירקטוריון תדביק לא קיבל את עמדתו של ליברמן ובישיבה מיום 8.2.1998 החליט להגיש נגדו תלונה במשטרה (במאמר מוסגר יצוין כי תיק התלונה נסגר בשל חוסר עניין לציבור, אך בעקבות פנייתו של ליברמן שונתה העילה וצויין כי התיק נסגר בשל חוסר ראיות מספיקות), וכן הוחלט להגיש דיווח מתאים לרשות לניירות ערך, לבורסה ולרשם החברות. עוד החליט דירקטוריון תדביק לבטל את הסכם הייעוץ (הודעת הביטול נשלחה לליברמן ביום 16.2.1998). דירקטוריון תדביק אף אימץ ביום 24.5.1998 את המלצת באי כוחה של החברה בניו ג'רסי (ראו חוות דעתו של עורך-דין סולומון מיום 20.4.1998) לבטל את התביעה נגד אימג' לייבלס. בינתיים הגישו ליברמן וליברמן אחזקות ביום 28.1.1998 תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל-אביב בה עתרו לחייב את תדביק לשלם להם בהתאמה את התשלומים המפורטים בהסכם אי התחרות ובהסכם הייעוץ (ת.א. 19992/98). לאחר הגשת תביעה זו שילמה תדביק לליברמן ביום 10.2.1998 את התשלום השני (בסך של 126,145 ש"ח) לפי הסכם אי התחרות אך בכל הנוגע להסכם הייעוץ התמידה בעמדתה כי הוא בוטל כדין בנסיבות שתוארו לעיל ומשכך עתרה לקבלת רשות להתגונן ביחס לחלק זה של התביעה. בפסק דין חלקי מיום 1.4.1998 הורה בית משפט השלום כי על תדביק להשלים את הסכום ששילמה לליברמן כתשלום שני על פי הסכם אי התחרות בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ובהחלטה נוספת מיום 5.11.1998 ניתנה לתדביק רשות להתגונן ביחס ליתרת התביעה שעניינה התשלומים מכוח הסכם הייעוץ. בקשת רשות ערעור שהגישה ליברמן אחזקות על החלטה זו נדחתה ביום 6.5.1999 על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (בר"ע 201081/98) וימים ספורים קודם לכן, ביום 2.5.1999, הגישה תדביק בבית משפט השלום בתל-אביב תביעה כספית נגד ליברמן ונגד ליברמן אחזקות בה עתרה להשבת התשלום הראשון ששולם על ידה לפי הסכם הייעוץ וכן לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה בפרשה. הדיון בתביעה זו הועבר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א 1661/01, להלן: תביעת תדביק) והוא נשמע במאוחד עם תביעה מתוקנת שהגישו ליברמן וליברמן אחזקות נגד תדביק לבית המשפט המחוזי בה עתרו לחיובה של תדביק בתשלום השלישי לפי הסכם אי התחרות ובתשלומים השני והשלישי לפי הסכם הייעוץ, בתוספת ריבית הסכמית (ת.א. 1145/00, להלן: תביעת ליברמן). פסק הדין שניתן בהליך מאוחד זה ביום 5.9.2005 ואשר פרטיו יובאו להלן, הוא פסק הדין נשוא הערעורים שבפנינו. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 6. בפסק דינו קיבל בית-משפט קמא במלואה את תביעת ליברמן (למעט בסוגיית הריבית ההסכמית מיום הגשת התביעה ואילך, אליה נדרש להלן) ואילו את תביעת תדביק קיבל בית המשפט באופן חלקי, אף שאימץ את טענתה כי החתימות הנחזות להיות חתימותיה של אילנה וייס בשמה ובשם חברת וייס על גבי מכתב וייס לביטול השותפות אינן אמיתיות. בהקשר זה העדיף בית המשפט את חוות דעתו של אמנון בצלאלי מטעם תדביק על פני חוות דעתו של יצחק חגג מטעם ליברמן. הוא אף מצא תמיכה למסקנה זו במסמכי הנהלת החשבונות ובדו"חות של השותפות שהוצגו לו המעידים כי אילנה וייס המשיכה לקבל מן השותפות גם לאחר מועד המכתב את התשלום החודשי בסך של 5,000 דולר ארה"ב, בהתאם לתנאי השותפות בציינו כי הסבריו של ליברמן בעניין זה הינם קלושים, בלתי סבירים ובלתי משכנעים. כמו כן זקף בית המשפט לחובתו של ליברמן את העובדה שהתנגד לבקשת תדביק להעיד את אילנה וייס באמצעות חיקור דין בארה"ב ובסכמו את מסקנותיו בפרק זה של פסק הדין קבע: הנסיבות שהובאו בפני והמסקנה אליה הגעתי בדבר זיופה, או אי מקוריותה, של אחת החתימות, לפחות, המופיעות על גבי המסמך מביאות אותי למסקנה כי השותפות בין דביקול לבין וייס (שכונתה Image Labels) לא בוטלה, בניגוד להתחייבותו הכתובה של ליברמן לעשות כן, ובניגוד למצגים שהציג ליברמן בפני תדביק, המצביעים, כביכול, על בטול השותפות. יחד עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה כי תדביק לא היתה רשאית לבטל את הסכם הייעוץ שנחתם בינה לבין ליברמן מן הטעמים שפירטה. במסקנתו זו נסמך בית המשפט על תוכנו של הסכם הייעוץ ועל האופן שבו הוא משולב ומותנה ביתר ההסכמים הכלולים בהסדר הפשרה בקובעו כי לאמיתו של דבר ובניגוד לאמור באותם הסכמים התחייבה תדביק לשלם לליברמן את התמורה המפורטת בהסכם הייעוץ וכן את התמורה המפורטת בהסכם אי התחרות - המסתכמות בסך כולל של כ-1.5 מליון ש"ח - עבור הויתור על טענותיו ותביעותיו נגד תדביק וקבוצת דרורי, לרבות תביעת הפירוק וכלשונו: הסכם הייעוץ, כמו גם ההסכם לאי תחרות, נספח ג', באו לעולם ככלי קיבול משפטיים, שלתוכם ובשל שיקולים משפטיים ואחרים, יצקו הצדדים את התמורה שהתחייבה תדביק לשלם לליברמן תמורת ויתוריו, במסגרת הסכם הפשרה, תוך הגדרתה ואפיונה כדמי ייעוץ ודמי אי תחרות. בית המשפט התמקד בהקשר זה בהסכם הייעוץ והדגיש כי מרכיב "הייעוץ" לא היה כלל מעיקריו והא ראיה כי כל שהתחייב ליברמן על פיו הוא להיות ערוך למתן שירותי ייעוץ ולא ליתן שירותי ייעוץ בפועל. כמו כן עמד בית המשפט על כך שהסכם הייעוץ אינו קובע מסגרת של שעות עבודה או כל מסגרת אחרת שתגדיר את אופן מתן הייעוץ. בית המשפט אף דחה את טענת תדביק לפיה נתן לה ליברמן פעם אחת שירותי ייעוץ במהלך תקופת ההסכם, בקובעו כי הוא כלל לא התבקש ולא נדרש לייעץ לה באותה תקופה וחרף זאת שילמה לו תדביק סכום נכבד של 400,000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט כי הקשר הרופף, אם בכלל, בין התמורה לבין שירותי הייעוץ מתבטא בכך שדמי הייעוץ השתלמו לליברמן החל מיום 1.1.1997, בעוד שההסכם נחתם באפריל אותה שנה. נוכח גישתו זו באשר למהותו האמיתית של הסכם הייעוץ סבר בית המשפט כי אין מקום לקשור בין המעילה באמון שייחסה תדביק לליברמן בעקבות גילוי הזיוף של המכתב הנ"ל ובין חובתה של תדביק לשלם לליברמן את התשלומים על פי הסכם הייעוץ וכלשון בית המשפט: הסכום ששולם לליברמן, או ליתר דיוק הסכום הכולל אותו התחייבה תדביק לשלם לליברמן (כ-1.5 מליון ש"ח) במסגרת הסדר הפשרה, ניתן לו בתמורה על ויתוריו הוא על זכויות ותביעות ולא תמורת 'ייעוץ' או ליתר דיוק 'היערכות' למתן ייעוץ. ... אין, אפוא, בין תוכנם של הסכמים אלה ובין חובת נאמנות שחב, כביכול, ליברמן לתדביק כיועץ דבר וחצי דבר, מה עוד שחובה כזו לא נדרשה כלל מליברמן במסגרת ההסכם. בית המשפט לא פירט "ברחל בתך הקטנה" מהי התשתית הנורמטיבית שעליה ביסס את מסקנותיו אלה. כך אין למצוא בפסק הדין אימוץ מפורש של הטענה שהעלה ליברמן לראשונה בשלב הסיכומים ולפיה חוזה הייעוץ אינו אלא פיקציה שנועדה להונות את שלטונות המס. ממילא אין למצוא בפסק הדין קביעה מפורשת באשר לתוצאות הנובעות מכך על פי דיני החוזים. מאידך גיסא דחה בית המשפט את טענתה החלופית של תדביק אשר גרסה כי אף אם תדחנה טענותיה העיקריות לפיהן רשאית היתה לבטל את הסכם הייעוץ בשל התערערות יחסי האמון בין הצדדים, או בשל הטעיה מצד ליברמן, ותתקבל טענתו כי מדובר בחוזה "פיקטיבי", כי אז דין החוזה להתבטל לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) כ"חוזה למראית עין" או כחוזה בלתי חוקי לפי סעיף 30 לחוק החוזים. בדחותו כאמור את מכלול טענותיה של תדביק לעניין עילת הביטול קבע בית המשפט המחוזי לסיכום ממצאיו בתביעת ליברמן כך: יש לקבוע כי הסכם הייעוץ (כמו גם שאר ההסכמים) עליו חתמה תדביק עם ליברמן בר תוקף ומחייב את שני הצדדים. ביטולו החד צדדי והפסקת התשלומים על פיו נעשו שלא כדין, תוך הפרת התחייבויותיה של תדביק. יש, אפוא, לחייב את תדביק לקיים את התחייבויותיה, על פי ההסכם, ולשלם לליברמן את יתרת הכספים המגיעים לו על פיו. 7. אשר לתביעת תדביק קבע בית המשפט כי בין אם ליברמן היה מעורב בזיוף חתימת אילנה וייס על גבי מכתב וייס לביטול השותפות ובין אם לאו, ליברמן ידע שהשותפות ממשיכה להתקיים אך הוא נמנע מלגלות זאת לתדביק במהלך המשא ומתן למיזוג בינה ובין דביקול והציג בפניה מצג שווא בעניין זה. התנהגותו, כך הוסיף בית המשפט וקבע, אינה עולה בקנה אחד עם חובתו של צד לחוזה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בקיום משא ומתן לכריתת חוזה ובקיום התחייבויות חוזיות, ומשכך על ליברמן לפצות את תדביק בגין הנזקים שנגרמו לה. בית המשפט קבע כי הנזק העיקרי שנגרם לתדביק נוגע לחוב שאותו נמנע ממנה בנסיבות שנוצרו לגבות מידי אימג' לייבלס עבור הסחורות שסיפקה לה. לפיכך קבע בית המשפט כי על ליברמן לפצות את תדביק בסך של 104,103 דולר ארה"ב (השווה ל-434,954 ש"ח) כשוויון של אותן הסחורות. עוד קבע בית המשפט כי על ליברמן לפצות את תדביק בגין הסכום אותו שילמה כשכר טרחה לבא-כוחה בארה"ב עבור הגשת התביעה נגד אימג' לייבלס שעמד על 6,432 דולר ארה"ב (השווה ל-26,866 ש"ח). כמו כן חייב בית המשפט את ליברמן לשלם לתדביק את הסך של 76,329 ש"ח ששילמה כשכר טרחה לרואה החשבון אשר בדק מטעמה את החשד לזיוף חתימתה של אילנה וייס על מכתב וייס לביטול השותפות ואת ספרי החשבונות הרלבנטיים. לעומת זאת דחה בית המשפט את תביעת תדביק בשלושה ראשי נזק נוספים (שכר טרחת יועציה המשפטיים בגין פעולות שביצעו בקשר עם אי ביטול השותפות; הוצאות נסיעה לארה"ב לצורך מתן עדות בתביעה נגד אימג' לייבלס; ושכרם של הדירקטורים בישיבות שיוחדו לפרשה זאת), בקובעו כי אלה לא הוכחו על ידה כדבעי. בסיכומו של דבר קבע, אפוא, בית משפט קמא כי על תדביק לשלם לליברמן סך של 1,447,485 ש"ח כדמי ייעוץ ו-160,017 ש"ח כיתרת דמי אי תחרות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק-הדין ובקיזוז סכומי הפיצוי המגיעים לתדביק בסך כולל של 491,583 ש"ח. עוד נקבע כי אל היתרה לאחר הקיזוז יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן חייב בית משפט קמא את תדביק לשלם לליברמן הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 75,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 8. בקשה לתיקון טעות סופר שהגיש ליברמן לבית משפט קמא ביום 12.9.2005 בה טען כי היה על בית המשפט לפסוק לו מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל ריבית הסכמית (הריבית החריגה המכסימלית על משיכות יתר כפי שהיתה נהוגה בבנק הפועלים) ולא הפרשי הצמדה וריבית כפי שפסק, נדחתה על ידי בית המשפט (החלטה מיום 26.9.2005) בקובעו "אין מדובר בטעות או בטעות קולמוס בפסק הדין". תדביק מזה וליברמן מזה לא השלימו עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעורים שבפנינו אשר נדונו במאוחד. תדביק מלינה על חיובה לשלם לליברמן את התשלומים הקבועים בהסכם הייעוץ ועל כך שליברמן לא חוייב לפצותה בגין מלוא הנזקים שנגרמו לה לטענתה על ידו (ע"א 10138/05, להלן: ערעור תדביק) ואילו ליברמן מערער על כך שבית המשפט הורה שלסכומים שנפסקו לטובתו יתווספו מיום הגשת התביעה ואילך הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית) בעוד שלטענתו יש לחייב את תדביק בתשלום ריבית הפיגורים ההסכמית שנקבעה בהסכם הייעוץ ובהסכם אי התחרות. כן הוא מלין על חיובו לפצות את תדביק ולו בגין חלק מן הנזקים שנגרמו לה לטענתה עקב אי ביטול השותפות (ע"א 10137/05, להלן: ערעור ליברמן). טענות הצדדים ע"א 10138/05 - ערעור תדביק 9. תדביק טוענת כי הסכם הייעוץ בוטל על ידה כדין שכן הוא מבוסס על אמון מעצם טיבעו ואילו ליברמן הפר אותו הפרה יסודית משהפר את חובת האמון ואת חובת הגילוי שהוא חב כלפיה. לטענתה, בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי ליברמן הציג בפניה מסמך מזוייף ומצג שווא בעניין ביטול השותפות והפר את חובתו לנהוג כלפיה בתום לב ובדרך מקובלת. בית המשפט אף קבע כי עדותו של ליברמן היתה בלתי מהימנה, אך הוא נמנע מלהסיק את המתבקש מקביעות אלו. תדביק מוסיפה וטוענת כי קביעת בית משפט קמא לפיה היא זכאית לפיצוי בגין התנהגותו של ליברמן מחד גיסא אך אינה רשאית לבטל את הסכם הייעוץ מאידך גיסא אינה עומדת במבחן השכל הישר ועוד היא טוענת כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה הסכום הכולל אותו התחייבה לשלם לליברמן במסגרת הסדר הפשרה, ניתן לו "בתמורה על ויתוריו הוא על זכויות ותביעות ולא תמורת 'ייעוץ' או ליתר דיוק 'היערכות' למתן ייעוץ", משמעותה למעשה כי הסכם הייעוץ היה "הסכם מלאכותי" שבבסיסו תכנון מס בלתי לגיטימי, אף כי בית המשפט נמנע מלומר את הדברים באופן מפורש, וקביעה זו אינה יכולה לעמוד שכן היא הועלתה על ידי ליברמן לראשונה בסיכומיו ולתדביק לא ניתנה הזדמנות הוגנת להפריכה. לגופם של דברים מדגישה תדביק כי ליברמן בהתנהגותו הוא שמנע את קבלת שירותי הייעוץ, שכן באוגוסט 1997 סמוך לאחר חתימת הסדר הפשרה הגיש נגד תדביק בקשה לצו מניעה באותו עניין שבו היא ביקשה ממנו ייעוץ (תפעול חברת לוגו- טאק בע"מ בארה"ב). לטענתה אישר ליברמן עובדה זו בחקירתו אך בית המשפט התעלם מכך כליל ומכל מקום, כך לטענת תדביק, משקיבל בית המשפט את טענת ליברמן כי התמורה המפורטת בהסכם הייעוץ אינה מהווה לאמיתו של דבר תמורה לשירותי ייעוץ היה עליו להסיק מכך את המסקנות המשפטיות המתבקשות ולקבוע כי ההסכם בטל מחמת היותו הסכם בלתי חוקי או הסכם למראית עין. תדביק מוסיפה ומלינה על קביעתו הנוספת של בית משפט קמא כי לא טעתה ולא הוטעתה על ידי ליברמן בעת החתימה על הסכם הייעוץ (25.3.1997) בסוברו כי אותה עת כבר היתה תדביק מודעת לכך שהשותפות לא בוטלה. ראשית, כך לטענת תדביק, בית המשפט הוא שהעלה גרסה זו מיוזמתו בפסק הדין בלא שהועלתה כלל על ידי ליברמן מטעמים מובנים קרי בהיותה סותרת חזיתית את הגרסה העובדתית בה דבק לאורך ההליך כולו באומרו כי המסמך שהציג אינו מזוייף וכי השותפות אכן בוטלה. שנית, אף לגופם של דברים מדובר בקביעה שגויה שכן במכתבה ממרץ 1996 וכן ביום 20.5.1997 במסגרת ההליכים שהתנהלו בארה"ב בתביעה נגד אימג' לייבלס, טענה אילנה וייס כי השותפות קיימת אך באותו שלב טרם עלה אצל תדביק החשד כי מכתב וייס לביטול השותפות מזוייף וכי ליברמן מעורב בכך. עוד מציינת תדביק כי אילו היו הדברים עולים קודם לכן לא היתה מוגשת על ידה מלכתחילה בספטמבר 1996 התביעה נגד אימג' לייבלס בארה"ב וכמו כן לא היה משולם על ידה לליברמן ביולי 1997 התשלום הראשון לפי הסכם הייעוץ. תדביק מדגישה כי עילת הביטול נוגעת להסכם הייעוץ בלבד בהיותו מבוסס על אמון ומכל מקום היא טוענת כי גם אם יש מי שיסבור כי הסדר הפשרה המורכב מחמישה הסכמים נפרדים הוא הסכם אחד קמה לה עילת ביטול מן הטעמים שפורטו לגבי אותו חלק של ההסכם הנוגע לשירותי הייעוץ ולתמורה בגינם. לבסוף מעלה תדביק טענות באשר לחיובה בריבית פיגורים לגבי התקופה שעד יום הגשת התביעה; באשר לשיעור המע"מ שבו חוייבה; באשר לדחיית שלושה ראשי נזק שתבעה וכן באשר לחיובה בתשלום הוצאות ושכר טרחה לליברמן. 10. ליברמן טוען מצידו כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה שימש הסכם הייעוץ כסות ומסווה בלבד על מנת לשלם לו עבור סילוק תביעותיו כלפי תדביק וכלפי קבוצת דרורי. קביעה זו נסמכת לטענת ליברמן על לשון ההסכם ועל בחינת אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתקפת בו ובחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט והוא מדגיש בהקשר זה את חוסר האמון ששרר בין הצדדים; את העובדה שההסכם הוחל רטרואקטיבית; את העובדה שתדביק שילמה לו את התשלום הראשון לפי ההסכם אף שבאותו שלב לא נדרש ליתן לה שירותי ייעוץ בפועל; ואת העובדה שמן ההסכם נעדרים תנאים מקובלים הנוגעים לשירותי ייעוץ שניתן היה לצפות כי יכללו בו. לטענת ליברמן, הגדרת סכומי התמורה שפורטו בהסכם הייעוץ כדמי ייעוץ אפשרה לה לסווגם כ"הוצאה עסקית" לצורכי מס, מה שאין כן לגבי תשלום המוגדר כפיצויים. עוד הוא טוען כי אין לראותו כמי שנתן יד להונאת רשויות המס על ידי תדביק בהקשר זה משום שחשבונית המס שהוצאה לו מתאימה לשתי החלופות. ליברמן מוסיף וטוען כי אין זה ראוי שתצמח לתדביק זכות תביעה מעילה בת עוולה והוא מפנה בהקשר זה, בין היתר, לסעיף 86 לפקודת מס הכנסה העוסק בעסקאות מלאכותיות או בדויות לעניין דיני המס. ליברמן מוסיף וטוען כי מבחינת דיני החוזים אין מדובר בחוזה למראית עין שהצדדים אינם מעוניינים בקיומו ובתוצאה שהוא מתיימר להגשים ועוד הוא טוען כי אין להתערב במסקנתו של בית משפט קמא לפיה תדביק לא טעתה ולא הוטעתה על ידו בכל הנוגע להתקשרות בהסכם הייעוץ, בהיותה מבוססת על עדותו של אילן דרורי כי ידע על טענת וייס בדבר אי ביטול השותפות עוד במרץ 1996. לחלופין טוען ליברמן כי הסדר הפשרה אינו ניתן להפרדה וההסכמים המרכיבים אותו שלובים ומותנים זה בזה ועל כן תדביק לא היתה רשאית לבטל רק את הסכם הייעוץ אלא היה עליה לבטל את הסדר הפשרה כולו, ביטול שהיה גורר, בין היתר, את החייאתה של תביעת הפירוק. ליברמן טוען כי הוא הסתמך על הסדר הפשרה כמכלול ושינה את מצבו לרעה בעקבותיו ובנוסף הוא טוען כי "כלל העיפרון הכחול" רלבנטי להסכם הכולל סעיפים הנגועים באי חוקיות, מה שאין כן בענייננו. כמו כן טוען ליברמן כי יש לדחות את יתר טענותיה של תדביק בעניין ראשי הנזק שנדחו, בעניין ריבית הפיגורים שנכללה בסכום התביעה עד יום הגשתה ובעניין ההוצאות שנפסקו לזכותו. על התיקון הנדרש לטענת תדביק בסוגיית המע"מ לעומת זאת אין ליברמן חולק. ע"א 10137/05 - ערעור ליברמן 11. ערעור זה מכוון בעיקרו כנגד אי חיובה של תדביק בריבית הפיגורים ההסכמית לגבי התקופה שמיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. כמו כן מלין ליברמן על חיובו בחלק מן הנזקים שתבעה תדביק. בעניין הריבית טוען ליברמן כי משקבע בית משפט קמא שהסכם הייעוץ עומד בתוקפו ומשחייב אותה לשלם לו את יתרת התמורה על פיו, היה על בית המשפט להוסיף ולחייבה בתשלום הריבית המוסכמת שנקבעה באותו הסכם בגין הפיגור בביצוע התשלומים וזאת גם ביחס לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל, והוא הדין באשר לריבית המגיעה לו לטענתו בגין הפיגור בתשלומים על פי הסכם אי התחרות. ליברמן מדגיש כי סכום התביעה שפסק לו בית המשפט כולל את ריבית הפיגורים המוסכמת שחושבה עד ליום הגשת התביעה וכי שגה בית המשפט בכך שבגין התקופה שמיום הגשת התביעה ואילך פסק לו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית בלבד, בלא שנימק באופן כלשהו את התערבותו זו ביחסים החוזיים שבין הצדדים ובהסכמות שהושגו ביניהם. מה גם שתדביק לא הכחישה בכתב הגנתה את טענותיו לעניין הריבית המוסכמת ולעניין שיעורה ומשכך כלל לא קמה לטענתו פלוגתא בין הצדדים בסוגיה זו. אשר לחיובו לשלם לתדביק בגין הוצאות והפסדים שנגרמו לה בגין הצגת המסמך המזוייף הנוגע לביטול השותפות טוען ליברמן כי תדביק לא הוכיחה באופן פוזיטיבי שהוא זייף את החתימות על מכתב וייס לביטול השותפות וכי אף המומחה לכתבי יד מטעמה לא קבע מיהו שזייף את אותן חתימות. עוד טוען ליברמן כי תדביק לא הציגה כל ראיה מכלי ראשון לביסוס הגרסה כי אילנה וייס טענה כלפיה שהשותפות לא בוטלה והיא הסתפקה בעניין זה בתצהירו של דרורי אליו לא צורף מסמך כלשהו. על כן לטענתו אין בתצהיר זה יותר מאשר אמירות על-פה ומפי השמועה שמסר דרורי ולא היה מקום לבסס על כך את חיובו בתשלום סכומי נזק לתדביק. עוד טוען ליברמן כי אף אם אילנה וייס גרסה כי השותפות לא בוטלה, הרי שבישיבת הדירקטוריון של תדביק הוא הציע לצאת לארה"ב ולסייע לחברה להדוף טענות אלו, אך תדביק מנעה זאת ממנו והחליטה לבטל את התביעה נגד אימג' לייבלס. בכך לטענת ליברמן נשללה ממנו האפשרות לסייע באותו הליך ולהקטין את הנזקים שנגרמו והדבר רובץ לפתחה של תדביק אשר הונעה לטענתו באותו שלב על ידי הרצון להקים לעצמה תשתית ועילה שקרית לביטול הסכם הייעוץ. 12. מנגד טוענת תדביק כי היה על ליברמן לגלות במסגרת הערעור את העובדה שכבר פנה אל בית משפט קמא בבקשה לתיקון טעות סופר לעניין שיעור הריבית ונדחה, בהדגישה כי החלטתו של בית משפט קמא באותה בקשה מלמדת שאין מדובר בטעות בהיסח הדעת אלא בקביעה מכוונת לפיה יש להסתפק בהפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום הגשת התביעה ואילך. לטעמה של תדביק, וכפי שפורט לעיל בפסקה הנוגעת לערעור תדביק, אף שגה בית משפט קמא בכך שחייב אותה לשלם סכומים המחושבים על פי ריבית הפיגורים לגבי התקופה שעד יום הגשת התביעה. עוד טוענת תדביק כי שיעור הריבית כמוהו כשיעור נזק אשר לעולם נחשב כמוכחש ועל כן אין ממש בטענת ליברמן כי לא הכחישה את הטענות שהעלה בכתב התביעה לעניין זה. לבסוף טוענת תדביק בהקשר זה כי ליברמן לא הוכיח את שיעור ריבית הפיגורים שאותה דרש, כי המסמך שצירף בעניין זה הינו סתמי ואינו כולל את הפרטים הרלבנטיים, כי שיעור ריבית הפיגורים הבנקאית שאליה התייחס ההסכם איננו קבוע והוא משתנה מעת לעת על פי החלטת הבנק הנוגע בדבר וכי על כן המסמך שצירף ליברמן לכתב התביעה ולתצהירו אינו יכול להוות אסמכתא לשיעור הריבית העתידית. אשר לחיובו של ליברמן בתשלום פיצויים לתדביק בגין הנזקים שנגרמו לה בנסיבות העניין טוענת תדביק כי בית משפט קמא קבע מפורשת, ובצדק, שליברמן אחראי לאותם נזקים משום שהציג בפניה במאי 1993 מצג שווא לפיו חדלה השותפות להתקיים והיא הסתמכה על מצג זה ובעקבות כך נגרמו לה הנזקים שבהם חוייב. עוד טוענת תדביק כי קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בהקשר זה נסמכות על ממצאי עובדה ומהימנות שאינן מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור וכי משהתברר לה עם קבלת דו"ח מבקר הפנים כי רומתה על ידי ליברמן אין לצפות ממנה כי תאפשר לו להשתתף מטעמה בהליך התביעה נגד אימג' לייבלס ולפעול עבורה, כביכול, לצורך "הקטנת הנזק". דיון ערעור תדביק 13. השאלה המרכזית העולה לדיון בערעור תדביק היא השאלה האם משלא גילה לה ליברמן כי לאמיתו של דבר השותפות לא בוטלה והמשיכה להתקיים גם לאחר פרסום התשקיף, יש בכך כדי להקים לתדביק עילה לביטול הסכם הייעוץ בשל הפרת חובת האמון שחב ליברמן כלפיה ולחלופין בשל פגם בכריתתו של הסכם הייעוץ הנובע מהטעיה שהטעה אותה ליברמן. שאלה נוספת הנלווית אליה והשלובה בה היא השאלה האם רשאית היתה תדביק להפריד בין הסכם הייעוץ ובין יתר חלקיו של הסדר הפשרה לצורך מימושה של עילת הביטול, בהנחה שזו אכן קמה לה בנסיבות העניין. במישור העובדתי אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת תדביק לפיה מכתב וייס לביטול השותפות שהציג לה ליברמן סמוך לאחר חתימת הסכם המיזוג וערב פרסום התשקיף ממאי 1993, היה אכן מכתב מזוייף. בית המשפט העדיף בעניין זה את חוות דעתו של המומחה מטעם תדביק אמנון בצלאלי על פני חוות דעתו של המומחה מטעם ליברמן יצחק חגג בציינו כי במהלך חקירתו של חגג נתגלו סתירות בין דבריו בבית המשפט לבין הדברים שנאמרו בחוות דעתו; כי נסיונותיו לסתור את קביעות בצלאלי לא עלו יפה וכי הוא חזר בו פעם אחר פעם מהתייחסויותיו לחוות דעתו של בצלאלי. ממצאיו אלו של בית המשפט המחוזי מבוססים על התרשמותו הבלתי אמצעית מן המומחים להשוואת כתבי יד שהעידו בפניו ואין מקום להתערבותנו בהם. בפנינו טען ליברמן כי אף אם מכתב וייס לביטול השותפות אכן מזוייף לא הובאה כל הוכחה המבססת את מעורבותו בכך ועל כן אין לייחס לו מצג שווא מכוון בהקשר זה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו ובצדק בקובעו כי: בין שידו של ליברמן היתה "במעל" הזיוף ובין אם לאו, ברור כי עובדת המשך קיומה של השותפות עם וייס לאחר הצגת מכתב הביטול לתדביק, היתה ידועה לליברמן. הנסיבות והעובדות שפורטו לעיל (ראה ס' 6 לפסק הדין) מצביעות על כך ברמת ודאות גבוהה ומספקת. ידיעה זו נמנע ליברמן מלגלות לתדביק. נהפוך הוא: על ידי הצגת המכתב ושאר המסמכים שפורטו לעיל הוא הציג מצג שווא שאין בו אמת ... (פסקה 16 לפסק-הדין). קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מבוססת אף היא על ממצאי עובדה ומהימנות. היא נסמכת על דו"חות של השותפות ועל מסמכי הנהלת חשבונות המעידים כי אילנה וייס המשיכה לקבל מן השותפות תשלום חודשי בסך 5,000 דולר ארה"ב גם לאחר מועד המכתב וכן על התרשמותו כי ההסברים שניתנו על ידי ליברמן בהקשר זה במהלך העדות הינם קלושים ואינם ראויים לאמון. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי התנגדותו של ליברמן לחיקור דין של אילנה וייס בארה"ב פועלת לחובת גרסתו בדחותו את טענותיו לאותה התנגדות ובאומרו כי הסבריו של ליברמן לפיהם "על אף קרבת המשפחה הקיימת בינו לבין אילנה וייס הם מסוכסכים ועל כן חשש מעדות מוטית לרעתו, לאו הסברים המה ואינם מצדיקים מניעת עדות ישירה מפי החותם על המסמך, או מפי מי שנחזה להיות החותם" (ראו גם ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין, פסקה 5ה (לא פורסם, 28.12.1994) (להלן: עניין גרינהולץ)). הנה כי כן, קביעותיו ומסקנותיו אלה של בית המשפט המחוזי במישור העובדתי מעוגנות כדבעי בחומר הראיות ונסמכות על ההתרשמות כי הגרסה שמסר ליברמן בעדותו אינה ראויה לאמון. בקביעות ובמסקנות אלה לא מצאתי עילה להתערבותנו כערכאת ערעור. 14. דא עקא, נשאלת השאלה האם ממצאים אלה יש בהם כדי להקים לתדביק עילה לביטול הסכם הייעוץ. בית המשפט המחוזי קבע כי עילה כזו לא קמה לה בסוברו כי בנסיבות העניין ועל פי פירושו הנכון של הסכם הייעוץ כנדבך בהסדר הפשרה הכולל, אין לראות בו הסכם המבוסס על יחסי אמון ועל כן התערערות האמון בין הצדדים כתוצאה מהתנהגותו של ליברמן אינה מהווה הפרה המצדיקה את ביטול הסכם הייעוץ על ידי תדביק וכדבריו: טענתה של תדביק כי ביטלה את הסכם הייעוץ משום שגילתה, בשלב מסוים, כי ליברמן זייף את מסמך ביטול השותפות ובשל התערערות יחסי האמון ביניהם, כתוצאה מכך, תלויה, אפוא, על בלימה ואינה מבוססת לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את טענתה החלופית של תדביק כי קמה לה הזכות לבטל את הסכם הייעוץ משום שכריתתו היתה נגועה בהטעיה מצד ליברמן בקובעו כי בשלב בו התקשרה עם ליברמן בהסדר הפשרה הכולל את הסכם הייעוץ (מרץ 1997), כבר ידעה תדביק שהשותפות אשר אמורה היתה להתבטל לא בוטלה בפועל. בית המשפט המחוזי אף נדרש בפסק דינו לשתי טענות נוספות הנוגעות לבטלות הסכם הייעוץ מחמת אי חוקיות ומחמת היותו הסכם למראית עין. טענות אלה הועלו בפניו על ידי תדביק לראשונה בשלב סיכומי התשובה שהגישה לסיכומי ליברמן וזאת לאחר שליברמן אשר ביקש לקעקע בכל דרך את גרסת תדביק בדבר יחסי האמון שעמדו בבסיס הסכם הייעוץ, העלה לראשונה בשלב הסיכומים (ובמרומז גם בשלב חקירתו החוזרת) את הטענה כי הסכם הייעוץ שנכלל בהסדר הפשרה והתשלומים שנקבעו בו עבור שירותי ייעוץ, כביכול, אינם אלא פיקציה ונועדו להונות את שלטונות המס ולאפשר לתדביק לנכות תשלומים אלה כהוצאה, אף שבפועל לא היתה כל כוונה כי שירותי ייעוץ כאלה אכן ינתנו על ידו לתדביק. מכך ביקש ליברמן להסיק כי הגילויים בדבר אי ביטול השותפות אין להם כל השפעה על הסדר הפשרה בכלל ועל הסכם הייעוץ בפרט משום שבפועל אין מדובר מלכתחילה בשירותי ייעוץ המבוססים על אמון אלא בהסדר לתשלום תמורה מוסכמת עבור הויתורים שעשה ועבור יתר ההסכמות הכלולות בהסדר הפשרה, במסווה של תשלומי ייעוץ שנועד להונות את שלטונות המס. תדביק התנגדה בסיכומי התשובה מטעמה בבית המשפט המחוזי להרחבה פסולה זו של חזית הדיון אך הדגישה כי אם יראה בית המשפט לאמץ את טענתו החדשה של ליברמן יש להורות על בטלותו של הסכם הייעוץ בהיותו הסכם בלתי חוקי או הסכם למראית עין. בית המשפט המחוזי בחר שלא לחסום את טענתו החדשה של ליברמן כהרחבת חזית פסולה אם כי לא קבע מפורשות שהוא מאמץ אותה ואילו את הטענות החלופיות לגופו של עניין שהעלתה תדביק בהקשר זה דחה בית המשפט המחוזי בציינו: "הסכם הייעוץ אינו חוזה למראית עין, שכן את עיקרו התכוונו הצדדים לבצע ותדביק אף החלה בביצועו ... הסכם הייעוץ היה, כאמור, חלק ממערכת כוללת של הסכמים אמיתיים אליהם הגיעו הצדדים במסגרת הסדר פשרה וביצועו הותנה והותלה בביצוע שאר ההסכמים". ועוד קבע כי: "באשר לטענה לאי חוקיותו של הסכם הייעוץ, הרי שטענה זו לא הוכחה כלל. תדביק לא הציגה תשתית עובדתית שתצביע על קיומו של אלמנט "אי חוקיות", הקיים בהסכם הייעוץ או במערכת הסכמי הפשרה עליהם חתמו הצדדים כמשמעותו של מונח זה בדיני החוזים, ועל כן דין טענה זו להידחות מכל וכל". הסכם הייעוץ כפיקציה שנועדה להונות את שלטונות המס 15. אקדים ואומר כי לטעמי ראוי היה לחסום את טענותיו של ליברמן בדבר הפיקציה שבהסכם הייעוץ ובדבר המטרה הבלתי חוקית שעמדה בבסיסו (הונאת שלטונות המס) ולא להידרש אליהן כלל. זאת משום שהשלב שבו העלה ליברמן טענה מפורשת בעניין זה היה שלב הסיכומים וממילא לא הוצגו על ידו כל ראיות לביסוסה ולא ניתנה לתדביק הזדמנות הוגנת להתמודד עימה (ראו: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח (2) 145, 152 (2003); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 97 (מהדורה תשיעית, 2007)). חמור מכך, טענות אלה שהעלה ליברמן בשלב הסיכומים בדבר היות הסכם הייעוץ הסכם פיקטיבי שכל מטרתו היא הונאת שלטונות המס, אינן מתיישבות כלל וכלל עם הטענות שהועלו על ידו בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש נגד תדביק בבית משפט השלום ואף לא עם טענותיו בתביעה המתוקנת שהגיש נגדה בבית המשפט המחוזי ועליה, בין היתר, נסוב הדיון שבכאן. בכל אחת מאותן התביעות ביסס ליברמן את עילתו נגד תדביק על הסכם הייעוץ ככתבו וכלשונו בציינו כי על פי הסכם זה התחייב להיות ערוך למתן שירותי ייעוץ ככל שיידרש וכי הוא אכן נערך לכך אך דמי הייעוץ לא שולמו לו כמתחייב מן ההסכם. משבחר ליברמן לבסס את תביעותיו נגד תדביק על הסכם הייעוץ ועל תנאיו כמות שהם אין לשמוע מפיו, בוודאי לא בשלב הסיכומים, טענה עובדתית סותרת לפיה לאמיתו של דבר אין מדובר כלל בהסכם ייעוץ אלא בהסכם פיקטיבי שכל מטרתו היא הסוואת חלק הארי של התמורה המגיעה לו במסגרת הסדר הפשרה בגין ויתורים שעשה על מנת שתדביק תוכל לנכות את הסכום האמור (1.2 מליון ש"ח) כהוצאה מוכרת. אכן, משבחר ליברמן כתובע שלא לבסס את תביעתו על טענת הפיקציה ואי החוקיות של הסכם הייעוץ עליו חתם, ומשביסס את התביעה על הסכם הייעוץ ככזה, אין לאפשר לו העלאת טענות הסותרות את העילה שלה טען ואת העובדות שאותן הציג לביסוסה, רק משום שבשלב כלשהו במהלך הדיון הגיע, ככל הנראה, למסקנה כי טענות חדשות אלה עשויות להדוף את גרסת ההגנה שהעלתה תדביק. ההליך השיפוטי איננו צריך ואיננו יכול לשמש זירה למניפולציות מסוג זה בטיעוניו של בעל דין, אחרת ימצאו בתי המשפט מנוצלים לרעה ותגרם פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון שהציבור רוכש למערכת המשפט. רציונלים אלה הם העומדים בבסיס המדיניות השיפוטית המשתקפת, בין היתר, בהוראת תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 לפיה אין להעלות בכתב טענות כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות (ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005)). 16. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי היה על בית המשפט המחוזי לחסום מפיו של ליברמן את הטענה בדבר היות הסכם הייעוץ הסכם פיקטיבי אשר נועד להונות את שלטונות המס, והיה עליו לבחון את הפלוגתאות שהעמידו הצדדים להכרעה מנקודת המוצא עליה מושתת כתב התביעה כי הסכם הייעוץ משקף לאשורו את מה שהוסכם ביניהם. אילו כך נעשה היה מתייתר הצורך לדון בטענת הבטלות של הסכם הייעוץ מחמת אי חוקיות או מחמת היותו חוזה למראית עין שהעלתה תדביק בתגובה לטענותיו החדשות של ליברמן. במאמר מוסגר יצוין כי הדיון בשאלות אלה אינו פשוט כלל ועיקר ולו מן ההיבט העיוני. כך עולה השאלה שטרם הוכרעה האם חוזה שמטרתו הונאת שלטונות המס הוא חוזה בלתי חוקי עליו יוחלו הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים או שמא ניתן לסווגו כחוזה למראית עין עליו תחול הוראת סעיף 13 לחוק החוזים. שאלה נוספת העולה בהקשר זה ואף היא טרם הוכרעה הינה האם בנתונים מסוימים ובהם סימולציה יחסית, דהיינו קיומו של חוזה נסתר בין הצדדים בצל החוזה שנכרת למראית עין, ניתן לקיים את החוזה הנסתר על אף בטלותו של החוזה למראית עין (ראו: ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979); ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 214, 218-219 (1982); ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 631-633 (1988); גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) 259-264 (2005) (להלן: שלו); מרים בן-פורת "החוזה הפסול" ספר זוסמן 171, 186-188 (תשד"ם); דניאל פרידמן "אי חוקיות וחוזה למראית עין" הפרקליט לג 152 (1980); גד טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח 507 (1978); דוד גליקסברג גבולות תכנון המס 142-145 (1990)). על רקע זה, מוקשים הדברים שקבע בית משפט קמא באומרו "הסכם הייעוץ אינו חוזה למראית עין שכן את עיקרו התכוונו הצדדים לבצע ותדביק אף החלה בביצועו ע"י העברת תשלום אחד מתוך השלושה להם התחייבה. מינויו של ליברמן כיועץ על מנת להסביר או להצדיק, באופן זה, את התשלומים מתדביק, אינו הופך את ההסכם להסכם למראית עין שדינו בטלות לפי דיני החוזים" (פסקה 12 לפסק הדין). הסכם הייעוץ - טענות ההפרה וההטעיה 17. מוקשית עוד יותר קביעתו של בית המשפט המחוזי המתייחסת לטענת תדביק בדבר הפרת הסכם הייעוץ. כזכור נסמכה טענה זו על כך שהגילויים הנוגעים להתנהגותו של ליברמן בקשר עם מכתב וייס לביטול השותפות, גרמה להתערערות יחסי האמון בינה ובין ליברמן עליהם מבוסס הסכם הייעוץ ומשכך קמה לה הזכות לביטולו. לצורך ההכרעה בטענה זו ניתן היה להניח כי בית המשפט יתייחס אל הסכם הייעוץ ככזה בהעדר כל ממצא עובדתי או משפטי המבסס קביעה אחרת. והנה אף שבית משפט קמא גרס כי אין מדובר בחוזה למראית עין או בחוזה בלתי חוקי דחה הוא את טענת ההפרה באמצו למעשה במהות הדברים את הטענה המאוחרת שהעלה ליברמן בסיכומיו ולפיה אין בפנינו הסכם ייעוץ כלל אלא פיקציה שנועדה להסוות את מהותה האמיתית של התמורה הכלולה באותו הסכם וכלשון פסק-הדין: "הסכום ששולם לליברמן, או ליתר דיוק הסכום הכולל אותו התחייבה תדביק לשלם לליברמן (כ-1.5 מליון ש"ח) במסגרת הסדר הפשרה, ניתן לו בתמורה על ויתוריו הוא על זכויות ותביעות ולא תמורת 'ייעוץ' או ליתר דיוק 'היערכות' למתן ייעוץ" (פסקה 9 לפסק-הדין). על בסיס זה דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההפרה בקובעו כי "אין, אפוא, בין תוכנם של הסכמים אלה ובין חובת נאמנות שחב, כביכול, ליברמן לתדביק כיועץ דבר וחצי דבר, מה עוד שחובה כזו לא נדרשה כלל מליברמן במסגרת ההסכם" (פסקה 10 לפסק-הדין) והדברים אינם מתיישבים. מכל מקום, משקבעתי כי לא ניתן היה לשמוע מפיו של ליברמן טענות בדבר היות הסכם הייעוץ פיקציה שנועדה להונות את שלטונות המס, נשמט ממילא הבסיס תחת הנמקתו זו של בית משפט קמא לדחיית טענת ההפרה. הנמקתו של בית משפט קמא בדחותו את טענת ההטעיה אף היא מעוררת קושי. כזכור קבע בית המשפט בהקשר זה כי תדביק לא הוטעתה משום שעוד במרץ 1996, כשנה לפני חתימת הסדר הפשרה, קיבלה היא מכתב תשובה מאת גב' וייס במענה לדרישת החוב ובתשובתה (כך קובע בית המשפט קמא בהפנותו לדברים שאמר אילן דרורי בעדותו בעמ' 57, 83 ו-90 לפרוטוקול) "הודיעה לו גב' וייס כי השותפות בינה לבין ליברמן לא פורקה כלל ועל כן היא הביעה פליאה לדרישה לתשלום שתדביק הפנתה לשותפות בשל אספקת טובין". הקושי לגבי הנמקה זו הוא כפול. ראשית, כפי שציינה תדביק בצדק מדובר בטענה עובדתית שבית המשפט העלה מיוזמתו אף שליברמן לא העלה אותה בפניו כלל. אדרבא, הגרסה שהציג ליברמן הפוכה והוא דבק גם בשלב הערעור בכך שהמכתב אינו מזוייף והשותפות בין דביקול לחברת וייס אכן פורקה. בסיכומיו בפני בית המשפט המחוזי הוסיף אמנם ליברמן וטען לחלופין כי מכל מקום תדביק ידעה כבר ב-20.5.1997 (המועד שבו נערך בארה"ב הליך ה-deposition בתביעה נגד אימג' לייבלס) כי וייס טוענת שהשותפות לא פורקה, אך מועד זה שבו נקב ליברמן בטיעונו החלופי מאוחר אף הוא בכחודשיים למועד שבו נחתם הסדר הפשרה. שנית, עיון בעדותו של אילן דרורי בעמודים שאליהם מפנה בית המשפט קמא מלמד כי קשה להסיק מתשובותיו שהוא אכן ידע או יכול היה לדעת כבר במרץ 1996 "שהשותפות בינה [וייס] לבין ליברמן לא פורקה כלל", כקביעת בית משפט קמא. וכך אמר דרורי בעדותו: עו"ד מולאור: אולי אנחנו נדייק ונאמר שהיא [וייס] השיבה שבעצם אתם מתחרים בה בכלל בארצות הברית והפרתם את חובת הנאמנות שלכם כלפיה. יכול להיות דבר כזה? העד: בפירוש כן, לכן התשובה לא ברורה. עו"ד מולאור: ואחרי שאנחנו יודעים שזו התשובה של הגב' וייס, כי אולי היא חושבת שעוד קיימת שותפות, למה לא נראה הדבר הפשוט ביותר, לקחת את הג'נטלמן מר ליברמן, ולהגיד - אדוני, אתה הצהרת שאין שותפות, סע תברר, סע, מטעמנו, לתביעה, כדי להתמודד עם הטענה הזו של וייס. העד: לא עלו, לשאלה כל כך חמורה או לכיוון כל כך חמור, בכלל לא עלו הכיוונים. אני לא הבנתי את התשובה. ידעתי שאלי ליברמן היה בקשרי[ם] איתה לפני כן, ידעתי שהיא בת משפחתו של אלי ליברמן, ולכן באופן מעשי החשש היה שאולי אלי ליברמן הבטיח לה הבטחות שאני לא יודע עליהם ולא יכולתי לקיים אותם. לא היה לי ברור באותה תקופה בכלל לאיזה כיוון היא הולכת. בית המשפט לא העלה ספקות כלשהם באשר למהימנות עדותו של דרורי ואם נוסיף לכך את העובדה שתדביק היא זו אשר עתרה לחיקור דין של אילנה וייס בארה"ב על מנת לקבל את גרסתה בעניין זה וכן את העובדה שליברמן התנגד לכך ובית המשפט ראה לזקוף זאת לחובתו באומרו כי הסבריו לאותה התנגדות "לאו הסברים המה", נראה כי גם מטעמים אלה לא היה מקום בלא תשתית ראייתית מתאימה ובלא שהטענה עלתה כלל מפי ליברמן, לייחס לתדביק ידיעה או אפילו ידיעה בכוח באשר לאי פירוק השותפות עם דביקול במועד שקדם להתקשרות בהסדר הפשרה. ודוק, התרשלות גרידא של הצד הטועה אין בה כדי לשלול את זכותו לביטול החוזה לפי סעיפים 14(א) ו-15 לחוק החוזים (ראו ע"א 7168/03 חבר נ' עו"ד צוריאל לביא בתוקף תפקידו כנאמן של נגה אלקטרוטכניקה בע"מ (בהקפאת הליכים) ושל נגה תעשיות אלקרו-מכניות (1986) בע"מ (בהקפאת הליכים), פסקה 42 (לא פורסם, 26.9.2005)). 18. משקבעתי כי אין לקבל את הנימוקים אשר בגינם דחה בית משפט קמא את טענת ההפרה ואת הטענה החלופית בדבר הטעיה שהעלתה תדביק לביסוס ביטול הסכם הייעוץ על ידה, נשאלת השאלה האם טענות אלה דינן להידחות מטעמים אחרים או שמא יש לקבל את עמדת תדביק לגביהן או לגבי איזה מהן. על מנת להשיב על שאלה זו מן הראוי לבחון את הסכם הייעוץ ולנתח את תנאיו על רקע מערכת ההסכמים בה הוא נכלל, היוצרים יחד את הסדר הפשרה. כזכור, מורכב הסדר הפשרה ממערכת של חמישה הסכמים שנחתמו כולם באותו היום (25.3.1997) ואשר נועדו בראש ובראשונה לשים קץ לסכסוכים ולהתדיינויות המשפטיות שהיו תלויות אותה עת בין ליברמן לקבוצת דרורי ובהם תביעתו של ליברמן לפירוקה של תדביק (הסכם ויתור תביעות). בהתאם למתווה הכללי שגיבשו הצדדים באותם הסכמים נותר ליברמן בעל מניות בתדביק אך הוסכם כי לא ישתתף עוד בניהול עסקיה ועל פי שינוי מוסכם בתקנות החברה אף פחתו זכויותיו למנות דירקטורים מכוח המניות המוחזקות על ידו (הסכם בעלי המניות). כמו כן התחייב ליברמן שלא להתחרות בעסקיה של תדביק במשך שלוש שנים תמורת דמי אי תחרות בסך כולל של 300,000 ש"ח (הסכם אי התחרות) וכן התחייב ליתן לתדביק במשך שלוש שנים שירותי ייעוץ על פי פנייתה תמורת סך של 400,000 ש"ח לשנה (הסכם הייעוץ). מתווה זה מעיד על עצמו כי הוא מכוון לסיום מוסכם של מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים בעקבות המיזוג ממרץ 1993 ואין מדובר בהסדר שנועד לשקם אותה או לבנות מודל חדש להמשך שיתוף הפעולה ביניהם בניהול תדביק (במאמר מוסגר יצוין כי כשנתיים מאוחר יותר, ביוני 1999, אף מכר ליברמן את מניותיו בתדביק ובכך ניתק עצמו לחלוטין מן החברה). נוכח רצונם של הצדדים לסיים את מערכת היחסים המשותפת שיצרו בהסכם המיזוג, נוכח הסכסוכים שקדמו לחתימת הסדר הפשרה ונוכח ההתדיינויות המשפטיות, לרבות תביעת ליברמן לפירוקה של תדביק, בהן הטיחו הצדדים זה בזה האשמות קשות עוד בטרם נתברר לתדביק דבר הזיוף של מכתב וייס לביטול השותפות, קשה לקבל כי באיזה מן ההסכמים אשר נחתמו במסגרת הסדר הפשרה הושם הדגש על יחסי אמון. כמו כן, חשוב לזכור כי אף שהצדדים בחרו לבנות את הסדר הפשרה ביניהם במתכונת של הסכמים נפרדים - הסכם הסכם וכותרתו - קיים חוט המקשר ומחבר ביניהם והמתנה את קיומו של האחד בקיומו של האחר. לצורך יצירתו של קשר בל ינתק זה בין אגד ההסכמים שחתמו הצדדים כהסדר פשרה, אף נערך על ידם ההסכם החמישי שכותרתו "הסכם בדבר תנאים מתלים להסדר פשרה" הקובע, בין היתר, בסעיף 1: הצדדים מצהירים כי הם חתמו על מערכת הסכמים, התלויים ומותנים זה בזה, והמהווים יחד, בכפוף למילוי כל ההתחייבויות האמורות בכל אחד מההסכמים... הסדר מלא וממצה של מכלול מערכת היחסים שביניהם. תניה דומה המיועדת אף היא להדגיש את הקשר שאין לנתקו בין ההסכמים המרכיבים את הסדר הפשרה, אנו מוצאים בהסכם ויתור תביעות הכולל את נוסחי ההודעות שהתחייבו הצדדים להגיש לביטול כל אחד ואחד מן ההליכים שהיו תלויים ועומדים ביניהם, והקובע בסעיף 5 שבו: הסכם זה מותנה בקיומם של כל אחד מההסכמים הנזכרים בהודעת הצדדים לבית המשפט המחוזי בתיק פירוק 481/95. 19. על רקע התכלית שנועדה להשיג מערכת ההסכמים המרכיבה את הסדר הפשרה במכלול ובהתחשב ברצונם ובכוונתם של הצדדים לקשור בין ההסכמים כמפורט לעיל, מתעורר קושי לקבל את גישתה של תדביק כי ניתן לבודד את הסכם הייעוץ מיתר ההסכמים שבהסדר הפשרה ולבטלו בנפרד בשל הפרתו או לחלופין, כטענתה, בשל הטעיה העומדת ביסוד כריתתו. אכן, תכליתו של הסדר הפשרה לסיים באופן מוסכם את מערכת היחסים העכורה בין הצדדים ואת מכלול ההליכים התלויים ביניהם מעמעמת ומחלישה במידה רבה את הטיעון כי במוקד של איזה מאותם הסכמים עמדו יחסי אמון. זאת ועוד הכוונה הברורה של הצדדים לקשור ולחבר את כל ההסכמים המרכיבים את הסדר הפשרה ולעשותם אגודה אחת בבחינת "הא בהא תליא", אינה מאפשרת לדעתי ניתוק אחד ההסכמים מתוך המכלול וביטולו הוא לעצמו, כפי שהתיימרה תדביק לעשות. עלי להדגיש עם זאת כי אילו עמד בפנינו הסכם ייעוץ שאינו קשור בטבורו למערכת שלמה של הסכמים המהווה יחד הסדר פשרה לניתוק יחסים, בהחלט ייתכן כי המסקנה היתה שונה. ובמילים אחרות, בהחלט ייתכן כי גילוי פרטים בעיתיים הנוגעים ליחסי הצדדים טרם ההתקשרות (דוגמת דבר הזיוף של מכתב וייס לביטול השותפות במקרה שלפנינו), היה יכול להוליך למסקנה כי קמה לצד המגלה עילת ביטול בשל התערערות יחסי אמון או בשל הפרת חובת הגילוי המהווה הטעיה והפוגמת בכריתת ההסכם. אלא שבמקרה שלפנינו וכפי שכבר צויין, מדובר בהסכם ייעוץ אשר נקשר בנסיבות מיוחדות המוליכות למסקנה שונה. מעשה הזיוף של מכתב וייס לביטול השותפות אותו מסר ליברמן לתדביק אירע כזכור סמוך לאחר המיזוג (ערב פרסום התשקיף) וכארבע שנים לפני ההתקשרות בהסדר הפשרה. במהלך אותן השנים התדרדרו היחסים בין הצדדים והלכו מדחי אל דחי עד כדי הגשת תביעה לפירוקה של תדביק. בנסיבות אלה ניתן לומר כי לאמיתו של דבר איבדו הצדדים את האמון זה בזה זמן רב קודם לגילוי דבר זיופו של מכתב וייס לביטול השותפות ובלא קשר לאותו הגילוי. בהתחשב בכך, בהתחשב בחיבור שאין לנתקו בין ההסכמים המרכיבים את הסדר הפשרה ולא פחות חשוב בהתחשב בעובדה שבינתיים בוצע ההסדר רובו ככולו, אינני סבורה כי קמה לתדביק עילה לביטול הסכם הייעוץ בשל הפרה או בשל היותו נגוע בהטעיה, תוך ניתוקו מיתר חלקי ההסדר. ערעור ליברמן התביעה נגד אימג' לייבלס בארה"ב - חיוב ליברמן בהוצאות ובהפסדים שנגרמו לתדביק 20. בית המשפט המחוזי חייב את ליברמן לשלם לתדביק חלק מן הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממצג השווא שהציג בפניה בעניין ביטול השותפות בקובעו: על ידי הצגת המכתב ושאר המסמכים שפורטו לעיל הוא הציג מצג שווא שאין בו אמת. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת צד להסכם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, הן במהלך המו"מ לקראת כריתת ההסכם והן במהלך ביצוע התחייבויותיו. בית המשפט המחוזי התייחס בקביעותיו אלה להסכם המיזוג שנכרת בין הצדדים והוא מוסיף ואומר בהקשר זה כי עקב התנהגותו של ליברמן נחסמה בפני תדביק האפשרות לגבות מן השותפות את התמורה עבור המוצרים שסיפקה לה וכדבריו: הפסד תקבול זה נגרם בשל התנהגות חסרת תום הלב של ליברמן במהלך המו"מ למיזוג בין דביקול ותדביק ואי גילוי העובדה שהוא - ליברמן (באמצעות דביקול) עדיין שותף בשותפות עם וייס. אכן, סעיף 12 לחוק החוזים הקובע חובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה תחולתו העניינית רחבה ביותר. מכוחו זכאי הצד שנפגע בשל התנהלות בחוסר תום לב של הצד שכנגד בשלב הטרום חוזי לסעד על פי סעיף 12, בין אם נכרת חוזה בסופו של המשא ומתן ובין אם לאו ואף אם קיימת לצד הנפגע עילה לסעדים נוספים בנסיבות העניין (ראו: שלו, 147; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 539 (חלק א', 1991); ע"א 49/83 קסלר נ' מאירוב, פ"ד מא(2) 547, 550-551 (1987)). תחולה רחבה זו של החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב, תומכת במסקנתו של בית משפט קמא לעניין הפיצוי המגיע לתדביק מידי ליברמן בגין ההוצאות וההפסדים שנגרמו לה בנסיבות העניין. זאת בין בשל התנהלותו בחוסר תום לב ערב המיזוג ופרסום התשקיף כקביעת בית משפט קמא ובין בשל התנהלותו בחוסר תום לב לקראת כריתתו של הסדר הפשרה, כטענת תדביק. תבנית נורמטיבית נוספת אשר מכוחה ניתן לחייב את ליברמן בתשלום הסכומים שהפסידה תדביק בשל חוסר יכולתה להיפרע את תמורת הסחורות שסיפקה לשותפות ובשל ההוצאות שנגרמו לה בהקשר זה, יסודה בהפרת חובת האמון שחב ליברמן בהיותו נושא משרה בתדביק במועדים הרלבנטיים. הפרה זו מתבטאת לא רק בכך שנתן ידו באופן פוזיטיבי להצגת מצג שווא בפני תדביק על ביטול כביכול של השותפות בין דביקול לחברת וייס, אלא גם בכך שנמנע לגלות לתדביק את דבר המשך קיומה של השותפות בעת שתדביק הסתמכה על מצג זה וסיפקה לשותפות סחורה (שאת תמורתה סירבה גב' וייס לשלם תוך העלאת טענות בדבר הפרת התחייבויות הנובעות מן השותפות), וכן בעת שתדביק החליטה להגיש נגד השותפות תביעה בארה"ב בגין החוב שלא שולם, על כל ההוצאות הכרוכות בכך (ראו סעיף 96כז(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 שהיה בתוקף במועדים הרלבנטיים לענייננו והוחלף לאחר מכן בסעיף 254(א)(4) לחוק החברות, תשנ"ט-1999). על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כאמור חלים, בשינויים המחוייבים, דיני הפרת חוזה (סעיף 96לז לפקודת החברות; סעיף 256(א) לחוק החברות). משכך ניתן לחייב את ליברמן מתוקף סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, לשלם לתדביק פיצויים כדי גובה הנזק שנגרם לה עקב הפרת חובת האמון כלפיה. כזכור, חייב בית המשפט המחוזי את ליברמן לשלם לתדביק סך כולל של 491,580 ש"ח, בערכי יום הגשת התביעה, המורכב משוויה של הסחורה שסופקה לשותפות ותמורתה לא שולמה (434,954 ש"ח); משכר הטרחה ששילמה תדביק לבא-כוחה בארה"ב בגין תביעת אימג' לייבלס (26,866 ש"ח); ומסך השווה לשכר הטרחה ששילמה למבקר הפנים של החברה, רו"ח קופרשטוך, בגין הבדיקה שערך בפרשה (29,763 ש"ח). חיובים אלה מבוססים על אדנים משפטיים ועובדתיים מוצקים כמובהר לעיל ולא ראינו כל מקום להתערב בהם. מנגד ובניגוד לטענות שהעלתה בהקשר זה תדביק בערעורה, איננו סבורים כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי אשר מצא כי סכומי נזק נוספים אותם תבעה תדביק מידי ליברמן לא הוכחו ואין לחייבו בגינם. הריבית 21. נותר לדון בטענות שהועלו בסוגיית הריבית. בהסכם אי התחרות ובהסכם הייעוץ הותנה כי אם יחול איחור מצד תדביק בתשלום איזה מן הסכומים שאותם התחייבה לשלם לליברמן, אזי תתוסף לכל תשלום שבאיחור ריבית "בשיעור הריבית החריגה המכסימלית על משיכות יתר בחריגה, כפי שתהיה נהוגה בבנק הפועלים בע"מ, כשסכום הריבית יחושב מיום חלות התשלום ועד התשלום בפועל" (סעיף 4.2 להסכם הייעוץ וסעיף 3.2 להסכם אי התחרות). עוד הוסכם בין הצדדים שם כי "אישור בנק הפועלים בדבר שיעור הריבית החריגה יהווה ראיה מספקת לצורך קביעת שיעורה" (להלן: הריבית המוסכמת). משהוסכם בין הצדדים על כך שתשלומים בפיגור ישאו ריבית הסכמית אין לכאורה מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית על אותם תשלומים (סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית), אלא שהצדדים בענייננו חלוקים כזכור בשאלה מה היה על ליברמן להוכיח, אם בכלל, כדי לזכות בריבית ההסכמית. על מנת להשיב על שאלה זו יש לחלק לשלוש תקופות את פרק הזמן הרלבנטי לחיוב הריבית. האחת - עד יום הגשת התביעה, השניה - מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסק הדין והשלישית - מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. תדביק טוענת בערעורה כי שגה בית המשפט בכך שכלל בחוב הפסוק סכומי ריבית שחושבו על ידי ליברמן עד יום הגשת התביעה לפי שיעור של 23.12% לשנה, אף שליברמן לא הוכיח כי זהו אכן שיעור הריבית ההסכמית שחל עד יום הגשת התביעה. ליברמן מצידו טוען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא חייב את תדביק באותו שיעור ריבית גם לגבי פרק הזמן שמיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל (שתי התקופות הנוספות) והסתפק לגביו בהפרשי הצמדה וריבית בלא שנימק באופן כלשהו את סטייתו מן הריבית ההסכמית. טענתה של תדביק לעניין חיובי הריבית שנוספו לחוב הפסוק לגבי התקופה שעד ליום הגשת התביעה דינה להידחות משום שבכתב הגנתה לא נכללה הכחשה לעניין שיעור הריבית שעל פיו חישב ליברמן את הסכומים שתבע בהקשר זה והלכה היא כי נדרשת הכחשה מפורשת לעניין שיעור הריבית ואין די בהכחשה כללית לעניין עצם החוב על מנת להקים פלוגתא גם לעניין שיעור הריבית (ראו עניין גרינהולץ, פסקה 6ג). שונה הדבר בכל הנוגע לשיעורי הריבית שיש להוסיף אל סכום התביעה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. כידוע שיעוריה של הריבית הבנקאית הנוהגת לגבי יתרות חובה חריגות משתנים מעת לעת ואינם קבועים. משכך היה על ליברמן להמציא נתונים עדכניים בהקשר זה ולהוכיח מהם אל נכון שיעורי הריבית ההסכמית במהלך התקופה האמורה, על מנת שניתן יהיה לקבוע בהתאם להם מהו סכום הריבית ההסכמית המגיעה לו מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסק הדין. הסכם אי התחרות והסכם הייעוץ קובעים לעניין זה, כאמור, שאישורים מתאימים מאת בנק הפועלים בדבר שיעור הריבית המוסכמת ישמשו "ראיה מספקת לצורך קביעת שיעורה". אישורים כאלה לא הוגשו על ידי ליברמן. עיון במסמך אותו צירף לתצהירו (המתיימר להיות אישור אחד כזה) אינו עונה על הנדרש, בין היתר, משום שאין עולה ממנו כי הוצא על ידי בנק הפועלים וכן משום שלא ברור מן המסמך לאילו תקופות הוא מתייחס. על כן צדק בית משפט קמא - ככל שהדבר נוגע לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין - בקובעו כברירת מחדל שאל סכום התביעה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לעומת זאת בכל הנוגע לתקופה שמיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל מדובר בריבית עתידית האמורה לחול על החוב הפסוק אם לא ישולם בהתאם לפסק הדין. לגבי ריבית עתידית זו, ניתן לקבוע הוראה הדומה לזו אשר נפסקה בע"א 426/78 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גבאי, פ"ד לד(1) 107 (1979) (להלן: עניין גבאי) ולפיה ישא סכום החוב ריבית בנקאית מוסכמת בשיעורים שיהיו נהוגים על ידי הבנק מעת לעת, עד לפרעון החוב במלואו, ותצהירו של פקיד מוסמך מטעם הבנק ישמש הוכחה לעניין שיעורי הריבית ויוגש למשרדי ההוצאה לפועל עם העתק לנתבע (שם, 112). 22. סיכומו של דבר - בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את ערעור תדביק למעט באשר לשיעור המע"מ שבו חוייבה (ליברמן לא חלק על כך). כמו כן אציע לחבריי לקבל בחלקו את ערעור ליברמן באופן שאל החוב הפסוק תתווסף הריבית ההסכמית מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד יום התשלום בפועל וכי תצהיר של פקיד מוסמך מטעם בנק הפועלים ישמש הוכחה באשר לשיעוריה המשתנים של ריבית זו וניתן יהיה להגישו למשרדי ההוצאה לפועל לצורך גביית החוב, עם העתק לתדביק. עוד אציע לחבריי לחייב את תדביק לשלם לליברמן שכר טרחת עורך דין בערעורים בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, י"ג אב, תשס"ח (14.08.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05101370_V08.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il