מלכיאל אהרן נ. מינהל מקרקעי ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1012/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: מלכיאל אהרן נגד המשיב: מינהל מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט השלום באשקלון בת.א. 3144/99 מיום 30.1.00 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' נד"ב בשם המערער: עו"ד גדעון היכל בשם המשיב: עו"ד שמואל קרניאל פסק-דין 1. ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (השופטת מ' נד"ב) מיום 30.1.2000, בה נדחתה בקשת המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלישב בדין בעניינו. 2. כנגד המערער הוגשה תובענה על ידי המשיב בו נתבקשו סעדים שעיקרם ראשית, צו מניעה קבוע שימנע מן המערער ביצוע עבודות בניה, פיתוח ושימוש במקרקעין המוחזקים על ידו, שלא לצרכים חקלאיים; שנית, צו שיורה על הריסת את שנבנה על המקרקעין. המשיב עתר יחד עם הגשת התביעה למתן צו מניעה זמני כנגד המערער. למרות שלא נתבקש כן, ניתן הצו במעמד צד אחד. בדיון במעמד שני הצדדים דחה בית המשפט טענה של חוסר סמכות. על כך ערער המערער (ברשות) לבית המשפט המחוזי. בדיון בצו הזמני לגופו, טוען המערער, נטה בית המשפט בבירור לטובת המשיב. משהחליט לבסוף על השארת צו המניעה הזמני על כנו, ערער המערער גם על החלטה זו (ברשות), לבית המשפט המחוזי. אליבא דמערער, גם החלטה זו של בית משפט השלום היתה חד צדדית בעליל. 3. אחר הדברים האלה, הגיש המשיב בקשה לבית משפט השלום, כנגד המערער, על פי פקודת בזיון בית המשפט. הטענה היתה כי המערער הפר את הצו הזמני שהוצא כנגדו. המערער ביקש, כי ההכרעה בדיון בביזיון בית המשפט תדחה עד להכרעה בערעור (ברשות) שהגיש על תוקף הצו, לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום סירב לדחות הדיון. הוא החליט, כי המערער ישלם בגין כל יום בו יוכח כי הצו הופר, סך של 25,000 ש"ח. לאחר זמן מה, הגיש המשיב בקשה נוספת על פי פקודת בזיון בית המשפט, וזאת נוכח טענתו כי המערער מפר את הצווים שניתנו בעניינו. בשלב זה, ביקש המערער את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין. טענתו היתה, כי החלטותיו של בית המשפט למן פתיחת ההליך היו חד צדדיות בעליל. בית המשפט לא סר לטענותיו שלו, השית עליו קנס עצום (לטענתו) תוך התעלמות מבקשות רשות הערעור שהוגשו על ידו. על כן, ונוכח העובדה שבית המשפט דן כבר בבקשה אחת על פי פקודת בזיון בית המשפט, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלישב בדין בעניינו. 4. בית המשפט, בהחלטתו מיום 30.1.00, סירב לבקשה. בהחלטה צויינו השתלשלות האירועים ונקבע בה, כי אין כל יסוד לטענות המערער בדבר חד צדדיות בדיון. הטענה כי השופט דן כבר בבקשה אחת לסעד בגין בזיון בית המשפט, אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים. אף גודל הקנס שהושת על המערער כמו גם אי ההיעתרות לבקשות הדחייה שלו, אינם מקימים עילת פסלות. על כן נדחתה הבקשה. 5. בפני חזר המערער על טענותיו בפני הערכאה הראשונה. עיינתי בהן ובתגובת המשיב. נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. "עילות הפסלות", לכאורה, שטוען המערער, אירעו לאורך הדיון בעניינו. אולם, המערער לא הגיש מיד את בקשת הפסילה אלא המתין עד הלום. די בכך, בכדי לדחות את בקשתו. אולם מעבר לכך, ברור הוא כי אין בנסיבות הענין חשש ממשי למשוא פנים. החלטותיו הדיוניות של בית המשפט אינן מקימות חשש כאמור (והא ראיה שעל חלקן בחר המערער לערער לבית המשפט המחוזי). לא מצאתי יסוד לטענה כי ההחלטות היו חד צדדיות באופן שיש בו עילת פסלות (ומבלי להביע עמדה באשר לתוכנן לגופן). הוא הדין לענין גובה הקנס. אשר לטענה בדבר פסלות בשל דיון קודם בהליך דומה בין הצדדים, הרי שבכך, כשלעצמו, אין משום חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"א 6647/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והשוו: ע"א 8252/98 יצחק מינא נ' ז'ובינו (לא פורסם)). לבד מציון עובדה זו, אין בפני תשתית לחשש ממשי למשוא פנים ועל כן, דין הערעור להדחות. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א באדר א' התש"ס (27.2.2000). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00010120.A01/דז/