פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10118/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10118/06 ע"פ 10369/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער בע"פ 10118/06: המערער בע"פ 10369/06: פלוני פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 10118/06 ובע"פ 10369/06: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.10.06 בתיק פח 20003/06 שניתן על ידי השופטים: מ' רביד, א' אפעל-גבאי, א' פרקש תאריך הישיבה: י"ב באייר התשס"ז (30.4.07) בשם המערער בע"פ 10118/06: בשם המערער בע"פ 10369/06: עו"ד הישאם פראג' עו"ד מוסטפא יחיא בשם המשיבה: בשם שירות המבחן לנוער: מתורגמן לשפה הערבית: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד הגב' שלומית מרדר מר איאד איברהים פרש פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינם של המערערים מיום 31.10.06, בו השית עליהם בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים: רביד, אפעל-גבאי ופרקש), מאסר בפועל של ארבע שנים (מערער 1), וארבע וחצי שנים (מערער 2), מאסר על תנאי של שבעה חודשים לענין עבירות אלימות והחזקת סכין ושלושה חודשים על עבירות על חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; משך התנאי – שלוש שנים. ב. המערערים – קטינים תושבי דהיישה – הודו בכתב אישום מתוקן בעבירות של ניסיון לחברות בארגון טרוריסטי (סעיפים 3 לפקודה למניעת טרור ו-25 לחוק העונשין תשל"ז-1977), קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין), וכן חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329 א(2) לחוק העונשין); החזקת סכין שלא כדין (סעיף 186 לחוק העונשין), שהות בישראל שלא כדין (סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 פעמיים). הפרשה מעוררת חלחלה וצער, חלחלה על שפל המדרגה, צער על סבל לקרבנות ועל שקטינים נכונים להגיע לשפל כזה. עניינה – באישום הראשון – החלטת המערער 1 בנובמבר 2005 (בהיותו בן כמעט חמש עשרה) לבצע פיגוע התאבדות כנגד יהודים. הוא שיתף את מערער 2 – אז בן פחות מ-16 – בכוונתו, ושניהם החליטו בתום חודש להצטרף לארגון הטרור "חללי אל-אקצא" ונועדו עם איש הארגון בבית לחם; זה אמר להם, כי כתנאי להצטרפות עליהם לרצוח יהודי. על פי האישום השני, הגיעו המערערים לשכונת גילה בירושלים, מצוידים בסכין ועל גופו של מערער 1. הם החליטו להתדפק על דלתות דירות בבתי מגורים, לבקש מים, ולדקור את מי שיפתח את הדלת. בבנין אליו נכנסו דפקו על דלת ופתחה צעירה ונתנה להם בקבוק מים; המערערים ראו כי בבית ישנם ילדים, והחליטו לא לדקור את הצעירה. הם גם קיבלו בקבוק מים מקשישה, וכשראו כי קשישה היא התחרטו וחיפשו קרבן אחר. בדירה אחרת דפקו בדלת, ובעלת הדירה סירבה לפתוח. אשר על כן החליטו לפנות לגן ציבורי ופגשו באשה קשישה ובאדם דתי מבוגר, יושבים על ספסל והחליטו לדקור את האדם הדתי – זאת על ידי מערער 1 תוך שמערער 2 נמצא בתצפית; המערער 1 הניף ידו וניסה לתקוף את האדם הדתי, אך הסכין הוסטה ולא ננעצה, ורק כף ידו הקמוצה שאחזה בסכין פגעה באדם הדתי, והזוג נמלט. המערערים ברחו, וזרקו את הסכין ליד עץ. על פי האישום השלישי נכנסו המערערים שוב לישראל, כדי לחפש את הסכין שהשליכו, אך לא מצאוה. ושוב, בכניסה נוספת, הצטיידו בשתי סכינים בעלות להב של 12.9 ס"מ ו- 6.5 ס"מ ובצעיפי ארגון חללי אל-אקצה, ואז נעצרו. ג. (1) בית המשפט קבע (ביום 25.6.06) כי המערערים ביצעו את העבירות, לאחר מכן עיין בית המשפט בתסקירי שירות המבחן לנוער. (2) לגבי מערער 1 תואר בתסקיר רקע משפחתי נורמטיבי, ונמסר כי המשפחה מתנגדת למעשי המערער 1, אך אישיותו דלה – אף ללא דעת קרוא וכתוב – והוא הושפע מהלך הרוחות מסביב. הומלץ להתחשב בענישה בגילו הצעיר של המערער, בעברו הנקי, בעמדת משפחתו כלפי המעשים ובהשפעת המעצר כמרתיע. (3) לגבי מערער 2 נאמר בתסקיר השירות כי הועמד לדין בעבר באשר לנסיון לגניבת רכב, הכשלת שוטר במילוי תפקידו ושהיה בלתי חוקית. משפחתו תוארה כקשת יום, וכמסתייגת אף היא מן המעשה. אף מערער זה תואר כדל אישיות, שעבירותיו נבעו מתסכול. נאמר כי הוא מביע חרטה על המעשים, שהוא מודה בפני השירות ברובם. הומלץ בדומה למערער 1. ד. בית המשפט, בגזר דין מפורט, סקר את המעשים, באמרו בין השאר "נקל לתאר את עוצמת החויה הקשה שעברה על בני הזוג שהותקפו ... ניתן בהחלט לתאר התפתחות אחרת של האירוע, אשר יכולה היתה להביא לפגיעה בנפש... חומרת האירועים שתוארו מדברת בעד עצמה ... העובדה כי לא נגרמו פגיעות בנפש אינה נובעת מכך שהנאשמים התחרטו על מעשיהם בזמן אמת ונסוגו ממימוש תכניתם. נהפוך הוא, הנאשמים חזרו וניסו להשלים את המלאכה, וגילו בכך נחישות, דבקות במטרה ותעוזה עבריינית". לפיכך סבר בית המשפט כי קשה לייחס בנסיבות כאלה משקל של ממש לקטינות המערערים ולנסיבותיהם האישיות ויש להטעים את הגמול וההרתעה: "מחובת המדינה להגן על אזרחיה ... על בתי המשפט להתגייס להגשמת מטרה זו ולהטיל עונשים קשים ומכאיבים על הבאים לפגוע בחפים מפשע בשל כך שהם יהודים ואזרחי מדינת ישראל". הגם שבא כוח המדינה לא ביקש להבחין בין המערערים, התחשב בית המשפט בחרטת מערער 1 ומדברי אביו (מערער 2 לא הביע חרטה בבית המשפט – אף כי עשה כן בתסקיר שירות המבחן, ולו גם הרשעה קודמת). נגזרו איפוא העונשים שנמנו מעלה. ה. (1) בערעורו המפורט של מערער 1 נטען בעיקר באשר לנסיבות האישיות של המערער, וכן – בצירוף אסמכתאות מרובות – כי העונש חמור וקיצוני, שבהטלתו לא התחשב בית המשפט בהמלצות שירות המבחן לנוער, הגם שמדובר בקטין ויש צורך ליתן את הדעת לסיכויי שיקומו. (2) אף בערעור מערער 2 הועלו הנסיבות האישיות ונטען גם כנגד ההבחנה שנעשתה בגזר הדין בינו לבין מערער 1. ו. בתסקירים מעדכנים של שירות המבחן לנוער צוין, לגבי מערער 1, הקושי בביקורי משפחה וחוסר מעש בבית הסוהר דמון שבו הוא מרצה את עונשו, בו אין לאסירים בטחוניים תעסוקה ותכניות לימוד (לכך נחזור בהמשך). הומלץ להתחשב בנסיבות האישיות ובחרטה שחזר והביע המערער 1 לשם קיצור תקופת המאסר. לגבי מערער 2 – אף הוא בבית הסוהר דמון כאמור - תואר מצב דומה, לרבות קושי בקבלת אישורים לביקורי משפחה; וניתנה המלצה דומה. ז. בפנינו חזרו באי כוחם המלומדים של המערערים על נימוקי הערעור.בא כוח מערער 1 הדגיש את עמדת המשפחה ואת החרטה הכנה; כך גם בא כוח מערער 2, שהשיג במיוחד על האבחנה שערך בית המשפט קמא בין המערערים. הועלתה שאלת היעדרה של פעילות תעסוקתית ולימודית בבית הסוהר, וכן הקשיים להגיע לתקשורת עם המשפחה. באת כוח שירות המבחן ציינה, כי אכן התנאים בכלא דמון שונים לחלוטין מבתי סוהר לנוער, וכי אין בו תכניות שיקום. באת כוח המדינה ציינה כי יש לראות את הדברים בהקשרם - ההחלטה לרצוח יהודים, נחישותם של המערערים, וחיפוש קרבן נוח, פועלים כנגד הקלה, נוכח הצורך במסר הרתעתי ולא סלחני. ח. (1) לא ראינו מקום להתערב בעונש שהטיל בית המשפט קמא. העבירות בהן הורשעו המערערים מצויות בדרגת חומרה גבוהה בסולם הערכי; ניתן רק לתהות לאיזה שפל ירדו אירגוני הטרור שכתנאי להצטרפות לקהלם הבזוי מציב פעיל מטעמם בפני קטינים את המשימה לרצוח יהודי, "בחינת כניסה" המנוגדת לכל ערכי אנוש ולכל מוסר אלמנטרי. זיק האנושיות שאולי - אולי - גילו המערערים במסגרת זדונם בכך שהחליטו שלא לפגוע בבית שבו ילדים ובקשישה, נתעמעם כליל משהחליטו לממש את זממם באירוע בגן הציבורי, כנגד חפים מפשע. אין מנוס ממאמץ הרתעתי של בתי המשפט בכגון דא, ועל כן אין מקום לשינוי מפסיקתו של בית המשפט קמא, גם אם אינה קלה. דברי בית המשפט קמא שצוטטו מעלה מקובלים עלינו. התלבטנו באשר לשוני שבין שני המערערים, שבגדרי ההרשעה עצמה בסופו של יום אין ביניהם הבדל של ממש; אך לחובת המערער 2 עומדת, לטעמנו, הרשעתו הנוספת ועל כן לא ראינו לנכון לשנות גם בכך. (2) (א) ואולם, אנו מוצאים לנכון להידרש, ובהדגשה, לנושא הטיפול והשיקום, הכרוך בתנאי הכליאה של המערערים. ראשית, שני המערערים שוהים עתה בבית סוהר דמון, שכפי שאנו מבינים עיקרו כלא בטחוני. בתסקיר המעדכן של שירות המבחן לנוער לגבי מערער 1 תוארו קשיי ביקור, ובעיקר נמסר מידע מבית הסוהר עצמו שלפיו "אין האסירים הביטחוניים בכלא משולבים בתעסוקות כלשהן, ואין אפשרות לשלב אסירים קטינים בכלא בכיתות לימוד". כך גם באשר למערער 2, המתואר כ"חסר מעש ללא השתתפות בפעילויות כלשהן". כן הועלו על ידי המשפחה קשיי ביקור. נושאים אלה על פניהם, אמנם, אולי מתאימים ככלל לעתירות אסיר ולא להליך הפלילי, אך בשל חשיבותם העקרונית ראינו מקום להתייחס אליהם. בע"פ 6639/05 אחמד אבו אלעיש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שעסק בבגירים צעירים כבני 18, אסירים ביטחוניים, צוין כי המערערים דשם "אינם מצויים בקשר טיפולי עם השירות הסוציאלי בכלאם בהיותם אסירים ביטחוניים"; ונאמר על ידי בית משפט זה, כי "יש מקום שאנשים צעירים כל כך הבאים מרקע של מצוקה, אף לאחר שעברו עבירות חמורות, יזכו לטיפול סוציאלי. נבקש כי הנושא ייבדק כראוי על ידי התביעה ושלטונות בתי הסוהר". (ב) מהיעדר מנגנון למעקב אחר נושאים כאלה, איננו יודעים מה עלה בגורל הבקשה והבדיקה באותו עניין. בנידון דידן, המדובר בקטינים, והמידע הוא דומה אף חמור יותר; בידי נציגי המדינה לא היה להשכילנו בנושא זה. היעדר טיפול סוציאלי והיעדר הסדרי לימוד, כפי שמוסר שירות המבחן לנוער כמידע מבית הסוהר, לדעתנו טעון חשיבה ויפה שעה אחת קודם. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול תשל"א-1971 מדבר בקטינים בכלל – יהיו עבירותיהם אשר יהיו – ומדגיש את הנושא הטיפולי. שירות המבחן לנוער נדרש לעניינם של הקטינים, אסירים ביטחוניים; השאלה העולה היא מדוע אין בשירות בתי הסוהר הסדרים מתחייבים בתחום הסוציאלי והחינוכי, ברוח החוק הנזכר. הדעת נותנת כי איש אינו מעוניין שהקטינים (או צעירים מאוד אחרים) הבאים בשערי בית הסוהר ובצקלונם עבירות בתחום הטרור, יזכו לשדרוג בעבריינות, ובית הסוהר יהפוך להם לאוניברסיטה למדעי הטרור, על פי החברה הטרוריסטית בה ישהו, בלא שמנגד ישנו מאמץ, גם אם סיכוייו מעורפלים, לטיפול, לתעסוקה, לחינוך. האינטרס אינו של הקטינים או הצעירים בלבד, ואין זה הופך את בית הסוהר, יהא הטוב שבהם ולא כל שכן מתקן כמו "דמון", לבית הבראה; הדבר הוא אינטרס הציבור, כדי למצות את הסיכוי – גם אם אינו מזהיר בכל המקרים – שהעבירות היו מעידות נעורים, וניתן להביא את האנשים לתפקוד נורמטיבי ומועיל. יש בכך גם תרומה לשויוניות ברוח חוק הנוער (שפיטה וענישה ודרכי טיפול) כלפי עבריינים אחרים, מן התחום הפלילי ה"רגיל". התרשמנו כי גם שירות המבחן לנוער מייחל לכך. (3) אין בידינו במקומנו שלנו להיות מקיימי המעקב אחר ההתייחסות לדברים אלה. בקשתנו היא איפוא כי העתק פסק דין זה, וכן פסק הדין בע"פ 6639/05 הנזכר, יועברו ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה אישית, כך שיוכלו להידרש אליהם ולהטיל על גורמים שבכפיפות אליהם, בייעוץ המשפטי ובפרקליטות, לבדוק את הטעון בדיקה. לדידנו קטין (או בגיר צעיר מאוד) שהוא אסיר ביטחוני, ראוי שיהיו לגביו מסגרות מתאימות ברוח האמור מעלה, וזאת מבלי לגרוע מהענישה גופה, כן ראוי שייבדקו הסדרי הביקור והתקשורת עם המשפחה, שלגבי קטינים משמעותם חשובה ביתר שאת. (4) בכפוף להערות האמורות, איננו נעתרים לערעורים. ניתן היום, י"ב באייר התשס"ז (30.4.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06101180_T02.doc הג + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il