מיכאל ביטון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10102/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10102/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: מיכאל ביטון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 23.11.08 בת"פ 1094/07 שניתן על ידי כבוד השופט ש' אטרש תאריך הישיבה: ט"ז בטבת תשס"ט (12.1.09) בשם המערער: עו"ד ויסאם לידאוי בשם המשיב: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 23.11.08 בת.פ. 1094/07 (כבוד השופט ש' אטרש) אשר גזר על המערער 20 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך 18 חודשים, פיצוי בסך 25,000 ₪ למתלונן וקנס בסך 1,000 ₪. 1. ביום 3.11.06 בשעה 04:00 או בסמוך לכך, הגיעו המערער ויהודה עובדיה, שהואשם יחד עם המערער באותו כתב אישום (להלן – הנאשם 2), בסמוך לאולמי ורסאי במגדל העמק ופנו אל המתלונן. הנאשם 2, ללא סיבה נראית לעין, איים לפגוע במתלונן בכוונה להפחידו. באותה העת, התפתח עימות בין המערער לבין המתלונן, שבסופו פגע המערער בעינו של המתלונן באמצעות בקבוק שהחזיק בידו. המערער הואשם במסגרת כתב אישום מתוקן בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואילו הנאשם 2 הואשם בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 2. תחילה, כפר המערער בעובדות כתב האישום ואולם לאחר שהגיעו הצדדים להסדר טיעון, הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בעבירה שיוחסה לו על יסוד הודאתו. 3. בהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים, הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של המערער, ממנו עולה כי המערער הוא רווק בן 20 אשר עזב את בית הספר לאחר 11 שנות לימוד, על מנת לעבוד ולסייע לאביו בפרנסת המשפחה. שירות המבחן התרשם כי המערער מתקשה לזהות את כשלונו, אינו נוטל אחריות למעשיו וטוען להגנה עצמית. בנוסף, התרשם שירות המבחן מתפיסת עולם כוחנית של המערער, סף תסכול נמוך ואיבוד שליטה עצמית והמליץ כי יושת עליו עונש מאסר שניתן יהיה להמירו בעבודות שירות, בעיקר בשל גילו הצעיר. 4. במסגרת הטיעונים לעונש, סברה המאשימה כי בנסיבות העניין יש לגזור על המערער עונש מאסר ממושך, בעיקר בשל החבלה החמורה שגרמה לפגיעה פיסית, תפקודית ואסתטית למתלונן, שאותו המערער כלל לא הכיר, תוך מתן משקל לשיקול ההרתעתי, לאי נטילת אחריות על ידי המערער, העדר חרטה מצידו ואי הזדהותו עם הקרבן. מנגד, טען בא כוח המערער כי מרשו הותקף על ידי המתלונן ולפיכך נהג כפי שנהג. בא כוח המערער הצביע על תנאי המחייה הקשים בהם גדל המערער, על כוונתו להתגייס ועל הודאתו, כשיקולים המצדיקים הטלת עונש מאסר קצר שיומר בעבודות שירות. 5. בית המשפט קמא קבע כי המערער חטא בעבירת אלימות קשה שגרמה לפגיעה חמורה במתלונן, אשר אינו מסוגל לראות בעינו הפגועה, נוסף על הפגיעה האסתטית הקשה ועל שחרורו של המתלונן משירות צבאי לאחר שנתיים בלבד עם פרופיל 21. בית המשפט קמא הוסיף והדגיש את הצורך להילחם בתופעת האלימות של צעירים וציין כי לא שמע דברי חרטה אמיתיים מאת המערער. לאחר שסקר את נסיבותיו האישיות ואת תסקיר שירות המבחן בעניינו, גזר בית המשפט קמא על המערער 20 חודשי מאסר בפועל ואת יתר רכיבי הענישה, כמפורט לעיל. 6. במסגרת הערעור שלפנינו, טוען בא כוח המערער כי שגה בית המשפט קמא עת שהתעלם מעובדת הודאתו של המערער בכתב האישום המתוקן ובהתייחסו למערער כמי שהודה בעובדות כתב האישום המקורי, למרות שחומרתו של כתב האישום המקורי נמוגה ובטלה עם הגשת כתב האישום המתוקן. לטענתו, בהודאתו בכתב האישום המתוקן חסך המערער זמן שיפוטי יקר ויש בהודאה זו משום חרטה אמיתית מצידו, על אף שטען במהלך המשפט להגנה עצמית. מוסיף בא כוח המערער וטוען כי שגה בית המשפט קמא כשלא התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער וכשלא התחשב במצב בו נתון המערער כיום, כאשר מיצוי הדין עימו כרוך בנזק ששיעורו גדול מן התועלת. לטענתו, הליכי המשפט היוו גורם מרתיע ואפקטיבי עבור המערער והוא נהג מאז האירוע באופן נורמטיבי. לבסוף, טוען בא כוח המערער כי העונש שנגזר על מרשו אינו הולם בשום אופן את ההתרחשות או את אופיו של המערער, כי הוא סוטה במידה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה וכי העונש עלול להכתים את המערער בכתמי עבריינות. 7. יצויין כי ביום 1.12.08 הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור שאותו הגיש. ביום 7.12.08 נדחתה בקשתו של המערער, ואולם ניתנה לו שהות לצרכי התארגנות לקראת ריצוי עונשו ונקבע כי הוא יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 4.1.09. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו התברר כי למרות החלטתו הנ"ל של בית משפט זה התגייס המערער ביום 22.12.08 לשירות צבאי והחל לשרת ב"חוות השומר". 8. מנגד, מתנגדת המשיבה לערעור. לטענת המשיבה, העונש שנגזר על המערער אינו חמור, בפרט נוכח המעשה הקשה שביצע ותוצאותיו הקשות של מעשה זה למתלונן, מבלי שהיו בין המערער לבין המתלונן עימות או סכסוך שקדמו למעשה התקיפה. לטענתה, המערער גרם למתלונן, שהוא אדם צעיר בראשית חייו, נזק חמור כאשר הדרך להתמודד עם מעשים כאלו היא באמצעות ענישה חמורה. מוסיפה המשיבה וטוענת כי בית המשפט קמא העניק את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המערער ולעובדה כי אין לו עבר פלילי וכי אין מקום להתערב בעונש. לבסוף, ציינה המשיבה כי המערער לא טרח לציין לפני בית משפט זה, במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע עונשו, כי הוא ניצב בפני מועד גיוסו לצה"ל וכי תאריך הגיוס אינו דוחה את העונש. כן ציינה המשיבה כי המערער טרם שילם את הפיצוי שאותה היה עליו לשלם למתלונן על פי גזר הדין. 9. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על צרופותיה ולאחר ששמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, במובן זה שגזר דינו של בית המשפט קמא יוותר על כנו. 10. פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, בהם נפלה טעות בגזר הדין או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרף הענישה הנוהג במקרים דומים [ראו למשל: ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נ' אבו תקפה (לא פורסם, 27.3.08); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98); ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.07)]. איני סבור כי במקרה שלפנינו מתקיימים התנאים האמורים באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בעונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא. 11. המעשה שבו הורשע המערער, על יסוד הודאתו, הינו חמור ביותר. המערער פגע במתלונן, על לא כלום, וגרם לפגיעה קשה ביותר בעינו – פיסית ואסתטית. ממוצגים ת/10 ו-ת/11 שהוגשו לבית המשפט קמא, ניתן ללמוד כי הפגיעה והנזק שנגרמו למתלונן הינם חמורים. הגם שלא ברור האם המתלונן איבד את מאור עיניו לחלוטין, הרי שצויין שם מפורשות כי ראייתו מוגבלת לאור בלבד, כי קיימת הצטלקות בעפעף העליון עם עיוות, כי קיימים חתכים מרכזיים בעפעף העליון והתחתון ועוד. ממוצגים אלו, הכוללים את תמונתו של המתלונן, עולה כי הנזק שנגרם למתלונן – הן מבחינה רפואית גרידא והן מבחינה אסתטית – הינו חמור וקשה ביותר. חומרתו של המעשה בו הורשע המערער באה לכלל ביטוי אף בנסיבות ביצועו, המעידות על הקלות הבלתי נסבלת שבה, בהרף עין, נגרם נזק חמור לאדם צעיר שכל חייו לפניו. 12. בנסיבות אלה, נראה לי כי העונש שגזר בית המשפט קמא על המערער אינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה ואציע לחבריי לדחות את הערעור. לבסוף, יוער כי תמה אני מאוד על כך שהמערער החליט להתגייס לצה"ל על אף החלטתו של בית משפט זה מיום 7.12.08, אשר הורה לו במפורש להתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 4.1.09, תוך שהוא מפר החלטה זו. למותר לציין כי התנהלות זו אינה מקובלת ויש לדחותה מכל וכל. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: הגם שאני מסכים עם חברי השופט דנציגר באשר לחומרת העבירה, כמות שתוארה על-ידיו, לא אוכל להצטרף למסקנתו הסופית. לוא נשמעה דעתי, היה מקום - חרף הסרבול המסוים שבדבר - לדחיית הדיון בתיק למשך תקופה כדי לעמוד בטרם הכרעה על התקדמותו של המערער בצה"ל, וזאת חרף העובדה שהגיוס נעשה במועד שבו ידוע היה גזר הדין, כפי שתיאר חברי. הצעתי באה מתוך כוונה, גם ובמיוחד בעקבות תסקיר שירות המבחן, ליתן סיכוי לשיקולי שיקום; ושוב, הדברים נאמרים בלא להקל ראש כהוא זה בחומרת המעשה. ברי כי כניסה לעת הזאת לבית הסוהר עלולה להוות חשיפה להשפעות לא חיוביות בחברה עבריינית, כמות שתיאר שירות המבחן, ואילו לשירות בצה"ל ביחידת חיל החינוך שבה שובץ המערער יש פוטנציאל שיקומי. אין צורך לדידי להכריע לעת הזאת בתיק עצמו, שכן הייתי נותן סיכוי לבחינת התקדמותו של המערער בצה"ל כאמור, וזאת על-ידי הזמנת תסקיר משלים של שירות המבחן בעוד שישה חודשים; אך דעתי נותרה במיעוט. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט"ז בטבת תשס"ט (12.1.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט החלטה המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 18.1.09 עד השעה 10:00, בבית המשפט המחוזי בנצרת. ניתנה היום, ט"ז בטבת תשס"ט (12.1.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08101020_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il