פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10102/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10102/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.10.07 בתפ"ח 1051/05 שניתן על ידי כבוד ס' הנשיא השופטת ר' יפה-כ"ץ, והשופטים ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: י"א באדר תש"ע (25.2.10) בשם המערער: עו"ד א' קוצר בשם המשיבה: עו"ד מ' חדד מתורגמנית: גב' א' אסאס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים ו' מרוז, א' ואגו) בתפ"ח 1051/05 מיום 31.5.2007 (כפי שתוקנה ביום 6.9.2007) ועל גזר דינו מיום 20.10.2007. במסגרת פסק דינו, אשר נכתב על ידי כבוד השופטת יפה-כ"ץ, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בביצוע עבירות מין במשפחה לפי סעיף 351(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובביצוע עבירות של שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין והטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין וגזר עליו 10 שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו). כן חוייב המערער בפיצוי המתלוננת בסך 15,000 ש"ח. העובדות על פי כתב האישום 1. המערער היה, בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, חברה לחיים של אמה של א.ג., קטינה ילידת 1991 (להלן: המתלוננת) והיו לו ולאם המתלוננת (להלן: האם) שלושה ילדים משותפים. בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום התגורר המערער יחד עם המתלוננת, ויתר בני המשפחה במקומות מגורים שונים. 2. על פי האישום הראשון, בתאריך כלשהו במהלך השנים 1998-1997 שתה המערער משקאות אלכוהוליים בדירת המגורים של המשפחה (להלן: הדירה) כשהאם שהתה בחוץ לארץ והמתלוננת הייתה בדירה. המערער פנה אל המתלוננת וביקש ממנה לסייע לו לחפש חבר שלו (שקודם לכן שתה ביחד עמו). לאחר מכן נשכב המערער על המיטה בחדר השינה וביקש מהמתלוננת לעשות לו עיסוי. המתלוננת נענתה לבקשת המערער ועיסתה את ידיו, רגליו וגבו. אז ביקש המערער מהמתלוננת שתפשוט את בגדיה ותשב עליו, והיא עשתה כן. המערער אף הוא פשט את בגדיו, נשכב על גבו והושיב את המתלוננת על מפשעתו. המערער אחז במותניה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, על אף שהמתלוננת ביקשה מהמערער להפסיק את מעשיו ואמרה לו כי הוא מכאיב לה. המערער המשיך במעשיו למשך זמן מה ולאחר מכן נרדם, והמתלוננת יצאה מחדר השינה. על פי כתב האישום, במעשים אלו בעל המערער את המתלוננת, קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים והיא בת משפחתו. לפיכך, הואשם המערער בביצוע עבירות מין במשפחה (לפי סעיף 351(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין). 3. על פי האישום השני, בתאריך מסויים במהלך שנת 1999, לאחר תקופה בה שהתה המשפחה בחו"ל, שהה המערער ביחד עם האם, המתלוננת ושלושת ילדיו בבית הפרטי בו התגוררו אותה עת (להלן: הבית). המערער שתה משקאות אלכוהוליים ולאחר מכן, בסביבות השעה 21:00, עת השכיבה האם את שני הילדים הקטנים לישון, ביקש מהמתלוננת ומהילדה הנוספת שיעסו את גופו עקב כאבים מהם סבל. המתלוננת והילדה הנוספת עיסו את גופו של המערער ואז פתח המערער את מכנסיו, הוציא את איבר מינו וביקש מהמתלוננת שתעסה את איבר מינו. המתלוננת עשתה כדברי המערער עד שהאם ירדה מן הקומה השנייה של הבית, נכנסה לחדר והבחינה במעשים. על פי כתב האישום, במעשיו אלו ביצע המערער מעשה מגונה במתלוננת, קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים והיא בת משפחתו. לפיכך, הואשם המערער בביצוע עבירות מין במשפחה (לפי סעיף 351(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין). 4. על פי האישום השלישי, ביום 31.5.2005 התקשר המערער אל המתלוננת, שאל אותה מדוע הגישה את התלונה נגדו ואמר לה כי המעשים המיוחסים לו לא התרחשו וכי אם ייכנס לכלא לא יחזיק מעמד משום שהוא חולה ועלול לקבל התקף לב. על פי כתב האישום, עשה המערער מעשים אלו בכוונה למנוע או להכשיל את החקירה הפלילית וכי שיבש הליכי משפט והטריד את המתלוננת ולכן יוחסו לו עבירות של שיבוש הליכי חקירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין והטרדת עד (לפי סעיף 249 לחוק העונשין). 5. על פי האישום הרביעי, ביום 31.5.2005, לאחר שנודע למערער על הגשת התלונה על ידי המתלוננת, הוא יצא מבית מגוריו באשקלון והותיר פתק שבו נאמר כי עליו לנסוע לסידורים בצפון. לאחר מכן, ביום 2.6.2005 הזמין המערער כרטיס טיסה לארצות הברית והגיע לנמל התעופה בן גוריון ביום 4.6.2005 בכוונה לעזוב את הארץ. בגין מעשים אלו, יוחסה למערער עבירה של שיבוש הליכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק העונשין). ההליכים בבית המשפט המחוזי 6. בבית המשפט המחוזי כפר המערער בעובדות האישום הראשון ובעובדות האישום השני ככל שנוגע הדבר לכל מעשה מיני שנטען כי ביצע במתלוננת. כן טען המערער בעדותו כי כלל לא דיבר עם המתלוננת באירוע נשוא האישום השלישי. ביחס לאישום הרביעי, המערער אישר כי התכוון לנסוע לחו"ל אך טען כי התכוון לנסוע לחתונת בתו הבגירה המתגוררת בארצות הברית, שעמדה להיערך ביום 10.6.2005. עדות המתלוננת 7. המתלוננת הייתה כבת 14.5 ביום מתן העדות. המתלוננת לא זכרה במדוייק את מועד האירוע נשוא האישום הראשון שתיארה בעדותה אך ציינה כי הוא התרחש במהלך נסיעת אמה לחו"ל לבקר את סבתה החולה. אין חולק (גם לפי עדות האם) כי נסיעה זו אירעה כשהמתלוננת הייתה בכיתה א', כנראה בקיץ שנת 1998. 8. המתלוננת סיפרה בעדותה כי באחד הערבים הגיע חבר לבקר את המערער, ששמר אותה עת על ארבעת הילדים בזמן שהאם נסעה לחו"ל למשך מספר ימים. המתלוננת סיפרה כי השניים שתו והשתכרו ובשלב מסויים יצא החבר והמערער ביקש מהמתלוננת לעזור לו לחפשו. המתלוננת העידה כי חיפשה את החבר במקומות שונים בבית וכשהייתה בחדר השינה של ההורים נכנס המערער, נשכב על המיטה ואמר למתלוננת "בואי תעשי לי מסאז'" (עמ' 10 לפרוטוקול). לדברי המתלוננת, היא עיסתה את ידיו, רגליו וגבו של המערער כשהוא שכוב על גבו. כשעיסתה המתלוננת את רגלי המערער, הוא הושיב אותה על רגליו ולאחר מכן על איבר מינו. המתלוננת העידה כי אותה עת הייתה לבושה בפיג'מה והמערער לבש מכנסיים קצרים. אז אמר המערער למתלוננת להוריד את בגדיה ולאחר שהתפשטה הורה לה לשבת עליו. המערער הוריד את מכנסיו ולאחר מכן התחיל להחדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה. המתלוננת חשה כאבים ואמרה למערער: "אבא תפסיק, זה כואב" (עמ' 11 לפרוטוקול). המערער לא הפסיק את מעשיו, שנמשכו לדברי המתלוננת כשעה. לאחר מכן נרדם המערער, ואז התלבשה המתלוננת ויצאה את החדר. המתלוננת סיפרה כי למחרת הרגישה כאבים. היא הבחינה בדם בתחתוניה ושאלה את המערער לפשר הדבר. המערער הורה לה להתקלח ולקחת תחבושת היגיינית מאמה. לאחר שעשתה כדבריו, הלכה המתלוננת לבית הספר כרגיל. 9. האירוע הראשון המתואר בכתב האישום התרחש, לדברי המתלוננת, כשהייתה כבת שבע ורק כשהמערער טס לארצות הברית לתקופה ארוכה (בהיותה בכיתה ד'), סיפרה המתלוננת על כך לאמה. לדברי המתלוננת, אמה הייתה המומה למשמע הדברים ואף כעסה על המתלוננת ושאלה אותה מדוע לא סיפרה לה קודם לכן. המתלוננת השיבה לאמה כי פחדה לספר לה. המתלוננת העידה כי לאחר מכן לקחה אותה אמה לבדיקה אצל רופאת נשים. לדברי המתלוננת, האם שיתפה חברה בדברי בתה וכן את דודתה של המתלוננת (להלן: הדודה). 10. הדודה הגישה תלונה במשטרה ביום 29.11.2001, לאחר שנודע לה מהאם על מעשי המערער. האם נחקרה באותו עניין במסגרת תלונה שהגישה מטעמה היא ביום 19.12.2001 ובעקבות כך נחקרה גם המתלוננת על ידי חוקרת ילדים (להלן: חוקרת הילדים) ביום 9.1.2002. יצויין כי בחקירה זו התייחסה המתלוננת לאירוע נשוא האישום הראשון בלבד. החוקרת התרשמה באותה חקירה כי "אין כל יכולת להעריך את מהימנות דברי הילדה" וכי "עשוי להיגרם לה נזק נפשי אם תועמד על דוכן העדים". נוכח התרשמותה של החוקרת וכיוון שהמתלוננת לא מסרה תיאור של פרטי האירוע פרט לאמירה כללית שאביה החורג אנס אותה כשאמה נסעה לחו"ל, נגנזה התלונה והוחלט שלא להגיש כתב אישום. עקב כך, הושמדו הקלטות מחקירתה של המתלוננת. 11. האירוע נשוא האישום השני התרחש כשהמתלוננת הייתה בכיתה ב', בבית פרטי בו התגוררה המשפחה בשכירות לאחר חזרתה של המשפחה מחו"ל. המתלוננת העידה כי אמה השכיבה את אחיה הקטנים לישון בקומה השנייה ואילו היא נשארה בקומה הראשונה עם המערער. לדבריה, המערער נשכב על הספה וביקש ממנה לעסות את גופו. המתלוננת עשתה כדבריו ואז המערער, אשר היה שיכור אותו זמן, הורה לה לגעת באיבר מינו. המתלוננת העידה כי נגעה באיבר מינו של המערער עד אשר אמה, אשר ירדה מן הקומה השניה, הבחינה במתרחש והחלה לצעוק על המערער ולהכותו. לדברי המתלוננת, באותו מעמד נזכרה האם כי גם בילדותה שלה אביה הביולוגי "היה עושה לה את זה" (עמ' 16 לפרוטוקול). 12. במשך השנים סיפרה המתלוננת על האירועים נשוא האישום הראשון והאישום השני לחברה טובה שלמדה עמה בבית הספר ובעידודה פנתה אל יועצת בית הספר (להלן: היועצת) וסיפרה לה את מה שעבר עליה. כחודשיים לאחר אותה פניה ולאחר שהמערער כבר חזר ארצה, הגישה המתלוננת ביום 31.5.2005 תלונה במשטרה בסיוע היועצת והעובדת הסוציאלית אשר מונתה ללוותה בהליך הגשת התלונה (להלן: העובדת הסוציאלית). המתלוננת גוללה בפני החוקרת את פרטי האירועים נשוא האישום הראשון והאישום השני. לשאלת החוקרת, ענתה המתלוננת כי אין היא רוצה שהמערער ייענש היות שהיחסים ביניהם הם יחסי אב ובת וכי מטרתה בהגשת התלונה היא "להזהיר אותו שלא יעשה את זה עוד פעם". המתלוננת הביעה את דעתה לפיה המערער לא יבצע שוב מעשים כגון אלו שביצע בה. המתלוננת ציינה כי אמה מתנגדת להגשת התלונה עקב מצבו הרפואי של המערער, אשר עבר ניתוחים בליבו. 13. האם ידעה על הקשר בין המתלוננת ליועצת ולעובדת הסוציאלית, אולם היא לא שותפה בהחלטה הסופית להגיש את התלונה. כששמעה על כך, כעסה האם על המתלוננת מכיוון שחששה לבריאותו של המערער. זמן קצר לאחר מכן התקשר המערער לטלפון של האם וביקש לדבר עם המתלוננת. המתלוננת העידה כי המערער סיפר כי כאשר הגיע לביתו באשקלון ראה שיש שוטרים בבית ופחד להיכנס פנימה. הוא שאל את המתלוננת מדוע הגישה את התלונה נגדו וכשהזכירה לו את מה שאירע בעבר, טען כי לא היו דברים מעולם. באותה שיחה הפציר המערער במתלוננת לבטל את התלונה ואמר לה שאם לא תעשה כן הוא עלול ללקות בהתקף לב נוסף, להיות מאושפז בבית החולים ואף למות. כמו כן המערער אמר למתלוננת כי לא יחזיק מעמד בכלא. לדברי המתלוננת, בעקבות אותה שיחה היא פנתה למחרת, ביום 1.6.2005 לחוקרת המשטרה שעמה עמדה בקשר וביקשה לבטל את התלונה. בתשובה לשאלות החוקרת, סיפרה המתלוננת כי המערער "נהיה אבא טוב" מאז חזרתו מארצות הברית וכי אינה סבורה שיחזור על מעשיו היות ש"הוא עכשיו לא שותה ולא מעשן". המתלוננת סיפרה כי המערער התקשר אליה ופירטה את תוכן השיחה. המתלוננת סיפרה גם על כעסה של אמה בעקבות הגשת התלונה אך טענה כי הגיעה לבדה להחלטה לבטל את התלונה, ללא קשר לאמה. בסיום חקירתה ציינה המתלוננת (דבר ששמעה מפי אמה) כי במידה שיקרה למערער משהו בכלא, יהיה הדבר על מצפונה "כמו חטא" ולכן, בניגוד להסכמתה בתחילה, סירבה לעבור בדיקה גופנית. עדות יועצת בית הספר 14. היועצת העידה כי המתלוננת יצרה עימה קשר בעידודה של חברתה. היועצת סיפרה כי טרם פגישתה עם המתלוננת (כשחברתה של המתלוננת כבר סיפרה לה במה מדובר) התייעצה עם פקיד סעד ועם מנהלת השירות הפסיכולוגי בעיר וגם עם המפקחת על היועצות. היועצת קיבלה הנחיה "שלא לגעת באירוע עצמו אלא בהשלכות שלו מהסיבה של הטיית דין" (עמ' 64 לפרוטוקול). היועצת סיפרה כי בפגישתה עם המתלוננת ניכר באחרונה כי היא התרגשה מאוד לקראת אותה פגישה. המתלוננת סיפרה ליועצת אודות האירוע נשוא האישום הראשון ועל כך שגילתה את הדבר לאמה רק כשהייתה בכיתה ה', כשהמערער נסע לחו"ל. המתלוננת גם סיפרה לה שאמה סיפרה לדודתה את שגילתה לה המתלוננת והן הגישו תלונה במשטרה, אך היא אינה יודעת מה עלה בגורל התלונה. 15. היועצת התייחסה למצבה הנפשי של המתלוננת בפגישה וסיפרה כי המתלוננת אמרה לה: "פעם הייתי ילדה מאוד עליזה ושמחה ואחרי המקרה אני כבר לא כזאת" (עמ' 65 לפרוטוקול). כן סיפרה המתלוננת שהיא בוכה כל אימת שהיא נזכרת במקרה. היועצת סיפרה כי בסוף השיחה נאנחה המתלוננת "כאילו יצא כל האוויר מהבלון" (שם) וכי היא חשה צורך לחבק את המתלוננת. 16. בחקירתה החוזרת הוסיפה היועצת כי מאז שסיפרה המתלוננת אודות המקרה נשוא האישום הראשון, הייתה "הרבה מאוד אי נחת בינה לבין אמה" (עמ' 68 לפרוטוקול). היועצת סיפרה עוד כי במהלך כיתה ז', מאז שהמתלוננת חשפה את סיפורה, הופיעו אצלה תופעות כגון כאבי ראש וסחרחורות, שלא נמצא להן הסבר רפואי בבדיקות שנערכו למתלוננת. עדות העובדת הסוציאלית 17. העובדת הסוציאלית טיפלה במתלוננת בעקבות חשיפת תלונתה. העובדת הסוציאלית העידה כי היכרותה עם המתלוננת הייתה דרך היועצת, אשר פנתה אליה להתייעצות. בעקבות התייעצות עם פקיד הסעד, ולאחר שהמתלוננת "ציינה במפורש שהיא מעוניינת להגיש תלונה במשטרה" (עמ' 54 לפרוטוקול), ביקשה העובדת הסוציאלית מן היועצת לארגן פגישה בנוכחות האם. וכך, ביום 2.1.2005 התקיימה בבית הספר פגישה בנוכחות המתלוננת, האם, היועצת והעובדת הסוציאלית. העובדת הסוציאלית התרשמה שהאם הביעה רגשות אמביוולנטיים כלפי האירוע: מחד, אמרה שהגילוי אודות האירוע הוא שגרם לה לסיים את הקשר עם המערער. מאידך, אמרה שלדעתה הוא אדם חולה ש"נענש מספיק", שהוא מטפל בילדים וש"אין צורך לעורר את הסיטואציה מחדש" (שם). העובדת הסוציאלית סיפרה לאם אודות כוונת המתלוננת להגיש תלונה והסבירה לה את חשיבות תמיכתה במתלוננת בתהליך זה. יחד עם זאת, העובדת הסוציאלית אמרה לאם כי במידה שהדבר קשה לה, היא מוכנה לקחת באופן זמני את האחריות על ליווי המתלוננת למשטרה. האם לא התנגדה להצעה ואמרה כי היא עצמה לא תלך להגיש תלונה אך אין לה התנגדות שהמתלוננת תעשה זאת. העובדת הסוציאלית ציינה כי האם הייתה נסערת מאוד בפגישה ו"רמזה על אירועים דומים שעברה בילדותה" (עמ' 55 לפרוטוקול). לדבריה, המתלוננת התרגשה ובכתה עקב דברי האם. 18. העובדת הסוציאלית העידה כי לאחר התייעצות עם ראש הצוות שלה, היא חשבה שעליה להיפגש עם המתלוננת לפחות ארבע או חמש פעמים נוספות, כדי לוודא שהמתלוננת מודעת להשלכות הגשת התלונה. לדברי העובדת הסוציאלית, ההנחיה שקיבלה מפקיד הסעד ומראש הצוות הייתה "לא להיכנס עם הנערה בשלב הזה [ל]'מעין' חקירה אינטנסיבית של אירוע התקיפה עצמו, ולקחת יותר את התפקיד של להתלבט איתה ולפתוח יותר את הנושא – מה זה אומר להגיש תלונה ומה הכוחות שיידרשו ממנה" (עמ' 55 לפרוטוקול). 19. העובדת הסוציאלית העידה כי בפגישותיהן דיברה המתלוננת על כך שיש לה עדיין מחשבות על האירוע וכן שאלה שאלות רבות. העובדת הסוציאלית סיפרה שהמתלוננת ביטלה פעמים רבות פגישות בהן קבעו השתיים ללכת לתחנת המשטרה, ובסופו של דבר ליוותה העובדת הסוציאלית את המתלוננת למשטרה בסוף חודש מאי 2005. העובדת הסוציאלית התרשמה מן המתלוננת כנערה אינטליגנטית, ורבלית ורגועה, למרות שדמעה וקולה רעד כשסיפרה על האירוע נשוא האישום הראשון והתקשתה להישיר מבט. כמו כן, המתלוננת התרגשה מאוד בדרך לתחנת המשטרה והיה ניכר בה כי התלבטה רבות לאורך ההליך כולו. 20. באשר לפרטי האירוע נשוא האישום הראשון העידה העובדת הסוציאלית כי המתלוננת סיפרה לה כי הדבר אירע בלילה, כשהיא הייתה בכיתה א' וכי המערער היה שתוי. לדברי העובדת הסוציאלית, המתלוננת סיפרה "שהוא נגע בה ועלה עליה" (עמ' 57 לפרוטוקול) וכי לא קראה לעזרה משום שהייתה מבוהלת. באמרה נוספת של העובדת הסוציאלית היא העידה: "המעשה המגונה שהיא תיארה: דיברה על מעשה שהיה בלילה, כשהוא היה שתוי. הוא בא לחדר שלה נדמה לי, או שהיא יצאה לסלון, אני כבר מתבלבלת בין זה לבין עוד משהו. היא דיברה על ניסיונות לעלות עליה, לגעת בה, ללא חדירה. היא שיתפה בזה את אמא שלה..." העובדת הסוציאלית הדגישה כי באותה עת "היינו מאוד זהירים מלהיכנס יותר לעומק בסיפור, כי חששתי שגם הכניסה וגם נושא התלונה ביחד זה יותר מדי והחלטנו שבתום הסיפור ניכנס איתה להליך טיפולי" (עמ' 57 לפרוטוקול). 21. בנוגע לאפשרות שהועלתה על ידי המערער לפיה האם הייתה המקור להפללתו, סיפרה העובדת הסוציאלית באחת מן הגרסאות שמסרה כי בתחילה היה לה "איזה שהוא צל צלו של חשש שזה משהו שהאמא מעוניינת לקדם". בעדותה בבית המשפט הבהירה העובדת הסוציאלית כי "החשש שלי היה שהאמא לא מעוניינת לקדם את הגשת התלונה אלא לסגור את העניין כמו שהוא ולעבור הלאה" (עמ' 59 לפרוטוקול). עדות אמה של המתלוננת 22. האם העידה על האירוע נשוא האישום השני, אותו ראתה במו עיניה, וכן על מה שבתה סיפרה לה ביחס לאירוע נשוא האישום הראשון. ביחס לאירועי האישום השני העידה האם כי כשגרה המשפחה בבית פרטי חזר המערער אחרי העבודה כשהוא שיכור. האם השכיבה שניים מהילדים לישון בקומה השנייה ואילו המתלוננת וילדה נוספת נשארו בקומה התחתונה עם המערער, אשר שכב על הספה, ועיסו את רגלו. לדבריה, כשחזרה ראתה שהמתלוננת "עושה לו ביד, מאוננת לו" (עמ' 73 לפרוטוקול). האם העידה כי בהתחלה הייתה בהלם ולאחר שהתעשתה, נתנה למערער מכה והרחיקה ממנו את המתלוננת. האם התקשרה לחבריו של המערער וסיפרה להם אודות האירוע. בחקירה הנגדית שאל סנגורו של המערער את אם המתלוננת האם ראתה את המערער כשהוא פותח את מכנסיו. האם התעקשה שגם אם הדברים נשמעו אחרת על ידי מי שדיברה עמו על המקרה, או נרשמו אחרת באמרותיה, הרי שכשירדה מהקומה השנייה של הבית, ראתה את בתה מחזיקה בידה את איבר מינו הגלוי של המערער ו"מאוננת לו". האם הסבירה כי המכנס כבר היה פתוח כשירדה למטה וכי הרשום באמרתה בעת חקירתה במשטרה מיום 19.12.2001 אינו אלא ניסוח לא מוצלח. הסנגור תמה גם שמא עמדה א' ליד הנאשם, כאמור באמרתה של האם במשטרה מיום 3.5.2005 (שניתנה לאחר הגשת התלונה של א') או ישבה לידו כפי שסיפרה באמרה הקודמת ובבית המשפט. גם הפעם הדגישה האם כי א' ישבה ליד הנאשם, על הספה. 23. באשר לאירוע נשוא האישום הראשון, העידה האם כי במהלך נסיעתו של המערער לארצות הברית סיפרה לה בתה כי שכאשר נסעה לבקר את אמה בקזחסטאן, לקח אותה המערער לחדר השינה, הוריד לה את התחתונים ו"נכנס אליה" (עמ' 73 לפרוטוקול). האם העידה כי שאלה את המתלוננת "אם היא ראתה דם או משהו" (שם) והאחרונה השיבה בשלילה. האם ציינה כי דבריה של המתלוננת הסעירו אותה היות שאביה שלה עשה בה מעשים דומים בילדותה. האם סיפרה כי המתלוננת בכתה וכי היא קבעה עבורה תור לרופאת נשים. האם הסבירה כי לא ניתן היה לבצע בדיקה לילדה ללא הגשת תלונה למשטרה ועל כן ביקשה מן הרופאה, אותה הכירה זמן רב, לבצע בדיקה ללא רישום. לדבריה, הרופאה נעתרה לבקשתה ובדקה את המתלוננת. היא סיפרה לאם כי המתלוננת בתולה אך ציינה "שהיא רואה שמישהו נכנס" (שם). האם העידה כי לאחר מכן סיפרה את הדברים לדודה, אשר שאלה מדוע היא אינה מגישה תלונה במשטרה. האם ציינה כי בעקבות זאת הגישה תלונה ביום 19.12.2001. באותה תלונה ובאמרה מאוחרת יותר (מיום 31.5.2005) מסרה האם תיאורים דומים, תוך שבאמרתה מיום 19.12.001 ציינה: "... היא לא אמרה לי מה עשה לה, היא אמרה משהו אבל כבר לא הקשבתי". האם העידה כי כשבוע לאחר שהמתלוננת סיפרה לה אודות האירוע נשוא האישום הראשון, התקשר המערער והכחיש את המעשים המיוחסים לו באישום הראשון. האם נשאלה על ידי סנגורו של המערער אודות גירסתה של המתלוננת שנמסרה לה, בין היתר: האם המערער "עלה עליה" (כמתואר על ידי האם) או שהיא הושבה עליו (כפי שתיארה המתלוננת) והאם ירד לה דם (כמתואר על ידי המתלוננת) אם לאו (כמתואר על ידי האם). האם טענה כי למיטב זיכרונה, מה שנאמר לה על ידי הילדה הוא מה שאמרה. 24. לשאלה מדוע לא עזבה את המערער מייד לאחר שהייתה עדה לאירוע נשוא האישום השני, השיבה האם כי פחדה שילדיה ייוותרו ללא אב וכי דאגה לבריאותו של המערער. כך הסבירה האם את העובדה שבתיק הרפואי בקופת החולים אין רמז לבדיקה של המתלוננת אצל רופאת נשים ואת סירובה אותה עת לבדיקת הילדה במכון לרפואה משפטית. באחת מאמרותיה במשטרה אישרה האם כי לא רצתה שבתה תתלונן נגד המערער "כי הוא חולה מאוד, עבר הרבה ניתוחים". 25. האם נחקרה תחת אזהרה בחשד של הדחת המתלוננת לשיבוש הליכי משפט, בכך שהיא (יחד עם אחרים) גרמו למתלוננת לחזור בה מתלונתה. לגרסתה של האם, בתה לא העלתה על דעתה כי המערער ייעצר. האם הוסיפה שכלל לא ידעה שבתה הולכת למשטרה לבטל את התלונה והכחישה שאמרה לה לעשות כן. יחד עם זאת, היא הודתה שאמרה לבתה שאם יקרה משהו למערער בכלא "זה יהיה כמו חטא" שירבוץ על שתיהן. 26. האם הכחישה בתוקף את האפשרות כי כל העלילה, כטענת המערער, מקורה בקנאתה של האם למערער, שלאחר פרידתם נישא לאישה צעירה. האם הדגישה: "הוא הלך בדרך שלו ואני הלכתי בדרך שלי" (עמ' 81 לפרוטוקול). 27. האם נשאלה בעניין העובדה כי המתלוננת לא נבדקה במכון לרפואה משפטית והעידה כי הסכימה שבתה תעבור את הבדיקה אך האחרונה הייתה במחזור בתאריך המיועד. יצויין כי בעניין זה העיד גם החוקר אריק תורג'מן אשר סיפר על ניסיונו לתאם עם האם והמתלוננת מועד לבדיקה, אשר לא צלח כיוון שהמתלוננת הייתה במחזור. החוקר סיפר על הרגשתו האישית כי האם והמתלוננת ניסו להתחמק מעריכת הבדיקה. יחד עם זאת, החוקר לא זכר מדוע לא תואם מועד חדש לבדיקה והעלה את האפשרות כי התיק כבר הועבר לפרקליטות. עדות הרופאה 28. רופאת הנשים של האם בקופת החולים, ד"ר י' א', נשאלה בבית המשפט האם בדקה את המתלוננת בשנת 2001 או 2002. לטענתה, לא זכור לה כי בדקה את הילדה וכי אם אכן בדקה אותה, צריך הדבר להופיע בתיק שנמצא בארכיון (היא הסבירה כי מערכת תיקים ממחושבת הוכנסה לסניף קופת החולים בעיר מגוריה של המתלוננת אחרי שנת 2001). הרופאה העידה עוד כי ביום 17.3.2004 בדקה את המתלוננת בשל בעיה גניקולוגית (שאינה קשורה לתיק שלפנינו) אך לא יכלה לבצע בדיקה מלאה היות שהמתלוננת הייתה בתולה. עדות דודתה של המתלוננת 29. הדודה העידה כי באחד הימים התקשרה אליה האם וסיפרה לה על המקרה נשוא האישום הראשון. הדודה סיפרה כי הגישה תלונה במשטרה ביום 29.11.2001. לדבריה, המתלוננת עצמה לא אמרה לה כלום בתחילה והיא שמעה ממנה על כך רק לאחר שהגישה את התלונה. רק בחקירה הנגדית סיפרה הדודה ששמעה מגיסתה על כך שהאחרונה ראתה את המערער נוגע במתלוננת במקום אינטימי והוסיפה כי האם "סיפרה את מה שהיא ראתה, שהוא היה מסטול" (עמ' 72-71 לפרוטוקול). עדות המערער 30. המערער הכחיש בעדותו בבית המשפט את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. ביחס לאישום השלישי, העיד המערער כי אכן התקשר לבית המתלוננת ביום 31.5.2005 אך טען כי לא שוחח עם המתלוננת אלא עם האם בלבד. לדברי המערער, האם שאלה אותו באותה שיחה: "האם המשטרה לא מחפשת אחריך" (עמ' 107 לפרוטוקול). באשר לאישום הרביעי טען המערער כי ביום 31.5.2005 נסע לחיפה לבקשת חברו שאביו גסס וחזר לביתו ביום 1.6.2005. לדבריו, אשתו החדשה (אשר אינה דוברת עברית) עידכנה אותו כי בהעדרו חיפשו אותו שני אנשים בלבוש אזרחי מטעם מס הכנסה. המערער התקשר לאם ושאל אותה האם הייתה בעיה כלשהי ולטענתו האם השיבה כי המתלוננת דיברה עם העובדת הסוציאלית "ומישהו עבד עליה, מישהו שיקר לה" (עמ' 108 לפרוטוקול). המערער העיד כי ביום 2.6.2005 רכש כרטיס טיסה לארצות הברית לכבוד חתונתה של בתו הבכורה המתגוררת במדינת אורגון ותכנן לשוב ארצה כעבור חודש, היות שאשתו החדשה נמצאת בארץ וכך גם ילדיו. המערער נשאל מדוע בחר לטוס דווקא בשבת, בהיותו בעל חזות של אדם דתי. הוא השיב כי לא היה ביכולתו לרכוש כרטיס טיסה אחר לפני יום 10.6.2005 (יום חתונתה של בתו בארצות הברית) וציין: "אני אדם דתי אך אני תומך גם בנצרות" (עמ' 110 לפרוטוקול). 31. המערער טען כי לאם הייתה סיבה להפלילו, והיא קנאתה עקב העובדה שהמערער נישא לאישה אחרת ותקוותה שהמערער יחזור אליה. לטענת המערער, האם איימה עליו בטלפון ואמרה לו כי תכניס אותו לבית סוהר. 32. בחקירתו במשטרה ביום 4.6.2005 התייחס המערער לאירוע נשוא כתב האישום הראשון. המערער הודה כי כשגר עם האם וילדיה היה שלב בו נסעה האם לבדה לבקר את אמה, אך הוא הכחיש שאנס את המתלוננת באותם ימים, באומרו: "זה שטות כזו, אין לי מילים, אני בכלל לא רוצה לשמוע". 33. המערער הכחיש גם את עובדות האישום השני. המערער אישר, בכלליות, כי המתלוננת נהגה לעשות לו מסאז' אך טען כי הדבר אירע רק בנוכחות שאר הילדים. אשר לטענה כי היה שתוי בעת האירוע, כפי שהיה פעמים רבות לפניו ואחריו, השיב המערער כי נהג לשתות לעתים רחוקות, רק כשהאם והוא היו רבים. 34. המערער נשאל מה, לגרסתו, סיבת התלונה שהוגשה נגדו בשנת 2001 והוא השיב כי הסיבה היא שבשנת 2001, בעת שהותו בארצות הברית, הוא הודיע לאם כי הוא אינו מתכנן לשוב אליה או לעזור לה יותר. הכרעת הדין 35. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער העיד עדות מגמתית, מיתממת ומתחמקת, שאין בה אמת. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי הן מתוכן העדות והן מאופן מסירתה. 36. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של המתלוננת הייתה "כנה, אמיתית ויוצאת מהלב" (פסקה 33 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי ציין כי המתלוננת הותירה רושם אמין ביותר וכי לא נותר כל ספק כי דבריה דברי אמת. בית המשפט המחוזי הדגיש את העובדה שהמתלוננת לא הגזימה בתיאוריה והתרשם שהמתלוננת לא חיפשה נקמה וכך גם האם, אשר המשיכה בחייה (עם בן זוג חדש שממנו נולדה לה תינוקת), ריחמה על הנאשם וסברה כי כבר נענש מספיק במחלות שבהן לקה. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי התרשם כי האם רצתה להמשיך ולהיעזר במערער, שהחל לעזור לה בגידול ילדיהם המשותפים, ולא ראתה כל תועלת בהגשת התלונה. 37. בית המשפט המחוזי התייחס לעובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה במשך שנים רבות. בהקשר זה, קיבל בית המשפט המחוזי את הסברה של המתלוננת לפיו היא פחדה מן המערער, אשר נהג לשתות לשוכרה ולהכות את אמה, ורק כאשר נסע לחו"ל לתקופה ממושכת בשנת 2001, אזרה אומץ לפנות לאמה. בית המשפט המחוזי העניק חשיבות רבה לעובדה כי גם החלטת המתלוננת לחשוף את האירועים בשנת 2005 הייתה בעת שהמערער היה בחו"ל, אז היה למתלוננת קל יותר לשתף פעולה עם חברתה ולהסכים לפנות ליועצת. חשיבות גדולה עוד יותר הוקנתה לעובדה שהתלונה הוגשה במשטרה לאחר שהמערער שב ארצה, והמתלוננת חששה שהוא יפגע בילדים אחרים. בית המשפט המחוזי ציין כי כבישת עדות הינה אופיינית לקורבנות עבירות מין בכלל ולקטינים שהם קורבנות של עבירות מין במשפחה, בפרט. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לתת לעדות המתלוננת את המשקל הראייתי המלא כמתחייב מהנסיבות. 38. בית המשפט המחוזי התייחס למצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת שחשפה את המעשים, כפי שעלה הן מעדותה של אמה (בכל הנוגע לחשיפת האירועים כשהמתלוננת הייתה בכיתה ד') והן מעדויותיהן של היועצת ושל העובדת הסוציאלית (בכל הנוגע לחשיפת האירועים בשנת 2005). בית המשפט המחוזי קבע כי "התמונה המתקבלת היא של מצוקה וטראומה שסימניה החיצוניים היו התרגשות ואף בכי, התנהגויות שאינן אופייניות למתלוננת" (פסקה 36 להכרעת הדין) וכי יש בהתנהגות זו, אשר באה לידי ביטוי בעת חשיפת האירועים, כדי להוות תמיכה של ממש בגרסת המתלוננת. 39. חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת מצא בית המשפט המחוזי בהתנהגותו המפלילה של המערער, עת ניסה להימלט מהארץ מייד לאחר ששמע על כך שהמתלוננת הגישה נגדו תלונה. בית המשפט המחוזי ציין כי אין כל ספק כי הסבריו של המערער אודות חבר שביקש את עזרתו בחיפה או אודות נישואיה של בתו כעילה לנסיעה לחו"ל אינם נכונים וכי המערער "ניסה להימלט מאימת הדין, ניסה לשבש את הליכי המשפט וניסה לחמוק ממתן תשובות להאשמות של המתלוננת, עליהן ידע מזה שנים" (פסקה 37 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי גם קבע כי המערער ניסה לרכוש את ליבה של המתלוננת משנודע לו על פנייתה אל העובדת הסוציאלית כאשר לקח אותה ואת אחיה לחוף הים וכאשר קנה למתלוננת לפתע נעליים חדשות והחל לסייע לאם בגידול הילדים. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי התנהגות חריגה זו של המערער נועדה להשפיע על המתלוננת "ויש בה כדי להצביע על מצפונו הלא נקי" (פסקה 37 להכרעת הדין). עוד נקבע כי גם ניסיונותיו של המערער להשפיע על המתלוננת בשיחת הטלפון שצויינה בעדות המתלוננת ושהמערער הודה בה בסופו של דבר בחקירתו במשטרה "מצביעים על מצפונו הלא נקי ועל הסיבה לניסיונו לברוח מהארץ" (שם). 40. בית המשפט המחוזי קבע כי החיזוק המשמעותי ביותר לעדות המתלוננת הוא עדותה של אמה ביחס לאירוע נשוא האישום השני, שבו חזתה במו עיניה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהאם לא הגישה תלונה מיידית במשטרה על אותו מעשה, אולם ציין כי האם "איננה אישה חזקה והייתה קורבן לנחת זרועו של הנאשם על פני שנים, כך שבסופו של דבר אזרה אומץ להשתחרר מהנאשם ולשחרר את המתלוננת ממנו, רק כשהנאשם היה בחו"ל, ואז החליטה סופית לנתק את הקשר איתו" (פסקה 39 להכרעת הדין). יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להגדיר את עדותה של האם כעדות כבושה, שכן מייד לאחר האירועים נשוא האישום השני התקשרה האם לדודה ודיווחה עליהם. לאחר מכן, גם סיפרה בחקירתה הראשונה במשטרה (בעקבות תלונתה של הדודה) על שגילתה לה המתלוננת. בית המשפט המחוזי התייחס גם לסתירה בין גרסתה של האם לבין עדותה של הרופאה בשאלת בדיקת המתלוננת, כמתואר לעיל, וקיבל את גרסתה של האם במלואה. 41. סנגורו של המערער טען כי מעדותה של העובדת הסוציאלית, שתוארה לעיל, עולות שלוש סתירות מהותיות לגרסתה של המתלוננת: ראשית, המתלוננת תיארה אירוע בו המערער עלה עליה ולא, כפי שמסרה בבית המשפט, שהיא ישבה עליו; שנית, המתלוננת לא שיתפה את העובדת הסוציאלית באירוע נשוא האישום השני ושלישית, המתלוננת הכחישה חדירה. אלא שבית המשפט המחוזי מצא הסבר לסתירות נטענות אלה: העובדת הסוציאלית הסבירה כי היועצת והיא חילקו ביניהן את התפקידים, כך שתפקיד היועצת היה לשמוע מן המתלוננת את הסיפור ולתמוך בה ואילו תפקידה של העובדת הסוציאלית היה "לנהל" את העניין בהיבט של יצירת קשר עם המשטרה, ליווי המתלוננת ומתן הנחיות. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעובדת הסוציאלית ציינה בעדותה כי ייתכן שהיא מתבלבלת בין תלונתה של א' לבין תלונתה של נערה אחרת. בית המשפט המחוזי אף ציין כי המתלוננת, אשר נחקרה ארוכות על ידי הסנגור בנוגע לסתירות אלה, התעקשה שלא סיפרה לאף אחד שום פרט השונה מעדותה בבית המשפט, הגם שלא זכרה את המילים המדוייקות בהן השתמשה. בנוגע לשאלה מדוע לא סיפרה לעובדת הסוציאלית אודות האירוע השני, ענתה המתלוננת כי פחדה לספר אודות האירוע השני כי "זה היה מביך אותי" (עמ' 32 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי התייחס לנקודה זו בקובעו כי "... נדמה, כי בעיניה של הילדה, בהיותה 'האקטיבית' כביכול, באירוע זה, ניתן להניח, שבהבנתה שלה, מקרה זה מביך יותר, שמא יחשוב המאזין שהמעשה נעשה מרצונה או מיוזמתה" (פסקה 15 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי קבע כי הסתירות שהתגלו בגרסת המתלוננת (הן מהגרסה בפני עצמה והן מהגרסה בהשוואה לעדויות האחרות), ככל שהיו, אינן סתירות מהותיות אלא "דברים שוליים שאינם נוגעים לעיקר המחלוקת" (פסקה 38 להכרעת הדין) וכי אין הבדלים של ממש בין הגירסאות השונות שנמסרו על ידי המתלוננת. בית המשפט המחוזי הזכיר כי מדובר בעדותה של מי שהייתה קורבן לעבירות מין בהיותה ילדה קטנה והסיק שייתכן כי אי הדיוקים בגרסאותיה נבעו מן המתח הרב בו הייתה שרויה במהלך חשיפת האירועים. 42. סנגורו של המערער טען עוד בפני בית המשפט המחוזי כי נפלו פגמים בחקירת המקרה. בין היתר נטען כי אמרת המערער במשטרה נגבתה בטרם הוסברה לו זכות ההיוועצות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וקבע כי לאחר צפייה בהקלטות גביית האמרה אין כל ספק שהאמרה לא הושגה תוך פגיעה ביכולת הבחירה של המערער, כך שגם אם ראוי היה להודיע לו על זכות ההיוועצות בטרם גביית האמרה, הרי שלא נוצרה פגיעה משמעותית בזכותו לאוטונומיית הרצון ולחופש הבחירה בעת מסירת ההודעה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הסנגור בנוגע לכך שהאמרה שמסר המערער במשטרה ביום 4.6.2005 נרשמה בעברית (לאחר שתורגמה מרוסית). בית המשפט המחוזי הדגיש כי אמרות, בייחוד של חשודים הנחקרים תחת אזהרה, צריך שיירשמו בשפת הנחקר. אלא שבית המשפט המחוזי ציין כי במקרה זה החקירה הוקלטה ומן התמליל עולה כי התרגום לעברית היה ראוי וכי הרשום באמרה מייצג את שנאמר על ידי המערער. על כן, נקבע כי אין בעובדה שההודעה נרשמה מלכתחילה בעברית כדי להפחית ממשקלה. הסנגור טען בהקשר זה גם כי הקלטת החקירה הסתיימה טרם סיום החקירה בפועל. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם הדבר אינו ראוי אך קבע כי אין ספק שמדובר בטעות בתום לב ולא במכוון וכי בכל מקרה, נוכח ההתאמה בין דברי המערער לבין ההודעה המתורגמת, אין מקום להטיל ספק גם לגבי סיומת התיעוד של ההודעה, אף אם לא הוקלטה. הסנגור טען עוד כנגד אי עריכת עימות בין המערער למתלוננת, אלא שבית המשפט המחוזי מצא לכך הסבר במזכרו של החוקר אריק תורג'מן מיום 6.6.2005, לפיו המערער היה מאושפז בתקופה הרלוונטית ושוחרר זמן קצר לאחר העברת התיק לפרקליטות. בית המשפט המחוזי סבר כי אף לא היה מקום לערוך עימות בין המערער לבין המתלוננת, שכן עלול היה הדבר לפגוע בה פגיעה נוספת ולא הכרחית. טענה נוספת שהועלתה על ידי סנגורו של המערער הייתה העובדה כי לא נערכה למתלוננת בדיקה במכון לרפואה משפטית. בית המשפט קבע כי אין בהימנעות המתלוננת מבדיקה כדי לפגוע במשקל עדותה והסביר כי המתלוננת לא רצתה להוסיף ראיות נגד המערער "ובכך דווקא ניתן למצוא חיזוק לדבריה שלא התכוונה לפגוע בו" (פסקה 40 להכרעת הדין). יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי לנוכח פניות חוזרות ונשנות של החוקר בעניין הבדיקה, התרצתה המתלוננת ואף האם הסירה את התנגדותה לבדיקה, אלא שבזמן המיועד לביצוע הבדיקה הייתה המתלוננת במחזור ולאחר מכן כבר נלקח התיק לפרקליטות "וכנראה שעניין הבדיקה נשתכח" (שם). 43. לנוכח כל האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. גזר הדין 44. במסגרת טיעוני ההגנה לעונש, הגיש סנגורו של המערער מסמכים רפואיים שונים אודות מצבו הבריאותי הרעוע. הסנגור הדגיש את נסיבות חייו האישיות המיוחדות של המערער, אשר במועד מתן גזר הדין היה כבן 44 והיה נתון במעצר במשך כשנתיים. לדברי הסנגור, מדובר באדם נורמטיבי ללא עבר פלילי עם בעיות קשות בליבו הזקוק לאשפוז בבית החולים מפעם לפעם, כך שמאסר יקשה עליו במיוחד, בהשוואה לנאשמים אחרים. הסנגור הדגיש כי המעשים המיוחסים למערער בכתב האישום מהווים שתי עבירות נקודתיות אשר הופסקו על ידי המערער עצמו ולא התמשכו לאורך זמן, דבר המלמד, לטענת הסנגור, על היותו של המערער בשליטה ועל העדר מסוכנותו. עוד ציין הסנגור כי המערער נישא מחדש ואף נולד לו ילד, "אך חיים אלה נקטעו עקב מעצרו" (פסקה 5 לגזר הדין). המערער עצמו פנה אל בית המשפט וטען: "כנראה לא הפנמתי את המצב אליו נקלעתי אך אני כן מתחרט על כל מה שקרה... כל מה אני מבקש זה התחשבות במצב הרפואי שלי והקושי בו אני נמצא" (עמ' 216 לפרוטוקול) והוסיף כי הוא מבקש הזדמנות להוכיח שאיננו אדם רע. סנגורו הבהיר כי כוונתו של המערער הייתה שהוא מתחרט על כך שלא הצליח להוכיח את חפותו ולא על המעשים שנקבע שביצע, בהם הוא המשיך לכפור. 45. המשיבה תיארה בטיעוניה לעונש את מעשיו החמורים של המערער, הן מפאת גילה הצעיר של המתלוננת והן מפאת קרבתו המשפחתית של המערער אל המתלוננת. המשיבה ביקשה לגזור על המערער עונש מאסר ארוך, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. התובעת הדגישה את העובדה כי המערער בחר לנהל את המשפט, דבר שאילץ את המתלוננת להעיד בבית המשפט ובכך לחוות שוב את האירועים. לדבריה, המערער לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה. באשר למצבו הרפואי של המערער טענה המשיבה כי לכך ניתן לקבל מענה גם בין כותלי בית הסוהר, כך שהדבר אינו צריך להוות נימוק לקולא. 46. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם מעשי המערער הופסקו ואמנם מדובר בשני מעשים "בלבד", אך מדובר במעשים חמורים ש"מן הסתם הותירו חותם קשה בנפשה של המתלוננת" (פסקה 8 לגזר הדין). בית המשפט המחוזי קבע כי המערער "פגע בצורה קשה בנפשה של מי שראתה בו את אביה ועל העונש שיוטל לשקף את חומרת המעשים ואת סלידת החברה מהם" (שם). בית המשפט המחוזי קבע כי עבירת הטרדת העד ועבירות שיבוש הליכי חקירה בהן הורשע המערער מעידות על כך שהמערער ניסה להשפיע על המתלוננת על מנת שתחזור בה מגרסתה. בית המשפט המחוזי הדגיש את החומרה המיוחדת הגלומה בביצוע עבירות מין במשפחה, "המגלם את היפוכו המוחלט של מושג המשפחה" (פסקה 8 לגזר הדין). 47. לנוכח האמור, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים המפורטים לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 48. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד אלון קוצר – טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר מחד גיסא, בחר לייחס משקל משמעותי לסתירות שנפלו בגרסת המערער ומאידך גיסא, לא נתן משקל כלשהו לסתירות מהותיות שנפלו בגירסאות עדי התביעה ובראשם המתלוננת. בהקשר זה, טוען המערער כי הסתירות שנפלו בגרסאותיו השונות לא התייחסו ל"נושאי הליבה" בתיק אלא "לעניינים שבפריפריה" ואילו הסתירות שנפלו בגרסאות המתלוננת ואמה הינן משמעותיות ומתייחסות במישרין לעבירות המין בהן הואשם המערער. 49. המערער מצביע על סתירה שנפלה, לשיטתו, בגרסת המתלוננת לעניין מועד התרחשות האירוע נשוא האישום הראשון, כשתחילה מסרה שהאירוע האמור אירע כשהייתה כבת שבע וחצי ולאחר מכן טענה שהדבר אירע כשהייתה כבת ארבע עשרה וחצי. בנוסף, מפנה המערער לדבריה של חוקרת הילדים אשר חקרה את המתלוננת לאחר שהוגשה התלונה הראשונה על ידי דודתה, לפיהם אין ביכולתה להעריך את מהימנות דברי המתלוננת כיוון ש"הילדה לא נתנה כל אירוע מעשי והתקשתה לדבר בחקירה...". לטענת המערער, בית המשפט קמא אף לא התייחס לעובדה שתיק החקירה המשטרתי נסגר בעקבות חקירת המתלוננת על ידי חוקרת הילדים ולעובדה כי גרסת המתלוננת, כפי שעלתה מדברי אמה בפני חוקרת הילדים, הייתה שונה באופן מהותי מגרסאותיה המאוחרות היות שלדברי האם באותה חקירה, המתלוננת סיפרה לה כי המערער הפשיטה ושכב עליה. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מתאים לשלוש סתירות מהותיות בין גרסת המתלוננת לבין עדותה של העובדת הסוציאלית: ראשית, העובדת הסוציאלית העידה כי המתלוננת מסרה לה שבאירוע נשוא האישום הראשון המערער עלה עליה ולא, כפי שמסרה בבית המשפט, שהיא עלתה על המערער; שנית, העובדת הסוציאלית העידה כי המתלוננת סיפרה כי האירוע נשוא האישום הראשון התרחש ללא חדירה ושלישית, לטענת המערער הכחישה המתלוננת בפני העובדת הסוציאלית את האירוע נשוא האישום השני. המערער טוען עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם מן הטרמינולוגיה בה עשתה המתלוננת שימוש בעדותה בתארה את שיחת הטלפון בינה לבין המערער, בה אמרה לו: "ניסית לאנוס אותי". כן טוען המערער כי המתלוננת מסרה בעדותה כי בעת ביצוע המעשה נשוא האישום הראשון היה איבר מינו של המערער רך, ולאחר מכן חזרה בה. המערער טוען כי אילו היה איבר מינו רך, לא יכול היה לקיים יחסי מין. המערער מציין עוד כי בעדותה בבית המשפט אישרה המתלוננת כי אמרה בחקירתה במשטרה כי המערער ישן במהלך האירוע האמור ואילו בחקירתה הנגדית אמרה כי אינה זוכרת האם ישן המערער תוך כדי האירוע או לאחריו. המערער טוען כי אם ישן במהלך האירוע נשוא האישום הראשון, לא יכול היה לבצע את העבירה המיוחסת לו. המערער טוען כי המתלוננת לא הזכירה בחקירתה הראשית את תוכן השיחה בינה לבין המערער כפי שמתואר באישום השלישי ולא סיפקה הסבר מתאים לשינוי גרסתה זולת "תשובה דחוקה" לפיה פחדה. 50. המערער טוען גם לקיומן של סתירות בין גרסתה של האם בחקירתה במשטרה, אז טענה כי באירוע נשוא האישום השני ראתה את המערער פותח את מכנסיו, לבין עדותה בבית המשפט, בה מסרה כי מכנסיו של המערער כבר היו פתוחים כאשר ירדה במדרגות לסלון. לטענת המערער, אין לקבל את הסברה של האם לפיו מדובר ב"ניסוח לא מוצלח". המערער טוען עוד כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא ניסה למצוא הסבר לסתירות בין גרסת המתלוננת לבין גרסת האם בשאלה האם באירוע נשוא האישום הראשון עלה המערער על המתלוננת או שהיא הושבה עליו וכן בשאלה האם המתלוננת דיממה או לא. 51. המערער טוען לזיהום חקירתה של המתלוננת במשטרה עקב השיחות הרבות שקיימה המתלוננת עם היועצת ועם העובדת הסוציאלית עובר להגשת התלונה, וזאת על אף שהעובדת הסוציאלית הייתה אמורה לדווח על המקרה למשטרה באופן מיידי. 52. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל לעובדה שהמתלוננת ואמה התחמקו מעריכת בדיקה במכון לרפואה משפטית. כן טוען המערער כי היה על בית המשפט להתייחס לעובדה כי טענת המתלוננת ואמה לפיה המתלוננת דיממה לאחר האירוע הראשון איננה מתיישבת עם היותה בתולה (כפי שנקבע במסגרת בדיקה מאוחרת יותר). 53. המערער תוקף את הסתירה שהתגלתה בין עדותה של הדודה באשר לדברים שמסרה לה האם (כי האם ראתה את המערער נוגע במתלוננת במקום אינטימי) לבין עדותה של האם עצמה (כי המתלוננת אחזה באיבר מינו של המערער). כן תוקף המערער את ניסיונו של בית המשפט ליישב סתירה זו בכך שהדודה לא זכרה היטב את שסיפרה לה האם או שדבריה של האם לא הובנו. 54. לדברי המערער, נפלו מחדלים מהותיים בחקירת האירועים נשוא כתב האישום, עד כדי הסבת "נזק ראייתי משמעותי להגנת המערער". בהקשר זה מזכיר המערער את העובדה שאחותה של המתלוננת (אשר מהווה, לטענת המתלוננת ואמה, עדה לאירוע נשוא האישום השני) לא נחקרה ואת העובדה שקלטת חקירתה של המתלוננת ביחס לאישום הראשון (לאחר הגשת התלונה הראשונה על ידי הדודה) לא תומללה והושמדה. 55. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענת העדר הרצייה של המערער באירוע נשוא האישום השני, שנבעה מהיותו של המערער שיכור, לגרסתה של האם. 56. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי כשהרשיעו בעבירת שיבוש הליכי משפט כיוון שטרם יצא מן הארץ ולכן לכל היותר מדובר בניסיון לעבור עבירה ומכל מקום לא הוצגה כל ראיה לכך שהמערער לא התעתד לחזור לישראל מנסיעתו האמורה לארצות הברית. 57. לעניין העונש, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משהשית עליו עונש החורג מרף הענישה המקובל. המערער טוען כי לא ניתן משקל כלשהו למצבו הרפואי הרעוע; לעובדה כי לא נערך תסקיר קורבן עקב סירובה של המתלוננת ולפיכך כל קביעה בעניין הנזק שנגרם לה הינה בגדר סברה בלבד ואינה מבוססת על תשתית עובדתית כלשהי; לעובדה כי המערער לא הפעיל כוח פיסי או נהג באלימות כלפי המתלוננת ולעובדה כי מדובר בשני אירועים נקודתיים ולא "בסאגה מתמשכת". המערער טוען גם כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל המתאים לעובדת היותו אדם נורמטיבי ולמסקנות העולות מתוך הערכת המסוכנות למערער, לפיהן מסוכנותו המינית כלפי קורבנות מזדמנים היא נמוכה, וביחס לקרובי משפחה היא בינונית-נמוכה. המערער טוען עוד כי כל תקופת מאסר שתושת עליו תהא קשה משמעותית מאשר תקופה מקבילה שתושת על עבריין שאינו עבריין מין, לנוכח העובדה ש"עברייני מין ממוקמים בתחתית המדרג החברתי בכלא ונענשים גם מידיהם של חבריהם לבית-המאסר". 58. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בגובה הפיצוי שהשית על המערער לטובת המתלוננת, שכן ידו של המערער אינה משגת לעמוד בתשלום סכום הפיצוי וכן המשיבה לא נימקה את בקשתה להשתת פיצוי כספי עליו. לדבריו, מטרת הפיצוי הינה השבת המצב לקדמותו ואילו במקרה זה לא הוכח נזק פיסי או נפשי כלשהו שנגרם למתלוננת. לטענת המערער, במקרים דומים למקרה זה לא הושת פיצוי כלשהו לטובת נפגע העבירה. תגובת המשיבה 59. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מאיה חדד – טוענת כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת באופן בולט על ממצאים עובדתיים שהם פרי הכרעות מהימנות מפורטות ולכן אין להתערב בה. המשיבה מציינת כי בית המשפט המחוזי פירט את העדויות שנשמעו על ידו תוך השוואתן לגרסת המתלוננת ומנגד ניתח את עדות המערער וקבע כי עדותו של המערער איננה עדות אמת ואילו עדות המתלוננת מהימנה וכנה. לדברי המשיבה, בית המשפט המחוזי התייחס לסתירות להן טוען המערער ומצא כי אין מדובר בסתירות מהותיות, ובכל אופן נמצאו חיזוקים חיצוניים רבים לעדות המתלוננת. 60. באשר לאירוע נשוא האישום הראשון טוענת המשיבה כי אי דיוקה של המתלוננת באשר למועד התרחשות האינוס אינו רלוונטי שכן בעדותה היו שני עוגנים למיקוד נקודת הזמן בו התרחש האירוע: הראשון, היותה בכיתה א'; והשני נסיעתה לחו"ל של אמה, במהלכה נשארה בהשגחת המערער. לדברי המשיבה, על מועד ביצוע האינוס ניתן ללמוד גם מעדותה של המתלוננת ביחס לאישום השני שכן היא העידה כי האירוע השני אירע כשנה לאחר האינוס. בתשובה לטענת המערער לפיה גרסת המתלוננת לא עלתה בקנה אחד עם עדות העובדת הסוציאלית, מסבירה המשיבה כי המתלוננת עומתה עם העובדת הסוציאלית ועמדה על כך שהאירוע הראשון כלל גם חדירה וכי סיפרה על כך לעובדת הסוציאלית. עם זאת, המתלוננת אישרה כי לא סיפרה לעובדת הסוציאלית אודות האירוע נשוא האישום השני משום שהדבר הביך אותה. המשיבה מפנה להסברו של בית המשפט בנוגע לפערי המידע ביחס לגרסת המתלוננת בכך שתפקידה של העובדת הסוציאלית היה ללוות את המתלוננת בהליך הגשת התלונה בלבד וכי הייתה מעין חלוקת עבודה בינה לבין היועצת, לפיה היועצת היא שתשמע את דברי המתלוננת ותעניק לה תמיכה. המשיבה סבורה כי העובדה שהמתלוננת נמנעה מלספר אודות האירוע השני הן לחוקרת הילדים והן לעובדת הסוציאלית מקנה משקל ממשי להסבר לפיו הייתה נבוכה כפי שהסביר בית המשפט המחוזי: בהבנתה כילדה פגועה מקרה זה מביך יותר שמא יחשוב המאזין שהמעשה נעשה מרצונה או ביוזמתה. 61. המשיבה מוסיפה וטוענת בעניין האירוע נשוא האישום השני כי אי הדיוקים בין גרסתה של האם במשטרה לבין עדותה בבית המשפט זכו להתייחסות מפורטת של בית המשפט המחוזי, אשר השתכנע כי עדותה של האם מהימנה וכי מדובר בסתירות שאינן מהותיות. כך גם באשר לסתירות בין גרסת האם לבין גרסתה של הדודה. בעניין הסתירה בין עדות האם לבין עדות הרופאה הגיניקולוגית מסבירה המשיבה כי בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה של האם לפיה הבדיקה אכן נערכה אולם לא תועדה היות שבוצעה שלא על פי הנהלים לפיהם בדיקה בנסיבות של חשד לעבירה פלילית בקטינה צריכה להיעשות רק על פי בקשת המשטרה, בעקבות הגשת תלונה. 62. המשיבה סבורה כי נסיבות הגשת התלונה והיחס האמביוולנטי שגילו המתלוננת ואמה להגשת התלונה מסירות כל חשש כי מדובר בעלילת שווא שמטרתה לנקום במערער על שזנח את אמה של המתלוננת. בהקשר זה, מפנה המשיבה לדברי העובדת הסוציאלית בעדותה, כי בתחילה חששה כי ייתכן שאמה של המתלוננת מעוניינת לקדם את הגשת התלונה אולם התבדתה. המשיבה מזכירה גם כי לאחר הגשת התלונה עדכנה האם את המערער בדבר הגשת התלונה ואף ייעצה לו לפנות לעורך דין. כן מציינת המשיבה כי התלונה הוגשה כארבע שנים לאחר שנותקו יחסיהם הזוגיים של המערער ואמה של המתלוננת, כאשר האחרונה הייתה בהריון מתקדם מיחסיה עם גבר אחר והמערער כבר נישא לאישה אחרת. 63. לדברי המשיבה, גרסתו של המערער התמצתה בהכחשה כללית של האירועים נשוא האישום הראשון והשני, תוך העלאת טענות שונות ללא כל גיבוי ראייתי. לטענתה, עדותו של המערער בבית המשפט התאפיינה בשקרים רבים גם לגבי פרטים שהודה בהם בחקירתו במשטרה, כגון העובדה ששוחח עם המתלוננת לאחר הגשת התלונה והעובדה שהאם סיפרה לו לאחר הגשת התלונה כי המשטרה מחפשת אחריו. המשיבה סבורה כי הוכח שהמערער הסתבך בשקרים ואי דיוקים בנושאים הנוגעים לליבת המחלוקת ולא באירועים שוליים וטוענת כי לא בכדי קבע בית המשפט כי חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת ניתן למצוא בהתנהגותו המפלילה של המערער, עת ניסה לברוח מן הארץ מייד לאחר ששמע על הגשת התלונה. 64. המשיבה טוענת כי העונש שהוטל על המערער ראוי והולם את נסיבות ביצוע העבירה ומידת הפגיעה במתלוננת, שהמערער היה לה כאב. לטענת המשיבה, אף שמדובר בשני אירועים קונקרטיים ולא בהתעללות מינית ממושכת, הרי שהמתלוננת חיה שנים בצל הפגיעה שפגע בה המערער. לטענת המשיבה, המערער הוסיף חטא על פשע בכך שניסה להשפיע על עדות המתלוננת ולהימלט מן הארץ. לטענת המשיבה, למרות שהמתלוננת לא הגישה תסקיר נפגע עבירה אין כל מקום להעלאת הטענה כי לא הוכח שנגרם לה נזק, ולפיכך אין מקום להתערב בפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת. הרשעתו הנוספת של המערער 65. לאחר שניתנו הכרעת הדין וגזר הדין נשוא ערעור זה הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף המייחס לו עבירה של הטרדת עד (לפי סעיף 249 לחוק העונשין). על פי כתב האישום הנוסף, ביום 1.9.2007 הטריד המערער את המתלוננת במהלך שיחה טלפונית בנוגע לעדות שמסרה נגדו במשטרה ועתידה הייתה למסור במסגרת ההליכים בבית המשפט בכך שאמר לה: "יכניסו אותך לכלא בגלל מה שעשית לי" וכן שאל אותה "האם מישהו דיבר איתך לגבי ביטול התלונה". ביום 19.3.2009 אישר בית משפט השלום באשקלון (כבוד השופט ח' נחמיאס) בפסק דינו בת"פ 771/08 את הסדר הטיעון בין הצדדים, הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו וגזר עליו שלושה חודשי מאסר אשר יימנו בחופף למאסר אותו הוא מרצה וכן שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה דומה. במהלך הדיון שנערך לפנינו ביקשה באת כוח המשיבה כי בית משפט זה יתייחס גם להרשעה נוספת זו של המערער. בא כוח המערער השיב כי המערער שוחח עם אמה של המתלוננת לאחר שסיימה את עדותה וכי הודה בעבירה מייד. לטענתו, אין בהרשעתו הנוספת כדי להצביע על דפוס התנהגות כלשהו. תגובת המתלוננת 66. היות שהמתלוננת צורפה כמשיבה פורמאלית לכתב הערעור שהוגש מטעם המערער (הגם שבשלבים קודמים לא צורפה כצד להליך) ומכיוון שלא עלה בידי המשיבה ליצור קשר עם המתלוננת, הוחלט כי המשיבה תגיש השלמת טיעון בכתב ובה תוצג עמדת המתלוננת ביחס לטענות המערער באשר לפיצויים שנפסקו לטובתה. בהודעתה המשלימה של המשיבה הוסבר כי נוכח גיוסה של המתלוננת לצה"ל לא עלה בידה להעביר לידי המשיבה את עמדתה בכתב אך הובאה בה תמצית דבריה המתלוננת כפי שנמסרו לבאת כוח המשיבה בטלפון. כפי שפורט בהודעה, המתלוננת ביקשה למסור לבית משפט זה כי היא איננה מוכנה לוותר על הפיצויים שנפסקו לטובתה בשל הסבל שחוותה הן מהמעשים שבוצעו בה והן מההליך המשפטי עצמו. באת כוח המשיבה מסרה כי המתלוננת ציינה כי "למרות שהיה אבא בסדר – עד עכשיו קשה לי להתמודד עם המחשבה ואני לא מוכנה לסלוח לו". דיון והכרעה 67. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתגובת המדינה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על כל רכיביו, להידחות. ערעור על הכרעת הדין 68. מרבית טענותיו של המערער מופנות נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. אלא שהלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, במיוחד מקום בו הקביעות העובדתיות מבוססות על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים, כבענייננו. כידוע, לערכאה הדיונית, המופקדת על מלאכת ההתרשמות מן העדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם יש יתרון ברור על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009) פסקה 30]. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות השונות מצדיקה כי בית המשפט שלערעור יתערב בממצאיה אך במקרים ונדירים, בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009) פסקה 67]. הכלל בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית תקף אף ביתר שאת מקום בו מדובר בעבירות מין במשפחה. מדובר לרוב בעבירות המתבצעות בצנעה וללא עדים נוספים מלבד מבצע העבירה הנטענת והקורבן, כך שבית המשפט נדרש להעדיף את גרסתו של אחד הצדדים. יתרה מכך, במקרים של עבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה, ישנם גורמים המקשים לא אחת על עצם הגשת התלונה, כגון פחד ובושה מחד ורצון לשמור על שלמות המשפחה מאידך [ראו: ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם 15.9.2005) פסקה ה' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; ע"פ 420/09 הנ"ל, בפסקה 70 לפסק הדין]. גורמים אלו אף מונעים, בדרך כלל, את התגבשותן של ראיות חיצוניות ולפיכך, הרשעתו או זיכויו של הנאשם תלויים, פעמים רבות, באימוצה או בדחייתה של גרסת הקורבן. במקרים כגון דא, ישנה חשיבות מוגברת להתרשמות בלתי אמצעית מן העדים, יתרון שכאמור מוקנה לערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2009) פסקה 33; ע"פ 420/09 הנ"ל, בפסקה 70 לפסק הדין]. 69. לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שהופיעו לפניו ומצא את עדותו של המערער כבלתי מהימנה ואת גרסתו ככזו שאין בה אמת. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי השתכנע כי גרסתה של המתלוננת הינה אמיתית ואף מצא לה חיזוקים רבים, הן בעדויות אחרות מטעם התביעה והן בהתנהלותו של המערער עצמו: "... עדות המתלוננת הייתה כנה, אמיתית ויוצאת מהלב. המתלוננת הותירה עליי רושם אמין ביותר, והגם שמדובר בעיקר בנוגע לאישום הראשון, בעדות יחידה – אין לי כל ספק, כי דבריה דברי אמת. לגירסתה של המתלוננת תמיכות וחיזוקים רבים – הן בעדות אמה, הן בעדותה של [הדודה], הן בעדויות היועצת והעו"ס, הן במצבה הנפשי בעת חשיפת האירועים והן בהתנהגותו של הנאשם בשעה שניסה להימלט מאימת הדין." ­(פסקה 33 להכרעת הדין) בית המשפט המחוזי אף הדגיש כי המתלוננת לא הגזימה בתיאוריה את מעשי המערער, לא טענה שהמערער הפעיל כוח או שהיא התנגדה פיסית למעשיו. המתלוננת אף לא הקצינה בתיאור הכאבים שחוותה תוך כדי המעשים או לאחריהם ואף ניסתה להסביר את התנהגותו של המערער בשכרותו ובכך "לרכך" את אחריותו למעשיו. המתלוננת אף לא ניסתה להסתיר את יחסו הטוב והחם של המערער כלפיה כאב, הגם שלא היה אביה הביולוגי ומן העדויות השונות שפורטו לעיל (בין היתר, של אמה, של דודתה ושל העובדת הסוציאלית) עולה כי המתלוננת התחבטה רבות טרם הגשת התלונה ואף התחרטה מספר פעמים עד שאזרה אומץ לבסוף להתלונן נגד המערער. בנסיבות אלה, כאשר בית המשפט המחוזי בחר לאמץ את גרסת המתלוננת במלואה ואף הביע שוב ושוב ובמילים נחרצות את אמונו בגרסה זו, איני מוצא מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעותיו, שהינן תוצאה של התרשמותו הישירה מעדותה של המתלוננת. 70. בכתב הערעור שהוגש מטעמו טוען המערער לקיומן של סתירות מהותיות בגרסת המתלוננת, הן סתירות פנימיות והן בהשוואה לגרסאותיהם של עדי תביעה אחרים. אלא שעיון בטענות המערער בעניין זה מעלה כי בחלקן של הסתירות הנטענות אין ממש וחלקן זכו להתייחסות ראויה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. כך למשל, טענתו של המערער בדבר אי הדיוקים בעדות המתלוננת לעניין מועד התרחשות האירוע נשוא האישום הראשון אינה מדוייקת היות שהמתלוננת לא העידה מעולם כי אותו אירוע אירע כשהייתה בת 14 וחצי. בתחילה טענה המתלוננת שהדבר אירע כשהייתה בת שבע וחצי, לאחר מכן טענה שהיה זה לפני 11-10 שנים (המתלוננת העידה בהיותה בת 14.5) ובפעם אחרת טענה שהאירוע היה לאחר חזרת המשפחה משהות של כשנה בחו"ל (אז הייתה המתלוננת בכיתה א'). עם זאת, זכרה המתלוננת כי האירוע נשוא האישום הראשון קרה בעת שנשארה בהשגחתו של המערער כשאמה נסעה לבקר את סבתה. בהקשר זה יוער, כי אין לתמוה על כך שהמתלוננת, שהייתה ילדה רכה בשנים בעת קרות האירוע נשוא האישום הראשון, לא הצליחה לשחזר את גילה המדוייק באותו מועד ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין בכך כדי לפגוע במהימנותה [ראו והשוו: ע"פ 5869/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.2009) פסקה 20; ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.2009) פסקה 25]. ומכל מקום, העובדה שהמתלוננת הצביעה על "עוגן" חיצוני, בדמות שהייתה של אמה בחו"ל עת התרחש האירוע, מקנה תוקף לגרסתה. גם טענתו של המערער לפיה המתלוננת מסרה בשלב כלשהו כי במהלך קרות האירוע נשוא האישום הראשון היה איבר מינו של המערער רך או כי המערער ישן במהלך אירוע זה אינה מדוייקת. מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, אליו מפנה המערער עצמו, עולה כי הדברים האמורים מתייחסים לאירוע נשוא האישום השני שביחס אליו מסרה המתלוננת במשטרה כי איבר מינו של המערער היה רך ואילו בעדותה בבית המשפט לא ידעה המתלוננת לענות על השאלה האם הייתה למערער זקפה כשנגעה באיבר מינו. כמו כן, ניתן להבין כי בחקירתה במשטרה מסרה המתלוננת שהמערער ישן בזמן האירוע נשוא האישום השני ואילו בעדותה בבית המשפט לא ידעה לומר האם ישן תוך כדי האירוע או לאחריו. אכן, מדובר בסתירות העולות מתוך גרסאותיה השונות של המתלוננת. המערער אף מצביע על סתירות נוספות, כגון העובדה כי בתארה את שיחת הטלפון נשוא האישום השלישי בינה לבין המערער העידה המתלוננת שאמרה למערער "ניסית לאנוס אותי" (בעוד שהאישום הראשון מייחס למערער מעשה אונס של ממש) אלא שאני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין בסתירות אלה כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת, אשר חזרה ותיארה באופן קוהרנטי את יחסיה עם המערער ואת מעשיו בה. מקום בו מדובר בעבירות מין במשפחה, בייחוד כשהקורבן הייתה ילדה קטנה בעת ביצוען ונצרה את הדברים בליבה במשך שנים רבות, ייתכנו אי דיוקים בתיאור הפרטים או בניסוח הדברים. בית המשפט המחוזי קבע כי "ניתן להניח שחשיפת הדברים בפני הגורמים השונים, לאחר תקופה בה שמרה את הסוד בליבה, לא הייתה קלה ואין להוציא מכלל אפשרות, כי עקב המתח הרב בו הייתה המתלוננת במהלך חשיפת האירועים, לא דייקה בתיאור הפרטים או שניסוחיה לא היו מדוייקים דיים כך שניתן היה לפרשם בדרכים שונות" (פסקה 38 להכרעת הדין). קביעה זו מקובלת עליי. יתרה מזאת, הלכה היא כי "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" [ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 205, 233 (2002); ראו גם ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2007) פסקה 14]. קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הסתירות בין גרסאותיה השונות של המתלוננת שעליהן הצביע המערער אינן מהותיות, מקובלת עליי. בית המשפט המחוזי חזר והדגיש כי "גרעין עדותה" של המתלוננת זהה בכל הגרסאות וכי המתלוננת נחקרה אודות סתירות נטענות אלה ו"עמדה בגאון על עיקרי עדותה" (פסקה 38 להכרעת הדין). המערער מצביע על סתירות בין גרסתה של המתלוננת לבין עדותה של העובדת הסוציאלית. אלא שבית המשפט המחוזי התייחס לטענותיו אלה של המערער, שהועלו גם לפניו וקבע כי אין בסתירות אלה ממש. ביחס להבדלים בין האופן שבו תיארה העובדת הסוציאלית את שסיפרה לה המתלוננת לבין עדותה של המתלוננת הזכיר בית המשפט המחוזי את "חלוקת העבודה" שנעשתה בין היועצת לבין העובדת הסוציאלית, לפיה תפקידה של העובדת הסוציאלית הוגדר כליווי המתלוננת ותמיכה בה בהליך הגשת התלונה בלבד. בית המשפט המחוזי אף הפנה לאמרתה של העובדת הסוציאלית עצמה, אשר העידה כי ייתכן שהיא מבלבלת בין הדברים שסיפרה לה המתלוננת לבין סיפורה של נערה אחרת, הגם שיצויין כי בעדותה בבית המשפט טענה העובדת הסוציאלית כי כוונתה באותה אמרה הייתה שייתכן שהתבלבלה ביחס למיקום האירוע. ביחס לעובדה כי המתלוננת לא סיפרה ליועצת בית הספר ולעובדת הסוציאלית אודות האירוע נשוא האישום השני קבע בית המשפט המחוזי כי ככל הנראה המתלוננת תפשה עצמה כ"אקטיבית" באירוע זה ולכן התביישה וחששה לספר אודותיו. הסברים אלו, המבוססים, בין היתר, על עדויותיהם של העדים לפני בית המשפט המחוזי ועל התרשמותו מהם, כמו גם על ההלכה שנפסקה על ידי בית משפט זה, נראים בעיניי סבירים ואיני מוצא שיש מקום להתערב בהם. המערער משליך יהבו על התרשמותה של חוקרת הילדים שחקרה את המתלוננת בשנת 2001. אכן, חוקרת הילדים קבעה כי לא ניתן להתרשם ממהימנותה של המתלוננת מכיוון שהאחרונה לא מסרה פרטים מדוייקים אודות האירוע נשוא האישום הראשון והתלונה אף נסגרה בעקבות כך. ואולם, יש לזכור כי חקירתה זו של המתלוננת נעשתה בעקבות תלונה שהוגשה על ידי דודתה, זמן קצר לאחר שהיא עצמה גילתה לראשונה לאמה אודות האירוע נשוא האישום הראשון וייתכן שבאותו זמן לא הייתה המתלוננת בשלה לספר במשטרה אודות האירוע. תימוכין לכך ניתן לקבל מתוך התנהלותה של המתלוננת ביחס לחשיפת האירועים בשנת 2005, בתלונה שהוגשה ביוזמתה היא. מעדויותיהן של אמה, של העובדת הסוציאלית ושל היועצת עולה כי המתלוננת התחבטה רבות טרם הגשת התלונה (שאותה אף ביקשה לבטל לאחר שהוגשה, בעקבות שיחתה עם המערער) והראתה סימנים של לחץ והתרגשות, שאינם אופייניים להתנהגותה הרגילה. ברי כי אף משהחליטה המתלוננת להגיש תלונה במשטרה נגד אביה החורג היה כרוך הדבר במאמץ ובייסורי נפש רבים מצידה. אין לתמוה, אפוא, על כך שבחקירתה על ידי חוקרת הילדים שנים קודם לכן, לא עלה בידי המתלוננת למסור פרטים מדוייקים אודות האירוע. 71. המערער טוען כי חקירתה של המתלוננת במשטרה (בעקבות הגשת תלונתה) "זוהמה", עקב השיחות שקיימה עם היועצת ועם העובדת הסוציאלית טרם הגשת התלונה. המערער אף מפנה לאמירתה של היועצת בעדותה לפיה "היתה לנו גם פגישה אחת נוספת של [העובדת הסוציאלית] יחד עם המתלוננת והאמא ופתחנו את הסיפור כדי שכולנו נדבר אותו דבר" (עמ' 66 לפרוטוקול). העובדת הסוציאלית העידה, כי בחלוקת התפקידים בינה לבין היועצת הוחלט כי העובדת הסוציאלית תהיה אחראית על ליווי המתלוננת בתהליך הגשת התלונה ואילו היועצת תספק למתלוננת תמיכה רגשית. לפיכך, לא נראה כי פגישותיה של המתלוננת עם העובדת הסוציאלית השפיעו על גרסתה, כפי שנמסרה עם הגשת התלונה. בחקירתה הנגדית התייחסה היועצת לפגישותיה עם המתלוננת וציינה מפורשות כי הונחתה שלא להיכנס לפרטי האירועים בשיחותיה עם המתלוננת (עמ' 67 לפרוטוקול). היועצת סיפרה כיצד התכוננה לפגישתה הראשונה עם המתלוננת: "לפני השיחה וזו הפעם הראשונה שנחשפתי לעניין זה נעזרתי באנשי מקצוע איך ניגשים לשיחה כזו והתייעצתי עם פקיד הסעד והפסיכולוגית שהיא המנהלת של השירות הפסיכולוגי ב[עיר] ועם המפקחת של היועצות ולפני השיחה דיברתי בטלפון לקבל ייעוץ. אחד הדברים שייעצו לי זה לא לגעת באירוע עצמו אלא בהשלכות שלו מהסיבה של הטיית דין והסבירו לי למה הכוונה..." (עמ' 64 לפרוטוקול; הדגשות לא במקור – י.ד.). היועצת אף ציינה כי הקפידה לקיים את ההנחייה שקיבלה: "שאלתי מתי זה קרה ואיפה הייתה האמא... ואמרה לי שזה קרה בלילה שהאמא לא הייתה בבית ואמרה שהאמא נסעה באותו זמן ל[חו"ל] לחודש ימים והיא לא הייתה בבית, והם נשארו עם האחים שלה בבית... שאלתי מה קרה ומי היה בבית. היא סיפרה לי ש[המערער] היה בבית עם חבר ושניהם השתכרו ושאלתי איך ידעה אמרה ש[המערער] היה מסריח מאלכוהול. ראיתי שהיא רצתה לספר לי יותר אבל הייתי ממש צמודה להנחיה שקיבלתי ושאלתי אותה איך הסתדרה עם עצמה אח"כ ואם אמרה או עשתה משהו המשפט היחיד שאמרה שהיא אמרה לו 'די, די זה כואב לי, די די' ורצתה להמשיך לדבר ולא נתתי לה והסטתי את הדברים למשהו אחר" (עמ' 65-64 לפרוטוקול; הדגשות לא במקור – י.ד.). נראה, אם כן, שפגישותיה של המתלוננת עם היועצת לא נועדו לשם שיחה אודות פרטי האירוע נשוא הראשון והאירוע נשוא הרישום השני ולא נראה כי השפיעו על תוכן הגרסה שמסרה. באשר לאמירתה שצוטטה על ידי המערער בהודעת הערעור, הרי שמאמירה זו קשה ללמוד באופן מדוייק מה הייתה כוונתה בביטויים "פתחנו את הסיפור" ו"שכולנו נדבר אותו דבר", והיועצת אף לא נשאלה לפשרם. אלא שהעובדת הסוציאלית התייחסה בעדותה באופן מפורט לאותה פגישה שנערכה בנוכחות האם לאחר שהמתלוננת הצהירה על כוונתה להגיש תלונה: "... התקיימה פגישה בנוכחות האם, בפגישה נכחו היועצת, אנוכי, הנערה והאמא... האמא הגיעה בזמן, אישה דוברת עברית רהוטה, הביעה רגשות אמביוולנטיים להערכתי וגם להערכת היועצת לגבי הגשת התלונה... אני הסברתי לה ושיתפתי אותה בכוונה של המתלוננת להגיש תלונה ובניסיון שלי שזה תהליך לא פשוט שהנוכחות והליווי שלה מאוד חשובים ובמידה וזה קשה לה אני אקח באופן זמני את התפקיד הזה על עצמי, את הליווי לתחנה וכל ההליך הזה. היא לא התנגדה, אמרה שהיא לא תלך להגיש תלונה אבל אין לה התנגדות שהמתלוננת תעשה זאת." (עמ' 54 לפרוטוקול). מדברים אלו ניתן להבין כי מטרת הפגישה הייתה לתאם עמדות בעניין אופן הפעולה בעקבות כוונת המתלוננת להגיש תלונה, דהיינו להסביר לאם אודות כוונתה של בתה להגיש תלונה ולבדוק את נכונותה ללוות את בתה בתהליך מורכב זה. אין כל אינדיקציה לכך כי באותה פגישה דובר אודות תוכן הגרסה שהייתה המתלוננת עתידה למסור. 72. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים ראייתיים שונים התומכים בגרסת המתלוננת, כמתחייב על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המאפשרים את הרשעת המערער על בסיס עדות המתלוננת. 73. בית המשפט המחוזי קבע כי יש במצבה הנפשי של המתלוננת סמוך לחשיפת האירועים, כפי שעלה הן מתוך עדותה של אמה (ביחס לחשיפת האירועים כשהמתלוננת הייתה בכיתה ד') והן מתוך עדויותיהן של היועצת והעובדת הסוציאלית, כדי להוות חיזוק לגרסתה (ביחס לחשיפת האירועים בשנת 2005). הלכה היא כי עדות לעניין מצבו הנפשי של קורבן עבירת מין בסמוך לביצוע המעשים או בסמוך למועד חשיפתם עשויה לשמש ראייה לחיזוק ולעתים אף סיוע [ראו: ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 648, 694-693 (1999); ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2006) פסקה י"א; ע"פ 420/09 הנ"ל, בפסקה 81 לפסק הדין]. 74. החיזוק המשמעותי ביותר לגרסתה של המתלוננת הינו עדותה של האם באשר לאירוע נשוא האישום השני, לו הייתה עדה. בית המשפט המחוזי, על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית, מצא את עדותה של האם אמינה והשתכנע כי האם לא פעלה מתוך מטרה לנקום במערער, כי אם להיפך. בבית המשפט המחוזי ניסה המערער לכרסם במהימנות עדותה של האם וטען לסתירות שונות בעדותה ועל חלק מאותן טענות חוזר המערער בהודעת הערעור שהוגשה מטעמו. כך, טוען המערער כי לא ניתן להסביר בטענה של "ניסוח לא מוצלח" את הסתירה בין הגרסה שמסרה האם במשטרה ביחס לאירוע נשוא האישום השני (בה אמרה כי ראתה את המערער פותח את מכנסיו) לבין עדותה בבית המשפט (בה מסרה כי רוכסן מכנסיו של המערער כבר היה פתוח כשירדה במדרגות). סבורני כי ייתכן שאכן מדובר בטעות בניסוח הדברים אך גם אם אין כך הדבר, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בסתירה שולית בנקודה שולית, שיכולה הייתה להיגרם עקב סערת הרגשות בה הייתה נתונה האם במועד האירוע או בשל פער הזמנים שבין חקירתה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, ואילו העיקר (שעליו חזרה האם בכל גרסאותיה) הוא שהאם ראתה את בתה אוחזת באיבר מינו החשוף של המערער ומעסה אותו. המערער אף טוען כי בית המשפט המחוזי לא ניסה לפתור את הסתירות בין גרסאותיהן של האם והמתלוננת בשאלה האם באירוע נשוא האישום הראשון עלה המערער על המתלוננת או שמא הושיבה עליו ובשאלה האם המתלוננת דיממה לאחר האירוע אם לאו. אלא שבית המשפט המחוזי התייחס לסתירות אלה מפורשות בהכרעת דינו והפנה לדבריה של האם בחקירתה הראשונה מיום 19.12.2001 ביחס למה שגילתה לה המתלוננת אודות האירוע נשוא האישום הראשון: "... היא אמרה לי כי כאשר אני נסעתי לאמא שלי לקזחסטן לפני בערך ארבע שנים והשארתי את כל הילדים עם [המערער]. באחד הימים, כשכולם ישנו, [המערער] העיר אותה הפשיט אותה ועלה עליה ועשה משהו, היא לא אמרה מה עשה לה, היא אמרה משהו אבל אני כבר לא הקשבתי." (הדגשה לא במקור – י.ד.) ההסבר שמצא בית המשפט המחוזי לסתירות האמורות בדבריה של האם נראה בעיניי סביר ולא מצאתי כי יש בהן כדי לקעקע את מהימנותן של האם ושל המתלוננת. המערער מפנה גם לסתירה שבין גרסתה של הדודה על מה שסיפרה לה האם אודות האירוע נשוא האישום השני (לפיה המערער נגע למתלוננת במקום אינטימי) לבין גרסתה של האם עצמה (לפיה המתלוננת עיסתה את איבר מינו של המערער) ותוקף את ניסיונו של בית המשפט המחוזי ליישב סתירה זו. ייתכן שניתן לחלוק על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הסתירה בין עדותה של הדודה לבין עדות האם נובעת מכך שהדודה לא ניסחה היטב את דבריה או שהובנה שלא כראוי. אלא שבית המשפט ממילא לא ייחס חשיבות מרכזית לעדותה של הדודה בהרשיעו את המערער ולפיכך, איני סבור כי יש בסתירה בין עדות זו לבין עדותה של האם כדי להצדיק התערבות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל לכך שהמתלוננת ואמה נמנעו מעריכת בדיקה למתלוננת במכון לרפואה משפטית. אלא שבית המשפט המחוזי מצא בהימנעות זו דווקא חיזוק לגרסתה של המתלוננת: "יש לזכור שהמתלוננת קטינה כבת 14, אשר התלבטה רבות בקשר לעצם הגשת התלונה ובסופו של דבר אף ביקשה לבטל את התלונה לאחר שכבר הוגשה. לכן, בשלב זה כבר לא רצתה לחזק את עדותה ולא רצתה להוסיף ראיות כנגד הנאשם, ובכך ניתן למצוא דווקא חיזוק לדבריה שלא התכוונה לפגוע בו." (פסקה 40 להכרעת הדין). איני רואה מקום להתערב במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי, אשר התבססה על התרשמותו מן המתלוננת. בהקשר זה יצויין כי חוקר המשטרה אשר העיד על ניסיונותיו לתאם מועד בדיקה למתלוננת סיפר כי ביום שנקבע לבסוף הייתה המתלוננת במחזור, ואולם לא נקבע מועד חדש לבדיקה (החוקר העלה את האפשרות כי התיק כבר הועבר לפרקליטות). מכאן, שייתכן שאילו היה נקבע מועד חלופי, המתלוננת הייתה אכן נבדקת. ומכל מקום, אף אם דובר בהימנעות מכוונת של המתלוננת ושל אמה מביצוע הבדיקה, מקובלת עליי כאמור מסקנתו של בית המשפט המחוזי שהימנעות זו לא נבעה מרצונה של המתלוננת ושל האם להפליל את המערער, כי אם להיפך. אין לקבל גם את טענת המערער כי גרסאותיהן של המתלוננת ואמה לפיהן המתלוננת דיממה לאחר האירוע נשוא האישום הראשון איננה מתיישבת עם העובדה כי בבדיקה מאוחרת יותר נמצא כי המתלוננת הייתה בתולה. ראשית, כמעט מיותר לציין כי לא כל מגע מיני הכרוך בחדירה גורם בהכרח לקרע בקרום הבתולין. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי מבדיקת המתלוננת בשנת 2001 על ידי הרופאה שהעידה בבית המשפט עלה כי המתלוננת הייתה בתולה אך ניכרו סימני פגיעה בקרום הבתולין, דבר העשוי להסביר את הדימום עליו העידה המתלוננת. האם העידה כי לקחה את בתה לבדיקה אצל רופאת נשים לאחר שהמתלוננת סיפרה לה אודות האירוע נשוא האישום הראשון. באמרתה הראשונה במשטרה מיום 19.12.2001 מסרה האם כי הרופאה אמרה לה "כי יש איזה קרע קטן בקרום הבתולים ורואים שנגעו בה", באמרה מאוחרת יותר מיום 31.5.2005 סיפרה האם כי הרופאה אמרה לה שבתה בתולה "אך קצת קרועה (כך במקור – י.ד.) אצלה קרום הבתולים". בעדותה בבית המשפט סיפרה האם כי הרופאה אמרה כי המתלוננת בתולה אך "היא אמרה שהיא רואה שמישהו נכנס" (עמ' 73 לפרוטוקול). יצויין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי דחה את גרסת הרופאה לפיה אינה זוכרת כי בדקה את המתלוננת וקיבל את גרסתה של האם, הן לעניין עצם עריכת הבדיקה והן לעניין התשובה שניתנה על ידי הרופאה: "לאחר שמיעת כל הראיות ולאור 'התפתלויותיה' של הרופאה, אני סבורה, שהסבריה של [האם] הם ההסבר האמיתי להכחשות הרפות של הרופאה. למעשה, אין לי ספק כי ש[האם] אכן לקחה את המתלוננת לבדיקה, אין לי גם ספק שהרופאה לא הייתה מעוניינת לבצע את הבדיקה – אך לבסוף התרצתה, כטובה אישית ללקוחה ותיקה וכדי להרגיע את חששותיה – ובדקה את המתלוננת מבלי שהדבר נרשם בשום מקום. אין לי גם ספק שהתשובה שניתנה על ידה – היא התשובה שזכרו [האם] והמתלוננת: המתלוננת עדיין בתולה... אך נמצאו סימני פגיעה..." (פסקה 23 להכרעת הדין). 75. חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת מצא בית המשפט בהתנהגותו המפלילה של המערער – הן בניסיונו לצאת מן הארץ זמן קצר לאחר שהוגשה התלונה נגדו והן ניסיונו להשפיע על המתלוננת ולשכנעה לבטל את התלונה נגדו – ובגרסתו של המערער אודות התנהגותו, שאותה מצא בית המשפט המחוזי כגרסה שאין בה אמת. הלכה היא כי כאשר שקריו של נאשם הינם שקרים מהותיים היורדים לשורש העניין, ומשלא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה [ראו: ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624, 637 (1996); ע"פ 420/09 הנ"ל, בפסקה 84 לפסק הדין]. בית המשפט המחוזי קבע כי אין אמת בגרסתו של המערער אודות נסיבות נסיעתו לצפון והגעתו לשדה התעופה במטרה לנסוע לארצות הברית, וכי העובדה שבתחילה הכחיש את קיומה של שיחת הטלפון בינו לבין המתלוננת מעידה על החשיבות שהעניק לאותה שיחה. מדובר בקביעות מהימנות המבוססות באופן מובהק על התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן המערער ואיני סבור כי הן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה, שכאמור תיעשה במקרים קיצוניים. 76. אין לקבל את טענת המערער לפיה הסתירות שנמצאו בגרסתו אינן מהותיות, שכן הן נוגעות במישרין לעובדות האישום השלישי והרביעי והן אף מערערות את אמינות גרסתו של המערער ביחס לאישום הראשון והשני. גם ההשוואה בין סתירות אלה שנתגלו בגרסת המערער לבין הסתירות בגרסאותיהן של המתלוננת ושל האם אינה במקומה. בעוד שלסתירות בגרסאותיהן של האחרונות נמצאו הסברים ומכל מקום נקבע כי מדובר בסתירות שוליות, לסתירות שנתגלו בגרסת המערער לא נמצא כל הסבר. העובדה כי המערער לא הביא כל ראיה להוכיח כי הסיבות לנסיעתו לצפון ולניסיונו לנסוע לארצות הברית אכן היו הסיבות שנטענו על ידו, פועלת לחובתו [ראו: ע"פ 712/94 ג'בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 332, 337 (1995); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.9.2005) פסקה 12]. אין ממש בטענתו של המערער לפיה הרשעתו בעבירת שיבוש הליכי חקירה באישום הרביעי אינה מוצדקת וכי היה על בית המשפט המחוזי להרשיעו, לכל היותר, בניסיון לשיבוש הליכי חקירה. האישום הרביעי מתייחס לפעולותיו של המערער לאחר שנודע לו אודות התלונה שהוגשה נגדו. בעדותו בבית המשפט סיפר המערער כי ביום 31.5.2005 שוחח עם האם וזו שאלה אותו האם המשטרה מחפשת אחריו וסיפרה לו אודות התלונה שהוגשה על ידי המתלוננת. בו ביום נסע המערער לצפון ולאחר מכן, משנודע לו כי שוטרים חיפשוהו בביתו בזמן ששהה בצפון, רכש ביום 2.6.2005 את כרטיס הטיסה לארצות הברית והגיע ביום 4.6.2005 לשדה התעופה. ברי כי עבירת שיבוש הליכי משפט לא יוחסה למערער רק בשל העובדה שקנה כרטיס טיסה לארצות הברית אלא לנוכח התנהלותו כולה מרגע שנודע לו אודות התלונה, לרבות העובדה שלא היה בביתו כאשר השוטרים הגיעו לחפשו. מדובר, אם כן, לא בניסיון בלבד לשבש הליכי משפט כי אם בשיבוש של ממש ובדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה זו. 77. המערער טוען כי אילו ישן בעת האירוע נשוא האישום השני, כפי שמסרה המתלוננת באחת מגרסאותיה, לא יכול היה לבצע את המעשה המיוחס לו. אלא שהמתלוננת העידה כי אינה זוכרת אם המערער ישן בעת האירוע או לאחריו. האם העידה בהקשר זה כי המתלונן היה שיכור וייתכן שאי הוודאות העולה מתוך עדותה של המתלוננת לעניין מצבו של המערער נעוצה בכך שהמתלוננת – כילדה צעירה – לא ידעה להבחין בין מצב של שכרות לבין שינה ממש, כפי שידעה האם לעשות. המערער טוען כי אף אם ביצע את המעשה המיוחס לו באישום השני, הרי שלפי גרסת האם הוא היה אותה עת "שיכור כלוט". במצב דברים זה, לטענתו, הוא היה נטול רצייה ולא היה ביכולתו לגבש מחשבה פלילית ביחס לאותו מעשה. אלא ששכרותו של המערער אינה יכולה להוות לו הגנה מקום שהוא הכניס עצמו למצב זה. סעיף 34ט לחוק העונשין קובע את הנסיבות בהן תשמש טענה של שכרות הגנה: "(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו. (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. ... (ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" – מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד) אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה." מנוסח הסעיף ניתן ללמוד כי אדם יישא באחריות למעשה שעשה במצב של שכרות, אם מצב השכרות נגרם בהתנהגותו הנשלטת ומדעתו. מי שמצוי במצב של שכרות מרצון נוטל על עצמו סיכון מודע לביצוען של עבירות ואין מצב השכרות יכול להוות לו הגנה בפלילים [ראו גם: ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.2005) פסקה 11 לפסק דינו של השופט א' לוי; ע"פ 2370/06 אונויאטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2007) פסקה 13]. במקרה שלפנינו המערער אינו טוען כי נכנס למצב של שכרות שלא מרצונו החופשי או בשליטתו ולפיכך, נוכח ההלכה הפסוקה דלעיל, אין טענת השכרות יכולה להוות לו הגנה. 78. המערער טוען לקיומם של מחדלים שונים בחקירת המקרה, ובהם העובדה כי לא נחקרה עדותה של אחות המתלוננת (אשר שהתה עימה בעת קרות האירוע נשוא האישום השני) והעובדה כי קלטת חקירתה של המתלוננת על ידי חוקרת הילדים (בעקבות התלונה שהוגשה על ידי הדודה בשנת 2001) לא תומללה והושמדה. ביחס לאי חקירתה של האחות, איני סבור כי מדובר במחדל כלל. ייתכן כי אילו התבססה גרסת התביעה ביחס לאירוע נשוא האישום השני על עדותה של המתלוננת בלבד, לא היה מנוס מחקירתה של האחות. אלא שאמה של המתלוננת הייתה עדה להתרחשות אותו אירוע ועדותה מהווה חיזוק לגרסת המתלוננת. משכך, עדותה של האחות לא הייתה נחוצה כדי להביא להרשעתו של המערער ובנסיבות אלה, איני מוצא כל הצדקה לחקור ולהביא לעדות בבית המשפט קטינה (אשר גילה צעיר אף יותר מזה של המתלוננת) ולחשוף אותה לקושי הרגשי העלול להיות כרוך בעדות אודות אותו אירוע. ביחס לאי תמלול והשמדת הקלטת חקירתה של המתלוננת על ידי חוקרת הילדים, החוקרת ממילא סיכמה בדיווח הכתוב שמסרה כי המתלוננת לא סיפרה פרטים קונקרטיים אודות המעשים נשוא התלונה (דבר אשר אינו סותר, כשלעצמו, את גרסתה של המתלוננת, כאמור לעיל). כלל לא ברור כי היה בתמלול או בהקלטת אותה חקירה ראשונה של המתלוננת כדי לסייע להגנתו של המערער מעבר לשימוש שהיה ביכולתו של המערער לעשות במסקנותיה הסופיות של חוקרת הילדים. אך גם אם אניח כי אכן מדובר במחדל שנפל בחקירת המקרה, הלכה היא כי עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו [ראו למשל: ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009) פסקה 23; ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009) פסקה 29]. כאמור, התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי הצדיקה את הרשעתו. ערעור על גזר הדין 79. הלכה ידועה היא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998) פסקה 7; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009) פסקה 11; ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2009) פסקה 38]. איני סבור כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 80. איני סבור כי נפל פגם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין העונש. אמנם, העונש שהוטל על המערער אינו קל. אלא שמעשיו של המערער, אשר ניצל את תמימותה של ילדה צעירה אשר ראתה בו דמות אב ואף ניסה לחמוק מאימת הדין, הינם חמורים ומעוררי סלידה. לא נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי השיקולים לקולא והוא אף פירט אותם בהרחבה בגזר דינו. אלא שבית המשפט המחוזי ראה לנכון להדגיש את חומרתם של מעשי המערער וסבר כי על העונש שיוטל על המערער לשקף את חומרת המעשים ואת סלידת החברה מהם, ואיני רואה מקום להתערב בשיקוליו. המערער מפנה למסקנות הערכת המסוכנות שנערכה בעניינו, לפיהן רמת מסוכנותו לקורבנות מזדמנים הינה נמוכה ורמת מסוכנותו כלפי קורבנות מוכרים ובנות משפחה הינה בינונית-נמוכה. לצד ממצאים אלו נאמר באותה הערכת מסוכנות כי: "הכחשתו הגורפת של הנ"ל (המערער – י.ד.) הן לגבי משיכה מינית כלפי קטינות והן לגבי ביצוע העבירות, ועמדתו כפי שביטא בעקביות בבדיקה, מעידה על אי לקיחת אחריות. כפועל יוצא מכך ניכר כי אינו מגלה תובנה לגבי קיומה של בעיה כלשהי בתחום של ביצוע עבירות מין ולגבי מצבי סיכון העלולים להוביל לביצוע עבירות דומות בעתיד". ממצאים אלו מעידים על כך שהמערער אינו מכיר באחריות למעשיו ואינו מביע חרטה עליהם. על כך ניתן ללמוד גם מהתנהלותו של המערער בדיון שנערך טרם מתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי, אז מצא לנכון בא כוחו להבהיר כי מילות החרטה שנאמרו על ידי המערער לא כוונו כלפי המעשים בהם הורשע בדין. יש לציין גם את הרשעתו הנוספת של המערער, אשר לא בחל באמצעים ובעודו ממתין לגזר דינו בבית הסוהר, הטריד את המתלוננת וניסה להשפיע עליה. על אף שהמערער הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירת הטרדת עד, ניסה בא כוחו בדיון שנערך לפנינו להמעיט מחומרתו של המקרה. התנהלותו של המערער בנסיבות העניין פועלת לחובתו ובוודאי שאינה מצדיקה התחשבות מיוחדת בו והקלה בעונשו. 81. אין לקבל את טענות המערער ביחס לפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת. באשר לטענת המערער כי הפיצוי שנפסק אינו משקף את הנזק שנגרם למתלוננת היות שנזק כזה לא הוכח, ייאמר כי שיעורו של הפיצוי הנפסק לטובת נפגע עבירה אינו מוכח במסגרת ההליך הפלילי, אלא זהו עניין להערכתו של בית המשפט. משכך, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בהערכה זו אלא במקרים יוצאי דופן בהם הערכאה הדיונית חרגה באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי [ראו: ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2006); ע"פ 420/09 הנ"ל, בפסקה 95 לפסק הדין]. במקרה שלפנינו התרשם בית המשפט מן העדויות של העדים השונים בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת וכן מעדותה של המתלוננת עצמה ולפיכך אין מקום לטענה כי העדרו של תסקיר נפגע עבירת מין מונע פסיקת פיצוי לטובתה. יתרה מכך, בגזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי לסירובה של המתלוננת לכך שייערך בעניינה תסקיר וייחס סירוב זה ליחסה האמביוולנטי של המתלוננת להליך המשפטי שהתנהל נגד המערער, אותו אהבה וראתה בו דמות אב, ולקושי שלה להעיד נגדו. באשר לטענת המערער כי מצבו הכלכלי הקשה מצדיק את הפחתת שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת, הרי שכבר נפסק כי שיעור הפיצוי לטובת נפגע עבירה במסגרת ההליך הפלילי אינו נקבע בהתחשב ביכולתו הכלכלית של הנאשם [ראו למשל: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2006) פסקה ט; ע"פ 420/09 הנ"ל, בסעיף 96]. משכך, גם טענתו של המערער בדבר מצבו הכלכלי אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בשיעור הפיצוי שנקבע לטובת המתלוננת. בנסיבות המקרה שלפנינו, לנוכח חומרת מעשי המערער ולנוכח הנזק שנגרם – על פי התרשמותו של בית המשפט המחוזי – למתלוננת, איני סבור כי יש מקום להפחית את שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת. 82. לנוכח כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על כל רכיביו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ח באלול תש"ע (7.9.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07101020_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il