ולדימיר אנתונוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10093/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10093/03 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' עדיאל המערער: ולדימיר אנתונוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1217/02 שניתן ביום 29.9.03 על-ידי כבוד השופטים ש' סירוטה, א' טל וע' בנימיני תאריך הישיבה: ט' בכסלו תשס"ה (22.11.04) בשם המערער: עו"ד יעקב שקלאר בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בו הוטל על המערער עונש של 16 שנות מאסר לריצוי בפועל, עקב הרשעתו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 2. אלה העובדות עליהן מבוססת הרשעתו של המערער: המנוחה, ילידת 1960, עסקה במתן שירותי ליווי בדירה שכורה ברמת גן. ביום 24.10.02 פרסמה המנוחה מודעה בעיתון "המקומון רמת גן-גבעתיים", בה מסרה את מספר הפלאפון שלה. באותו יום התקשר המערער למספר הפלאפון שהופיע במודעה, ושוחח עם המנוחה מספר פעמים. באחת השיחות הסבירה המנוחה למערער כיצד להגיע לדירתה, ובסמוך לאחר מכן המערער הגיע למקום. במהלך שהותו של המערער בדירה התפתח בין השניים מאבק, בו נדקר המערער, ונפצע פצעי דקירה במקומות שונים בגופו, על ידי סכין (שאורכה 12 ס"מ ורוחבה 2.4 ס"מ) שהחזיקה המנוחה. המערער חטף את הסכין מידי המנוחה, דקר אותה דקירות רבות בכל חלקי גופה, ושיסף את גרונה. המנוחה נפטרה כתוצאה מאיבוד דם, בשל פצעי חתך בצוואר ומנזק חמור שנגרם לריאותיה בעקבות תעלות דקירה בבית החזה, אשר החישו את המוות. לאחר מות המנוחה נטל המערער מדירת המנוחה כסף ופלאפון, ונמלט מהמקום. לבסוף נעצר על-ידי המשטרה, ביום 28.10.02. 3. בתחילה, הואשם המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. ואולם במועד שנקבע לשמיעת הוכחות, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו שונה סעיף האישום מרצח להריגה. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע, כאמור, בהריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לא נערך הסדר טיעון בין הצדדים לעניין העונש. 4. במסגרת הראיות לעונש, העיד המערער וכן הוגשו, בין היתר, חוות דעת של מומחה (ד"ר קוגל) בליווי תמונות של גופת המנוחה, צילום פניו וגופו של המערער לאחר האירוע וסיכום מחלה לגבי פציעותיו וכן חוות דעת מומחה (ד"ר לוי) בדבר בדיקת המערער בליווי תמונות מוגדלות של פצעי המערער. המערער טען, כי נקלע לאירוע שלא במתכוון. בדברים בכתב שהגיש לבית המשפט קמא, הוא טען: "הגעתי בסה"כ לקיים יחסי מין ומצאתי את עצמי נלחם על חיים, ואני שוב אומר אני לא יודע עד לרגע זה, איך הגעתי למצב הזה". בדבריו לפני קצינת המבחן טען המערער כי בינו לבין המנוחה התפתח ויכוח על רקע רצונו לעזוב את הדירה ולקבל את כספו בחזרה, שכן הוא ויתר על שירותיה. ויכוח זה התפתח לאלימות קשה מצידה של המנוחה כלפיו במהלכה הוא הותקף על ידה באמצעות סכין. הוא חש חרדה לחייו, ולדבריו כנראה פעל מתוך אינסטינקט ולא שלט על מעשיו. המערער הוסיף, כי האירוע נתפס על ידו כטראומטי מאוד ובשל כך אינו זוכר את מעשיו ומתקשה להסביר את תגובותיו הקיצוניות והמדאיגות מאוד בזירת העבירה. מחוות הדעת של ד"ר קוגל עולה, שהמנוחה נדקרה דקירות רבות מאוד בכל חלקי גופה. נמצאו פצעי חתך בוריד היוגולארי השמאלי, בבלוטת התריס, בבלוטת הפרוטיד הימנית, בראש, בצוואר ובגפיים העליונים. כמו-כן נמצאו פצעי דקירה בבית החזה מימין, בבית החזה משמאל, בשד השמאלי ובשד הימני, בבטן ובגב, ופצעי חתך/דקירה בגב ובמותן משמאל. על גופה של המנוחה נמצאו גם דימומים תת-עוריים נקודתיים בפנים ובצוואר, בראש, בגב ובגפיים, פצעי קרע בראש ופצעי שפשוף בראש, בצוואר, בגב ובגפיים. ד"ר קוגל ציין בחוות-דעתו כי פצעי הדקירה בקדמת החזה והזרועות כמעט סימטריים ויתכן כי הדבר מתיישב עם אופי פולחני של האירוע או עם התעללות מכוונת. מחוות הדעת של ד"ר לוי עולה, כי נמצאו 32 פצעים גם על גופו של המערער, כאשר הפצעים הקוויים בכפות הידיים ובאמה השמאלית מתיישבים עם פצעי הגנה. קצינת המבחן התרשמה כי למערער קשה ליטול אחריות מלאה על התנהגותו האלימה, וכי הוא "נוטה לעשות מינימליזציה לחלקו במות הקורבן". הוא מתרכז יותר בהשלכות האירוע על עצמו ומתקשה "להתחבר למשמעות הפגיעה וההרס שהיה כרוך במעשיו כלפי המנוחה". קצינת המבחן המליצה לבדוק אפשרות של מתן מענה טיפולי לקשייו של המערער במסגרת המאסר. בטיעונים לעונש, ביקשה המדינה כי יוטל על המערער העונש המרבי הקבוע בחוק לעבירת ההריגה, היינו עשרים שנות מאסר. הטענה העיקרית בפי הסנגור לעניין העונש, הייתה ועודנה, כי אף שהמערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והסכים להרשעתו בעבירת ההריגה, התנהגותו, למעשה, גבלה בהגנה עצמית, שכן חייו היו נתונים בסכנה ממשית עקב תקיפתו ופציעתו בסכין על-ידי המנוחה. 5. בית המשפט המחוזי ציין בגזר דינו, כי מראה פניו של המערער אינו מסגיר את האלימות הגלומה בו. עדות לכך, הם "צילומי גופה המעונה, הדקור, צווארה השסוף של המנוחה ודמה השפוך, [ה]זועקים ומדברים בעד עצמם. דם נמצא בכל מקום בדירה: בפתח חדר-השינה, שם נמצאה גופת המנוחה העירומה המוכתמת בדם; על המיטה; ליד השולחן בחדר הכניסה; על המשקוף; על תריס החלון; במטבח ועוד". בית המשפט המחוזי ציין, כי אין בידיו גרסה אחרת לאשר אירע פרט לגרסתו של המערער אשר נתמכת בפצעיו אשר מעידים כי אכן נדקר. אמנם, נקבע בגזר הדין, גרסתו של המערער נראית תמוהה ויש להביא בחשבון שהוא מנסה להמעיט ככל האפשר את חלקו במעשה, כך שלא ניתן לקבוע מה באמת גרם לסכסוך בין המערער למנוחה. חרף דברים אלה, בית המשפט המחוזי יצא מההנחה, שהמערער אכן הותקף על-ידי המנוחה "לפני שעשה בה שפטים". עם זאת, נדחתה טענת בא-כוח המערער, כי מדובר במקרה שהוא על גבול ההגנה העצמית. אחרי נטילת הסכין, קבע בית המשפט המחוזי, המערער יכול היה להסתלק מהדירה. ריבוי הדקירות שדקר המערער את המנוחה וחומרתן, סתימת דרכי הנשימה שלה, כנראה כדי שהמנוחה לא תקים קול זעקה, ואת שיסוף צווארה של המנוחה, נקבע בגזר הדין, נותרו ללא הסבר והם מעידים על התנהגות ברברית מסמרת שיער, שגם המערער מבקש לשכוח. בנסיבות אלה, נקבע, לא ייפלא שהרופא המשפטי, ד"ר קוגל, השתמש בחוות-דעתו בביטוי "רצח פולחני". כנסיבות לקולא, הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, עברו הנקי, נסיבות חייו, הודאתו בעובדות ופציעתו באירוע. כאמור, דינו של המערער נגזר ל-16 שנות מאסר לריצוי בפועל, ומכאן הערעור שלפנינו. 6. לפנינו טוען בא כוחו של המערער כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל מספיק לעובדה כי באירוע הנדון המערער הותקף על ידי המנוחה. לטעמו, גזר הדין מפחית מחלקה הדומיננטי של המנוחה באירוע, חרף העובדה שהיא זו שהביאה את המערער לעשיית המעשה. כן חוזר הוא על טענתו לפיה בעת המתקפה חש המערער שנשקפת לו סכנת חיים. טוען הוא, כי על בית המשפט ליתן משקל לתחושת האימה בה היה שרוי המערער בעת שהותקף על-ידי המנוחה, במיוחד נוכח העובדה כי האירוע התקיים בבית בושת, תוך שהמנוחה מאיימת עליו שהשומרים יבואו ויהרגוהו. קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי פצעי המערער למעשה לא סיכנו את חייו, מקורה, להשקפת בא כוח המערער, ב"חוכמה שלאחר המעשה", שאינה מביאה לידי ביטוי את מה שעבר על המערער בעת התקיפה. את תגובתו של המערער שהביאה למות המנוחה יש לבחון אל מול התוצאה שנמנעה - המתת המערער עצמו, וכבר נקבע בפסיקה, "כי אין לחייב אדם לכלכל מעשיו בפלס" בשעת סכנה. בא כוח המערער שב וטוען כי הודייתו של נאשם הינה שיקול מהותי להקלה בעונש, כי חיי המערער היו קשים ומלאי תלאות, וכי לפני האירוע הנדון ניהל המערער אורח חיים נורמטיבי. בא כוח המערער אף הביא לפנינו פסיקה, באמצעותה ביקש להראות כי העונש שהושת על המערער הינו חמור מעונשים שנגזרו במקרים דומים, באופן המצדיק התערבותנו בעונש. 7. בא-כוח המדינה טען, לעומת זאת, כי אין מדובר באירוע שהיה על סף ההגנה העצמית. לדבריו, טענה זו שהעלה המערער איננה עולה מעובדות כתב האישום ואינה נתמכת בתשתית ראייתית. בא כוח המדינה מוסיף, כי העובדות המוסכמות והתמונות שצולמו בזירת העבירה, מצביעים על כך שהמנוחה "נשחטה", וכי גופתה נגררה על פני הדירה כולה. מכאן, טוענת המדינה, יש לדחות את הטענה שמדובר בהגנה עצמית. גם העונש שהושת, נטען, עומד ברף הענישה המקובל בעבירות כאלה. 8. נוסיף, כי לפנינו הוצגו תסקירים עדכניים יותר של שירות המבחן. בתסקיר האחרון, מיום 1.11.04, צוין כי תפקודו של המערער בכלא תקין. דיון 9. הטיעון העיקרי שהעלה בא כוח המערער לפנינו, הוא שמעשיו של המערער גובלים בהגנה עצמית. לפי טענה זו, אף שהתנהגותו של המערער לא הקימה לו הגנה מפני הרשעה, עדיין היו בה יסודות משמעותיים של הגנה עצמית, שיש להביאם לזכותו במסגרת שיקולי הענישה. אכן, על-פי גרסתו של המערער, שבית המשפט המחוזי היה מוכן לקבל בהיותה הגרסה היחידה שעמדה בפניו לגבי התרחשות האירועים שהביאו למותה של המנוחה, הוא הותקף על ידי המנוחה בצורה אלימה וקשה תוך שימוש בנשק קר. תמיכה לכך תימצא בפציעותיו הרבות של המערער; 32 פציעות, מהן במצח, בסנטר ובבית החזה. פצעי המערער בכפות ידיו ובאמה השמאלית אף מתיישבים, כך נקבע, עם פצעי הגנה. אכן הסיבה הראשונית להתרחשות נעוצה באלימות שגלתה המנוחה כלפי המערער. בנסיבות אלו גם לא ניתן לשלול את טענתו של המערער כי חש שחייו נתונים בסכנה. כמו כן מקובל עלי כי מצב הדברים שנוצר היה עשוי להצדיק גם תגובה אלימה מצדו של המערער, ככל שתגובה כזאת הייתה עומדת במבחני ההגנה העצמית. נקודת מוצא זו מקימה לזכותו של המערער שיקול כבד משקל לקולא. מאידך, ככל שהתגובה על פרובוקציה מעין זו, חמורה ככל שתהא, מתרחקת, מבחינת עוצמתה, תוצאותיה וההצדקה לנקיטתה, מהאיום הראשוני, וככל שגדל חוסר הפרופורציה בין מעשה הפרובוקציה לבין התגובה, כן נחלשת טענה זו של מעין הגנה עצמית. כך אירע במקרה שלפנינו. כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר דינו, לאחר שהמערער הצליח ליטול את הסכין מידי המנוחה, לא נשקפה עוד סכנה לחייו או לגופו. במצב דברים זה, לאחר שהמערער נטרל את האיום שנשקף לו מהמנוחה, המעשים המחרידים שביצע במנוחה, אינם עומדים בתנאי ההגנה העצמית, ואף אינם מתקרבים אליהם, לא מבחינת הצורך להדוף את התקיפה ולא מבחינת הפרופורציה שבין המעשים לבין מעשה התקיפה של המנוחה. באותו השלב, המערער גם לא יכול היה לסבור, בטעות, שהמעשים שעשה נחוצים להגנתו. לפיכך, משלב זה של חילוץ הסכין מידיה של המנוחה ואילך, אין כל דרך להבין את מעשיו של המערער, גם על רקע מעשי האלימות שננקטו נגדו מלכתחילה על ידי המנוחה. בין מעשים אלו שעשה המערער לבין הגנה עצמית אין ולא כלום. אולם, בכך אינני מבקש לומר שאין לייחס, בנסיבות המעשה, כל משקל לתקיפתו הקשה של המערער בידי המנוחה, כמעשה שתרם להתרחשות כולה. 10. בהלכת חדד (ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609) שנזכרה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, נפסק מפיו של השופט י' טירקל, כי נוכח ריבוי העבריינים והתפשטות האלימות "... יש לנקוט בגישה המחמירה, לאמור הגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה" (שם, בעמ' 614-613). במקרה שלפנינו, מעשיו הקשים של המערער אכן מקרבים את עניינו לאותה נקודת מוצא של העונש המרבי. אף על-פי כן אני סבור שבית המשפט המחוזי החמיר במידת מה עם המערער כאשר קבע כי מעשיו גובלים ברצח. מבחינת יסודותיה של עבירת הרצח: המתה בדם קר, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, ולאחר שהעבריין הכין עצמו להמית את הקורבן, דומה שקיים מרחק ניכר בין מעשיו של המערער, חמורים ככל שיהיו, לבין עבירת הרצח. בהקשר זה, אני סבור שיש לייחס משקל גדול יותר למעשה האלימות הקשה שנקטה המנוחה כלפי המערער, כאשר תקפה אותו בסכין, מעשה שהביא להתפתחות התגרה ביניהם. בנסיבות אלו, אני סבור שיש להקל קמעה בעונשו של המערער. לאור האמור, אציע לחבריי לקבל את הערעור, באופן שעונש המאסר שייגזר על המערער יעמוד, במקום עונש המאסר שהוטל עליו על ידי בית המשפט המחוזי, על 15 שנות מאסר, מתוכן 13 שנים ירוצו בפועל, ויתרתן - על תנאי. התנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך שלוש שנים ממועד שחרורו מהמאסר עבירה מן העבירות הנקובות בסימנים א' ו-ד' לפרק י' של חוק העונשין, תשל"ז-1977, ויורשע בעבירה זו בתוך תקופת התנאי או לאחריה. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, ב' בניסן תשס"ה (11.4.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03100930_I04.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,