ויטלי אברמוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10082/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10082/04 בפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין המערער: ויטלי אברמוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1245/02 שניתן ביום 21.9.04 על ידי כבוד השופטים ס' רוטלוי, ע' סלומון-צ'רניאק וא' טל תאריך הישיבה: כ"א בתמוז תשס"ו (17.7.06) בשם המערער: עו"ד יעקב שקלאר בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט ד' חשין: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ס' רוטלוי, א' טל וע' סלומון-צ'רניאק) בתפ"ח 1245/02. ביום 20.9.2004 הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק). יום לאחר מכן (21.9.2004) גזר עליו עונש של מאסר עולם. בערעורו טוען המערער כי יש לזכותו, ולחלופין, כי לכל היותר ניתן היה להרשיעו בעבירה של הריגה. העובדות שאינן במחלוקת 2. בלילה שבין 13.12.2002 לבין 14.12.2002, בסביבות השעה 23:00, נפגשו המערער, בן 18 ביום האירוע, ודניס רדקביץ' (להלן – רדקביץ') בכיכר העצמאות בנתניה. הם קנו שני בקבוקי וודקה ושתו אותם בחנייה. בסמוך לאחר מכן הגיעה לכיכר קבוצה שמנתה ארבעה חברים: בני הזוג אוקסנה ודניס פסטרנק (להלן – אוקסנה ודניס), יוליה קוזמין (להלן – יוליה) וסטניסלב גלייזר, בן 20 ביום האירוע, (להלן – המנוח), ששתה לפני כן קוניאק יחד עם אחרים. רדקביץ' ויוליה, שהייתה ביניהם היכרות קודמת, החליפו ביניהם מספר מילים. לאחר מכן ניגש המנוח למערער ולרדקביץ', שאותם לא הכיר, והתגרה בהם, באומרו "הינה עכשיו ניתן להם בראש וניקח מהם את הכסף" (ולפי חלק מהגרסאות כינה אותם גם "פראיירים"). בעקבות זאת, המערער, מתאגרף מקצועי באותה עת, חבט באגרופו בפניו של המנוח וגרם לו לדימום (באפו או בשפתו). דניס, חברו של המנוח, ניגש למקום ולקח את המנוח משם, ובכך למעשה הפריד בין הנצים. האירוע שהתרחש בכיכר יכונה להלן המפגש הראשון. בשלב זה התרחקה יוליה מהמקום ושבה לביתה. המערער ורדקביץ' פנו לדרכם, לכיוון התחנה המרכזית. המנוח פנה לדרכו אף הוא, כשאוקסנה ודניס מלווים אותו במרחק מה מאחוריו. המנוח טילפן למספר חברים שלו, ביניהם יוליה, אותה שאל אם היא יודעת מה שמות השניים שפגשו בכיכר (רדקביץ' והמערער) והיכן הם גרים. כן התקשר עשר פעמים לחברו, ולנטין דוד (להלן – ולנטין), שאותו לא הצליח להשיג, והשאיר לו שתי הודעות. באחת מהן ביקש ממנו להגיע בדחיפות לכיכר. 3. כעבור חצי שעה לערך מהמפגש הראשון, הבחין המנוח במערער וברדקביץ' בפינת הרחובות הרצל ושדרות בנימין. מפגש זה יכונה להלן המפגש השני. המנוח חצה את הכביש לעבר השניים ותבע את עלבונו, בשואלו את המערער מדוע זה תקף אותו במפגש הראשון (לדברי המערער, השאלה הוטחה כלפיו באופן תוקפני). המערער השיב לו "זה בגלל הפה שלך" (או, לפי כתב האישום, "אתה רוצה לדבר, אז קדימה"). המנוח התקשר לדניס (שליווה אותו, כזכור, במרחק מה מאחוריו) ואמר לו "הם פה". לא ברור אם שיחה זו התרחשה בטרם דיבר עם המערער או לאחריה. מכל מקום, דניס ואוקסנה הגיעו והצטרפו למנוח. התפתחה במקום קטטה, שבמהלכה אחז דניס ברדקביץ' והצמידו לקרקע, כאשר במרחק מטרים אחדים מהם נאבקו המערער והמנוח. במהלך מאבקם משך המערער את בגדיו העליונים של המנוח, כך שהאחרון נותר עירום בפלג גופו העליון. בשלב מסוים שלף המערער סכין ודקר את המנוח שש דקירות, כולן בפלג גופו העליון: אחת חדרה ללב, שתיים לסרעפת ולטחול, אחת פגעה בקדמת הבטן וחדרה לקיבה, אחת פגעה במותן וחדרה לכליה, ואחת פגעה בכתף מאחור עם פצע יציאה מלפנים. המנוח הובהל לבית החולים, שם נפטר כתוצאה מדקירות אלו כשעתיים לאחר האירוע. לאחר הדקירות, נמלט המערער מזירת האירוע לבית אמו. לדבריו, רץ קודם לכן לעבר הים ובדרך שטף את עצמו ואת הסכין. בהמשך הדרך הסתיר את הסכין במקום מחבוא, ומשהגיע לבית כיבס את בגדיו. הוא נעצר בבית כיממה לאחר האירוע. במסגרת מהלכי חקירתו, הוביל את חוקריו אל הסכין, שנתפסה. המחלוקת העובדתית 4. העובדות השנויות במחלוקת נוגעות בעיקרן למפגש השני. על פי כתב האישום, משהבחין רדקביץ' במנוח המתקרב לעברם, מסר למערער סכין פרפר שהייתה בכיסו. לאחר השיג ושיח הקצר בין המנוח ("למה נתת לי אגרוף בכיכר?") לבין המערער ("אתה רוצה לדבר, אז קדימה"), החלו המערער ורדקביץ' לתקוף את המנוח ולהכותו באגרופיהם. דניס נחלץ לעזרתו של המנוח, תפס בגרונו של רדקביץ' ומשך אותו לארץ. בעוד השניים נאבקים, המשיך המערער לחבוט באגרופיו חבטות עזות במנוח, במיוחד באיזור הבטן ובית החזה, וזאת לאחר שפשט מעל המנוח את בגדיו העליונים. לאחר מכן הצמיד המערער את המנוח לחלון ראווה של בית מרקחת סמוך, הוציא מכיסו סכין ודקר את המנוח 6 דקירות. המנוח התמוטט במקום וצנח על הארץ כשהוא מתבוסס בדמו. לאחר שהוציא את הסכין מגופו של המנוח, ובעודו מחזיק בסכין המגואלת בדם, רץ המערער לעבר דניס, בעט בו בחוזקה ונמלט מהמקום. כך כתב האישום. 5. גרסתו של המערער להתפתחות האירוע במהלך המפגש השני שונה בתכלית. ראשית, הוא טוען, כי את הסכין מסר לו רדקביץ' עוד לפני המפגש הראשון, בעת שהשניים שתו וודקה בחנייה שליד הכיכר. לדבריו, הם שוחחו על כך ש"הזמנים קשים" ורדקביץ' סיפר לו כי הוא נושא סכין למקרה שבו יצטרך להתגונן. המערער ביקש לראות את הסכין ורדקביץ' אמר לו שישאיר אותה אצלו. שנית, טוען המערער, כי בעת שדניס הצטרף למנוח (לאחר שהאחרון הזעיקו), התנפלו השניים על המערער ועל רדקביץ', ולא להיפך. שלישית, לגרסתו, גם מהלך הקטטה היה שונה מזה המתואר בכתב האישום. לטענתו, הוא הצליח "לנטרל" את המנוח בעזרת מספר מכות, וכשראה שהמנוח אינו מסכן אותו עוד, הניח לו ופנה לעזור לרדקביץ'. לאחר שבעט בדניס ואחז בו בניסיון להורידו מעל רדקביץ', שמע צעקות, הסתובב וראה את המנוח מתקרב לעברו במהירות כשהוא מחזיק בידו שבר בקבוק. המערער טוען, כי דקר את המנוח בתגובה לכך שהותקף באמצעות שבר הבקבוק. כן טוען המערער, כי בתום האירוע לקח את שבר הבקבוק, ברח לכיוון הים והשליך אותו אל המים. יצוין, כי בשחזור האירוע המצולם (ת/1), הפנה המערער את חוקרו אל שפת הים, למקום שבו לטענתו השליך את שבר הבקבוק, ובעודו מצביע אל עבר הים, מצא לפתע החוקר צוואר בקבוק שבור שביצבץ מתוך המים, בקרבת החוף. החוקר שאל את המערער אם זהו שבר הבקבוק ואם הוא מזהה אותו בוודאות, והמערער השיב בחיוב. הדיון בבית המשפט המחוזי ופסק דינו 6. בתשובתו לכתב האישום, הודה המערער בדקירות, אך טען, מפי סניגורו, כי "הדקירות היו על רקע תקיפתו של המנוח את הנאשם בבקבוק שבור". העדים המרכזיים שהעידו במשפט מטעם התביעה היו פקד אוהד מגורי, האחראי על החקירה (להלן – מגורי), אוקסנה, דניס ויוליה. מטעם ההגנה העידו המערער בעצמו, אמו של המערער, רדקביץ' ושאול ארונוב (להלן – ארונוב), מכר של המערער. האחרון העיד כי היה עד ראייה לאירוע המפגש השני וכי ראה את המנוח מתקרב למערער עם שבר בקבוק ביד. 7. בית המשפט קמא דחה את טענות המערער, הן בדבר הגנה עצמית והן בדבר אי התקיימותם של מרכיבי הכוונה תחילה, הנדרשת בעבירת הרצח שבה הואשם. בית המשפט קבע כי לטענות אלה אין יסוד בעדויות ובשאר הראיות שהוצגו לפניו. בנוגע למפגש הראשון, קבע בית המשפט, כי המנוח לא תקף את המערער, אף לא היווה כל איום עבורו, וכי המנוח ספג מהמערער מכת אגרוף מוחץ בלסת בתגובה למה שהמערער הבין כבדיחה תפלה. בית המשפט קבע כי מכת האגרוף הייתה בלתי סבירה לנוכח ההצקה הטריוויאלית, באומרו כי זו הייתה "פרי האגו של הנאשם ולא פרי פרובוקציה" (עמ' 9 להכרעת הדין). מסקנתו זו תמך בעיקר בדברי המערער עצמו, הן בהודעותיו והן בעדותו. אשר למפגש השני, קבע בית המשפט, כי זה, ככל הנראה, אירע באקראי, וכי המנוח לא תכנן לנקום במערער. מסקירת העדויות, כולל של המערער ועד ההגנה רדקביץ', מצא בית המשפט כי המנוח ביקש לברר מדוע הוכה במפגש הראשון, וכי זו הייתה גם התרשמותו של המערער. 8. כאמור, דחה בית המשפט את טענת ההגנה העצמית. מסקירת הראיות הסיק בית המשפט, "שאין לסמוך על עדות הנאשם או על עדות ארונוב כי המנוח ניסה לתקוף את הנאשם בשבר בקבוק" (שם, בעמ' 27). בין ראיות אלה מנה בית המשפט את גרסאותיו הסותרות של המערער; את הודאתו בכך ששינה גרסאות; את עדותו של מגורי, לפיה בשלב כלשהו של החקירה הודה המערער כי "לא היה בקבוק"; ואת העובדה שהמערער לא הכחיש בעדותו את גרסת מגורי. יצוין, כי אמירה זו, שמגורי ייחס למערער, לא תועדה אלא בזכ"ד שרשם (נ/2). אשר לארונוב, הרי שבית המשפט התרשם ממנו "כמי אשר מוכן להתאים את דבריו לתנאים שנוצרים בשטח" (שם, בעמ' 26). בית המשפט הוסיף, כי אפילו נניח שהמערער נטל עמו את שבר הבקבוק בעת שנמלט, קשה מאוד להאמין כי זהו אותו צוואר בקבוק שנמצא בעת השחזור, וכי גם אם מדובר באותו צוואר בקבוק, הרי שאין בעצם מציאתו כדי לבסס את הטענה כי דווקא המנוח הוא שעשה בו שימוש. בסכמו נושא זה, קבע בית המשפט כי אינו מאמין למערער שנאלץ לדקור את המנוח כדי להתגונן, שכן אילו אכן פעל ממניע זה, הייתה בפיו גרסה אחת שלמה ובהירה, והוא היה זוכר כל פרט. 9. לבסוף, בחן בית משפט קמא את השאלה, האם התנהגות המערער מקימה את יסודות העבירה של רצח בכוונה תחילה, שמא מדובר בעבירת הריגה בלבד. בית המשפט הביא מעדותו של המערער, לפיה רדקביץ' מסר לו את הסכין עוד בטרם המפגש הראשון, וקבע כי היא סותרת באופן מהותי את דבריו בעימות עם רדקביץ' (ת/7), מהם עולה כי רדקביץ' העביר למערער את הסכין רק בתחילת המפגש השני. בית המשפט מצא בסתירה זו עדות לכך שהמערער ניסה להרחיק עצמו מהמסקנה כי החליט מראש לעשות שימוש בסכין. בית המשפט ציין כי המערער לא טען בשום מקום (למעט בגרסה אחת) שדקר את המנוח משום שזה האחרון התגרה בו; כי המערער ידע שהוא עולה בכוחו על המנוח; וכי המערער לא הסביר מדוע דקר את המנוח מספר רב של פעמים. נסיבות אלו, כמו גם התנהגותו של המערער לאחר מעשה, כך קבע בית המשפט, מובילות למסקנה כי המערער צפה את התוצאה הקטלנית ושאף להשיגה. כל אלה הובילו את בית המשפט למסקנה כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח שהמערער רצח בכוונה תחילה את המנוח. עיקרי הטענות בערעור 10. בפי המערער טענות רבות נגד הרשעתו. הוא חוזר על טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית, ומכל מקום, כך הוא טוען, יסודות עבירת הרצח לא התקיימו, ולכן ניתן היה, לכל היותר, להרשיעו בעבירה של הריגה. 11. המערער טוען כי לנוכח האיום על חייו מצד המנוח, שאיים לשדוד אותו ואף התנפל עליו, זכותו הייתה להקדים ולהרוג את המנוח. המערער יוצא נגד קביעת בית המשפט קמא לפיה לא טען "בזעקה גדולה" כי היה נתון בסכנת חיים. לטענתו, עשה זאת כבר בחקירתו וחזר על כך גם בעדותו. הוא מוסיף כי עשה כן גם בפני אמו, בסמוך לאחר האירוע, והדברים עולים מעדותה. הוא טוען, כי לא יכול היה לברוח מזירת האירוע מבלי לסכן את עצמו, ובעיקר את רדקביץ', וכי השתמש בסכין רק משלא נותרה לו ברירה. העובדה שדקר את המנוח מספר פעמים אינה שוללת, לטענתו, את אפשרות ההגנה העצמית, שכן דובר באירוע שנמשך רגעים ספורים בלבד. המערער חוזר על טענתו כי המנוח תקפו בשבר בקבוק. הוא טוען, כי בית המשפט לא הכריע במחלוקת העובדתית הנוגעת לעניין זה, כלומר, לא שלל את טענותיו העובדתיות של המערער בעניין שבר הבקבוק. על כן, שגה בית המשפט עת שלל את ההגנות הקמות למערער לאור עובדות אלו. בין יתר טענותיו בסוגיה זו, מזכיר המערער, כי שבר הבקבוק נמצא בדיוק במקום שאליו הוביל את חוקרו, מגורי, וכן מפנה הוא לעדות ארונוב, שלטענת המערער היה עד ראייה יחיד, נעדר כל אינטרס בתוצאות המשפט, ולכן אין לפסול את עדותו. 12. כאמור, המערער טוען, לחלופין, כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של רצח בכוונה תחילה. לטענתו, יסודותיה של עבירה זו לא הוכחו על ידי התביעה. הוא מוסיף, כי בית המשפט לא קבע מה אירע בקטטה הקטלנית ובעיקר לא קבע מי החל בה, וכי ערך דיון תיאורטי מבלי ליישמו על עובדות המקרה. המערער טוען, כי יש ראיות לכך שהמנוח התנהג בפרובוקטיביות וניסה להתנפל עליו, גם אם לא היכה אותו ממש. לכן, שגה בית המשפט כשהסיק כי המערער הבין שדברי המנוח כלפיו במפגש הראשון היו בגדר בדיחה. המערער מדגיש את חשיבותו של המפגש הראשון, באומרו כי אז הבין שעליו להיזהר מהמנוח – אדם מבוגר ממנו, שיכור, גס רוח, אלים, גבוה בראש מהמערער ושוקל יותר ממנו – שנטפל אליו ללא סיבה וניסה לתקוף אותו. באשר למפגש השני, טוען המערער, כי המנוח ודניס הם שהתנפלו עליו ועל רדקביץ'. הוא מוצא לכך תמיכה בהתנהגות המנוח בין שני המפגשים. לטענתו, העובדה שהמנוח התקשר לחברים שונים, ניסה לברר מה כתובתם של המערער ושל רדקביץ' והתקשר 10 פעמים לחברו ולנטין כדי שזה יבוא בדחיפות לכיכר – כל אלה מצביעים על כך שהמנוח ביקש נקמה במערער ועל כך שיזם את הקטטה. המערער טוען, כי לא ייתכן שהמפגש השני היה מקרי. הוא מציין בהקשר זה, כי בעת שהמנוח התקשר לחברו דניס (בתחילת המפגש השני), די היה במילים "הם פה" על מנת שדניס יבין כי כוונתו למערער ולרדקביץ'. המערער מוסיף, כי מסקנת בית משפט קמא, לפיה כל שרצה המנוח במפגש השני היה להבין מדוע הוכה, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם יתר הראיות. כן טוען המערער, כי לא הוכחו ההכנה וההחלטה להמית, ממרכיבי ה"כוונה תחילה" המיוחסת לו. המערער חוזר על גרסתו לפיה רדקביץ' מסר לו את הסכין עוד בטרם המפגש הראשון, ולכן לא ניתן לומר שהתקיימה הכנה במטרה להמית. הוא מוסיף בעניין זה, כי גם אם נאמץ את גרסת המשיבה – לפיה רדקביץ' מסר לו את הסכין בסמוך לפני הקטטה – הרי שרדקביץ' עשה כן ביוזמתו, מבלי שהמערער ביקש את הסכין. המערער מפנה בעניין זה להכרעת הדין בעניינו של רדקביץ', שהואשם בעבירה של הריגה בגין העברת הסכין המיוחסת לו, אך הורשע רק בגרם מוות ברשלנות, לאחר שנקבע כי לא צפה אפשרות של המתה עת העביר את הסכין למערער (ת"פ (ת"א) 40413/02 מדינת ישראל נ' רוטקוביץ, ניתנה ביום 14.7.2005). טוען המערער, כי אם רדקביץ', שהעביר מיוזמתו את הסכין למערער, לא צפה את ההמתה, פשיטא שלא ניתן לקבוע כי המערער החליט לבצעה. כראיה לכך שלא החליט להמית את המנוח, טוען המערער, כי המנוח הוא שפתח בקטטה. כן הוא טוען, כי מספר הדקירות אינו מעיד תמיד על כוונת קטילה, בהוסיפו כי הדקירות היו שטחיות ורק דקירה אחת הייתה קטלנית. ולבסוף, טוען הוא בעניין זה, כי שגה בית המשפט קמא כשראה בפעולותיו לאחר האירוע עדות לכך שמעשהו היה פרי מחשבה תחילה. לטענת המערער, פעולותיו לאחר האירוע לא היו הגיוניות ושיטתיות, כפי שקבע בית המשפט, אלא להיפך, והן מראות דווקא כי פעל ללא מחשבה. 13. מעבר לכל טענותיו אלו, טוען המערער כי חקירת האירוע לקתה במחדלים רבים, אשר גרמו לו נזק ראייתי, ואלמלא אותם מחדלי חקירה, הגנתו הייתה מוכחת במלואה. בין מחדלים אלה מונה המערער את אלו: לא נגבתה עדות מפי אמו בסמוך לאירוע, אף שהייתה הראשונה לשמוע את גרסתו; השוטרים שהגיעו לזירת האירוע לא גבו עדויות מעדי ראייה נוספים שהיו במקום, ואפילו רדקביץ', שהיה מעורב בקטטה, לא עוכב; לא נגבו הודעות מהשוטרים שהגיעו לזירת האירוע; לא נשלחו לזירת האירוע מומחים שיעמדו על שהתרחש לפי כתמי הדם; גם אחרי שלחוקרים נודע על גרסת המערער בדבר שבר בקבוק, לא נשלח שוטר לבדוק את הזירה, והסתפקו במזכר בדיעבד של מגורי ולפיו לא זכור לו שהיו שברי זכוכית במקום; המשטרה לא בדקה למי ומדוע התקשר המנוח לפני מותו, אף שהוצא פלט שיחות כשבוע לאחר האירוע, והיה בכך כדי לשפוך אור על כוונותיו של המנוח; הודעתו הראשונה של המערער לא תועדה, וכך גם התשאול בידי מגורי, שבמהלכו (לפי דברי מגורי) חזר בו המערער מטענת ההגנה העצמית; ולבסוף, המשטרה חקרה את ארונוב בעוד המשפט התנהל, ועשתה כן תוך הפחדות ואיומים, שעלו כדי הדחת עד על ידי מגורי, שהתמיד בלחץ על ארונוב עד אשר זה חזר בו מדברים שאמר בתצהיר שעשה בפני ב"כ המערער. טענות המשיבה 14. המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות וסומכת ידיה על נימוקיו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי. את הטענה להגנה עצמית יש לדחות, לטענתה, משום שבנסיבות הקטטה, כפי שעולות מממצאי בית משפט קמא, דקירות המנוח לא היו סבירות. בין נסיבות אלה מציינת היא כי המנוח לא היה מצויד בנשק כלשהו; כי למערער היה יתרון פיסי בולט, בהיותו מתאגרף מקצועי; כי דקר את המנוח 6 דקירות עמוקות בפלג גופו העליון; וכי התנהגותו לאחר מעשה אינה מתיישבת עם התנהגות של אדם שפעל מתוך הגנה עצמית. לטענת המשיבה, התקיימו אף יסודות עבירת הרצח. לעניין ההחלטה להמית, מפנה המשיבה לכך שדובר בשש דקירות, שכולן היו עמוקות ושכוונו לפלג הגוף העליון. המשיבה טוענת, כי ההחלטה להמית עלולה להתגבש כהרף עין, וכי משנדחתה גרסת המערער בדבר הגנה עצמית, חלה בנסיבות אלו חזקת הכוונה. לעניין יסוד ההכנה, טוענת המשיבה, כי זה יכול להתקיים בעצם שליפת הסכין ובטיב השימוש בה, ולכן אין רלוונטיות לעיתוי מסירתה למערער מידי רדקביץ'. ולבסוף, לעניין העדר הקינטור, טוענת המשיבה כי המנוח לא היווה כל איום עבור המערער, אלא רק השתטה, וכי לא ארע דבר שגרם למערער לאבד שליטה. כן היא מוסיפה, כי מעשהו של המערער אינו עומד גם באמת מידה אובייקטיבית של התנהגות כתוצאה מקינטור. באשר למחדלי החקירה שהמערער מונה, סבורה המשיבה כי בחלקם אינם מחדלי חקירה כלל, וכי גם ביתר אין כדי לפגום בראיות הקיימות, המוכיחות את אשמתו. דיון 15. שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. טענת ההגנה העצמית 16. טענה זו נשענת בעיקרה על גרסתו העובדתית של המערער, לפיה תקף אותו המנוח בשבר בקבוק. המערער טוען כי בית המשפט קמא לא קבע ממצא עובדתי בעניין והניח לטובת המערער כי אכן היה שבר בקבוק בזירת האירוע. 17. אכן, בית המשפט דחה את טענת ההגנה העצמית גם תחת ההנחה שהיה באירוע שבר בקבוק. בית המשפט הבהיר, כי אפילו מקבלים את דברי ארונוב, כפי שהם מופיעים בתצהיר שעשה בפני ב"כ המערער (נ/21; להלן – התצהיר), הרי שלפי דברי ארונוב, המערער "העיף את שבר הבקבוק מידו של הבחור החצי ערום [המנוח]", כך שלמערער לא היו "כל צורך ונחיצות להתגונן מפניו על ידי דקירתו של המנוח למוות" (עמ' 29 להכרעת הדין). קביעה זו של בית המשפט הגיונית ואין להתערב בה. שכן, אם הצליח המערער להדוף את שבר הבקבוק, לא ניתן לומר על שש דקירות הסכין כי היו בגדר מעשה "שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה ... שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו [של המערער], שלו או של זולתו" (כלשון סעיף 34י לחוק, שעניינו ב"הגנה עצמית"). ודאי שדקירות אלו לא היו מעשה "סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה" (סעיף 34טז לחוק, השולל את תחולת ההגנה העצמית אם המעשה חרג מן הסביר). 18. ואולם, על אף הערת בית המשפט כי היה דוחה את הטענה גם תחת ההנחה שארונוב היה "עד אמת למאורעות", הבהיר בית המשפט כי אינו מאמין לארונוב (כמו גם למערער), שהמערער הותקף בידי המנוח (ראו עמ' 29 להכרעת הדין, ש' 29-28). המערער רואה בארונוב עד מפתח וסבור כי צריך היה לקבל את עדותו. להלן אדרש אפוא לנימוקי בית המשפט המחוזי לדחיית עדות זו, כמו גם לטענות המערער והמשיבה בעניין זה. 19. בית המשפט מצא סתירה בין התצהיר לבין גרסת המערער: בעוד שבתצהיר אמר ארונוב כי ראה את המנוח מתקרב למערער עם הבקבוק כשהמנוח חצי ערום, אמר המערער בעדותו כי משך את מעילו של המנוח רק לאחר שזה התקרב אליו עם הבקבוק. המערער מפנה למקום אחר בעדותו, שם תואמים דבריו את תצהירו של ארונוב. אין בכך אלא כדי להראות שלמערער עצמו לא הייתה גרסה אחידה: בחקירתו הראשית אמר שהוריד את בגדי המנוח במהלך הקטטה, לפני שליפת הסכין (עמ' 227 לפרוטוקול), ואילו בחקירתו הנגדית אמר כי הפשטת המנוח מבגדיו הייתה כנראה תוך כדי שליפתה (עמ' 280-279 לפרוטוקול). אי התאמה זו, ככל שיש לה משמעות, יותר משהיא מעידה על מהימנותו של ארונוב, נוגעת למהימנות המערער עצמו (ועל כך בהמשך). 20. בית המשפט מצא הבדלים מהותיים בין גרסת ארונוב, כפי שמופיעה בתצהיר, לבין גרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בהודעת אמו של המערער, מיום 4.1.2004 (נ/20), בה סיפרה על מה ששמעה מארונוב, כחודש קודם לכן. לאור הבדלים אלה, קבע בית המשפט כי גרסת ארונוב בתצהירו הינה "גרסה משופצת" לעומת הגרסה שמסר לאמו של המערער, וכי הגרסה בפני האֵם היא ה"משקפת, לכאורה, את הגירסה האותנטית, שניתנה מפיו" של ארונוב, "טרם התערבו בה סניגור או חוקר" (עמ' 27 להכרעת הדין). בית המשפט ראה בהבדלים אלה ראיה לכך שאין לסמוך כלל על עדותו של ארונוב לפיה המנוח ניסה לתקוף את המערער בשבר בקבוק. טוען המערער, כי "אין שיפוץ ואין כמעט שוני. הדיוק ממש מפתיע" (עמ' 21 להשלמת טיעוניו). מקובל עליי כי אין לצפות להתאמה מלאה בין דבריה של האֵם לבין התצהיר של ארונוב. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהבדל אחד, שהינו מהותי ביותר לשלילת הטענה של הגנה עצמית. האֵם מסרה כי ארונוב סיפר לה, שלאחר שהמערער הצליח להפיל את מה "שנראה כמו בקבוק", המערער והמנוח "המשיכו להתקוטט בידיים" (נ/20, בעמ' 2). ארונוב, לעומתה, מסר בתצהיר, כי "המערער התחמק והעיף את שבר הבקבוק מידו של [המנוח] ודקר אותו עם סכין" (נ/21, סעיף 8), כלומר, שהדקירה בוצעה ברצף ובתגובה לניסיון (הנטען) של תקיפתו בידי המנוח, בלא שלב ביניים של "קטטה בידיים". 21. מכל מקום, לדידם של הצדדים, כך נדמה, העיקר בבחינת עדותו של ארונוב נסוב על נסיבות עשיית התצהיר במשרדו של ב"כ המערער, מזה, וחקירתו של ארונוב במשטרה על ידי מגורי, מזה. המשיבה תמהה על כך שהתצהיר של ארונוב נעשה כשנה לאחר האירוע, ובעיקר תמוה בעיניה כי המערער, שהכיר את ארונוב, "נזכר" בכך שהבחין בו במהלך האירוע לאחר זמן כה רב. המערער מצדו מסביר את "כבישת" עדותו של ארונוב במחדלה של המשטרה מלחפש עדי ראייה לאירוע, בהוסיפו כי ארונוב, שהסתבך בעבר עם המשטרה, ניסה להימנע ממגע מיותר עמה. לעומת תמיהותיה של המשיבה, מייחס המערער חשיבות לנסיבה אחרת הנוגעת לארונוב, והיא, חקירתו של ארונוב במשטרה לאחר שהמשפט כבר החל (באותו שלב המערער כבר השיב לכתב האישום, אם כי שמיעת הראיות במשפט טרם החלה). חקירה זו (שהתקיימה ביום 4.1.2004) הוקלטה בוידאו, לא תועדה בכתב בזמן החקירה ולא קדמה לה אזהרה (עמ' 44-38 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 25.1.2004). במהלך חקירה זו חזר בו ארונוב מהדברים שבתצהיר. ארונוב הסביר למגורי כי שיקר בתצהיר משום שרצה להיטיב עם המערער. ארונוב אמר למגורי כי למעשה ראה רק "חצי ממה שקרה" וכי כלל לא ראה את המנוח אוחז בשבר בקבוק (ראו תמליל חקירתו, נ/22, בעמ' 55-48). בתום חקירתו על-פה גבה מגורי מארונוב הודעה כחשוד בעבירה של שיבוש הליכי משפט, "בכך שבתאריך 8.12.2003 מסרת תצהיר כוזב" (נ/23). במסגרת הודעה זו, התנצל ארונוב על כי מסר עדות שקר בתצהירו, ובתשובה לשאלת מגורי, אישר כי לא ראה בקבוק "ולא סכין ולא את שלב הדקירות בכלל" (שם, בעמ' 2). המערער טוען, כי יש פסול בעצם הזמנת ארונוב לחקירה במשטרה, ויותר מכך, כי המפנה בחקירתו מקורו בלחץ שמגורי הפעיל עליו, כולל הפחדות ואיומים, שעלו כדי הדחת עד. לפיכך, מבקש הוא מבית משפט זה לקבוע כי מגורי השתמש באמצעים פסולים על מנת להדיח את ארונוב לעדות שקר, וכן לפסול את הודעתו של ארונוב (נ/23) ולקבל את עדותו בפני בית המשפט. המשיבה, מצדה, טוענת כי אין בסיס לטענות המערער בדבר הטלת אימה על ארונוב, וכי אין פלא שמגורי לא האמין לו בנסיבות העניין, ביניהן העובדה שארונוב "צץ" כעד ראייה זמן כה רב לאחר האירוע, ולאור דברי ארונוב בתחילת החקירה כי ב"כ המערער קרא לו את תיק החקירה קודם לעשיית התצהיר (כולל הודעותיו של המערער במשטרה; ראו נ/22, בעמ' 5-3). המשיבה מוסיפה, כי חקירתו של ארונוב במשטרה נערכה בעקבות החלטת בית משפט זה בהליך הארכת מעצרו של המערער (בש"פ 11151/03 מדינת ישראל נ' אברמוב, ניתנה ביום 31.12.2003). באותו הליך הגיש ב"כ המערער את התצהיר של ארונוב בניסיונו לשכנע כי חל כרסום בחומר הראיות לכאורה. בהתייחסו לתצהיר של ארונוב, העיר בית משפט זה כי "יתכן שיש מקום לכך שהמשטרה תגבה הודעה מעד זה וכך תיבחן רצינותה של העדות החדשה" (שם, בעמ' 6). המשיבה מוסיפה עוד, כי בית משפט קמא כלל לא הסתמך על הודעתו של ארונוב (נ/23), אלא דחה את עדותו בפניו כבלתי מהימנה. להשלמת התמונה אציין, כי בעדותו בבית המשפט שב ארונוב לגרסה שמסר בתצהיר, דהיינו, כי ראה את המנוח תוקף את המערער באמצעות שבר בקבוק. ארונוב הסביר בעדותו כי מגורי הלחיצו בחקירתו והפחידו, עד כדי כך שחזר בו מהאמור בתצהיר. אציין עוד, כי בעדותו בבית המשפט הכחיש תחילה ארונוב שאישר בפני מגורי כי ב"כ המערער קרא לו את תיק החקירה. ואולם, לאחר שעומת עם דבריו בקלטת החקירה, שהוקרנה בפניו, הסביר כי בדבריו בפני מגורי התכוון לכך שראה תמונות בלבד מתוך תיק החקירה (ראו עמ' 379-378 לפרוטוקול). 22. בנסיבות העניין, לא מצאתי בעייתיות בכך שארונוב הוזמן לחקירה משטרתית, לאחר שהסניגור מסר לתביעה את התצהיר שערך במשרדו. אמנם, עשויה להתעורר תחושה לא נוחה מעצם זימונו לחקירה במשטרה של אדם הצפוי להעיד במשפט מטעם ההגנה, לאחר שהמשפט כבר התחיל ובטרם נחקר עד זה בפני בית המשפט. אלא שבמקרה שלפנינו, אין להתעלם מהנסיבה המיוחדת שהובילה לחקירה זו: הופעתו של עד ראיה, ביוזמת הנאשם, רק כשנה לאחר האירוע. נסיבה זו היא שגם עמדה לעיני בית משפט זה, עת העיר, כזכור, כי ייתכן שיש מקום לכך שהמשטרה תגבה הודעה מארונוב. בנסיבות אלו, אין מתעוררת שאלת עצם הלגיטימיות, או מידת הבעייתיות, שבגביית הודעה במשטרה מאדם הצפוי להעיד כעד הגנה במשפט שכבר החל. מכל מקום, הבעיה הקיימת סביב חקירתו של ארונוב במשטרה עיקרה באופן חקירתו על ידי מגורי, להבדיל מעצם עריכתה. היא מתמקדת במה שב"כ המערער מכנה "הדחת עד", בטוענו כי מגורי הכתיב לארונוב "את ההודעה שמתאימה לו" (סעיף 88 לנימוקי הערעור המפורטים). בטענותיהם לגבי נושא זה, הפנו שני הצדדים את בית המשפט לצפייה בקלטת החקירה. אכן, יש לומר, החוקר מגורי הפעיל לחץ על ארונוב, בהזהירו אותו כי שקריו יתגלו, כי ייפתח לו תיק פלילי וכי יישב במאסר (ראו תמליל החקירה, נ/22, בעמ' 42 ואילך). אמנם דואג מגורי במהלך הפעלת לחץ זה לחזור שוב ושוב באוזני ארונוב כי החשוב מבחינתו היא האמת, תהא אשר תהא. ואולם, לפחות בשלב זה של החקירה, ברור כבר לארונוב איזו גרסה מצפה מגורי לשמוע ממנו, ומתעוררת תחושה לא נוחה נוכח אזהרות מגורי, כגון: "אם אתה אומר אמת, אני אגלה שאתה אומר אמת, אם אתה משקר אני מבטיח לך על שני ילדים המלאכים שלי, אני יגלה שאתה [משקר], אני אחשוף אותך בית משפט, אני יפתח לך תיק פלילי ואתה תשב על זה" (עמ' 42 לתמליל). ועוד זאת, עובר לגביית הודעת חשוד מארונוב אומר לו מגורי: "תראה, העניין הוא כזה, כרגע אני לוקח ממך עדות תחת אזהרה בגלל השינוי שיש, אני מבחינתי לא רואה מקום להחזיק אותך, זאת אומרת, מבחינתי, הקצין שמחליט פה כרגע, השיקול שלי הוא לשחרר אותך. העצה היחידה שאני יכול לתת לך, אל תעשה את זה יותר, זה הכל. ... אנחנו נראה את המידת השפעה של הדבר הזה ונחליט, יותר מזה אני לא חושב שיש לך מה לדאוג, או.קיי? אבל אני אקבל את ההחלטה הזאת ואני כרגע לא רוצה לשתף אותך בהחלטה שלי. אבל אני אתן לך, בוא נגיד שאני רומז לך וזה שאתה כבר הולך לבית, בסדר? כי אני לא רואה מקום כרגע למעצר שלך בגלל שאתה משתף פעולה, אתה לא עושה לי בעיות, לכן אין לי שום בעיה איתך. בשלב הזה אתה נחקר תחת אזהרה על שיבוש הליכי משפט אה... בכך שמסרת תצהיר כוזב בעצם על מנת לשבש תהליכים משפטיים" (נ/22, בעמ' 52). מסופקני אם חקירה מסוג זה היא הדרך הראויה לגילוי האמת. דברים אלו נכונים במיוחד במקרה זה, שבו הנחקר צפוי היה להעיד מטעם ההגנה, לאחר שהמשפט כבר החל ולאחר שהנחקר מסר כבר גרסה בתצהיר בפני הסניגור. חקירה שכזו, המבהירה לנחקר שהחוקר אינו מוכן לקבל שום גרסה שאינה תואמת את גרסת התביעה בכתב האישום, עלולה בסופו של יום אף לחתור תחת האינטרס של בירור האמת; והרי כל מטרת החקירה מלכתחילה היא גילוי האמת, כדברי השופט ברק (כתוארו אז): "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, בעמ' 472). בעייתיות רבה מוצא אני בעובדה שבסיום חקירתו על-פה של ארונוב כעד, גבה ממנו מגורי את ההודעה כחשוד בעבירה של שיבוש הליכי משפט. גבייתה של הודעת חשוד זו, בנסיבות ובעיתוי שבהם נעשתה, אין בה – ולא היה בה – כדי לתרום לגילוי האמת. גביית הודעתו של ארונוב כחשוד יכולה הייתה לחכות עד לאחר שבית המשפט יאמר את דברו בעניין זה במסגרת הכרעת דינו של המערער. זאת, כדי שארונוב לא יראה עצמו "נעול" ו"מחויב" לחזור בעדותו בפני בית המשפט על הגרסה שמסר בהודעתו כחשוד. העובדה שבסופו של יום חזר ארונוב בעדותו על עיקרי הגרסה שבתצהיר, אין בה כדי לגרוע מהנפסדות שבגביית הודעתו, בנסיבותיה האמורות. בהקשר זה רואה אני להפנות, מתוך הסכמה מלאה, גם לדברי חברי השופט רובינשטיין: "הרושם המצטבר מצפיה בחקירות מסוימות ... ובתיק זה, מעלה, כי יש צורך ביתר הדרכה במשטרה לחוקרים באשר לדרכי התנהגותם ... דברים אלה מחייבים מאמץ הדרכה מתמיד; אין פסול בחוקר הדבק במטרה והמסור למשימתו ומבקש להגיע לתוצאות, ואולי גם בענייננו המדובר בחוקר שהתאמץ ... וכנראה האמין שהוא פועל כהלכה, שהרי ידע כי הדברים מצולמים ומוקלטים; אך על משטרתה של מדינת ישראל לפעול בכפיפות לערכי מדינת ישראל, לכבוד האדם של הנחקר ולזכויות הדיוניות" (ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.9.2006 (להלן – עניין בן סימון), פסקה ל"א(5)). ואולם, עם כל הסתייגותי מהאופן שבו גבה מגורי את הודעת החשוד מארונוב, אין בכך כדי להביא לפסילת הודעתו של ארונוב, בגדרה הודה, כזכור, כי שיקר בגרסה שמסר בתצהיר. מנגד, יש בכך בהחלט כדי להפחית ממשקלה. כאן המקום לומר, כי בית משפט קמא לא נימק את דחיית עדותו של ארונוב אך על בסיס חזרתו במשטרה מהאמור בתצהיר (אם בכלל התבסס על כך), כי אם על יסוד התרשמותו הכוללת מארונוב ועל בסיס מכלול חומר הראיות שהיה לפניו. השינוי בגרסתו של ארונוב והודאתו המפורשת במשטרה, כי שיקר בתצהיר משום שרצה להיטיב עם המערער, אינם עומדים לבדם. בית המשפט קמא התרשם באופן ישיר מארונוב, אשר העיד לפניו. ערכאת הערעור אינה יכולה להוות תחליף להתרשמות זו. אמנם, ייתכנו מקרים נדירים שבהם היא תתערב בממצאים עובדתיים על אף קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. ברם, יהיה זה אך כאשר תימצא טעות מהותית ובולטת, כמו למשל סתירות מהותיות בעדות העד, שמהן התעלם בית המשפט, או אם עדות שנקבעה כמהימנה אינה הגיונית (ראו, למשל, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, בעמ' 640 ובעמ' 645). במקרה שלפנינו, קריאת עדותו של ארונוב, כמו גם צפייה בקלטת חקירתו במשטרה, אין בהן כדי ליצור תחושה ששגה בית המשפט בהתרשמותו השלילית ממהימנותו של עד זה. נהפוך הוא. וחשוב מכך: דחיית טענת ההגנה כי המנוח תקף את המערער (או ניסה לתקוף אותו) נשענת על אדנים נוספים בחומר הראיות, כפי שנראה מייד. 23. טענת המערער לפיה ארונוב היה עד הראייה היחיד אינה מדויקת, ללא קשר לשאלה אם ארונוב אכן נכח במקום אם לאו. הרי אוקסנה נכחה בזירת האירוע וסיפרה את שראתה, הן בהודעות שנגבו ממנה והן בבית המשפט. דבריה של אוקסנה, אף בהם יש כדי לערער את טענת ההגנה העצמית מפני שבר בקבוק, כפי שתוארה בגרסת המערער. זאת, לא רק משום שלא ראתה כלל תקיפה מצד המנוח, אלא משום סתירה מהותית בין דבריה לבין גרסת ההגנה העצמית שהציג המערער. אוקסנה ראתה כי המערער בעט בבעלה, דניס, אשר ריתק לרצפה את רדקביץ'. המערער הודה בבעיטה זו, ולא עלתה כל טענה כי עשה כן בשתי הזדמנויות שונות במהלך הקטטה, אלא רק פעם אחת, בסוף הקטטה. ברם, בעוד אוקסנה העידה (עמ' 103) כי בעיטה זו ארעה לאחר הדקירות (שהרי אז הבחינה בסכין המגואלת בדם בידו של המערער), טען המערער כי הותקף בידי המנוח בשבר בקבוק רק לאחר הבעיטה בדניס. כך הוא טען כבר בראשית חקירתו, עוד בטרם הודה בדקירות (ראו ת/2, בעמ' 18), וכך גם חזר ואמר בעדותו, לאחר שכבר הודה בדקירות (ראו עדותו, בעמ' 228, ש' 26-23). גרסת ההגנה העצמית אינה עולה אפוא עם עדותה של אוקסנה, שבית המשפט לא מצא בה כל דופי. 24. בנוסף, בית משפט קמא ביסס את קביעתו (שהדקירות לא היו בבחינת הגנה עצמית) גם במגוון הגרסאות השונות של המערער באשר לאירוע ובסתירות שמצא ביניהן. אפשר כי חלק מסתירות אלה אינן מהותיות, אך מחלקן לא ניתן להתעלם. בעיקר אין להתעלם מכך שבשלב כלשהו בחקירתו הראשונה (המתועדת), לאחר שהחוקר חשד כי שבר הבקבוק שהזכיר המערער לא היה אלא הכלי שבו הוא עצמו ביצע את הדקירות והטיח בפניו "אתה דקרת אותו עם הבקבוק הזה", אישר המערער כי הדבר "יכול להיות", אם כי הוסיף "אבל אני לא זוכר" (ת/2, בעמ' 31-30). דברים אלה של המערער סותרים כמובן את העובדה שאינה עוד במחלוקת, כי המערער דקר את המנוח באמצעות סכין. אך לא בכך העיקר, כי אם בכך שהדברים סותרים ומערערים את גרסת ההגנה העצמית מפני שבר הבקבוק, ש"עבר" בשלב זה של החקירה מהמנוח למערער (לפי דברי המערער עצמו). 25. סיכומו של דבר, ומבלי להידרש לסתירות נוספות שמנה בית משפט קמא בדבריו של המערער, די באמור עד כה כדי להבהיר מדוע אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט כי המערער לא הותקף בידי המנוח בשבר בקבוק. מעבר לעובדה שבית משפט קמא יכול היה להתרשם באופן ישיר מן העדים הרלוונטיים (המערער, אוקסנה וארונוב), הרי שמסקנתו היא גם המסקנה ההגיונית המתחייבת מחומר הראיות. זאת, אף בהתחשב במציאת שבר הבקבוק בים בעת השחזור (בין אם היה זה מקרי ובין אם לאו) ובכל יתר הטענות שהמערער מעלה לעניין זה, ובכלל זה עדותה של אמו על שסיפר לה בליל האירוע, עדות שממנה בית משפט קמא לא התעלם. מאחר שלא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא כי המערער לא הותקף בידי המנוח באמצעות שבר בקבוק, ממילא אין להתערב במסקנה הנגזרת ממנה: דקירותיו למוות של המנוח בידי המערער לא היו בבחינת הגנה עצמית. הטענה בדבר אי התקיימות יסודות עבירת הרצח 26. משנדחתה טענת ההגנה העצמית, נותר לבחון את טענות המערער גבי השאלה אם הוכחו מרכיבי היסוד הנפשי של עבירת הרצח שבה הורשע, כלומר, אם הוכחה "כוונה תחילה". 27. המערער הורשע ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, שזו לשונו: "(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1) ... (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". כוונה תחילה מוגדרת בסעיף 301 לחוק: "(א) לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו. (ב) לענין ההחלטה וההכנה להמית, אין נפקא מינה אם החליט להמית את האדם או את מישהו, מסויים או בלתי מסויים, מבני משפחתו או מבני גזעו. (ג) כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסויים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה." 28. בהאשימה אדם ברצח בכוונה תחילה, על התביעה להוכיח את שלושת מרכיביה, והם: הכנה, העדר קינטור והחלטה להמית. המערער טוען כי בית משפט קמא לא קבע מה אירע בדיוק בקטטה הקטלנית. יש ממש בטענה זו. בהכרעת הדין לא נקבע כיצד בדיוק התפתחה הקטטה שהסתיימה בשש דקירות ובמותו של המנוח. אכן, בית המשפט הקדים בדיון כללי הנוגע ליסודות עבירת הרצח (בהסתמך על פסיקתו של בית משפט זה), אך יישם פרק זה בקצרה ואף באופן מינימאלי. ברם, אין הדבר אומר בהכרח כי קיומם של היסודות הללו לא הוכח. השאלה היא, על כן, האם צודק המערער בטענתו כי לא הוכחו מרכיבי ה"כוונה תחילה". אעבור עתה לבחון שאלה זו, על רקע הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא (הגם שאינן כוללות את כל פרטי האירוע) ולאור טענות המערער. 29. העדר הקינטור: בטרם אפנה לבחינת קיומו או העדרו של קינטור במקרה שלפנינו, אדרש בקצרה לפירוש שנתנה הפסיקה לקינטור כאחד ממרכיבי ה"כוונה תחילה". הפסיקה פירשה את המרכיב של המתה "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו", לא רק באופן סובייקטיבי, מבחינת המקונטר, אלא גם מבחינה אובייקטיבית, דהיינו אם אדם סביר היה מאבד שליטה לאור התנהגות המקנטר (ראו, למשל, ע"פ 9970/03 דרעי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.2.2005, פיסקה 4; ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597 (להלן – עניין מליסה), בעמ' 610 ואילך). הלכה זו אינה נקייה מקשיים, באשר היא מכניסה "בדרך שיפוטית, מבחן אובייקטיבי לגדריה של המחשבה הפלילית, שכל כולה סובייקטיבית" (דברי הנשיא ברק, בע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל (להלן – עניין אזואלוס), פ"ד נ(2) 573, בעמ' 578). גם פרופ' ש"ז פלר, בספרו יסודות בדיני העונשין (כרך א, תשמ"ד), בסיכום דיונו על מרכיב הקינטור, מתח ביקורת נוקבת על המבחן האובייקטיבי: "מבחן כללי של האדם הסביר לשם קביעת קינטור השולל את הכוונה-תחילה הינו פסול או מיותר" (שם, בעמ' 571). השאלה אם להותיר על כנה הלכה זו, שהשתרשה משך עשרות שנים במשפט הישראלי, שמא יש לבטלה או למצער לצמצמה, עלתה מספר פעמים. היו שהותירוה בצריך עיון (כך, למשל, הנשיא ברק בעניין אזואלוס, בעמ' 579). היו שקבעו באופן מפורש, כי לפחות לעת הזו, כל עוד עבירת הרצח מוגדרת כפי שהיא, אין מנוס מלהשתמש גם במבחן האובייקטיבי (ראו, למשל, את הניתוח של השופט מצא בעניין מליסה, בעמ' 615-611). כשלעצמי, מסכים אני לדבריו של השופט מצא בעניין מליסה, כי הסדר חקיקתי שהיה מבחין בין "רצח בכוונה תחילה" (רצח "מדרגה ראשונה") לבין "רצח בכוונה" (רצח "מדרגה שנייה") היה מייתר את המבחן האובייקטיבי, מבלי לשלול את הדופי המוסרי החמור המאפיין רצח, גם כזה שנעשה בעקבות קינטור. ייתכן שהיה בסיווג מעין זה אף כדי להבהיר ולחדד את החומרה הנוספת הטמונה במעשי רצח שאינם תוצאה של קינטור כלל, כאלה הנעשים בדם קר של ממש. כך או אחרת, המקרה דנן אינו המקום לדון בהלכת מבחן הקינטור האובייקטיבי, שהרי בענייננו אף קינטור סובייקטיבי לא התקיים. 30. טענות המערער בעניין הקינטור נסובות על התנהגות המנוח, הן במפגש הראשון, הן בין שני המפגשים והן במפגש השני. אעיר, כי בחלקן מתבססות הטענות הללו על גרסה עובדתית שנדחתה בידי בית המשפט, ובדין נדחתה. הדברים אמורים, בעיקרם, ביחס לטענה כי במפגש הראשון תקף המנוח את המערער ואת רדקביץ' וניסה לשדוד אותם, או, בגרסתה הסובייקטיבית, כי כך בכל אופן תפס המערער את המפגש. בית המשפט ציטט מובאות מדברי המערער עצמו, הן בהודעותיו והן בעדותו, לפיהם היכה באגרופו בפניו של המנוח, לא מפאת חששו שהלה יתקוף או ישדוד אותו, אלא בתגובה לדבריו המעליבים של המנוח כלפיו (ראו עמ' 9-8 להכרעת הדין). מקריאת כלל החומר, לרבות תמלילי הודעותיו של המערער ופרוטוקול עדותו, ברי כי מדובר במובאות שאינן חוטאות לעולה מכלל דבריו, ולפיהם, מכת האגרוף במנוח באה בתגובה לפגיעה בכבודו של המערער. בכל הקשור להתנהגות המנוח בין שני המפגשים, שבה רואה המערער עדות לכך שהמנוח תכנן נקמה, הרי שאיני מוצא בה חשיבות של ממש לשאלת קיומו של קינטור או העדרו. לכל היותר, עשויה התנהגות זו לשמש כראיה נסיבתית גבי השאלה מי היה הראשון להתחיל בקטטה שבמפגש השני. בסוגיית הקינטור גופא אין לכך משמעות, שהרי החשוב הוא מה אירע אל מול המערער, בנוכחותו, ולא מה שאירע שלא בידיעתו. כך גם איני מוצא חשיבות של ממש במחלוקת בין הצדדים, אם המפגש השני היה אקראי, שמא היה תוצאה של מעקב המנוח אחר המערער. אין חולק כי המערער לא חיפש אחר המנוח, וכי מבחינתו של המערער, המנוח הופיע לפתע מולו, וזה העיקר לצורך בחינת היסוד הנפשי של המערער. מכל מקום, אין לראות בהתנהגות המנוח בין שני המפגשים – אף אם עקב אחר המערער בעקבות המפגש הראשון, הופיע מולו והזעיק את דניס למקום – משום התנהגות שיש בה קינטור. 31. המערער טוען כי ברי שבמקרה זה "היה קינטור מאסיבי" (סעיף 95 לנימוקי הערעור המפורטים). מעבר לטענותיו הנוגעות למפגש הראשון ולהתנהגות המנוח בין שני המפגשים, נדמה כי יתר טענותיו בעניין זה כרוכות למעשה בטענתו להגנה עצמית, כלומר, בטענה העובדתית שהותקף בידי המנוח באמצעות שבר בקבוק. ואולם, משנדחתה טענה עובדתית זו, אין מקום לטענה כי פעל בעקבות התגרות אשר מנעה ממנו להבין את תוצאות מעשיו. בהידרשו לכך, ציין בית המשפט, כי "למעט בגירסה אחת, שנדחתה על ידי כשקרית, לפיה למראה שבר הבקבוק ביד המנוח הוא הרגיש 'כפר בזירה', לא טען הנאשם בשום מקום, שדקר את המנוח משום שהאחרון התגרה בו ומעשה העבירה בוצע עקב קינטור" (שם, בעמ' 35). אך יותר מכך, המסקנה עולה אף באופן מפורש מדברי המערער עצמו באחת מהודעותיו: "לא הרגשתי זעם או כעס. הרגשתי כאילו איזה שטן ניכנס בי" (ת/20, בעמ' 4 ש' 5-4). אוסיף עוד, כי כלל נסיבות העניין, ובהן המפגש הראשון, שבו היטיב המערער להיווכח (ולהוכיח) כי יש בעוצם ידו להכריע את המנוח במכת אגרוף יחידה, מתיישבות עם אמירה זו של המערער. 32. מרכיב ההכנה: ההלכה הפסוקה היא כי ההכנה אינה חייבת להתקיים במועד כלשהו לפני ביצוע ההמתה, באשר היא יכולה לבוא לידי ביטוי בצמוד למעשה ואף להיבלע בתוכו כחלק בלתי נפרד ממנו (ראו, למשל, ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, בעמ' 303 וההפניות שם; ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253 (להלן – עניין רבינוביץ), בעמ' 259). כן נקבע כי די בהפניית סכין לעבר הנדקר כדי למלא את יסוד ההכנה, וכך גם נעיצת סכין שוב ושוב בגופו של הנדקר (עניין מליסה, בעמ' 610). לכאורה, פירוש מרחיב זה מתאים ללשון סעיף 301(ג) לחוק, אך גם על מבחן מרחיב זה הוטחה ביקורת. כך, למשל, סבור פרופ' פלר כי אין לראות ביסוד ההכנה "יסוד פיסי טהור" וכי לא ניתן לראות את עיתוי ה"הכנה" כחופפת את שעת ביצוע העבירה גופא. לדידו, ההכנה צריכה להתבטא ב"תהליך סובייקטיבי וטרומי לביצוע העבירה, המתבטא בגיבוש הרעיון לקטול את חיי הזולת בשילוב, עד כמה שנחוץ, עם ההכשרה העצמית מבחינה שכלית, רגשית ותכליתית לשם מימוש הרעיון" (פלר, לעיל, בעמ' 581). אף בפסיקת בית משפט זה ניתן לשמוע קולות שקראו לשלב ביסוד ה"הכנה" גם אלמנטים נפשיים ולא רק פיסיים (ראו דברי השופט בך בעניין רבינוביץ, בעמ' 265-264). אולם ההלכה שהשתרשה היא, כי די ביסוד פיסי היכול להתקיים גם במהלך ביצוע העבירה גופא (ראו דברי השופט גולדברג בעניין רבינוביץ, בעמ' 259; וראו לאחרונה ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28.7.2005, פיסקה ד(3), מפי השופט רובינשטיין). אעיר במאמר מוסגר, כי אפשר שגישה מרחיבה זו הייתה אף היא נמנעת אילו הייתה קיימת במשפטנו גם עבירה של רצח בכוונה (רגילה), בנוסף לעבירה של רצח בכוונה תחילה. 33. מכל מקום, כאמור, על פי ההלכה החוזרת ונשנית של בית משפט זה, די בשליפת הסכין בידי המערער ובנעיצתו פעם אחר פעם – שש פעמים – בגופו של המנוח, כדי למלא אחר יסוד ה"הכנה". לעניין זה, צודקת המשיבה בטענתה כי אין חשיבות של ממש להעברת הסכין מרדקביץ' לידי המערער, בין אם זו נעשתה קודם למפגש הראשון (כפי שהמערער טוען), בין אם נעשתה בתחילת המפגש השני (כפי שטען במהלך העימות עם רדקביץ'; ת/7, בעמ' 4), ובין אם רדקביץ' כלל לא העביר למערער את הסכין (כדברי המערער בהודעתו לאחר שהוביל את החוקרים אל הסכין שהטמין; ת/3(ב), בעמ' 27). 34. ההחלטה להמית: מרכיב זה משמעו צפיית התוצאה הקטלנית (במישור השכלי) והשאיפה להשגתה (במישור הרגשי). ההחלטה יכולה להתגבש בסמוך מאוד למעשה ההמתה (ראו, למשל, ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 705 (להלן – עניין יחזקאל), בעמ' 714). הוכחת ההחלטה להמית אפשר שתישען על התשתית העובדתית, תוך שימוש בחזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי מהתנהגותו (למשל, עניין יחזקאל, בעמ' 714; ע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 448, בעמ' 458 וההפניות שם). חזקה זו ניתנת לסתירה (עניין רבינוביץ, בעמ' 258; עניין יחזקאל, בעמ' 714). 35. בענייננו, טוען המערער, כי הקטטה הייתה ספונטאנית וכי המנוח יזם אותה. כן הוא טוען, כי גם שליפת הסכין הייתה ספונטאנית, ומכאן הביטויים "נכנס בי שד" ו"הייתי באמוק". אלה, לדידו, מראים כי לא הגיע לכדי החלטה להמית את המנוח. אין זו פעם ראשונה שטענות מסוג זה נשמעות. למעשה, נדמה כי רבים ממעשי ההמתה מתרחשים במהלך קטטות. ניתן למצוא פסקי דין רבים שבהם התלבטו בתי המשפט בשאלה, האם התגבשה "החלטה להמית" במקרים של דקירות קטלניות שבוצעו במהלך התלהטות יצרים או קטטה. אמנם, אין קריטריונים ברורים שלאורם ניתן לבחון כל מקרה ולהגיע להכרעה פשוטה. ברם, ניתן למצוא מאפיינים משותפים למקרים שבהם הגיע בית המשפט למסקנה כי התגבשה החלטה להמית, ומנגד, ניתן גם למצוא סימני היכר למקרים שבהם הגיע בית המשפט למסקנה כי דובר בהריגה בלבד. 36. שני מאפיינים מרכזיים, החוזרים ומוזכרים בפסיקה כמעידים על כי התקיימה החלטה להמית במעשי דקירה, הם ריבוי דקירות ומיקומן של הדקירות באיברים רגישים בגוף הנדקר (ראו, למשל, ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, בעמ' 366-365; עניין מליסה, בעמ' 610; עניין נג'אר, פיסקה ד(2)). במקרים בהם הדקירות כוונו למקומות רגישים ביותר, ובמיוחד ללב, למד לעתים בית משפט זה על התגבשות החלטה להמית אף כאשר דובר בדקירות ספורות ולעתים אף כשדובר בדקירה אחת, אם כי בדרך כלל היו נסיבות נוספות שחיזקו את המסקנה המרשיעה. כך, בעניין יחזקאל דובר על שלוש דקירות; בע"פ 2015/96 שבטייב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.4.1997, דובר על שתיים או שלוש דקירות; ובע"פ 6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76, דובר על דקירה אחת בלבד. עם זאת, יש לומר, כי בשלושת המקרים הללו צוינו נסיבות נוספות התומכות במסקנה כי התגבשה החלטה להמית. כך, בין היתר, בשלושתם, התעורר ויכוח או עימות, והנאשמים (בכל אחד מן המקרים) עזבו את מקום הוויכוח וחזרו מצוידים בסכין. במקרה אחר (ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183) דקר הנאשם את אשתו, פעמיים, באמצעות סכין מזדמנת שבה הבחין במהלך הוויכוח עמה. גם במקרה זה היו נסיבות נוספות שחיזקו את המסקנה בדבר התגבשות ההחלטה להמית, וביניהן העובדה שהדוקר אמר במפורש לאנשים שהגיעו למקום כי הוא הורג את אשתו ואת עצמו (שם, בעמ' 191). 37. המערער טוען כי מספר הדקירות לא תמיד מעיד על החלטה להמית. אכן כן, לא כל אירוע של ריבוי דקירות בסכין שהסתיים במות הקורבן הכריע את הכף לחובת הדוקר. לעתים, נסיבות נוספות הותירו ספק בדבר קיומה של החלטה להמית. כך, למשל, בע"פ 777/92 הררי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.6.1995 (להלן – עניין הררי), אף שקודם ליום האירוע איים הדוקר על חיי הנדקר, אף שדקר אותו 5 פעמים, מהן ארבע שטחיות ואחת דקירה קטלנית בעומק של 13.5 ס"מ בלבו, ואף שלאחר האירוע נמלט הדוקר והטמין את הסכין, נקבע (בדעת רוב) כי יש ספק אם התקיימה החלטה להמית. זאת, בנימוק שייתכן כי הדקירה הקטלנית בוצעה תוך כדי השתוללות, ללא כוונה לפגוע דווקא בלב (שם, פסקה 23 לחוות דעתו של השופט מצא). בדומה לכך, בע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383 – שם התפתחה תגרה שבמהלכה בעט המנוח בדוקר בטרם זה האחרון דקר אותו 3 פעמים, שתיים מהן בחזה – נקבע כי בנסיבות העניין שליפת הסכין והשימוש בה אינם מהווים ראיה קונקלוסיבית לכך שהתגבשה החלטה להמית (שם, בעמ' 395). וכך גם בע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, שם נדקר המנוח 7 פעמים, שש מהן ברגליו ואחת בלב. נקבע כי יש ספק שמא הדקירה הקטלנית ארעה כאשר המנוח היה בתנועה, וייתכן שלא כוונה ללב (שם, בעמ' 336-335). 38. כפי שכבר צוין לעיל, במקרה שלפנינו לא ברורות לגמרי כל העובדות ומה התרחש בדיוק במהלך הקטטה הקטלנית (המפגש השני). הנמקת בית המשפט לכך שהמערער צפה את התוצאה הקטלנית ושאף להשיגה, הינה קצרה. בית המשפט קבע כי "הנאשם ידע עוד מהמפגש הראשון עם המנוח שהוא עולה עליו בכוחו ועצם השימוש שעשה בסכין שהיתה ברשותו, בנסיבות אלה, מצביע על כך, שהוא צפה את התוצאה ושאף להשיגה. למסקנה זו מובילות כלל הנסיבות, לרבות אופי הפגיעות במנוח, מספרן והתנהגותו המפלילה של הנאשם לאחר מעשה" (עמ' 36 להכרעת הדין). דעתי היא, כי אף אימוץ גרסתו של המערער בנוגע לעובדות השנויות במחלוקת אשר לא הוכרעו, עדיין נמצאנו מגיעים לאותה מסקנה שאליה הגיע בית המשפט. אפילו נניח כי המנוח ביקש לנקום במערער, ניסה לקרוא לחבריו והזעיק לשם כך את חברו דניס, ואפילו נוסיף ונניח כי המנוח ודניס הם שפתחו בקטטה והתנפלו על המערער ועל רדקביץ', הרי שעדיין ניצבות בפנינו העובדות הבאות: המנוח לא תקף את המערער בשבר בקבוק; המערער גבר על המנוח במכת אגרוף בודדת במפגש הראשון ביניהם; במהלך הקטטה במפגש השני, הצליח המערער להסיר את כל בגדיו העליונים של המנוח, עד שפלג גופו העליון של המנוח נותר חשוף לגמרי; המערער דקר את המנוח 6 פעמים. המערער טוען כי רק דקירה אחת הייתה קטלנית (הדקירה בלב). אמנם, דקירה זו מצוינת בחוות דעת המומחה כדקירה שגרמה למות המנוח (ת/23, בעמ' 8), אך לא ניתן להתעלם מכך שכל שש הדקירות היו בפלג גופו העליון של המנוח, ורובן פגעו באיברים פנימיים רגישים, כמו הסרעפת, הטחול והקיבה. אציין עוד, כי טענת המערער לפיה הדקירות היו שטחיות אינה עולה מחומר הראיות. מהחומר עולה שבדין קבע בית המשפט כי בדקירות "נעץ הנאשם את סכינו במנוח למלוא אורך להבה" (עמ' 1 להכרעת הדין; וראו ת/23, שם דובר על תעלות דקירה באורך 10-8 ס"מ, וכן ת/23(א), חוות דעת מומחה ממנה עולה כי אורך להב הסכין הוא 10 ס"מ). די בנסיבות אלו, כדי לקבוע כי בדין קבע בית משפט קמא שהמערער צפה את התוצאה הקטלנית ושאף להשיגה. 39. שבתי ועיינתי בפסקי הדין שהמערער צירף, ובהם הורשעו נאשמים בעבירות של הריגה בלבד בגין דקירות קטלניות. אין ולו באחד מהם נסיבות הקרובות לענייננו. כך, למשל, בחלק מן המקרים איים הקורבן על הדוקר או התקיפו במכות באמצעות חפצים שונים, או אף בכלי נשק: בע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 292, הותקף הדוקר ברגל של כסא; בע"פ 10529/02 בשן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.7.2005, המנוח איים על הדוקר ורדף אחריו כשקרש בידו, ובני משפחתו אף מסייעים לו; ע"פ 6144/02 ואנונו נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17.1.2005, הדוקר והקורבן נפגשו לקרב סכינים, והקורבן הוא שפגע ראשון בדוקר ואף החזיק בחוזקה בראשו של הדוקר "בהוסיפו לחתוך בו", עד שנעץ הדוקר את סכינו בגופו של הקורבן; ובע"פ 8554/00 זרבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 913, שלף המנוח אקדח לעבר הדוקר בטרם נדקר. במקרים אחרים שאליהם מפנה המערער, מדובר על דקירה בודדת (ע"פ 2219/90 זבולונוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8; ע"פ 4932/00 יעקב לב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 30, בעמ' 34, שם הצטרפה לנסיבה זו גם תקיפת המנוח את הדוקר באמצעות מכשיר לייבוש כביסה). כך גם אין דומות נסיבות המקרה דנן לנסיבות פסק דין נוסף שאליו מפנה המערער, ע"פ 139/86 עאזם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 343. אף שם ייתכן שארע מפגש לא מתוכנן אשר תחילתו קטטה "רגילה". גם שם דובר במתאגרף. ואולם, לא היה זה הדוקר, כי אם המנוח, אשר היכה באגרוף, או למצער איים לעשות כן, בטרם נדקר. נסיבות נוספות שצוינו שם כמעוררות ספק באשר להתגבשות ההחלטה להמית, היו העובדה שדובר בדקירה אחת בלבד והעובדה שהדוקר עזב את המקום בטרם התמוטט המנוח (ראו שם, בעמ' 351-349). זאת, להבדיל מהמקרה שלפנינו, בו נמלט המערער מהמקום לאחר שהמנוח התמוטט על הקרקע בעקבות שש דקירות. המערער טוען כי אין ללמוד ממעשיו שלאחר מעשה על היסוד הנפשי. אך הימלטות מזירת האירוע תוך השארת הנדקר לגורלו, כמו גם הטמנת הסכין ואי-קריאה לעזרה, כל אלה מהווים נסיבות אשר עשויות אף הן להעיד על ההחלטה שקדמה למעשה (וראו ע"פ 3165/93 סלימה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15.5.1994, פסקה 4(ב)(1); עניין הררי, פסקה 12 לחוות דעתה של השופטת שטרסברג-כהן, שאמנם הייתה בדעת מיעוט לעניין תוצאת הערעור, אך חבריה, השופטים מצא וזמיר לא חלקו על הניתוח המשפטי שערכה). 40. סיכומו של דבר, אין אני מוצא מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה מכלל הנסיבות עולה שהמערער החליט להביא למותו של המנוח. מחדלי חקירה 41. כאמור, המערער טוען למחדלי חקירה רבים שבגינם, לטענתו, נפגעה הגנתו. חלק מהמחדלים הנטענים אינם בהכרח מחדלים, אם כי נדמה שמספר פעולות חקירה מתבקשות לא נעשו. הדברים אמורים בעיקר לגבי אי-חקירת עדי ראיה לאירוע, כאשר לפי חומר הראיות היו כאלה (מעבר לאלה שנחקרו), ובהתחשב בעובדה שניידת משטרה הגיעה למקום בעיצומו של האירוע. מחדלי חקירה עשויים להוביל לזיכויו של נאשם (ראו ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.6.2006), אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, או אף הצטברות של מספר מחדלים, יביאו בהכרח לזיכוי (ראו, למשל, עניין בן סימון, פסקה כ"ט; ע"פ 6040/05 אלנבארי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 9.8.2006, פסקה 10 וההפניות שם). השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו היא, האם המחדלים עולים כדי הותרת ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם (ראו ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.5.2006, פסקה ז). במקרה דידן, כפי שראינו, הוכחה אשמתו של המערער בעבירה שבה הורשע. אין במחדלי החקירה (ובכללם הבעייתיות שבאופן חקירתו של ארונוב בידי מגורי) כדי ליצור ספק במקום בו אינו קיים. סוף דבר 42. אין לקבל את טענות המערער כי דקר את המנוח מתוך הגנה עצמית, אף לא את טענותיו כי יסודות העבירה של "רצח בכוונה תחילה" לא התקיימו במקרה דנן. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט הנשיא (בדימ') א' ברק: מסכים אני לפסק דינו של השופט ד' חשין. אשר למבחן האובייקטיבי של הקינטור, אין הוא מחייב בחינה במקרה שלפנינו, שבו לא נתקיים המבחן הסובייקטיבי. הנשיא (בדימ') השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו הממצה של חברי השופט ד' חשין. בסופו של יום, קשה להלום כי שש דקירות נעשו כצעד של הגנה עצמית בנסיבות שבהן לשם הגנה עצמית, גם אילו נתקבלה הטענה, די היה בהרבה פחות מזה כדי להתגונן. אכן, התקיימותם של יסודות עבירת הרצח בסיטואציה של תגרת רחוב, העלולה לגבות במחיר זול וטרגי חיי אדם בשל מה בכך, כפי שאירע בענייננו, אינה פשוטה. זאת, שהרי הדעת נותנת כי הבאים לכלל תגרה אינם באים על פי רוב בכוונת רצח מראש, ואילו "נעצר הסרט" ברגע ראשיתה של התגרה, ואילו היו הנוגעים בדבר נשאלים אז, היו ברובם משיבים שאין בכוונתם להרוג. לכן אין ההחלטה קלה כל עיקר. אוסיף בקצרה באשר לשלושת המרכיבים הספציפיים הנדרשים להרשעה ברצח והתקיימותם במקרה דנא. אחזור תחילה אף כאן על דעתי, כי יש צורך גם במרכיב אובייקטיבי בשעה שנבחן קנטור, שכן "לא בהפקר ותוהו עסקינן; לא צערו, או קנאתו, או גחמתו של פלוני בלבד יכולים להיות נר לרגלי בית המשפט" (ע"פ 6819/01 גרשוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ראו גם ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הנושא מצוי בדיון נוסף בתיק אחר, בעקבות ע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל. עם זאת אין לשלול את הרעיון שהזכיר חברי השופט חשין ושהועלה גם על ידי השופט – כתארו אז – מצא בפרשת מליסה (עמ' 614), שעניינו קביעת שתי דרגות לעבירת הרצח, אשר האחת מהן ("בדרגה שניה") מאפשרת שלא להטיל עונש מאסר עולם כחובה. נדמה לי שהמקרה דנן מצטרף למקרים הקוראים למחשבה נוספת בענין זה. ועם זאת, אפילו ייחסנו משמעות בהקשר עבירת הרצח לכך שהמנוח "חיפש" את המערער עובר לאירוע הטראגי ולאחר המפגש הראשון, אין לראות בזאת התגרות במובן הכוונה תחילה שבסעיף 301. אשר להכנה, אודה גם דעתי אינה מאושרת – כפרופ' פלר (עמ' 583) וכדברי השופט בך בפרשת רבינוביץ (עמ' 265) – מכך שזו פורשה בפסיקה אף כחופפת את שעת העבירה גופא ומתמצה אך ביסוד הפיסי, ולבי נוטה לומר כי יש מקום לשילוב בין יסוד פיסי לנפשי. אך הדעת נותנת, כי נוכח הרצון שלא להגיע לכלל זילות בחיי אדם, ובהיעדר עבירת רצח בדרגה נמוכה יותר, חזרו בתי המשפט במקרים שונים והכריעו כי יסוד ההכנה יכול להתקיים גם בפרק זמן קצר וב"צפיפות פיסית" עם מעשה הרצח. מכל מקום, מקרה זה אינו מצריך לקבוע בכך מסמרות, בגלל נסיבותיו, וכפי שציין חברי – שש נעיצות סכין עמוקות (כפי שקבע בית המשפט קמא וציטט חברי) לכל אורך הלהב מדברות בעדן. הוא הדין באשר להחלטה להמית, שאף קביעתה אינה פשוטה, ואף כאן יש לחזור לריבוי הדקירות, המתחזק לדעתי בדברי המערער בת/20 שציטט חברי, קרי "… הרגשתי כאילו איזה שטן נכנס בי". אין מנוס איפוא מאי היעתרות לערעור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, ג' חשוון תשס"ז (25.10.2006). ה נ ש י א (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04100820_F11.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il