לב פאירמן נ. עיריית רמת גן

6 בבית המשפט העליון בר"ם 1008/24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז המבקשים: 1. לב פאירמן 2. דוד גלעד 3. איציק פוגל 4. אוריאל כץ 5. ברכה לילה נגד המשיבים: 1. עיריית רמת גן 2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן 3. ועדת השילוט בעיריית רמת גן 4. ראש עיריית רמת גן 5. אדרי שמונה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 25.10.2023 בעת"ם 12812-02-23 שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא א' יקואל בשם המבקשים: עו"ד יצחק אבידן, עו"ד יואב פריינטי בשם המשיבים 4-1: עו"ד עמיחי ויינברגר, עו"ד עדי קליין בשם המשיבה 5: עו"ד יצחק לב פסק-דין 1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 25.10.2023. בית המשפט המחוזי דחה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מטעם המבקשים נגד עיריית רמת גן (להלן גם: העירייה), המשיבה 1 (עת"ם 12812-02-23, סגן הנשיא א' יקואל). רקע עובדתי 2. יסודה של הבקשה דנן בסכסוך שנסב על החלטתה של המשיבה 3, ועדת השילוט של העירייה (להלן: ועדת השילוט), לאשר למשיבה 5, חברת אדרי שמונה בע"מ (להלן: החברה) להציב שלט דיגיטלי על גשר "היהלום" בעיר רמת גן (להלן: השלט הדיגיטלי או השלט). כבר בשלב זה יצוין כי במקום שבו הוצב השלט הדיגיטלי כבר הוצב בעבר שלט פרסום, אך כזה שאינו דיגיטלי, דהיינו אינו כולל מסכים "מרצדים ומוארים" (כפי שתוארו הדברים על-ידי בית המשפט המחוזי) משני צדי הגשר. המבקשים, המתנגדים להצבת השלט הדיגיטלי, הם חלק מדיירי הבית המשותף המצוי בסמוך לצדו המערבי של הגשר, כך שהשלט פונה לכיוונו. 3. ביום 6.6.2021, לפי הנטען ימים לאחר שהחלו העבודות להצבת השלט, פנתה נציגות הבית המשותף (להלן: הנציגות) למשיב 4, ראש העירייה. הנציגות טענה כי "התקנת השילוט המרצד תגרום לזיהום אור למרבית הדירות הפונות לגשר", ועל כן ביקשה שלא יינתן רישיון להצבתו במקום. 4. מבלי לפרט יצוין כי בהמשך לכך התקיימו חילופי דברים בין הנציגות לעירייה, ובין לבין, הוצב השלט הדיגיטלי במקום. בתוך כך פנתה הנציגות לעירייה בבקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע) בנוגע להליך מתן הרישיון להצבתו של השלט הדיגיטלי. עוד יצוין כי בתקופה זו חלק מדיירי הבית המשותף פנו באופן עצמאי לגורמים שונים בעירייה והלינו על הנזק שנגרם להם, לטענתם, מהפעלת השלט כאמור. 5. ביום 4.7.2021 הנציגות פנתה לעירייה בטענה שהשלט הדיגיטלי החל לפעול, ובו ביום הגישה בקשה לקבל מסמכים שונים הנוגעים להליך אישור הצבתו של השלט לפי חוק חופש המידע. ביום 20.7.2021 מהנדסת העיר השיבה לנציגות שוועדת השילוט "אישרה את הצבת השלט במיקומו הנוכחי". בימים 9.8.2022 ו-5.12.2022 העבירה העירייה לנציגות חלק מהמסמכים שהתבקשו על-ידה. מבלי להרחיב, יצוין כי מהמסמכים עולה שהרישיון להצבת השלט ניתן לחברה ביום 8.7.2021. עוד עולה לכאורה, שחלק מן האישורים הדרושים להצבת השלט ניתנו לחברה רק לאחר שהשלט כבר הוצב במקום. ביום 1.12.2022 העבירו דיירי הבית המשותף לעירייה מכתב התראה לפני נקיטת הליכים, ובו צוין כי הם "סובלים ממטרדים קשים" וכי השלט אף גורם לירידת ערך של דירותיהם. ביום 19.12.2022 העירייה הודיעה, במענה לפנייה נוספת של הנציגות, שאין בידה מידע נוסף שטרם הועבר לנציגות עד כה. ההליכים המשפטיים עד כה 6. ביום 6.2.2023 המבקשים, שהם כאמור חלק מדיירי הבית המשותף, הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית נגד העירייה (להלן: בקשת הארכה) – היא הבקשה שביסוד ההליך שבפני – ובצדה עתירה מינהלית שבה התבקש בית המשפט המחוזי להורות על הסרתו של השלט. המבקשים טענו כי דין הבקשה להתקבל בשים לב לשלושת היסודות שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה לבחינתה של טענת שיהוי בהגשת עתירה מינהלית: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בשלטון החוק שתיגרם מדחיית העתירה. באשר לשיהוי הסובייקטיבי, טענו המבקשים כי הם פעלו במשך התקופה כדי למצות הליכים מול העירייה וכדי לאסוף את המידע הנדרש לשם נקיטה בהליך משפטי. בנוגע לשיהוי האובייקטיבי, המבקשים טענו כי אין בחלוף הזמן כדי לפגוע בהסתמכות החברה על הצבת השלט, שכן המבקשים הציגו את טענותיהם לאי-החוקיות בקשר לכך בזמן אמת והמשיבים המשיכו בהקמת השלט, תוך נטילת סיכון ואף עצימת עיניים ביחס לאפשרות שייקבע כי השלט הוצב שלא כדין. באשר למידת הפגיעה בשלטון החוק טענו המבקשים כי הצבת השלט לקתה בפגמים רבים, הכוללים פעולה ללא היתר בניגוד לחקיקת עזר וחקיקה ראשית. עוד ציינו המבקשים שהחלטתם של המשיבים 4-1 (להלן יחד: משיבי העירייה) לאשר את הצבת השלט בסמיכות למבנה מגורים לוקה בשרירותיות, וחורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. כן הוסיפו המבקשים כי בדחיית הבקשה יש כדי לפגוע בזכות הגישה שלהם לערכאות. 7. בתגובתם מיום 16.2.2023 טענו משיבי העירייה כי דין בקשת הארכה להידחות ובהתאמה דין העתירה להידחות על הסף. בעיקרו של דבר, משיבי העירייה טענו כי העתירה, אשר הוגשה ביום 6.2.2023, מכוונת כלפי החלטתה של ועדת השילוט מיום 8.7.2021 שהובאה לידיעתם של המבקשים ביום 20.7.2021. על כן, ובשים לב לתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים) אשר מורה כי עתירה תוגש בתוך 45 יום ממועד ההחלטה – העתירה הוגשה באיחור של כשנה וחצי ויש לדחותה. משיבי העירייה חידדו, כי לגישתם אין בבקשות לפי חוק חופש המידע כדי להאריך את מועדי הגשת העתירה, וממילא מאז המועד האחרון שבו קיבלו המבקשים מסמכים מהעירייה, יום 5.12.2022, חלפו יותר מ-45 יום עד שהוגשה העתירה בפועל. באשר לשיהוי האובייקטיבי, טענו משיבי העירייה כי הצבת השלט היא בבחינת "מעשה עשוי", ושקיימת סכנה לפגיעה באינטרס ההסתמכות של החברה. באשר לפגיעה בשלטון החוק, טענו משיבי העירייה כי בהחלטה לאשר את הצבת השלט לא נפל כל פגם. 8. בו ביום הגישה גם החברה את תגובתה לבקשת הארכה, ובדומה למשיבי העירייה טענה אף היא כי דינה להידחות. החברה הוסיפה כי הנזק הצפוי לה מהסרת השלט עומד להערכתה על מיליוני שקלים. לגופו של עניין טענה החברה שדין העתירה להידחות שכן קיבלה את האישורים להצבתו של השלט כדין, ואף פעלה לצמצום השפעתו של השלט על הסביבה באמצעות הקטנת שטח ההקרנה והנמכת עוצמת התאורה בשעות הלילה. 9. מבלי לפרט יצוין כי ביום 26.2.2023 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשת הארכה. בהמשך לכך פעל בית המשפט המחוזי בניסיון להשגת הסכמות בין הצדדים ובתוך כך ביום 29.6.2023 קיים בבקשת הארכה עוד דיון. אולם, בסופו של דבר, ביום 6.8.2023 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמה וביקשו להגיש השלמות טיעון מטעם כל אחד מהם, וביום 9.8.2023 בית המשפט המחוזי נעתר לכך. 10. ביום 10.9.2023 המבקשים הגישו השלמת טיעון מטעמם שבה חזרו על טענותיהם, ואף ציינו כי למיטב ידיעתם, תוקפו של הרישיון להצבת השלט פג ולא חודש. ביום 18.9.2023 הגישה גם החברה השלמת טיעון ובה חזרה על טענותיה, ובכלל זה הטעימה כי טענות המבקשים נוגעות למטרד, ולכן אינן מצויות בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. ביום 21.9.2023 הגישו גם משיבי העירייה השלמת טיעון ובה חזרו על טענותיהם, ובעיקר על כך שהעתירה מכוונת כלפי החלטה מיולי 2021, כמו גם על כך שאין בהגשת בקשות לפי חוק חופש המידע כדי להאריך מועד זה. 11. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הארכה בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים, וזאת לאחר שבחן את שלושת היסודות של טענת השיהוי. באשר לשיהוי הסובייקטיבי, קבע בית המשפט המחוזי שההמתנה של המבקשים במשך שנה וחצי נעשתה ללא "הצדקה של ממש", וכי היה עליהם לפנות לבית המשפט קודם לכן, ולא לחכות עד לקבלת כל המסמכים מהעירייה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מההתכתבויות שהוגשו בנוגע לבקשות לפי חוק חופש המידע, עולה שהמבקשים היו מודעים כבר בשלב מוקדם לאפשרות הגשת עתירה מינהלית אך בחרו שלא לעשות כן. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מן ההיבט של השיהוי האובייקטיבי לא ייגרם נזק משמעותי למשיבים מבירור העתירה בשלב הנוכחי בהשוואה לבירורה במועד ואף קבע ביחס להיבט של מידת הפגיעה בשלטון החוק כי "מן הבקשה מצטיירת תמונה של חוסר מנהל תקין עת השלט הוקם בלא כל האישורים הנדרשים". עם זאת לבסוף בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בסוגיה נקודתית בנוגע למטרד שנגרם למבנה ספציפי ולא בעניין בעל השלכה רוחבית. כן הדגיש בית המשפט המחוזי ביחס להיבט של זכות הגישה לערכאות, כי המבקשים רשאים לנקוט בהליך אזרחי לבירור טענותיהם למטרד, ככל שיבחרו לעשות כן. בקשת רשות הערעור 12. בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. למען שלמות התמונה יוער שהבקשה הוגשה ביום 1.2.2024 כערעור מינהלי לצד בקשה להארכת מועד ההגשה, לאחר שזה חלף קודם לכן. ביום 18.6.2024 רשמת בית המשפט העליון (הרשמת ק' אזולאי) הורתה על שינוי סיווג ההליך לבקשת רשות ערעור מינהלית וכן התירה את הגשתה באיחור, כך שזו הונחה על שולחני ביום 9.7.2024. 13. בעיקרו של דבר, המבקשים חוזרים על טענותיהם כפי שהוצגו בבית המשפט המחוזי ביחס לשיהוי בעניינם. המבקשים מדגישים כי לשיטתם, בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי חרף העובדה שמצטיירת תמונה של פגיעה בשלטון החוק דין הבקשה להידחות. לשיטתם, קביעותיו של בית המשפט המחוזי עולות כדי "הכרה" בהפרת החוק מצדם של המשיבים. 14. ביום 11.7.2024 הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור. ביום 29.7.2024 הגישה החברה את תשובתה לבקשת רשות הערעור. החברה, שחזרה על עיקר טענותיה, סבורה כי לא נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. ביום 1.8.2024 משיבי העירייה הגישו את תשובתם, וסמכו אף הם את ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי ביחס לשיהוי הסובייקטיבי הנטען של המבקשים. עוד גרסו משיבי העירייה כי מתן הרישיון להצבת השלט יצר "מעשה עשוי", וכן שיהוי אובייקטיבי מהיבט השלכותיו על החברה. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובעמדות יתר הצדדים, אני סבורה כי בעניין זה יש מקום לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור בהתאם לרשות שניתנה. בהתאמה, מעתה ואילך המבקשים יכונו המערערים. כידוע, אמת המידה בבקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה היא מרוככת, בשים לב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות (ראו: בר"ם 3802/16 ‏ארלט יזמות בנין והשקעות בע"מ נ' ועדת הערר מחוז דרום, פסקה 13 (12.9.2016) (להלן: עניין ארלט); בר"ם 403/20 עמותת שומרי הבית נ' ראש המועצה האזורית חוף הכרמל, פסקה 16 (11.2.2020) (להלן: עניין שומרי הבית); בר"ם 340/23 המועצה האזורית עמק יזרעאל נ' הממונה לפי חוק אוויר נקי, התשס"ח-2008 – המשרד להגנת הסביבה, פסקה 6 (15.2.2023)). 16. תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים קובעת כי עתירה תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין" ובתוך 45 יום מפרסום ההחלטה שכנגדה מוגשת העתירה, ולצדה תקנה 3(ג) לאותן התקנות מתירה לבית המשפט להאריך את מועד הגשת העתירה. כידוע, טענת שיהוי בהגשת עתירה מינהלית נבחנת לפי דיני השיהוי הכלליים (ראו למשל: בר"ם 7885/13 מגל נ' משרד הביטחון האגף לשיקום נכים - קצין התגמולים, פסקה 14 (12.5.2014), עניין שומרי הבית, בפסקה 18). על כן, שיהוי ייבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו הקונקרטיות בהתאם לשלושת היסודות שנקבעו בפסיקה והוזכרו לעיל: "יסוד השיהוי הסובייקטיבי, שעניינו בשאלה האם העותר 'ישן על זכויותיו' באופן שמצביע על כך שהוא ויתר על האפשרות שעניינו יבורר בערכאות שיפוטיות; יסוד השיהוי האובייקטיבי, במסגרתו נבחנת השאלה האם האיחור בהגשת העתירה גרם לשינוי מצב לרעה ולהסתמכותה של הרשות או של צדדים שלישיים על המצב הקיים; ויסוד שלישי שעניינו מידת הפגיעה בשלטון החוק אשר עלולה להיגרם אם תידחה העתירה מחמת שיהוי" (בג"ץ 3362/18 מסאעיד נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פסקה 53 לפסק דיני (‏8.11.2023); להרחבה ראו גם: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד: משפט מינהלי דיוני 368-357 (2017)). 17. החלטתו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן נשענה בעיקר על יסוד השיהוי הסובייקטיבי. כך עולה מהתייחסותו של בית המשפט המחוזי לכך שבקשת הארכה הוגשה תוך "השתהות ... ארוכה בכל קנה מידה ... ומבלי שיש לכך הצדקה של ממש". אולם, בכך בלבד אין די בהתחשב במשקל שיש לתת לסוגיית השיהוי האובייקטיבי שבמרכזה השלכתו של השיהוי על אינטרסים של צדדים שלישיים (ראו: בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, 641 (1994); עניין ארלט, בפסקה 18 עע"ם 3665/20 ‏אור עד מהנדסים (1987) בע"מ נ' עיריית חדרה, פסקה 65 לפסק דיני (23.5.2021)). 18. בנסיבות אלה, נראה שהשיהוי האובייקטיבי אינו משמעותי דיו על מנת להביא לדחייתה של בקשת הארכה. למעשה, בית המשפט המחוזי עצמו קבע כי הנזק שייגרם מדיון בעתירה במועד שבו הוגשה בפועל אינו "גבוה יותר מזה שהיה נגרם אם הייתה מוגשת העתירה במועד" (פסקה 11 לפסק הדין). כפי שגם ציינה החברה בתשובתה, עיקר הנזק שנגרם לה נוגע ל"תכנון, רכישה, התקנה והפעלה של השלט". אין חולק כי מרביתן של פעולות אלו בוצעו עובר למועד האחרון להגשת העתירה, כך שהאיחור בהגשת העתירה לא העצים בצורה משמעותית את הנזק שנגרם לחברה, באופן שיש בו להטות את הכף לעבר דחיית בקשת הארכה. 19. זאת ועוד, כידוע, בעת שנבחנת טענת שיהוי על בית המשפט להידרש לסוגיה של פגיעה בשלטון החוק. בית המשפט המחוזי סבר כי על אף שניתן להתרשם שבמרכז הדיון עומדת אך "תמונה של חוסר מנהל תקין" שיקול זה אינו מטה את הכף במקרה דנן, בין השאר בשל עיסוקה של העתירה ב"שלט נקודתי". דעתי שונה. ככל שקיימת פגיעה בשלטון החוק, אופייה הנקודתי אינו גורע מכך. כמו כן, ניתן להתרשם כי הבקשה מדגישה פגיעה נרחבת לכאורה באיכות חייהם של המבקשים. לא זו אף זו. אינני נוקטת עמדה ביחס לעתירה לגופה, אך אי-סדרים נטענים בהענקת רישיונות שלהם משמעות כלכלית הם סוגיה בעלת חשיבות פוטנציאלית אף מבחינת שלטון החוק. 20. אין לכחד שאפשר היה, ואף רצוי, להגיש את העתירה במקביל לפניותיהם של המערערים לעירייה, או למצער להגיש את בקשת הארכה בטרם חלפו 45 יום מהיום שבו נודע למבקשים כי התקבלה החלטתה של ועדת השילוט. יחד עם זאת, במהלך התקופה שבין מועד ההחלטה לתת לחברה את הרישיון להצבת השלט לבין מועד הגשת בקשת הארכה המערערים המשיכו (באופן עצמאי ובאמצעות נציגות הבית המשותף) למצות הליכים ולנסות לחשוף את התשתית העובדתית שתאפשר מצדם את הגשתה של העתירה, וברור לכל היה כי בכוונתם למצות את זכויותיהם בנושא. בכך יש כדי להפחית, ולו באופן חלקי, את משקלו של האיחור עת נבחנת טענת השיהוי בענייננו. 21. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שעניינם של המערערים יוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בעתירתם לגופה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' אלול תשפ"ד (10 ספטמבר 2024). דפנה ברק-ארז שופטת