מישל ג'רייס נ. מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10065/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10065/16 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערים: 1. מישל ג'רייס 2. פהד ג'רייס נ ג ד המשיבים: 1. מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בע"מ 2. מדינת ישראל - משרד התחבורה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) מיום 14.10.2016 בת"א 1892-10-12 תאריך הישיבה: ז' בסיון התשע"ח (21.05.2018) בשם המערערים: עו"ד אורן פרג' בנימין בשם המשיבה 1: עו"ד ניר בראונשטיין בשם המשיבה 2: עו"ד אפי יגל פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) מיום 14.10.2016 בת"א 1892-10-12, במסגרתו נדחתה תביעתם של המערערים לפיצויים בגין "סבל" מאת המשיבים. 1. המערערים, אב ובנו, הינם הבעלים הרשומים של המקרקעין בחלק מחלקה 14 בגוש 18765 המצויים בתחום הרשות המקומית של הישוב כפר יאסיף (להלן: המקרקעין). המערערים רכשו את המקרקעין ששטחם 1,802 מ"ר בשנת 1966, והבעלות בהם נחלקת באופן שמערער 1 הוא הבעלים של 1,174 מ"ר ומערער 2 הוא הבעלים של 628 מ"ר הנותרים. 2. ביום 19.12.1957 פורסם על ידי שר התחבורה צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח)(כביש לכפר יסיף וכוויקט), התשי"ח-1957 (להלן: הצו) בדבר הפקעת חלק מהמקרקעין לצורך סלילת כביש מס' 70 בקטע צומת כפר יאסיף (להלן: הפרויקט), וזאת בהתאם לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים). השטח שהופקע עמד על פחות מ-25% מהמקרקעין, ושימש לחניה ולשמירה על מרחק בין הבניין המסחרי הבנוי במקרקעין לבין הכביש העובר במקום. חרף מתן הצו בשנת 1957, הערת אזהרה על דבר ההפקעה לפי הצו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין רק ביום 13.2.1983, קרי לאחר רכישת המקרקעין על ידי המערערים בשנת 1966. תפיסת החזקה במקרקעין בפועל לצורך ביצוע הפרויקט התבצעה על ידי משיבה 1 (להלן: המשיבה) רק ביום 25.5.2010. 3. ביום 8.2.2011 פנו המערערים לשר התחבורה בבקשה למתן פיצויים בשל גרימת "סבל" בגין ההפקעה, בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים (להלן: פיצויי סבל). בטרם מתן החלטה על ידי שר התחבורה, ביום 16.2.2012 הציעה ועדת הפיצויים של המשיבה (שהיא זו הנושאת בחובת תשלום הפיצויים, להלן: הוועדה), לפנים משורת הדין, לשלם למערערים פיצויי סבל בסך של 3,500 ש"ח בעבור הקרקע שהופקעה, וכן סך של 13,021 ש"ח בעבור שווי המחוברים במקרקעין. המערערים דחו הצעה זו והמתינו להחלטת שר התחבורה. נוכח האמור, ביום 11.9.2013 התקבלה החלטה עקרונית על ידי הוועדה להמליץ לשר לשלם למערערים פיצוי סבל. בהתאם לכך, ביום 19.12.2013 החליט שר התחבורה לקבל את המלצת הוועדה והורה למשיבה לשלם למערער 1 פיצויים בסך של 2,397 ש"ח ולמערער 2 סך של 1,282 ש"ח, ללא פיצוי בעבור המחוברים. ברם, המערערים סברו, בהתבסס על חוות דעתו של שמאי מטעמם, כי הם זכאים לקבל פיצויים בסך של 1,624,706 ש"ח, ועל כן הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי. 4. שלוש מחלוקות עיקריות עמדו בבסיס ההתדיינות בבית המשפט המחוזי: גודלו של השטח שהופקע; המועד הקובע לאומדן הפיצוי; גובה הפיצוי. באשר לגודל השטח, טענו המערערים כי השטח שהופקע גודלו 260 מ"ר, כולו מתוך החלק המצוי בבעלותו של מערער 1. מנגד, טענו המשיבים כי השטח שהופקע עמד בסך הכל על 235 מ"ר, כאשר 60 מ"ר מתוכם נתפסה בשנות ה-80 של המאה הקודמת לצורך הרחבת כביש 70, והיתרה בגודל 175 מ"ר נתפסו ביום 25.5.2010 כדי להקים כיכר בכניסה לכפר יאסיף ולהרחיב פעם נוספת את כביש 70. 5. באשר למחלוקת בדבר המועד הקובע לאומדן פיצויי הסבל, המערערים טענו כי זכויותיהם במקרקעין נרכשו בשנת 1966, מועד שבו טרם נרשמה הערת אזהרה בגין ההפקעה בלשכת רישום המקרקעין, ועל כן לא ידעו ולא יכלו לדעת עליה. מכיוון שהזכות לפיצויי סבל לפי פקודת הדרכים קמה עם פרסום תכנית המייעדת את המקרקעין לצורכי דרך, או עם ביצוע ההפקעה, אזי המועד הקובע לא יכול להיות יום הוצאת הצו, ודאי לא במקרה שבו חלפו 53 שנים מיום הוצאת הצו ועד ליום ההפקעה בפועל. לטענתם, השתהות המשיבים במשך 53 שנים מהווה, בין היתר, פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלהם, הפרה של חובת הנאמנות שחבה להם הרשות ופעולה בהיעדר שקידה סבירה, המביאה לביטול ההכרזה משנת 1957. ברם, נוכח העובדה שלא ניתן כיום להשיב את המצב לקדמותו, המועד הקובע לאומדן גובה הפיצוי הוא יום תפיסת החזקה בפועל, קרי יום 25.5.2010. 6. מנגד, טענו המשיבים כי טענת המערערים לפיה מגיעים להם פיצויי סבל בהתאם לערך המקרקעין במועד תפיסת החזקה בהם בשנת 2010 מנוגדת לפסיקת בית משפט זה, בה נקבע מפורשות שהמועד הקובע לחישוב פיצויי סבל הוא אך ורק מועד תחילת צו ההכרזה, ובענייננו – יום 19.12.1957. מכל מקום, המערערים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק עקב ההפקעה. עוד נטען כי המערערים ידעו בשנת 2004, לכל המאוחר, על קטע הדרך המוכרז אותו זכאים המשיבים להפקיע ולתפוס בו חזקה לפי צו ההכרזה משנת 1957, וכן ידעו על שינוי הייעוד לפי תכנית המתאר המאושרת של קטע זה – מייעוד חקלאי לדרך. במועד זה היה על המערערים להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין ירידת ערך המקרקעין נוכח שינוי הייעוד. כמו כן, נטען כי מצבם של המערערים רק השתפר עקב ביצוע ההפקעה וביצוע הפרויקט, שכן תכנית המתאר ששינתה חלק מהחלקה לייעוד של דרך גם הוסיפה לחלקה זכויות משמעותיות למגורים ובכך השביחה אותה. על כן, המערערים אינם עומדים בקריטריונים לתשלום פיצויי סבל. בנוסף, לאור החלטת שר התחבורה מיום 19.12.2013 לפסוק למערערים פיצויי סבל, אין לתובעים עוד עילת תביעה כלשהי, וממילא עומדת למשיבים חזקת התקינות המנהלית, שלא נסתרה במקרה זה. 7. באשר לגובה הפיצוי, טענו המערערים כי הם זכאים, בהתבסס על חוות דעת של שמאי מטעמם, לפיצויים בסך כולל של 1,624,706 ש"ח על פי הפירוט הבא: פיצוי בסך של 260,000 ש"ח בגין הפקעת 260 מ"ר; פיצוי בסך של 300,000 ש"ח בגין ביטול מקומות חניה ופגיעה בנגישות; פיצוי בסך של 300,000 ש"ח בגין מטרדי רעש וזיהום אוויר; פיצוי בסך של 564,706 ש"ח בגין אובדן הכנסות מחנויות; ופיצוי בסך של 200,000 ש"ח בגין היעדר אטרקטיביות לבניה עתידית. מנגד, המשיבים טענו כי אין מקום להתערב בגובה הפיצוי שנקבע על ידי השר. 8. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים. לאחר שסקר את הדין הנוגע לעניין, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי אין בטענות המערערים כדי לשכנע שמתקיימות נסיבות המצדיקות את התערבותו בסמכות ובשיקול דעת שר התחבורה בקביעת פיצויי סבל. נקבע, בהתאם לעמדת המשיבים, כי השטח שהופקע עומד על 235 מ"ר, שטח הקטן מ-25% מהמקרקעין, ועל כן המערערים אינם זכאים לפיצויים מלבד פיצויי סבל לפי סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים. באשר למועד אומדן הפיצוי, נפסק כי בהתאם לסעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים, על בית המשפט להעריך את הפיצויים במועד בו יכלה הרשות לתפוס את החזקה במקרקעין. כמו כן, סעיף 4(1) לפקודת הדרכים קובע כי בעת מתן צו ההכרזה רשאית הרשות לתפוס את החזקה במקרקעין. לפיכך, המועד לעריכת חישוב הפיצוי איננו מועד תפיסת החזקה בפועל כי אם מתן צו ההכרזה, היינו 19.12.1957. 9. באשר לשיעור הפיצויים, בית המשפט אימץ את גישת המשיבים, וחייבם לשלם למערער 1 פיצויי סבל (משוערכים) בסך של 8,162 ש"ח ולמערער 2 פיצויי סבל בסך של 4,366 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק. 10. עיקר הערעור שלפנינו מכוון כלפי קביעת בית המשפט המחוזי כי המועד הקובע להערכת שווי המקרקעין שהופקעו הינו מועד ההכרזה בשנת 1957. לטענת המערערים, המדובר במקרה חריג ויוצא דופן בו יש לקבוע כי המועד הקובע הוא מועד תפיסת החזקה במקרקעין בפועל, וזאת נוכח היעדר רישום הערת אזהרה על ההפקעה בעת רכישתם את המקרקעין בשנת 1966; נוכח פרסום לקוי של צו ההפקעה בשנת 1957 שלא צורפה לו מפת ההפקעה; ונוכח פרק הזמן הבלתי סביר שחלף מאז צו ההפקעה ועד תפיסת החזקה בפועל. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט עת שקבע שהמשיבים נהנים מחזקת התקינות המנהלית ביחס לקביעת גובה הפיצוי. המשיבים, מנגד, מחזיקים אחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 11. לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר שמיעת טיעוניהם בעל-פה, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שבו; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. אשר על כן, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, דין הערעור להידחות. 12. למעלה מן הצורך ולעניין מועד אומדן הפיצויים, נוסיף כי סעיף 9 לפקודת הדרכים קובע בחלקים הרלוונטיים לענייננו, כדלקמן: "בבוא בית המשפט להעריך את סכום הפיצויים שיש לפסוק לכל בעל קרקע בהתאם לסעיף 8, ינהג לפי התקנות דלקמן: (א) .... (ב) בהתחשב עם המותנה לקמן יקובל כשוויה של הקרקע, אותו סכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק ע"י מוכר מרצונו הטוב: בתנאי שבבוא בית המשפט להעריך פיצויים אלה – (1) יעריכם לפי השווי שימצאנו בית המשפט כשוויה של הקרקע על הבסיס הנ"ל... בתאריך שבו יכלה רשות לתפוס אותה על פי הוראות פקודה זו..." כמו כן, סעיף 4(1) לפקודת הדרכים קובע כדלקמן: "אם ניתן צו על פי סעיף 3 מן הפקודה הזאת, יכולה הרשות, דהיינו אדם המורשה בכתב על ידי שר העבודה או שר התחבורה לעשות כן, לקנות מיד חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך המפורטת באותו צו או לשיפורה, ולבצע עליה את כל אותן העבודות שיהא צורך בהן כדי להוציא לפועל אותה סלילה או להשלים את השיפור." על פי פשוטו של מקרא, צירופן של שתי הוראות אלו מוביל למסקנה שהמועד הנקוב בסעיף 9(ב)(1), היינו המועד שבו יכולה הרשות לתפוס את הקרקע, הוא לפי סעיף 4(1), מועד מתן הצו. בענייננו, הצו ניתן כאמור ביום 19.12.1957, כך שאין מקום לספק כי זהו המועד להערכת הפיצויים. 13. ובאשר לשיעור הפיצויים. בפסק הדין בעניין רוטמן (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ, החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012) (להלן: עניין רוטמן)) נדונה פרשנותם של סעיפים 8-7 לפקודת הדרכים (סעיף 8 דן בשיעור הפיצויים על הפקעה של שטח העולה על 25% משטח המקרקעין המופקעים והוא אינו שייך לענייננו), והותוו בה מספר עקרונות מהותיים בעניין זה, הן לעניין תשלום פיצויי הסבל והן לעניין המסלול הדיוני לקבלתם. ראשית, נפסק כי "סבל" כמשמעותו בהקשר זה הינו כל פגיעה שאינה מידתית בזכות הקניין של הפרט, וכי הפקעה מכוח פקודת הדרכים, בהיעדר השבחה של החלק הנותר ובלא פיצוי מלא, פוגעת בזכות הקניין של הפרט. על כן, הפקעה בהיעדר השבחה מחייבת את שר התחבורה להפעיל את סמכותו ולהורות על פיצוי מלא בגין ההפקעה (עניין רוטמן, פסקה 110 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן; ראו גם ע"א 7896/16 שר התחבורה נ' פארן, פסקה 2 (12.3.2018)). 14. עוד נפסק בעניין רוטמן, באשר למסלול הראוי לקבלת הפיצויים, כי על המבקש פיצויי סבל בגין הפקעת חלק מחלקה שאינו עולה על 25% לפנות לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויים כאמור. לאחר מתן החלטת השר, וככל שיחפוץ בכך, רשאי בעל הקרקע להשיג על החלטה זו באמצעות פניה לבית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי הפקעה, שאליה יצורף גם השר כנתבע. בגדר תביעה זו יידרש בית המשפט גם לטענות המכוונות לאופן הפעלת סמכותו של השר לשלם פיצויי "סבל" ולכל מחלוקת אחרת הנוגעת לסכום פיצויי ההפקעה שישולמו, וזאת מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (עניין רוטמן, פסקה 115 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן והאסמכתאות שם). 15. אלא שבמקרה זה, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, נראה כי לא נפל פגם בהחלטת שר התחבורה. מן ההחלטה עולה כי השר בחר לאמץ את המלצת הוועדה, אשר נתנה את דעתה לטענות הצדדים ושקלה את מלוא השיקולים הצריכים לעניין, נימקה את המלצתה וביססה את שיעור הפיצויים המומלץ על סמך חוות דעת שמאית מנומקת. האמור מלמד על כך שהחלטת השר נתקבלה כדין ומשיקולים ענייניים, וכי היא מצויה במתחם הסבירות. מכל מקום, לרשות המנהלית עומדת חזקת התקינות, אשר לא נסתרה בענייננו, ונקודת המוצא היא שהשר פעל כדין (עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' לוי, פסקה 30 (6.11.2012)). 16. עוד יש לציין כי מהתבוננות במכלול הנתונים עולה כי הגם שיתרת הקרקע לא הושבחה כתוצאה מההפקעה, היא הושבחה כתוצאה מתכנית מתאר מאוחרת להפקעה, שאפשרה שינוי ייעוד של חלק מהמקרקעין מחקלאות למגורים. על כן, בסופו של חשבון, חרף העובדה שהפיצוי לו זכו המערערים אינו לרוחם, אין להתעלם מהעובדה כי "ממבט על" נראה שמצבם הכלכלי הוטב לעומת מצבם כפי שהיה לפני ההפקעה ושינוי ייעוד המקרקעין. הערעור נדחה כאמור והמערערים יישאו בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ח (‏28.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16100650_N10.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il