משה כהן נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1006/98 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותרים: 1. משה כהן 2. אהרון כהן (קטין באמצעות אביו העותר 1) נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי 3. אירינה כהן בקשה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ט באייר תשנ"ח (25.5.98) בשם העותרים: עו"ד ישראל בלום בשם המשיבים: עו"ד צבי קצף ועו"ד אילנית שבת פסק-דין השופט מ' חשין: עד שניכנס אל הטרקלין ונידרש לטענתו העיקרית של העותר - לעניין סמכותו של בית הדין הרבני לאשר פסקי בוררות - שומה עלינו לעבור את הפרוזדור המוליך אל הטרקלין. דעתנו היא, כי התנהגותו של העותר מובילה בהכרח למסקנה כי לא יהא זה מן הצדק - יתר-על-כן: יהא זה שלא מן הצדק - אם נושיט לו את הסעד המבוקש על-ידו. המדובר אינו אך בפסק-דין של בית הדין הרבני אשר אישר פסק בוררות פלוני. מסתבר כי העותר עשה עצמו שותף להליכי הבוררות והבוררות התנהלה בהסכמתו. לא זו בלבד, אלא שהבוררות נסתיימה בהסכמה בין העותר לבין אשתו-לשעבר, והבורר נתן תוקף להסכמה שהצדדים הגיעו אליה. אם אין די בכך, הנה לאחר מתן פסק הבוררות - אשר נתן, כאמור, תוקף להסכם אשר בעלי הדין עשו ביניהם מרצונם - עשה העותר לביצועו של ההסכם-הפסק כל עוד היה הדבר לנוחותו. לימים מאס העותר בהסכם, ואו-אז נזכר הוא לבקש שוב לבטל את פסק הבוררות. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעניק סעד למי שמבקשים להפר באורח בוטה הסכמים שחתמו עליהם. העותר מבקש להפר באורח בוטה הסכם שחתם עליו ועל כן לא יזכה בסעד מאיתנו. אנו מחליטים לדחות את העתירה. העותר ישלם למשיבה מס' 3 שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ט באייר תשנ"ח (25.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98010060.G05 /שב