פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10052/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10052/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 4.11.09 בתפ"ח 1197/08 שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר, צ' צפת תאריך הישיבה: כ"א בטבת תשע"א (28.12.10) בשם המערער: עו"ד א' ארנון בשם המשיבה: אין התייצבות פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר ו-צ' צפת) בתפ"ח 1197/08 מיום 4.11.2009, במסגרתו נגזר על המערער עונש מאסר בן 17 שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו. העובדות על פי כתב האישום המתוקן 1. המערער והמתלוננת היו נשואים כ-35 שנים ולהם שלושה ילדים משותפים. בחודש ספטמבר 2008 עזבה המתלוננת את דירתם המשותפת בעקבות ויכוח במהלכו גידף אותה המערער. המתלוננת פתחה בהליך של פירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה וקבעה פגישה עם המערער ועם עורך דינה במשרדו, ביום 2.11.2009 בשעה 18:00. 2. המערער גמל בליבו להמית את המתלוננת ולשם כך הצטייד בסכין. בתאריך האמור הגיעו המערער והמתלוננת למשרדו של עורך הדין וקיימו דיון בנוגע לחלוקת הרכוש ולגירושיהם. במהלך הדיון נתן המערער למתלוננת מכה קלה בצווארה באמצעות ידו ואמר: "את עוד תראי". לאחר מכן עזב המערער את המשרד וארב למתלוננת בחנייה סמוכה. המתלוננת נותרה במשרדו של עורך הדין ושוחחה עמו אודות האפשרות לקבל צו הגנה לנוכח התנהגותו של המערער. סמוך לשעה 19:30 ביקשה המתלוננת ממזכירתו של עורך הדין להתלוות אליה בדרכה לרכבה מאחר שחששה מהמערער. 3. בחנייה נצמד המערער אל המתלוננת ואמר לה: "את חושבת שעורך דין יעזור לך?", שלף את הסכין ודקר את המתלוננת בפלג גופה העליון, במטרה לגרום למותה. ניסיונה של המזכירה לגרום למערער לחדול ממעשיו לא צלחו והוא איים גם עליה באמצעות הסכין, עד שהתרחקה ממנו ומן המתלוננת. המערער הוסיף לדקור את המתלוננת בבטנה, בחזה ובידיה, עד שהמתלוננת התמוטטה על הארץ. לאחר מכן עזב המערער את המתלוננת והחל לדקור עצמו בבטן, באומרו: "תמותי וגם אני אמות". לאחר מכן שב המערער לעבר המתלוננת והמשיך לתקוף אותה בבעיטות ובדקירות, כשהיא מוטלת על הארץ ללא תנועה. ניסיונותיהם של עוברי אורח לגרום למערער לחדול ממעשיו לא צלחו והוא צעק לעברם כי מי שיתקרב אליו – יידקר על ידו. לבסוף הצליח נהג מונית שהגיע למקום לחצוץ בין המערער לבין המתלוננת בגופו עד להגעת המשטרה. 4. המתלוננת הובהלה לבית החולים "קפלן" במצב קשה, כשהיא סובלת משלוש דקירות בבטן, שתי דקירות בחזה, דקירות מרובות בידיים ודימום תוך בטני. היא הוכנסה לניתוח דחוף, בו נצפו שני פתחים בסרעפת וחתך באונה השמאלית של הכבד. בניתוח נוסף שבוצע במתלוננת עקב ירידת לחץ דם התגלה דמם עורקי בשער הטחול, ובוצעה כריתה של הטחול. בעקבות מצבה הרפואי אושפזה המתלוננת בבית החולים. המערער פונה אף הוא לבית החולים, נותח ואובחן כסובל מקרעים בסרעפת. 5. בגין המעשים האמורים יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 6. ביום 25.5.2009 הודיעו באי כוח הצדדים לבית המשפט המחוזי כי הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו יחזור בו המערער מכפירתו בכתב האישום המקורי ויודה בעובדות כתב האישום המתוקן. הצדדים לא הגיעו להסדר בעניין העונש. 7. לנוכח הודעת באי כוח הצדדים ולנוכח הצהרתו של המערער כי הוא הבין את הסדר הטיעון, הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בעובדות כתב האישום המתוקן ובעבירות שיוחסו לו במסגרתו. הטיעונים לעונש 8. המאשימה עמדה על חומרת מעשיו של המערער וטענה כי אין לתת משקל לטענתו לפיה מדובר במעשה לא מתוכנן שיצא מכלל שליטה ברגע של כעס, שהרי המערער המתין למתלוננת מחוץ למשרדו של עורך הדין, הפתיע אותה והתנפל עליה. המאשימה הוסיפה כי לנוכח אופי המעשים, מיקום הדקירות וטיבן יש להחמיר בעונשו של המערער, שכן תקיפתה של המתלוננת בוצעה באמצעות סכין קומנדו והמתלוננת נדקרה במקומות חיוניים בגופה באופן שסיכן את חייה וגרם לה פציעות רבות שהצריכו ניתוחים ומתן שמונה מנות דם. המאשימה הדגישה כי המערער היה נחוש להמית את המתלוננת ושום דבר לא הרתיעו, שכן הוא ביצע את המעשים לאור יום ולעייני אנשים אחרים אשר אילולא היו מתערבים יתכן כי תוצאת האירוע הייתה אחרת. בנוסף לכך, עמדה המאשימה על הנזקים הנפשיים שנגרמו למתלוננת ועל השלכותיו של אירוע זה על חייה לרבות הטיפולים הקשים שעברה ועודנה צריכה לעבור כמו גם את הנזקים שנגרמו לתא המשפחתי ולילדיו של המערער. כמו כן עמדה המאשימה על כך שהחרטה שהביע המערער אינה כנה. המאשימה ביקשה שלא לייחס לנסיבותיו האישיות של המערער משקל משמעותי שכן האינטרס הציבורי מחייב ענישה מרתיעה בנסיבות כגון דא. כמו כן ציינה המאשימה כי העובדה שהמערער נעדר עבר פלילי אינה יכולה להקל עמו שכן עבירות אלימות בתוך המשפחה מבוצעות תדיר על ידי נאשמים שעד למועד האירוע ניהלו אורח חיים נורמטיבי. כן הצביעה המאשימה על עדויותיהם של המתלוננת ושל ילדי המערער והמתלוננת, אשר סיפרו על הנזקים שנגרמו להם עקב מעשי המערער. 9. המערער עמד על נסיבותיו הייחודיות של המקרה וטען כי ממילא לא ניתן להרתיע אדם שניסה להתאבד ולכן בנסיבות העניין ענישה מחמירה במיוחד לא תגשים את תכליתה המרכזית. המערער הדגיש כי הענישה צריכה להיות אינדיבידואלית ולהביא בין היתר בחשבון גם את מכלול הנסיבות שלאורן יש להקל עמו בדין. כך ציין המערער את מצבו הרפואי הקשה והעובדה כי אף הוא נפצע במהלך האירוע שבנדון ואושפז. המערער טען כי עובר לאירוע ניהל אורח חיים נורמטיבי וכי אין לו עבר פלילי. המערער הוסיף כי אינו צעיר ולכן מאסר ממושך עשוי להוות עבורו מעין מאסר עולם שימנע ממנו לשקם את חייו. בנסיבות העניין טען המערער כי אין עסקינן באירוע מתוכנן אלא בהתפרצות בשל זעם שתקף אותו לאור המשבר האישי שפקד אותו בגילו המתקדם וגם לכך יש ליתן משקל. עוד הוסיף המערער כי כבר נענש בכך שמשפחתו ניתקה עמו את הקשר עקב מעשיו, אולם בדיון שלפנינו עדכן המערער כי עתה ילדיו מבקרים אותו בכלא מעת לעת. המערער ביקש לזקוף לזכותו גם את הודאתו בהזדמנות הראשונה. המערער הדגיש כי חרטתו כנה ואמיתית והוא מביע צער על השלכות מעשיו על משפחתו. המערער הטעים כי אינו אדם אלים והוא מצטער מדי יום על הפגיעה בבני משפחתו והנזק שהסב להם. גזר הדין 10. בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח החומרה המופלגת במעשיו של המערער ובשל עקרון קדושת החיים, יש לשקול כשיקול מכריע את אינטרס הציבור, כאשר הנסיבות האישיות של המערער מתגמדות לעומתו בנסיבות כגון דא. בית המשפט המחוזי אף ציין כי לעברו הנקי של המערער אין בהקשר שבענייננו משקל רב, שכן מעשי רצח וניסיון לרצח במשפחה מבוצעים תדיר גם על ידי מי שעל פי הליכותיו לא היה עבריין עד לאירוע נשוא כתב האישום. עם זאת, התחשב בית המשפט לקולא בכך שהמערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובכך חסך זמן שיפוטי, הביע חרטה והתנצל על מעשיו ואף כתב מכתב חרטה שהוגש לבית המשפט. עוד לקח בית המשפט בחשבון את האמור בתעודה הרפואית שהוגשה מטעם המערער, לעניין מצבו הרפואי. לנוכח כל האמור גזר בית המשפט המחוזי על המערער 17 שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. נימוקי הערעור 11. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד ארנון איתן – טוען כי העונש שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי מצביע על כך שכל הנסיבות לקולא בעניינו, לרבות החרטה שהביע והודאתו בהזדמנות הראשונה, לא רק "התגמדו", אלא אף התבטלו לחלוטין. לטענתו, אף שיקולים נוספים שראוי היה לקחת בחשבון בעת גזירת הדין כלל לא קיבלו ביטוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. כך למשל מצבו הנפשי בעת האירוע והרקע שבשלו התרחש. בהקשר זה מדגיש המערער כי במהלך האירוע ניסה אף לשים קץ לחייו וגרם לפציעתו ובכך יש להצביע הן על מצבו הנפשי הקשה שהוביל אותו לביצוע המעשים שבנדון כמו גם על תוצאותיו הקשות של האירוע עבורו. 12. עוד טוען המערער כי הענישה בעניינו חרגה מרף הענישה המקובל בעבירות כגון דא ואינו עולה בקנה אחד עם פסיקתם של בתי המשפט במקרים דומים. לטענתו, הושת עליו עונש קיצוני וחמור במיוחד. המערער מצביע על קיומם של מקרים חמורים אף יותר בהם הוטלו עונשי מאסר מופחתים באופן משמעותי. 13. עוד מדגיש המערער כי ביקש למנוע סבל מיותר מבני משפחתו ומשום כך הודה בעובדות כתב האישום המתוקן וביקש להימנע מחקירה נגדית של בני משפחתו בשלב הטיעונים לעונש. מטעם זה, כך טוען המערער, אף בחר להגיע להסכמה עם המתלוננת בדבר פירוק השיתוף. דברים אלו מצביעים, לטענת המערער, על רצונו להקל על משפחתו ועל המתלוננת ולצאת לדרך חדשה. 14. המערער שב ומדגיש את גילו המתקדם (כיום הינו בן 61) ואת אורח חייו הנורמטיבי עובר לאירוע נשוא כתב האישום. לטענתו, לא ניתן לכך כל משקל בגזר הדין. המערער טוען כי העונש שהוטל עליו יוצר, בפועל, תחושה כי בית המשפט המחוזי היה סבור כי ראוי למערער לסיים את חייו מאחורי סורג ובריח, תוצאה שאינה ראויה נוכח מצבו הבריאותי וגילו המתקדם. לנוכח כל האמור מבקש המערער מבית משפט זה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ולהפחית באופן משמעותי את העונש שהוטל עליו. 15. יצויין כי בשל שביתת הפרקליטים לא נשמעה עמדת המשיבה בערעור דנן, אולם בנסיבות העניין לא ראינו בכך מניעה להכרעה בערעור. דיון והכרעה 16. לאחר שעיינו בהודעת הערעור על כל נספחיה ולאחר ששמענו את השלמת הטיעון בעל-פה מטעם המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו במובן זה שעונשו של המערער יועמד על 14שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו במקום 17 שנות מאסר לריצוי בפועל, מהטעמים המפורטים להלן. 17. כלל מנחה בפסיקתו של בית משפט זה הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)]. הנני סבור בהתאם להלכה הנ"ל כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה בעונש שהשיתה הערכאה הדיונית על המערער, שכן מבלי להקל ראש במעשיו החמורים של המערער, אותם יש לגנות בכל תוקף ולהביע סלידה מהם, הנני סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה ביחס לטיב העבירות שבוצעו על ידו ונסיבות ביצוען כמו גם לאור נסיבותיו האישיות של המערער. 18. ברי, כי ערך קדושת החיים ושלמות הגוף הינו ערך ראשון במעלה ומשכך יש להרתיע את המערער ושכמותו לבל יעזו להעלות במחשבתם כי מוקנית להם הזכות ליטול חייהן של בנות זוגן המבקשות להיפרד מהם או לפגוע בהן בכל דרך אחרת. יש לגנות כל ביטוי של אלימות ולהביא למיגורה, ובפרט אלימות בתוך המשפחה על גווניה השונים. בן הזוג אינו רשאי להטיל את מרותו הכוחנית על בן זוגו האחר ובוודאי שאינו רשאי לנקוט באלימות כלפיו בכדי לכפות עליו את רצונותיו. התנהגות שכזו אין לקבל ועל נאשמים שהורשעו בעבירות הנוגעות לאלימות כלפי בני זוגם יש להשית עונשים כבדים אשר יגשימו את אינטרס ההרתעה והגמול שהם בבחינת מושכלות ראשונים של תכליות הענישה. 19. ואולם, כידוע, שיטת הענישה הנהוגה במחוזותינו מתמקדת בענישה אינדיבידואלית שהיא בבחינת עקרון יסוד בשיטת המשפט הפלילית בישראל [ראו למשל: סעיפים 7-5 לחוות דעתי ברע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.5.2009)]. חמורה ככל שתהיה העבירה, יש להתייחס לנסיבות המקרה הקונקרטי ולבחון את משקלם של מכלול שיקולי הענישה, ובגדרם אף את נסיבותיו האישיות וסיכויי השיקום של הנאשם, כל זאת לאור המסכת העובדתית כפי שזו נפרסת בפני הערכאה הדיונית ובשים לב לחומרת העשייה הפלילית. על כך עמד אף השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"פ 10/86 זגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 769, 772 (1986), בקובעו כי שיקוליו האישיים של העבריין, ­הצורך להחזירו למוטב ולשקמו, מצבו הנפשי ושאר בעיותיו האישיות ­צריכים להילקח בחשבון בקביעת עונשו. כך יש לנהוג גם בענייננו. 20. עסקינן בפרשה טרגית במהלכה דקר המערער את המתלוננת מספר רב של פעמים והסב לה נזקים קשים. בכך, אין להקל ראש ואף יש ליתן לכך משקל הולם במסגרת האיזון בין שיקולי הענישה. ברם, אל לנו להתעלם מהנזק הגופני שהסב המערער לעצמו במהלך האירוע שבנדון במהלכו פצע את עצמו כמתואר בכתב האישום בשל המצב הנפשי הקשה בו הוא היה נתון. מצב נפשי קשה זה הוא שהוביל את המערער לנסות ולהתאבד כפי שניתן להבין מהדברים המתוארים בכתב האישום המתוקן, לפיהם עולה שהמערער אמר למתלוננת בזמן שהחל לדקור עצמו: "תמותי וגם אני אמות". כמו כן, לא ניתן להתעלם מהשלכותיה של פרשה זו על המערער עצמו אשר בעקבותיה משפחתו ניתקה עמו כל קשר בגילו המתקדם. זאת ועוד, המערער הודה בהזדמנות הראשונה במיוחס לו, הביע חרטה ואף שב וחזר עליה לפני בית המשפט והביע דאגה לילדיו ולמתלוננת. מעבר לכך, יש ליתן משקל מתאים לעובדה כי למערער אין עבר פלילי. 21. אכן, כפי שציין זאת בית המשפט המחוזי לעיתים לא מבוטלות לנאשמים המעורבים בעבירות אלימות בתוך המשפחה אין עבר פלילי, ובכל זאת לא ניתן להשוות נאשם שלא היה מעורב מעולם בפלילים מעולם לעומת נאשם שלו עבר פלילי עשיר וכבד. בנסיבות העניין, עסקינן באדם נורמטיבי אשר במידה בלתי מבוטלת הושפע במעשיו ממצבו הנפשי, אשר הגם שאינו מצדיק בשום פנים ואופן התנהלות כגון דא הרי שבכל זאת יכול שתהיה לו השפעה על מידת העונש שיש להשית עליו. נדמה כי מקובל על הכל כי צריכה להתקיים הבחנה בין ניסיון לרצח המתוכנן לפרטי פרטים עם הכנה מוקדמת מוקפדת לעומת מקרה שבו אדם נורמטיבי ביצע עבירה פלילית כשהוא מושפע ממצבו הנפשי הקשה ונסיבות חייו המורכבות. לצד זאת אשוב ואדגיש כי מצב נפשי שכזה כשלעצמו אינו מצדיק ביצוע עבירות חמורות כמו העבירות שביצע המערער. 22. זאת ועוד, השקפתי בנוגע למדיניות הענישה היא כי צריך להתקיים מדרג כלשהו אשר יהיה בו כדי לשקף את החומרה השונה שבין העבירות המעוגנות בספר החוקים של מדינת ישראל. כך, לא יתכן שבגין מסכת עבירות מין קשות ואלימות העונש עשוי להסתכם לעיתים, ובהתאם לנסיבות, ב- 14-12 שנים ובגין הריגה לעיתים מסתכם העונש ב- 17-15 שנים, ואילו במקרה דנן חמור ככל שיהיה יושתו על המערער 17 שנות מאסר בפועל בנסיבות בהן נפגעת העבירה למרות פציעותיה הקשות וסבלה נותרה בחיים. כל עבירה היא חמורה כשלעצמה, אולם בכל זאת סבור אני שצריך להתקיים איזון מידתי בעונש המושת בגין ביצוע עבירה חמורה יותר לעומת עבירה חמורה פחות תוך מתן משקל הולם לנסיבות המקרה בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית. דברים אלו מובילים אותי למסקנה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות החמרה כה קיצונית עם המערער עד כדי כך שיושת עליו עונש של 17 שנות מאסר לריצוי בפועל. לדעתי, עונש של 14 שנות מאסר לריצוי בפועל הינו עונש כבד דיו אך מידתי וסביר באופן שיש בו כדי להגשים את האיזון הראוי בין שיקולי הענישה בנסיבות העניין. 23. אשר על כן, לו תשמע דעתי יועמד עונשו של המערער על 14 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ח בטבת תשע"א (4.1.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09100520_W02.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il