אברהם יוסף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 10027/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 10027/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: אברהם יוסף נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שר הביטחון 3. שר המשפטים 4. הרמטכ"ל 5. הממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל 6. בית הדין הארצי לעבודה (פורמאלי) עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים 5-1: עו"ד דנה מנחה פסק-דין השופטת א' חיות: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי בית הדין הארצי לעבודה "ידון מחדש בעניינו" לאחר שדחה את ערעורו על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו וקבע כי הוא אינו זכאי לתשלום פיצויי הלנת שכר. 1. העותר שירת כקצין בצבא הקבע משנת 1975 ועד שנת 1984 בתפקיד של תכניתן ביחידת מחשב. בשנת 1984 השתחרר העותר משירות קבע ללא זכאות לגימלה. בשנת 1989 פנה העותר לממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל בתביעה לגימלה לפי סעיף 10(א)(3) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק שירות הקבע), אך תביעתו נדחתה ונקבע כי הוא אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק לקבלת הגימלה. העותר ערער על החלטה זו ובסופו של דבר נוכח המלצת בית המשפט המחוזי בירושלים החליט הממונה על תשלום הגימלאות, ביום 6.1.1998 בהסמכת הרמטכ"ל מתוקף סמכותו לפי סעיף 51 לחוק שירות הקבע, על תשלום גימלה לעותר לפנים משורת הדין. העותר חתם על הצהרה לפיה עם קבלת הגימלה כאמור הוא מוותר על כל טענה או תביעה בדבר זכאותו לגימלה, וזכה לתשלום גימלה שוטפת בשיעור של 50% ממשכורתו הקובעת. בנוסף לכך קיבל העותר תשלום משוערך בסך 231,000 ש"ח בגין התקופה שמיום 1.7.1989 ועד למועד שבו החל לקבל את הגימלה השוטפת בשנת 1998. התשלום הועבר לעותר בשני מועדים - ביום 9.4.1998 וביום 7.5.1998. 2. ביום 1.12.1998, כשבעה חודשים לאחר שקיבל את התשלום השני כאמור, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בה דרש כי ישולמו לו פיצויי הלנת שכר על פי סעיף 16 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) בגין תשלום הגימלה באיחור. לאחר הליכים שונים שאין צורך לפרטם, דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו ביום 10.4.2003 את התביעה בקובעו כי על פי סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר הזכות לפיצויי הלנה התיישנה. על פסק דין זה ערער העותר לבית הדין הארצי לעבודה. בערעור חזר העותר על דרישתו לפיצויי הלנה ולחלופין תבע תשלום ריבית על הסכום המשוערך. בפסק דינו מיום 6.1.2004 (ע"ע 131/03) דחה בית הדין הארצי את הערעור בקובעו כי "כאשר למערער לא הגיעה כלל קיצבה, לא ניתן לדבר על איחור בתשלום" שכן הסכום המשוערך שולם לעותר לפנים משורת הדין ובהעדר זכאות לא ניתן לומר כי מדובר בשכר מולן. בית הדין הארצי הוסיף והדגיש כי ההתיישנות של פיצויי ההלנה היא התיישנות מהותית וכי בענייננו אכן נקבע שהזכות התיישנה הלכה למעשה. עוד קבע בית הדין הארצי כי משנקצבה הגימלה לפנים משורת הדין נתונה לרמטכ"ל הסמכות לקבוע את אופן השיערוך ובמקרה דנן שיערוך הגימלה נעשה כדין לפי המנגנון הקבוע בפקודות מטכ"ל. בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי "בשים לב לתקופת שירות בת שמונה שנים בלבד, אין אנו מוצאים טעם משפטי, או אחר, המצדיק היענות לתשלום פיצויי הלנה... או לתשלום ריבית על הסכום המשוערך". לבסוף ציין בית הדין הארצי כי נוכח התמשכות ההליכים בעניינו של העותר הוחלט להכריע במחלוקת לגופה מבלי להידרש לשאלת סמכותו העניינית לדון בתביעתו של איש צבא קבע. 3. העתירה שלפנינו הוגשה לאחר שחלפו כמעט שלוש שנים ממועד מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. הטעם לדבר נעוץ, לטענת העותר, בכך שסגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין השתתפה בהרכב השופטים שהכריע בעניינו בבית הדין הארצי לעבודה והוא ביקש להגיש את עתירתו לבית משפט זה לאחר תום כהונתו של הנשיא אהרן ברק על מנת למנוע משוא פנים. בעתירה טוען העותר כי סיום שירותו בצה"ל אירע עקב התדרדרות במצבו הנפשי ועל כן אין כל בסיס לטענת המשיבים לפיה הוא סיים את השירות מרצונו ואינו זכאי לגימלה. כמו כן מלין העותר על קביעתו של בית הדין הארצי לפיה משהגימלה ניתנה לו לפנים משורת הדין לא ניתן לומר כי מדובר בהלנת שכר, שכן לטענתו קביעה זו מבוססת על טענה שלא הועלתה בפני בית הדין האזורי לעבודה והצדדים לא טענו לגביה. העותר מוסיף וטוען כי בעקבות תיאומי מס שולמו לו חלקים נוספים מן הסכום חודשיים לפני הגשת התובענה וכן חודש לאחר הגשתה, כך שלגבי סכומים אלה כלל לא חלה התיישנות. מכל מקום, כך הטענה, אין מדובר בהחזרי מס שאינם באים בגדר "שכר עבודה" כפי שטענו המשיבים אלא בסכומים שמעולם לא הגיעו לידי מס הכנסה. לחלופין טוען העותר כי התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר אינה מאיינת את התובענה אלא מובילה לתשלום ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 ועל כן היה מקום להוסיף ריבית לסכום ששולם לו. לבסוף מלין העותר על קביעתו של בית הדין הארצי לפיה הסכום ששולם לו שוערך כדין, והוא טוען כי מדובר בקביעה בלתי מבוססת משהחלטת הרמטכ"ל בעניין זה כלל לא הוצגה בפני בית הדין. 4. המשיבים בתגובתם טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח השיהוי הרב שחל בהגשתה ועוד הם טוענים כי דינה להידחות גם לגופה מן הטעם שהעותר לא הצביע על כל טעות משפטית מהותית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי המצדיקה התערבות בו. לטענת המשיבים, תביעתו של העותר לבית הדין האזורי לעבודה הוגשה בחלוף כמעט שבעה חודשים מיום שניתן לו התשלום השני מבין שני התשלומים ובנסיבות אלה תביעתו לפיצויי הלנת שכר התיישנה. המשיבים מדגישים בהקשר זה כי החזרי מס אינם בגדר "שכר עבודה" כמשמעותו בחוק הגנת השכר. לבסוף טוענים המשיבים כי כפי שקבע בית הדין הארצי לעבודה, הסכום שולם לעותר לפנים משורת הדין ועל כן אין מדובר בשכר מולן הנושא זכות לפיצויי הלנה. 5. דין העתירה להידחות על הסף. העתירה הוגשה לאחר שחלפו כמעט שלוש שנים מאז מתן פסק דינו של בית הדין הארצי. הטעם שנתן העותר לשיהוי הכבד בהגשת העתירה אין בו ממש ובהעדר הסבר מניח את הדעת יש בשיהוי זה כשלעצמו כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף (ראו: בג"ץ 6553/04 כהן נ' עיריית נהריה (לא פורסם, 8.8.2004); בג"ץ 12029/04 קוממי נ' שירות התעסוקה (לא פורסם, 11.1.2005); בג"ץ 6312/05 באסל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, 10.7.2005)). גם לגופם של דברים דין העתירה להידחות. הלכה היא מלפנינו כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי הוא יתערב בהן אך במקרים חריגים אם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין שהצדק דורש את תיקונה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) (להלן: עניין חטיב); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל-ועד כבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003)). המקרה שבפנינו אינו בא בגדר מקרים אלה. טענות העותר הן טענות ערעוריות באופיין ועניינו אינו מעלה שאלה משפטית בעלת השלכה כללית או חשיבות ציבורית המצדיקה התערבות (ראו: עניין חטיב, 694; בג"ץ 4614/06 אסעד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פיסקה 6 (טרם פורסם, 26.11.2006)). סוגיית התיישנותה של הזכות לפיצויי הלנה כמו גם נסיבות פרישתו של העותר משירות הקבע נדונו והוכרעו בערכאות המוסמכות על פי התשתית העובדתית אשר הוצגה בפניהם ובהיות הסכום ששולם לו משוערך אין להתערב בקביעת בית הדין לעניין הריבית. בנסיבות אלה ובהתחשב במכלול הנתונים הצריכים לעניין לא מצאנו ממש בעתירה. אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט' אלול, תשס"ז (23.08.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06100270_V03.doc יג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il