בנק לאומי לישראל בע"מ נ. יצחק אמר ושות' בע"מ חברה לייזום ,בנ

פסק-דין בתיק ע"א 1002/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1002/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער: בנק לאומי לישראל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. יצחק אמר ושות' בע"מ חברה לייזום, בניה והשקעות 2. יוסף עדה 3. הדסה עדה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.11.03 בת"א 725/01 שניתן על ידי כבוד השופט י' עמית תאריך הישיבה: ל' בשבט תשס"ה 9.2.05) ) בשם המערער: עו"ד אסף סמואל; עו"ד יעקב ריבנוביץ בשם המשיבים: עו"ד יוסף ישורון פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט יצחק עמית) בת.א. 725/01 מיום 23.11.03. השאלה העולה היא האם לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק או המערער) יש אחריות כלשהי לנזקים שנגרמו למשיבים, מר יוסף עדה ורעייתו, והחברה בה הם שולטים באמצעות חברה נוספת אשר בשליטתם (להלן: החברה). אם שאלה זו תיענה בחיוב תעלה אף השאלה מהם הסעדים המגיעים למשיבים. עיקרי העובדות 2. החברה המשיבה נקנתה על-ידי המשיב, שעסק בתקופה הרלוונטית בתיווך ובייזום מקרקעין, באמצעות חברת באראקא שבשליטתו, מידי קבלן שנקלע לקשיים כלכליים. ביום 22.9.95 רכשה החברה זכות חכירה לדורות במגרש בטירת הכרמל (להלן: המקרקעין) תמורת סכום של כ- 610,000$ ונטלה על עצמה את תשלום מס השבח בגין העסקה. החברה היתה עתידה להקים על המקרקעין פרוייקט בשני שלבים: שלב א'- בניית חניון וקומה מסחרית של כ-15 חנויות ומשרדים; שלב ב'- בניית מגדל דירות בן 7 קומות על גבי קומת המסחר. 3. המשיב, שהיה לקוח של בנק איגוד, חשב בתחילה לממן את הפרויקט בעזרתו ושעבד את המקרקעין לבנק זה. בנק לאומי יזם פניה למשיב באמצעות מנהל האשראי בהנהלת מחוז הבנק ומנהל סניף הדר בבנק, במטרה לצרפו לציבור לקוחותיו של הבנק. בעקבות הצעה זו נפגש המשיב עם אנשי סניף הדר ופתח חשבון עבור החברה. 4. במחצית הראשונה של שנת 1996 התקיימו בין המשיב לבנק פגישות נוספות שהובילו ביום 4.6.96 לסיכום על הענקת הלוואה לחברה על-סך 400,000$ לצורך מימון מס השבח בגין עסקת רכישת המקרקעין. כנגד הלוואה זו דרש וקיבל הבנק הן את משכון הזכויות החוזיות על המקרקעין (לאחר ששוחררו מהשעבוד לבנק איגוד) והן את משכון דירת המגורים של בני הזוג עדה. במהלך השנה שלאחר מכן ניהל המשיב משא ומתן עם עירית טירת הכרמל על הגדלת הפרויקט ומתן היתר לבניית מגדל הדירות המתוכנן מעל הקומה המסחרית. באוגוסט 1997 קיים המשיב עם נציגי הבנק מספר פגישות ובאוקטובר 1997 סוכם כי יועמד למשיב מימון נוסף עבור בניית שלב א' של הפרוייקט, בסכום של 600,000$ שיחולק ל-3 מנות של 200,000$ על פי התקדמות הבניה. 5. לאחר קבלת המימון התקשרה החברה עם אנשי מקצוע שונים לצורך הבניה. במהלך הבנייה המציא המשיב לבנק ארבעה דו"חות של חברת השמאים זייד אורניב (בתאריכים 14.12.97, 16.1.98, 1.3.98 ו- 18.5.98). החברה התחילה לנהל הרשמה של קונים פוטנציאלים לחנויות, והצליחה ליצור רשימה של רוכשים מעוניינים בסכום כולל של 1.2 מיליון דולר (ביניהם גם רוכשים הקשורים למשיב). רשימה זו הועברה לבנק על-ידי המשיב. כמו כן, במהלך תקופה זו אישרה הועדה המחוזית את שינוי הייעוד לאזור משולב של מסחר ומגורים, כך שניתן היה עקרונית לבנות אף את שלב ב' של הפרוייקט. 6. החברה פנתה לבנק בבקשה שיעמיד לה מימון נוסף לצורך השלמת שלב א' של הפרוייקט. יובהר כי עד לשלב זה הטיפול בחברה נעשה בסניף הדר, תוך שיתוף מחלקת אשראים מיוחדים בהנהלת המרחב. בשלב זה עורב גוף בבנק המתקרא "סקטור קבלנים" או "מחלקת נדל"ן"- גוף העובד עצמאית מול ההנהלה המרכזית של הבנק- ועוסק בליווי בנקאי של פרוייקטים בבנייה. ביום 25.5.98 נפגש המשיב עם העומד בראש סקטור נדל"ן במרחב חיפה. בפגישה נכחו אף מנהלת סניף הדר, ומנהלת מחלקת אשראים של הבנק במחוז הצפון. לאור הנתונים שעמדו בפני הבנק הגיע סקטור נדל"ן למסקנה כי הפרויקט אינו אטרקטיבי. לפיכך דרש הבנק הזרמה חיצונית של 800,000$ כתנאי להמשך מימון הפרויקט. בפרוטוקול הישיבה אף נכתב כי גם אם הבנק יממן את שלב א' כמין "עסקת בטחונות" לא יאשר ענף הנדל"ן את ליווי שלב ב' ללא הזרמת הון עצמי של כמיליון דולר ובכפוף לבדיקת הפרויקט. באותה ישיבה נתקבלה החלטה שלא לאפשר לחברה משיכות מהחשבון ללא הפקדת מזומן. לאור דרישות הבנק, ועל-מנת לא לשתק את המשך ביצועו של הפרוייקט, קיים המשיב משא ומתן עם צדדים שלישיים לצורך הזרמת כספים לפרויקט או אפילו לשם רכישת הפרויקט בשלמותו. כל המגעים כשלו בסופו של דבר. 7. בינתיים המשיכו הוצאות החברה לגדול ולתפוח עם התקדמות הבניה, ובחודש מאי 1998 החזיר הבנק המחאות שמשכה החברה לפקודת ספקים ונותני שירותים. כתוצאה מכך הוגבל חשבון החברה החל מיום 20.7.98 וביצוע הפרויקט הופסק. לאחר הגבלת החשבון הועמדה לפרעון ביום 20.10.98 ההלוואה הדולרית שניתנה לחברה. יתרת החובה בחשבון החברה עמדה בשלב זה על 4,647,979 ש"ח. החברה פנתה מספר פעמים לבנק בבקשה להאריך העמדת האשראי לתקופות של 30 יום בכל פעם ובקשתה נענתה. לאחר שהחברה לא עמדה בתשלומי הריבית, נפרעו ההלוואות לחשבון ביום 11.2.99 וחובה של החברה הועמד על סך של 4,785,322 ש"ח. 8. החל מחודש יולי 1999 הועבר הטיפול בחברה אל אגף אשראים מיוחדים של הבנק. הבנק סירב להזרים כסף נוסף לפרויקט וכן סירב לאפשר את מכירת החנויות לצדדים שלישיים. בעקבות עצירת הפרויקט וכשלון המגעים עם צדדים שלישיים, מינה הבנק כונס נכסים למקרקעין ולדירת המגורים של הזוג עדה ומימש את המשכנתא על הדירה. כונס הנכסים לא הצליח לממש את המקרקעין וחובה של החברה המשיך לתפוח. 9. ביום 12.6.01 הגישו המשיבים תביעה כספית בסך 8 מיליון שקלים כנגד הבנק. ביום 17.11.02 ביקשו המשיבים לתקן את כתב התביעה כך שיעמוד על סך של 57 מיליון ש"ח, ובקשתם אושרה על-ידי בית המשפט. ביום 16.1.03 הגישו המשיבים שנית בקשה לתיקון כתב התביעה וביקשו להעמידה על 14 מיליון ש"ח וזאת בשל קשיי תשלום האגרה. בית המשפט נענה אף לבקשה זו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 10. אין אנו נדרשים לפרט את כל פרטי האירועים והעובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, שכן על רובם לא חולק המערער. לפיכך נביא בקצרה את קביעותיו ומסקנותיו העיקריות של בית המשפט המחוזי. במחלוקת העיקרית בין הצדדים קבע בית המשפט המחוזי כי לא היתה התחייבות של הבנק ללוות את בניית שלב א' של הפרויקט, כפי שטענו המשיבים. כמו כן לא היתה התחייבות של הבנק להקצות לחברה אשראי בלתי מוגבל כפי שידרש לצורך השלמת בניית שלב א'. כל שהוסכם בין הצדדים הוא כי הבנק יעמיד לחברה אשראי בסכום של 600,000$ (בנוסף להלוואה של 400,000$ שניתנה עבור תשלום מס השבח), וכנגד סכומים אלו ישועבדו המקרקעין ודירת המגורים. באשר לטענת המשיב כי שעבוד דירת המגורים נעשה באופן זמני, כביטחון עבור ההלוואה על סך 400,000$, וכי השעבוד יוסר כאשר תירשם המשכנתא על המקרקעין. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן כך סוכם בתחילה. עם זאת, לאחר קבלת המימון הנוסף על סך 600,000$, שינו הצדדים את הסכמתם הראשונית, בין מכוח התנהגותם, ובין מכוח הסכמה מכללא, כך שהדירה שימשה כבטוחה גם להלוואה זו בנוסף לשעבוד המקרקעין. סיבה נוספת לדחיית טענה זו על ידי בית המשפט המחוזי היא שממילא עד עצם כתיבת פסק הדין לא נרשמה משכנתא על המקרקעין, וזאת מאחר שטרם הועברו הזכויות במקרקעין על שם החברה, בין היתר בשל חובות למינהל מקרקעי ישראל. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבים כי היתה הסכמה בין הצדדים שהאשראי שינתן לחברה על ידי הבנק יהיה במסגרת הלוואה דולרית ולא שקלית. בית המשפט קבע כי המרת ההלוואות הדולריות שניתנו לחברה להלוואות שקליות נעשתה על-פי מערכת ההסכמים בין הבנק לחברה, וכי הבנק פעל בהינתן טעם מסחרי-כלכלי להפעלתה של זכותו החוזית. לפיכך פעולתו אינה מהווה הפרה של חובת תום הלב. בית המשפט מנתח בפסק דינו את המגעים שהתקיימו בין החברה לצדדים שלישיים לצורך הזרמת מימון נוסף לפרויקט. הוא דוחה את הטענה כי הבנק סירב להצעה עסקית סבירה להכנסת צדדים שלישיים כמשקיעים בפרויקט הן באשר לחברת צמח-המרמן בע"מ, והן באשר ליזם פסח מורגנשטרן. לגבי המגעים שניהלה החברה עם חברת אקרילית השקעות בע"מ (להלן: אקרילית) יש מקום להתעכב קמעא ולפרט את מהלך העניינים, שכן הוא רלוונטי לסעדים שנקבעו לאחר מכן על-ידי בית המשפט המחוזי. לאחר משא ומתן שניהלה החברה עם אקרילית הגיעו הצדדים להסכם, שנחתם ביום 27.2.00, לפיו התחייבה אקרילית לרכוש את כל זכויות החברה במקרקעין תמורת מיליון דולר שישולמו ישירות לבנק, ובצירוף סכום של 300,000$ לכיסוי חוב היטל השבחה, דמי היתר, דמי היוון ומס רכוש. בהמשך, במהלך המשא ומתן, הסכימה אקרילית להעלות את התמורה ל- 1,175,000$ בנוסף לסכום של 300,000$ שסוכם. ההסכם עם אקרילית כלל תנאי מתלה בדבר הסכמת הבנק לפטור את החברה מכל חוב נוסף בחשבון, ולשחרר את כל הערבויות והבטחונות, לרבות ערבויות אישיות שניתנו על-ידי המשיב ובני משפחתו, וביטול המשכנתא שרבצה על הדירה. הבנק סירב למלא תנאי זה, ולפיכך הודיעה אקרילית בתחילת חודש אפריל 2000 על ביטול ההסכם. כחודשיים לאחר מכן, הצליח המשיב לשכנע את הבנק כי הסכום שהוצע על-ידי אקרילית אמור לסלק את רוב חוב החברה בחשבון, ואז הסכים הבנק להצעה. אלא שהמגעים שהתנהלו לאחר הסכמה זו עם אקרילית לא צלחו וזאת בשל מצבו של השוק באותה תקופה שגרם לאקרילית לחזור בה מהצעתה לשלם סך של 1,175,000$. בית המשפט המחוזי קבע כי לו היה הבנק מסכים מלכתחילה למחול על יתרת החוב בחשבון החברה (אשר לפי חישוביו עמדה על כמיליון ש"ח, שנבעו מריביות על החוב), היתה העסקה עם אקרילית יוצאת לפועל, וזאת למרות בעיות נוספות שהחברה היתה צריכה לפתור, כגון ביטול עיקול שהוטל על המקרקעין והסדר לגבי החנויות שכבר נמכרו לצדדים שלישיים. בית המשפט קבע, עם זאת, כי סירובו של הבנק באותה נקודת זמן היה סביר והתבסס על שיקולים עסקיים-בנקאיים לגיטימיים (הבנק סבר כי מימוש הדירה והמקרקעין יכניסו סכומים גבוהים מאלו שהציעה אקרילית, סברה שהתבדתה לאחר מכן). למרות האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי על הבנק היה לקבל את הצעת אקרילית, וזאת בשל חובת הבנק לפעול להקטנת נזקי החברה בשל תרומתו לתסבוכת אליה נקלעה החברה בפרויקט. תרומה שלילית זו מצא בית המשפט בהתנהלותו של הבנק בנושא החרגת החנויות משעבוד, נושא שיסקר להלן. 11. בשלב כלשהו במהלך הבנייה ביקשה החברה למכור חנויות הניבנות במסגרת שלב א' של הפרויקט. עם זאת, הבנק סירב ליתן לרוכשים הפוטנציאלים מכתב המחריג את החנויות מתחולת השעבוד שרבץ לטובתו על המקרקעין. סירוב זה סיכל את האפשרות של החברה למכור את החנויות ולהזרים את תמורתן להמשך מימון הבניה. יצוין כי המשיב הציע לבנק שתי הצעות חלופיות בהקשר זה: האחת כי הבנק ימשיך לממן את הפרויקט וכי תמורת החנויות תוזרם כולה לחשבון הבנק. הצעה שניה היתה כי הבנק לא ימשיך לממן את השלמת שלב א', והחברה תזרים רק 35% מתמורת החנויות לחשבון. כאמור, הבנק סירב לשתי הצעות אלו. בית המשפט המחוזי בחן את סירוב הבנק לאפשר את החרגת החנויות וקבע כי בבסיס סירובו של הבנק עמד שיקול עסקי-בנקאי לגיטימי, שכן בכל אחת משתי ההצעות היה מוצא עצמו הבנק עם יחס גרוע של בטחונות למול אשראי (במצב הטוב- יחס של 1:1) ובנוסף היה הופך לשותף בבעלות עם רוכשי החנויות. בית המשפט מציין שהנוהג של החרגה נעשה בדרך-כלל במסגרת ליווי בנקאי, שאז ניתנת ההחרגה עם השלמת הפרויקט ועם מסירת החזקה בדירה או בנכס והחזרת הערבות הבנקאית לבנק. לפיכך, מדגיש בית המשפט, כי בקשת החברה להחריג את החנויות בטרם הושלמה הבנייה אינה מקובלת אף במסגרת ליווי בנקאי. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי על הבנק היה לאפשר את החרגת החנויות וזאת בגלל המצג שניתן למשיב כי הבנק יסכים לאפשר לחברה למכור את החנויות במהלך הבניה. לדעת בית המשפט, מצג זה ניתן בשל חוסר מיומנותם של עובדי הבנק וחוסר התמצאותם בעסקאות נדל"ן, כפי שהם עצמם הודו בעדויותיהם. 12. לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר המצג שיצר הבנק החליט בית המשפט על חלוקת אחריות בין הצדדים ולפיכך על חלוקת הנזק. בשל קשיי כימות הנזק במקרה שבפניו החליט בית המשפט המחוזי לבחור נקודת זמן על רצף האירועים ולהחזיר את "גלגל הזמן" אחורה לנקודה זו, כלומר, להעמיד את הצדדים במצב בו הם היו באותה נקודת זמן, והחל מנקודה זו כל צד ישא בנזקיו. נקודת הזמן שנבחרה על-ידי בית המשפט היא חודש פברואר 2000, עת סירב הבנק להצעתה של החברה למחוק את יתרת חובה ולשחרר את כל הביטחונות שניתנו לבנק, וזאת תמורת הסכום שהציעה חברת אקרילית לשלם תמורת הפרויקט והזכויות במקרקעין. לדעת בית המשפט, מכיוון שהבנק תרם להסתבכותה של החברה בפרויקט, היה עליו לתרום את חלקו על מנת להקטין את נזקי החברה על-ידי קבלת הצעתה של אקרילית וויתור על יתרת החוב והביטחונות. המשמעות האופרטיבית של החלטה זו, כפי שנקבעה על-ידי בית משפט קמא, היא כי הבנק יהא רשאי להמשיך במימוש המקרקעין, וכל סכום שייגבה על ידו (בניכוי ההוצאות) ישמש להפחתת חובה של החברה לבנק; המשיב ורעייתו יהיו פטורים מערבותם האישית לחוב החברה, וכן הבנק ישיב להם את דירת מגוריהם באמצעות השבת שוויה, שהוערך על ידי בית המשפט בסכום של 983,250 ש"ח. לבסוף חייב בית המשפט קמא את הבנק להשיב למשיב ולרעייתו מחצית מסכום אגרת בית המשפט ופסק להם שכ"ט בסך של 100,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לסיום יצוין כי בעקבות בקשה לתיקון טעות סופר שהוגשה על-ידי המשיבים לבית המשפט המחוזי, החליט בית המשפט ביום 11.12.03 במעמד צד אחד לפטור אף את בניהם של המשיבים מערבויותיהם האישיות לבנק. על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגש על-ידי הבנק ערעור לבית משפט זה. דיון 13. טענות הבנק בערעורו נחלקו לארבעה מישורים: המישור הדיוני, מישור החבות, מישור הנזק ומישור הסעדים. 14. באשר לטענות במישור הדיוני. טוען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לסלק על הסף את תביעת המשיבים מכיוון שהאגרה ששולמה על ידם לא שיקפה את סכום התביעה שהועמד על סך 57 מיליון ₪. המערער מביא את הלכת רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נז(1) 717, לפיה יש לחשב את שיעור מחציתה השניה של האגרה לפי סכומה המקורי של התובענה, וזאת אף אם הופחת סכום התביעה מאוחר יותר. אין בידי לקבל טענה זו. בקשתם של המשיבים לתיקון כתב התביעה לסך של 57 מיליון ₪ הוגשה בד בבד עם הגשת בקשה לפטור מאגרה בגין יתרת סכום התביעה שתיקונו התבקש. בית המשפט המחוזי שקיבל ביום 11.12.02 את הבקשה להגדלת סכום התביעה ציין כי "הכל בכפוף להחלטתו של כב' הרשם בבקשה לפטור מאגרה". ביום 30.12.02 דחה כב' הרשם ע' גרשון את בקשת המשיבים לפטור מאגרה והורה להם לשלם את האגרה התואמת סכום תביעה של 57 מיליון ₪ "שאם המבקשים לא יעשו כן כי אז תישאר התביעה המקורית על כנה, היינו לסעד של 8 מיליון ₪ בלבד". בשל קשיים כלכליים החליטו לבסוף המשיבים לבקש את הגדלת התביעה לסך של 14 מיליון ₪ בלבד. השתלשלות דברים זו מצדיקה את תשלום האגרה הנמוך בהתאם לסכום שעליו הועמד לבסוף כתב התביעה, דהיינו 14 מיליון ₪. שנית, כאמור בע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 6.9.04), החלטה שיפוטית בענייני אגרת בית המשפט נחשבת לפסק דין. לפיכך ברור כי המועד לערעור על החלטתו של הרשם מיום 30.12.02 חלף זה מכבר, ואין המערער יכול להעלות טענותיו בנושא בשלב זה. אעיר עוד רק כי העניין שבפנינו שונה מזה הנידון בעניין סיס, שכן התביעה המקורית, כפי שכבר הזכרנו לעיל, עמדה על סכום של 8 מיליון ₪ בלבד. לאחר מכן הוגשו שתי בקשות לתיקון סכומי התביעה- האחת לסך של 57 מיליון ₪, והשניה, מאוחר יותר, לסך של 14 מיליון ₪. אין אני רואה צורך להידרש לשאלה כיצד יקבע סכום מחציתה השניה של האגרה במקרה כזה והאם הלכת סיס בכל זאת חלה כפי שטוען המערער, שכן ניתן לדחות את טענותיו מהנימוקים שנזכרו לעיל. 15. באשר למישור החבות. כאמור, מבסס בית המשפט המחוזי את חבותו של הבנק על המצג שניתן בפני המשיבים כאילו יאפשר הבנק לחברה להחריג את החנויות ההולכות ונבנות מגדר השעבוד המוטל לטובת הבנק על המקרקעין, וזאת על מנת שהחברה תוכל למכור חנויות אלו ללקוחות פוטנציאלים. בית המשפט המחוזי קובע כי הבנק ידע שעלויות הבניה של שלב א' מוערכות בכ- 1.5 מיליון דולר. על כך אומר בית משפט קמא: "הדבר אך מעיד כי פקידי סניף הדר לא ידעו, ואם ידעו לא הבינו, ואם הבינו לא גילו דעתם לחברה ולעדה, כי יהא על החברה להשלים הבנייה ממקורותיה שלה, מבלי שיתאפשר לה להשתמש בחנויות כמנוף פיננסי למימון המשך הבנייה". בעובדות אלו, שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, אין מקום להתערב. המערער טוען, כי אף אם נוצר מצג שיתאפשר לחברה להחריג את החנויות, מצג זה נוצר לאחר כניסת המשיבים לפרויקט, ולכן לא מתקיים קשר סיבתי בין המצג לבין הנזק הנטען. טענה זו אין בידי לקבל. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המצג הועלה בפני המשיבים עוד לפני תחילת מימונו של שלב א' של הפרויקט (ראו סעיפים 54-55 לפסק דינו של בית המשפט קמא). הקשר הסיבתי המתקיים פה הוא כי לולא סברו המשיבים כי יתאפשר להם להשלים את מימון שלב א' באמצעות מכירת החנויות, לא היו מתקשרים עם המערער לצורך מימון הפרויקט, אלא היו מחפשים גורמי מימון אחרים. ספק אם היתה נכנסת החברה לבניית פרויקט כאשר היא מודעת לכך כי אין לה מימון עבור חלק משמעותי ממנו. מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי עולה למעשה כי הבנק הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו על-פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. הבנק אמנם לא העלה על הכתב התחייבות כלפי המשיבים, לפיה יאפשר את החרגת החנויות, אך המצג שיצר הבנק כלפי המשיבים בדרכים שונות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הקים למעשה חובה לבנק לנהוג בתום לב, לא להפר את המצג שנתן, ולא להתנער ממנו שעה שהוא מגלה כי קיומו אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי שלו. דברים ברוח זו אמר השופט (כתוארו דאז) חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' כחולי, פ"ד מז(5) 31, בפסקה 13: "הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סידרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכל מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים - בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25ו-26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח". 16. במישור הנזק והסעדים מלין המערער, בין היתר, על כך שהסעד שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי מבטל את ערבותם האישית של המשיב, רעייתו ובניהם וכך לא משאיר לבנק כל אפשרות קיזוז. כמו כן טוען המערער כי בית המשפט קמא בחר נקודת זמן אקראית ותלושה- סירוב הבנק להיענות לתנאי אקרילית- אליה הוא החזיר את הגלגל לאחור, וכי ההיאחזות בנקודה זו היא מלאכותית. המערער טוען כי אין כל בסיס משפטי לחיוב הבנק להיענות להסדר פשרה שמשמעותו מבחינתו היא מחיקת חלק נכבד מהחוב, בייחוד לאחר שקבע בית משפט קמא כי סירובו של הבנק להצעת הפשרה של אקרילית היה מבוסס על שיקולים עסקיים לגיטימיים. לבסוף טוען המערער כי אף לשיטתו של בית המשפט המחוזי, היה על הבנק לקבל סכום של 1,175,000$, אותו הציע אקרילית להעביר לבנק. אף לעניין זה לא מצאתי לנכון להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. פעולה בחוסר תום לב מהווה הפרת חוזה ומזכה את הנפגע בתרופות השונות הניתנות בגין הפרת חוזה (ראו ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, 2003), 77 (להלן: שלו)). מכיוון שתרופות האכיפה והביטול אינן רלוונטיות לענייננו, על-פי כתבי הטענות, עלינו לבחון את תרופת הפיצויים. תרופה זו נועדה להגן על אינטרס הציפיות, דהיינו להעמיד את הנפגע במצב בו היה עומד לו קוים החוזה (ראו שלו, בעמ' 576). בית המשפט המחוזי לא דן בכך ואין ממצאים בעניין זה. יחד עם זאת, ניתן לשער כי לו ניתן למשיבים להחריג את החנויות ולמוכרן, החברה היתה יכולה לכסות לכל הפחות את חובה, והמשיבים לא היו מחויבים בריביות חריגות שגרמו לחוב לתפוח למימדים עצומים. לאחר כיסוי החוב היתה משתחררת החברה מהערבויות האישיות של בעליה וכן מהשעבודים על דירת המגורים והמקרקעין. כל זאת, אף אם נתעלם מנזקים רחוקים יותר לפרוייקטים אחרים של החברה, למשל, שמעוררים שאלות של תיחום הנזק. במצב דברים זה נראה כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היא צודקת וראויה. הבנק יוכל להיפרע מהחוב הבסיסי של החברה שנבע מהלוואות על סך מיליון דולר, ללא ריביות חריגות, על-ידי מימוש המקרקעין המשועבדים לו, ויתכן ואף יוותר בידיו עודף. טענתו של המערער כי היה על בית המשפט להפחית את חובה של החברה במקום לבטל את הערבויות האישיות לא מקובלת עלי במקרה זה, שכן היענות לבקשה זו תטיל על החברה את הסיכון בדבר מועד התממשותם של המקרקעין, שבפרק הזמן עד אז ימשיך שוב לתפוח החוב. נראה לי ראוי במקרה זה להטיל את הסיכון וההפסדים בגין עניין זה על הבנק. המשיבים מצידם אמנם הפסידו את רווחי הפרויקט ונגרמו להם נזקים עקיפים נוספים, אך שווי דירתם יוחזר להם, וכן יבוטלו ערבויותיהם האישיות של הבעלים ובניהם. 17. לסיכום הייתי דוחה את הערעור ומחייבת את המערער בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ₪ ובהוצאות משפט. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט ארבל. ניתנה היום, ד' בכסלו תשס"ו (5.12.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04010020_B04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.