קרן דולב לצדק רפואי נ. ממשלת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 10017/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 10017/09 בג"ץ 10094/09 בג"ץ 10469/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית העותרת ב-בג"ץ 10017/09: קרן דולב לצדק רפואי העותרת ב-בג"ץ 10094/09: התנועה למען איכות השלטון בישראל העותרת ב-בג"ץ 10469/09: ההסתדרות הרפואית בישראל נ ג ד המשיבה 1 בבג"ץ 10017/09 ובבג"ץ 10094/09 : ממשלת ישראל המשיב 2 בבג"ץ 10094/09 ובבג"ץ 10469/09: שר הבריאות המשיב 3 בבג"ץ 10094/09 ובבג"ץ 10469/09: שר האוצר המשיב 4 בבג"ץ 10094/09 והמשיב 1 בבג"ץ 10469/09: סגן שר הבריאות המשיב 4 בבג"ץ 10469/09: משרד האוצר המשיבה 5 בבג"ץ 10094/09: ועדת סל שירותי הבריאות המשיב 5 בבג"ץ 10469/09: השר לאסטרטגיה כלכלית המשיבה 6 בבג"ץ 10469/09: ממשלת ישראל ה-32 המשיבה 7 בבג"ץ 10469/09: המועצה לביטוח הבריאות הממלכתי המשיבה 8 בבג"ץ 10469/09: הועדה הציבורית להרחבת סל שירותי הבריאות לשנת 2010 המשיבה 9 בבג"ץ 10469/09: ועדת הרווחה העבודה והבריאות של הכנסת המשיבה 10 בבג"ץ 10469/09: שירותי בריאות כללית המשיבה 11 בבג"ץ 10469/09: מכבי שירותי בריאות המשיבה 12 בבג"ץ 10469/09: קופת חולים מאוחדת המשיבה 13 בבג"ץ 10469/09: קופת חולים לאומית התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ח באייר התש"ע (12.5.2010) בשם העותרת בבג"ץ 10017/09: עו"ד רוגל גילעד בשם העותרת בבג"ץ 10094/09: עו"ד קונר קרטן מיקה; עו"ד מידד-לוזון צרויה בשם העותרת בבג"ץ 10469/09: עו"ד לין ארנה; עו"ד זינגר גלי בשם המדינה: עו"ד זילבר דינה; עו"ד בריסקמן דנה; עו"ד בייט נעמי בשם המשיבה 9 בבג"ץ 10469/09: עו"ד שרמן-למדן רוקסנה בשם המשיבה 10 בבג"ץ 10469/09: עו"ד קופלוביץ גרי; עו"ד תמר שי בשם המשיבה 11 בבג"ץ 10469/09: עו"ד גרנות מלי בשם המשיבה 12 בבג"ץ 10469/09: עו"ד גיורא דן בשם המשיבה 13 בבג"ץ 10469/09: עו"ד אלון כרמית בשם המבקשים להצטרף כידידי בית המשפט – האגודה לזכויות האזרח בישראל, מרכז אדווה ורופאים לזכויות אדם: עו"ד ספיבק דורי פסק-דין השופטת מ' נאור: העובדות ומהלך הדיון בעתירות 1. ממשלת ישראל החליטה כי סכום של 65 מליון ש"ח, מתוך תקציב של 415 מליון ש"ח שנקבע כתוספת לסל שירותי הבריאות בשנת 2010, ייועד לצורך "מתן טיפולים משמרים בתחום בריאות השן לילדים" (החלטה מס' 1064 מיום 14.12.2009; ולהלן: ההחלטה). ההחלטה התקבלה במשאל טלפוני שנערך בין השרים, על-פי סעיף 20(א) לתקנון עבודת הממשלה. בדיון שהתקיים שישה ימים לאחר מכן, בישיבה השבועית של הממשלה, חזרה ואישרה הממשלה את ההחלטה (החלטה מס' 1096 מיום 20.12.2009). בעקבות ההחלטה "הקפיאה" הממשלה את החלק האמור – כ-16% מתוספת תקציב סל שירותי הבריאות – אשר כדברי המדינה "הושם בצד" על מנת שניתן יהיה לייעד אותו למטרה האמורה עוד במהלך שנת 2010. 2. נגד ההחלטה הוגשו שלוש עתירות אשר נדונו במאוחד. בג"ץ 10017/09 שהגישה קרן דולב לצדק רפואי; בג"ץ 10094/09 שהגישה התנועה למען איכות השלטון בישראל; ובג"ץ 10469/09 שהגישה ההסתדרות הרפואית בישראל. המדינה הגישה תגובה מקדמית בה טענה כי החלטת הממשלה היא רק "שלב ראשון", שעניינו הפחתת התקציב לסל שירותי הבריאות בפועל, ואילו "השלב השני" – שלא גובש עובר למועד הדיון הראשון בעתירות – עניינו גיבוש פרטי התכנית עצמה (סעיף 11 לתגובת המדינה מיום 3.2.2010). בכך ביקשה המדינה לשמוט את הקרקע מתחת לטענות שונות שהועלו בעתירות נגד אופן קבלת ההחלטה. 3. דיון מאוחד בעתירות התקיים ביום 8.2.2010 (השופטים: נאור, דנציגר והנדל) ובעקבותיו החלטנו באותו יום על הוצאת צו על תנאי כדלקמן: "צו על תנאי המורה למשיבה להתייצב וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתה לגרוע סך של 65,000,000 ש"ח, מתוך הכספים שיועדו במקורם כתוספת לסל שירותי הבריאות בשנת 2010". בהחלטתנו נקבע עוד, בעקבות הסכמת המדינה, כי "אם ייקבע שהחלטת הממשלה ניתנה שלא כדין – יוחזר הסך של 65,000,000 ש"ח לטובת סל שירותי הבריאות". על יסוד הסכמה זו לא ראינו מקום להוצאת צו ביניים המונע שימוש בכספים לטובת טיפולי שיניים משמרים כאמור בהחלטת הממשלה. 4. לאחר הוצאת הצו על תנאי, הוקם צוות בינמשרדי משותף למשרדי הבריאות והאוצר (להלן: הצוות הבינמשרדי), שגיבש תכנית לתוספת שירותים לילדים בתחום בריאות השן (להלן: התכנית). על-פי התכנית יינתנו טיפולי שיניים במסגרת סל שירותי הבריאות לילדים עד גיל 8, החל מיום 1.7.2010, תוך הקמת קופות חולים יעודיות לרפואת שיניים בהליך חקיקה. התכנית הוצגה ביום 29.4.2010 בפני מועצת הבריאות, שאישרה את התכנית בכפוף להסתייגות בעניין הקמת קופות החולים היעודיות. בסמוך לאחר מכן, אימצה הממשלה את התכנית בהחלטה נוספת (החלטה מס' 1643 מיום 2.5.2010; להלן: החלטת הממשלה העדכנית) בקבעה כי הכללת טיפולי שיניים לילדים בסל שירותי הבריאות כפופה להשלמת הליך חקיקה להקמת קופות החולים היעודיות עד ליום 1.7.2010. עוד נקבע בסעיף 6 להחלטה כי ראש הממשלה ושר הבריאות מוסמך לעשות שינויים בהחלטה "לפי הצורך". המדינה הבהירה כי שימוש בסמכות זו יישקל אם לא יסתיים הליך חקיקת החוק בנוגע להקמת קופות החולים היעודיות עד תחילת חודש יולי 2010. להחלטת הממשלה צורף נספח ובו רשימת הפעולות שיכללו בסל הבריאות והתעריפים שלצידן. בהחלטת הממשלה נקבע עוד כי מזכירות הממשלה תפעל מול הכנסת כדי לתת קדימות ודחיפות לחקיקה. המדינה עדכנה ביום 9.5.2010 כי מקור המימון למתן השירות החל משנת 2011 יקבע על ידי הממשלה לקראת שנת התקציב הבאה. ערב הדיון שנקבע ליום 12.5.2010 הגישה ההסתדרות הרפואית בקשה להוספת סעדים בעקבות ההודעה המעדכנת של המדינה, אך בסופו של דבר חזרה בה מהבקשה (ראו החלטתנו מיום 12.5.2010). על הפרק עומד אפוא הסעד כפי שנוסח בצו על תנאי ביחס להחלטת הממשלה מיום 14.12.2009. 5. ביום 12.5.2010 קיימנו דיון בו הציגה המדינה את תשובתה לצו על תנאי. בעתירות הועלו טענות רבות. עניינים אחדים שהועלו בעתירות אינם אקטואלים עוד. גם ביצוע המתווה הקבוע בהחלטת הממשלה העדכנית טמון עדיין בחיק העתיד. ואולם – עובדה אחרת קיימת כבר עתה בשטח. תקציב נכבד בסל שירותי הבריאות אינו משמש לייעודו המקורי וממתין להכרעה בעניין העברתו לטובת רפואת השיניים לילדים (ובלשון המדינה, בהודעתה מיום 3.2.2010 – "התקציב להרחבת סל שירותי הבריאות הופחת בפועל"). נוכח מצב דברים זה נדרשה הכרעה מהירה בעתירות. לצורך ההכרעה אין הכרח להחליט בכל הטענות שהועלו. די בכך שטענה אחת שהועלתה נגד החלטת הממשלה מקובלת עלינו והיא, שלפי המצב החוקי הקיים, כפי שיפורט, לא ניתן להקצות תקציב לטובת תחום טיפולי שיניים משמרים לילדים ללא אישור של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. לעת הזו, הצהירה המדינה כי אין בכוונת הממשלה לבקש אישור כזה, וגם אין כוונה ליזום או לקדם חקיקה שתייתר את הצורך בקבלת האישור האמור. בנסיבות אלה סברנו, נוכח המסקנה אליה הגענו, כי ראוי ליתן את פסק דיננו בסוגיה זו במהירות ומבלי לעכב את החלטתנו לצורך הכרעה בשאלות אחרות, שאפשר ותהיה להן משמעות בעתיד, ואפשר ולא תהיה להן עוד משמעות. 6. במסגרת הדיון בעתירות הוגשה גם עמדתן של המבקשות להצטרף כ"ידידות בית המשפט" – האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמותת רופאים לזכויות אדם ומרכז אדוה, שתמכו בהחלטת הממשלה. לטענתן קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה בהכללת טיפולי שיניים לילדים בסל הבריאות ללא דיחוי לאחר "הזנחה מתמשכת" של תחום זה. כאן המקום להדגיש, בפתח הנמקתנו, כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים על החשיבות שיש למתן טיפולי שיניים לילדים כחלק מסדר העדיפות הלאומי בתחומי הבריאות, ודומה שקשה לחלוק על כך. כידוע בית משפט זה אינו נוהג להתערב בתיעדוף של השירותים הניתנים בסל שירותי הבריאות (ראו: בג"ץ 2974/06 ישראלי נ' הועדה להרחבת סל הבריאות, (לא פורסם, 11.6.2006); בג"ץ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 28.7.2008); בג"ץ 434/09 דוידוב נ' שר הבריאות (לא פורסם, 3.5.2009); כן ראו: יובל קרניאל "סל התרופות – רופאים, שופטים, תקשורת ומה שביניהם" משפט ועסקים ו 225 (2007)). השאלה שסבורים אנו שטעונה הכרעה היא, האם החלטת הממשלה המקצה תקציב למטרה של טיפולי שיניים משמרים, בלא שהתקבל לכך אישור של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, חוקית היא. מסקנתנו היא בשלילה. ודוק: המדינה הבהירה בדיון שלפנינו כי כלה ונחרצה עם הממשלה להשלים את המהלך, וכי אם טענותיה לא יתקבלו, תשקול המדינה את צעדיה מחדש. אין צריך לומר כי פסק דיננו ניתן על יסוד המהלכים בהם נקטה הממשלה בפועל עד כה, ולא על סמך מהלכים היפוטתיים אחרים. עם זאת נדגיש, והדברים יפורטו מיד, כי על-פי המצב המשפטי הקיים, הממשלה איננה בעלת הסמכות הבלבדית לקבל החלטה בענין הוספת טיפולי שיניים משמרים לילדים לסל שירותי הבריאות. עליה להביא את הצעתה לאישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת (להלן: ועדת העבודה והרווחה). אין הממשלה רשאית לעקוף את הכנסת. הטענה שעל פיה יוכרע גורל העתירה: פרשנות סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי 7. נטען לפנינו כי החלטת הממשלה היא בלתי חוקית בהיותה סותרת את הוראת סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: החוק). על פי הטענה החלטת הממשלה משמעה הוספת תחום חדש לסעיף 6(א) לחוק, הקובע את תחומי שירותי הבריאות הניתנים במסגרת סל שירותי הבריאות. החלטה זו טעונה הליך לפי סעיף 6(ב) לחוק, בו נקבע כי הוספה של תחום חדש כאמור הינה בסמכותו של שר הבריאות, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה. לחילופין נטען כי יש לתקן את סעיף 6(א) לחוק גופו באופן המכיר במפורש בתחום טיפולי השיניים המשמרים לילדים כתחום הכלול בסל שירותי הבריאות. פסק דיננו ניתן כאמור על פי המצב החוקי דהיום. 8. נבחן אפוא מקרוב, לאור הטענות שהועלו בכתבי הטענות, את הוראת סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. סעיף 6(א) לחוק מגדיר 11 תחומים בהם ניתנים שירותי בריאות במסגרת סל הבריאות. נביא את סעיף 6 לחוק במלואו, ונדגיש כי מבין התחומים רלוונטים במיוחד לענייננו סעיפים 6(א)(3) ו-6(א)(8): "6. תחומי שירותי הבריאות (א) שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות בתחומים אלה – (1) רפואה מונעת אישית וחינוך לבריאות; (2) אבחון רפואי: (3) טיפול רפואי אמבולטורי, לרבות טיפול נפשי, בין במרפאה ובין בבית, לרבות במעון כמשמעותו בחוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה-1965: (4) אשפוז כללי, אשפוז פסיכיאטרי, אשפוז פסיכוגריאטרי ואשפוז כרוני סיעודי: (5) שיקום רפואי, לרבות שיקום פסיכולוגי, פיזיותרפיה, ריפוי הדיבור, ריפוי בעיסוק ועבודה סוציאלית בתחום הבריאות: (6) הספקת תרופות; (7) מכשירים ואבזרי עזר רפואיים; (8) רפואת שיניים מונעת לילדים, עד גיל שיקבע שר הבריאות בתקנות; (9) עזרה רפואית ראשונה, והסעת לבית חולים או למרפאה; (10) שירותי רפואה בעבודה; (11) טיפול רפואי ונפשי לגמילה לנפגעי סמים ואלכוהול. (ב) שר הבריאות רשאי בצו, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, להוסיף על התחומים המפורטים בסעיף קטן (א)(1) עד (11); הוספת תחום תפורסם בתוספת הראשונה." בדיון לפנינו הסכימה המדינה כי החלטת הממשלה אינה עוסקת במתן שירותי רפואת שיניים מונעת לילדים ולפיכך אינה חוסה תחת סעיף 6(א)(8) לחוק. רפואת שיניים מונעת עניינה, למשל, בחינוך לבריאות השן וביקורות שנתיות (השוו: בג"ץ 10794/05 לנדאו נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (לא פורסם, 26.8.2007). יוער כי רפואת שיניים מונעת לתלמידי בתי הספר – ולא לכלל ילדי ישראל – ניתנת במסגרת שירותי הבריאות לתלמיד על פי סעיף 69(א) לחוק וכקבוע בסעיף 1(5) לתוספת השלישית לחוק (להבדיל משירותים כבענייננו, המפורטים בתוספת השניה לחוק). נושא טיפולי השיניים המניעתיים לתלמידי בתי הספר תלוי ועומד ב-בג"ץ 2422/08 קרן דולב לצדק רפואי נ' שר הבריאות, וכן בבג"ץ 2311/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הבריאות, ואין אנו נוקטים לגביו כל עמדה. 9. סלע המחלוקת הוא אפוא האם החלטת הממשלה חוסה תחת סעיף 6(א)(3) לחוק. פרקליטות המדינה, המייצגת את המשיבים 1-8, טענה כי תחום טיפולי השיניים לילדים הינו "תת-תחום" החוסה תחת "תחום-גג" הקבוע בסעיף 6(א)(3) שעניינו "טיפול רפואי אמבולטורי". לפיכך, היא אינה טעונה אישור של ועדת העבודה והרווחה כקבוע בסעיף 6(ב) לחוק, שעניינו הוספת תחומים נוספים על אלה המפורטים בסעיף 6(א) לחוק. מנגד, באת-כוח הלשכה המשפטית של הכנסת, המייצגת את המשיבה 9 (להלן: הכנסת) הודיעה, בצעד נדיר, ולאחר שהוצא צו על תנאי, כי על פי עמדתה פרשנות המדינה אינה תואמת את לשון החוק ואת תכליתו. בכתב תשובה מפורט מטעם באת-כוח היועצת המשפטית של הכנסת נטען, בהתבסס על סקירה מקיפה של הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי והדיונים שנערכו בכנסת לפני חקיקתו, כי על-פי לשון החוק ותכליתו, סעיף 6(א) לחוק לא נועד לכלול טיפולי שיניים לילדים מעבר למה שצוין בו במפורש, בסעיף 6(א)(8) לחוק, דהיינו, טיפולי שיניים מניעתיים לילדים עד גיל שקבע שר הבריאות בתקנות. בהתאם לכך עמדת הכנסת הינה כי הכללת טיפולי שיניים משמרים לילדים במסגרת סל שירותי הבריאות "טעונה תיקון בחקיקה ראשית של סעיף 6(א) לחוק ולכל הפחות – הליך לפי סעיף 6(ב) לחוק", קרי, אישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. כל עוד לא ניתן אישור כזה, עמדת הכנסת היא כי החלטת הממשלה אינה חוקית. ביחס לשאר הטענות שהועלו בעתירות לא נקטה המשיבה 9 עמדה כלשהי, בסברה כי אין לה מעמד לטעון בעניינים אלה, שאינם נוגעים לסמכותה של ועדת העבודה והרווחה כקבוע בחוק. 10. הוצגו איפוא בפנינו שתי פרשנויות נוגדות מצד שתי רשויות – הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. אנו סבורים כי הפרשנות כפי שהוצגה על ידי הכנסת היא הפרשנות הראויה והנכונה להוראת סעיף 6 לחוק. ודוק: עמדתנו אינה מבוססת על קביעה מקדמית לפיה ישנו מעמד ייחודי לכנסת בפרשנות החקיקה (ראו: סעיף 17(ג) ו-17(ג1) לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994; והשוו: בג"ץ 9843/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים, פסקה 8 (לא פורסם, 8.1.2009)). עמדתנו מבוססת על הכרעה לגופו של עניין בפרשנות הראויה של ההוראה. ואלה טעמינו. 11. החלטת הממשלה עניינה הוספת טיפולי שיניים משמרים לילדים לסל שירותי הבריאות. על-פי הנספח להחלטת הממשלה העדכנית המפרט את רשימת הטיפולים, רפואת שיניים משמרת עניינה, בין היתר, טיפולים כדוגמת טיפול שורש, מבנים מידיים ויצוקים, כתר טרומי, עקירה לרבות עקירה כירורגית ועוד. האם רפואת שיניים משמרת באה בגדר סעיף 6(א)(3) שעניינו "טיפול רפואי אמבולטורי"? תשובתנו על כך בשלילה. לשון החקיקה 12. הפרשנות הלשונית עניינה במשמעות המקובלת והטבעית לדבר החקיקה (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב - פרשנות החקיקה 82-81 (1993) (להלן: ברק פרשנות במשפט). בענייננו נפנה באופן טבעי להגדרת המקצועית של המונח "טיפול רפואי אמבולטורי" בתחום הרפואה. בהקשר הרפואי טיפול אמבולטורי הינו כל טיפול רפואי שאינו דורש אשפוז בבית חולים. מילון אבן שושן מגדיר את המונח "אמבולטוריה" כ"מרפאה, מוסד לטיפול בחולים שאינם נזקקים לאשפוז בבית חולים", ראו אברהם אבן-שושן המלון העברי המרכז 28 (תשמ"ח)). דו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל (1990) בראשות השופטת נתניהו (להלן: ועדת נתניהו) הקדיש פרק לרפואה האמבולטורית. בדו"ח צוין כי תפקידה של הרפואה האמבולטורית הוא כפול: מתן שירותי בריאות ראשוניים, דהיינו רופאים "המספקים שירותים רפואיים במסגרת הקהילה", ומתן שירותי בריאות שניוניים, דהיינו רופאים "מומחים, המספקים שירותי יעוץ ושירותים מקצועיים, הן במרפאות בקהילה והן במרפאות החוץ של בתי החולים" (דו"ח ועדת נתניהו, כרך ראשון, 362). על פי הגדרות אלה אכן ניתן, לכאורה, לראות בחלק מטיפולי השיניים המשמרים הנזכרים, המבוצעים במרפאות שיניים מחוץ לבתי החולים באופן שאינו מחייב אשפוז, גם "טיפול רפואי אמבולטורי". כך לפי לשון החוק. אך אין זה סופו של תהליך הפרשנות. כפי שנראה להלן, תכלית החקיקה (הן הסובייקטיבית והן האובייקטיבית) מכריעה את הכף לטובת פירוש המונח "טיפול רפואי אמבולטורי" בחוק באופן שאינו כולל את תחום טיפולי השיניים המשמרים לילדים (או אף למבוגרים). תכלית החקיקה (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) 13. פרשנות התכלית הסובייקטיבית של הוראת חוק שמה דגש על כוונת יוצרו של החוק. מקום מיוחד ניתן בענין זה להיסטוריה החקיקתית (בג"ץ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147, פסקה 13 לפסק דינו של השופט מצא (1993)). ועדת נתניהו המליצה לכלול בסל שירותי הבריאות את תחום רפואת השיניים (מונעת ומשמרת) לילדים ולנוער בגילאים 18-5 (דו"ח ועדת נתניהו, כרך ראשון, 91; אגב, המלצה דומה ניתנה גם ביחס לבני 65 ומעלה העונים על תנאי זכאות מסוימים, ראו שם, שם). המלצה זו אומצה בתחילה בהצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי משנת 1992 בה נכלל בסל שירותי הבריאות "תחום רפואת השן לילדים ולקשישים, בגילים שייקבעו, לרבות הדרכה, רפואה מונעת, משמרת ומשקמת" (ראו סעיף 2(א)(8) להצעת החוק, ה"ח 2113 מיום 17.2.1992 בעמ' 211). ואולם, הנוסח שאומץ בסופו של דבר היה נוסח הצעת החוק משנת 1993, שצמצם את שירותי בריאות השן ל"רפואת שיניים מונעת לילדים, עד גיל שיקבע שר הבריאות בתקנות" בלבד (ראו סעיף 6(א)(8) להצעת החוק מטעם הממשלה, ה"ח 2189 מיום 30.6.1993, בעמ' 207; כן ראו נוסח זהה בהצעת החוק משנת 1994 מטעם הוועדה המשותפת, ה"ח 2249 מיום 14.2.1994, בעמ' 233). נוכח היסטוריה חקיקתית זו מקובלת עלינו טענת באת-כח הכנסת, לפיה כוונת המחוקק (הסובייקטיבית) היתה לכלול בסל שירותי הבריאות את תחום רפואת השיניים המניעתית לילדים בלבד. בכך קבע המחוקק דין מיוחד לעניין רפואת שיניים (בחירה ברפואה מונעת בלבד) ממנו נובע הסדר שלילי ביחס לשאר תחומי רפואת השן (שלילת רפואה משמרת). לאמות המידה לקביעת הסדר שלילי ראו למשל: ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 647-648 (1998). 14. מסקנה זו מתחזקת לאחר עיון בפרוטוקולים של דיוני הועדה המשותפת לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי שהוגשו על ידי הכנסת. כפי שהראתה הכנסת, תחום רפואת השן בכללותו צוין, באופן עקבי לאורך דיוני הוועדה המשותפת, כדוגמא לתחום שאינו מצוי בגדר סעיף 6(א) לחוק, ושאותו יהיה צורך להוסיף בעתיד בדרך של תיקון חקיקה ראשית. כך למשל בדיון מיום 23.11.1993 של הוועדה המשותפת אמר חבר הכנסת חיים אורון, ביחס להוראת סעיף 6(ב) להצעת החוק משנת 1993 את הדברים הבאים: "לגבי סעיף 6(ב). היות ואנחנו מתייחסים אל החוק הזה כאל המסגרת העקרונית של החוק, אנחנו אומרים שכל שינוי ב-11 הסעיפים שמופיעים ב-6(א) צריך להיות בהליך של חקיקה ראשית. למשל, אם שר הבריאות ושר האוצר יחליטו להכניס כאן את רפואת השן כסעיף 12, זו לא תוכל להיות פעולה מינהלית משום שהיא משנה את סדרי הגודל של ההוצאה בתחום הזה. לכן, אם מחר מחליטים להוסיף לסעיף הזה תחום חדש כלשהו, השרים הנוגעים בדבר יצטרכו לקיים בשינוי כזה תהליך של קבלת חוק או תיקון חוק" (עמ' 8 לפרוטוקול מס' 20 מישיבת הועדה המשותפת מיום 23.11.1993, נספח מש/4 לכתב התשובה מטעם המשיבה 9). הכנסת הפנתה לפרוטוקולים נוספים ברוח דומה, ולא נאריך (ראו סעיפים 44-41 לכתב התשובה מטעם הכנסת מיום 25.3.2010). 15. ועוד: המונח "טיפול רפואי אמבולטורי" צריך להיבחן בהקשרו החקיקתי, כפי שהוא משתלב במבנה סעיף 6(א) לחוק: "המבנה השיטתי, טיפוסי העניינים המוסדרים, צורת החלוקה של החוק, מיקומן של הוראות, כל אלה עשוי להצביע על היעדים אשר דבר החקיקה נועד (סובייקטיבית ואובייקטיבית) להגשים" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ברק (1993)). על פי אמות מידה אלה, המונח "טיפול רפואי אמבולטורי" אינו כולל טיפולי שיניים משמרים לילדים (או לאחרים). מבנה הוראת סעיף 6 לחוק מחייב מתן פירוש מצמצם למונח "טיפול רפואי אמבולטורי" באופן המבדל אותו משאר התחומים הנזכרים בסעיף 6(א) לחוק. סעיף 6(א) לחוק שצוטט לעיל מפרט את שירותי הבריאות באופן שיטתי וממוקד. ההגדרה הממוקדת מקבלת משנה תוקף ביחס לתחום טיפולי השיניים, כאשר בעניין זה קבע המחוקק את תחום "רפואת שיניים מונעת לילדים" כתחום נפרד מן התחום של "טיפול רפואי אמבולטורי" (ראו סעיף 6(א)(8) הנזכר לעיל). ממבנה זה ניתן להסיק את המסקנות הבאות. ראשית, פרשנות המדינה היא רחבה מידי ועלולה לייתר תחומים שלמים שנמנו במפורש בסעיף 6(א) לחוק כתחומים נפרדים לצד "טיפול רפואי אמבולטורי". אכן, "אין דרכו של המחוקק להשחית מלותיו לריק; יש לייחס לו למחוקק את הכוונה ליתן לביטויים שהוא משתמש בהם משמעות תוכנית" (בג"ץ 854/87 גולדשמידט נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד מג(1) 114, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ד' לוין (1989)). פרשנות המדינה מייתרת תחומים שנמנו במפורש בסעיף 6(א) באופן החותר תחת התכלית האובייקטיבית בבסיס כל דבר חקיקה לפיה "חזקה כי הוראת חוק אינה יכולה להיות מיותרת" (ברק פרשנות במשפט, 595). שנית, בטרמינולוגיה של המדינה, סביר יותר לראות בטיפולי שיניים מניעתיים או משמרים כתתי-תחום החוסים תחת התחום הכולל של טיפולי שיניים. בכל הנוגע לתחום טיפולי שיניים, הכריע המחוקק כי טיפולי שיניים מניעתיים יכללו במפורש בסעיף 6(א). הקבלה זו מלמדת, כי המחוקק נכון היה לראות בתת-התחום של טיפולי שיניים מניעתיים "תחום" עצמאי כקבוע בסעיף 6(א)(8) לחוק. לפיכך, ניתן לראות גם בתת-התחום המקביל, של טיפולי שיניים משמרים, "תחום" עצמאי העשוי להצדיק אזכור מפורש אף הוא. אכן, ההגדרה של "תחום" בחקיקה משתנה מעניין לעניין לפי הקשרו, כך שמבחינה לשונית אין לשלול את העמדה לפיה עשוי הנושא של טיפולי שיניים משמרים להיחשב כ"תחום" עצמאי לצורך חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ראו למשל הגדרת "תחומים" בסעיף 2 לתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שרותי בריאות במדינות חוץ), התשנ"ה-1995, ומנגד, הגדרת "תחומים" בסעיף 3 לחוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008). שלישית, המחוקק הבחין במפורש בין טיפולים מניעתיים לילדים (שנכללו בחוק) לבין טיפולים משמרים לילדים (שלא נכללו בחוק). הקבלה זו מלמדת כי "מכלל הן נשמע לאו", קרי, המחוקק קבע בעניין זה הסדר שלילי לפיו טיפולים משמרים לא ינתנו במסגרת סל שירותי הבריאות (ראו ברק פרשנות במשפט, 115-112). המסקנה: סעיף 6(א) אינו כולל שירות טיפולי שיניים משמרים לילדים 16. אף אם מבחינת לשון ההוראה ניתן לכאורה לפרש את הביטוי "טיפול רפואי אמבולטורי" ככולל גם טיפולי שיניים משמרים, הרי שלאור תכלית החקיקה מתחייבת המסקנה כי היה על המחוקק לקבוע זאת במפורש. אכן, "המחוקק צריך להעדיף תמיד לשון מפורשת, על פני הסתמכות על היסק משתמע, אשר אינו בטוח וגבולותיו אינם ידועים" (ברק פרשנות במשפט, 136). הפרשנות התכליתית של סעיף 6(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מחייבת את המסקנה כי תחום טיפולי שיניים משמרים לילדים אינו כלול בגדר סעיף 6(א)(3) לחוק. הוא אף לא כלול, כאמור, בגדר סעיף 6(א)(8) לחוק. בנסיבות אלה, החלטת הממשלה, הרואה בתחום טיפולי השיניים המשמרים לילדים חלק מסל שירותי הבריאות הקבועים בסעיף 6(א) לחוק בנוסחו כיום, אינה עולה בקנה אחד עם חוק ביטוח בריאות ממלכתי. החלטה להוסיף לסל שירותי הבריאות טיפולי שיניים שאינם בגדר רפואת שיניים מונעת לילדים כאמור בסעיף 6(א)(8) לחוק - כפופה לדרישות חוק ביטוח בריאות ממלכתי בדבר הוספת תחום חדש כקבוע בסעיף 6(ב) לחוק. סעיף 6(ב) לחוק קובע את ההליך הדרוש בכדי להכליל בסל שירותי הבריאות תחומים נוספים לאלה הקבועים בסעיף 6(א) לחוק. אפשרות נוספת הפתוחה בפני המדינה הינה כמובן ליזום תיקון לסעיף 6(א) לחוק עצמו. החלטת הממשלה אינה מקיימת אף אחת משתי החלופות האמורות. החלופה הראשונה טעונה אישור ועדת העבודה והרווחה להוספת התחום, אישור שהמדינה הבהירה כי אין בכוונת הממשלה לבקש. אשר לחלופה השניה, החלטת הממשלה העדכנית אמנם מתייחסת לתיקון חוק ביטוח בריאות ממלכתי אך זאת רק לצורך הקמת קופות חולים יעודיות. ההחלטה אינה עוסקת בתיקון סעיף 6 לחוק (וראו תזכיר תיקון חוק ביטוח בריאות ממלכתי מיום 9.5.2010, נספח א להודעת ההסתדרות הרפואית מיום 11.5.2010). בפני הכנסת מונחת הצעת חוק לתיקון סעיף 6(א) לחוק שטרם קודמה (לפירוט הצעות החוק ראו סעיפים 53-50 לכתב התשובה מטעם הכנסת, ובין היתר, ראו הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – רפואת שיניים), התש"ע-2010 (פ/2210/18)). 17. אשר על כן, אין מנוס מהפיכת הצו על תנאי לצו מוחלט, באופן הקובע כי החלטה מס' 1064 של הממשלה מיום 14.12.2009 אינה כדין. טענות נוספות בהן לא נכריע 18. בטרם סיום, נתייחס לשתי טענות נוספות שהועלו בעתירות ושהצדדים טענו להן בהרחבה. כיוון שלא על בסיס טענות אלה ניתנה החלטתנו, ייעשה הדבר בתכלית הקיצור. "פשרת אורון" 19. נטען לפנינו כי החלטת הממשלה היא הפרה של "התחייבות שלטונית" שניתנה במסגרת מה שהצדדים לפנינו כינו "פשרת אורון". פשרה זו הושגה בין נציגי משרדי הבריאות והאוצר לבין נציגי ועדת הכספים של הכנסת. בעקבות "פשרת אורון" הוסף, על-פי סעיף 7(2) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח-2008 (ס"ח 2125 בעמ' 104) סעיף 10(ב)(4) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לפיו תכנית לשירותי בריאות נוספים (שב"ן) המסופקת על ידי קופות החולים "לא תכלול תרופות מצילות חיים או מאריכות חיים" (יצוין כי עתירה שהוגשה נגד הצעת חוק ההסדרים האמור נדחתה על הסף, ראו פסק דינו של חברי השופט מלצר ב-בג"ץ 10270/07 האגודה לזכויות החולה נ' הכנסת (לא פורסם, 26.12.2007)). מנגד, לאחר תיקון החקיקה האמור, קיבלה הממשלה החלטות לפיהן הוסף לסל שירותי הבריאות סך של מאות מליוני ש"ח בכל אחת מן השנים 2008-2010 (ראו בעניין זה החלטת ממשלה מס' 3117 מיום 10.2.2008 בה נקבע כי בשנת 2008 יתווסף לסל הבריאות סך של 450 מליון ש"ח ובשנים 2010-2009 יתווספו לסל 410 מליון ש"ח מידי שנה, וכן החלטת ממשלה מס' 4364 מיום 28.12.2008 שהעמידה את התוספת לשנים 2010-2009 על סך של 415 מליון ש"ח). עוד נטען לפנינו כי "פשרת אורון" מקימה התחייבויות שלובות, של הכנסת ושל הממשלה. התחייבות הממשלה הינה, לפי הטענה, כי התקציב שנוסף לסל הבריאות בסך של 415 מליון ש"ח הינו תקציב "צבוע" לטובת תרופות מצילות חיים או מאריכות חיים כפי שנקבעו בסל הבריאות לשנת 2010. החלטת הממשלה משמעה גריעה מן התקציב ה"צבוע" באופן החותר תחת תכלית "פשרת אורון" – להוסיף לסל הבריאות תקציב לטובת תרופות מצילות חיים ומאריכות חיים "חלף שב"ן". בכך פוגעת הממשלה, לפי הטענה, באינטרס ההסתמכות של ציבור החולים. ציבור החולים שינה מצבו לרעה, כיוון שמצד אחד נגרע סכום שהיה מיועד לתרופות מצילות חיים ומאריכות חיים במסגרת סל הבריאות, ומנגד, נאסר על קופות החולים לספק לציבור ביטוח פרטי המכסה תרופות אלה מחוץ לסל הבריאות. בנסיבות אלה, נטען כי הממשלה הפרה בהחלטתה את "ההתחייבות השלטונית" לציבור החולים ובאופן רטרואקטיבי. הממשלה, כך הטענה, לא הציגה טעם משכנע ל"השתחררות" מהתחייבות זו. לפיכך יש לבטל את החלטת הממשלה כסותרת "התחייבות שלטונית" תקפה ואכיפה. קופות החולים הגישו עמדתן והתייחסו, בעיקר, לנושא "פשרת אורון". המשיבה 10 (קופת חולים כללית) והמשיבה 11 (קופת חולים מכבי) הותירו את ההכרעה בעתירות לשיקול דעת בית המשפט. המשיבה 13 (קופת חולים לאומית) ציינה כי היא תומכת בהכללת טיפולי שיניים לילדים במסגרת סל שירותי הבריאות "ובלבד שיינתן לכך התיקצוב הנדרש". המשיבה 12 (קופת חולים מאוחדת) היתה נחרצת יותר וציינה כי נוכח "פשרת אורון", הכללת טיפולי שיניים אינה יכולה להתבצע 'על חשבון' התקציב שיועד לעדכון סל התרופות". המדינה ביקשה לדחות את הטענות המתבססות על "פרשת אורון". לטענתה אין המדובר ב"הבטחה מינהלית" ואף לא בהסכם אכיף. לגישת המדינה מדובר רק ב"פשרה פוליטית בין נציגי שתי רשויות שלטוניות", שהיא חסרת תוקף משפטי מחייב ושהסנקציות על הפרתה הן במישור הפוליטי. לגופו של עניין טענה המדינה כי החלטת הממשלה לא הפרה את "פשרת אורון". לגישתה תכלית הפשרה היתה "תוספת שירותים רפואיים לרווחת הציבור", ומתן טיפולי שיניים לילדים משיגה מטרה זו. לגישת המדינה "פשרת אורון" לא חייבה כי תוספת השירותים הרפואיים תינתן באופן ספציפי, בדרך של ניצול הסכום כולו לתרופות מצילות חיים או מאריכות חיים. 20. כאמור, נוכח המסקנה אליה הגענו לענין פרשנות סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אין אנו נדרשים להכריע במחלוקת. הטענות שהועלו מחייבות הכרעה בשאלת מערכת הדינים החלה על "פשרת אורון" – האם היא "הבטחה מינהלית", "הסכם פוליטי" או "הסכם שלטוני", מה היחס בין מושגים אלה, מידת הקונקרטיזציה הנדרשת לאינטרס ההסתמכות, האם היתה הפרה כנטען ואם כן, מהו הסעד הראוי בגין הפרה, מהו היקף ההתערבות של בית משפט זה בעניינים פנימיים של הכנסת וכיוצא בזה (לעניין הבטחה מינהלית ראו והשוו: ע"א 9153/04 במות מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מדינת ישראל - משרד החינוך, פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוי, ופסק דינה של השופטת חיות; יואב דותן "הבטחה מינהלית לציבור" משפט וממשל ה 465 (תש"ס)). סוגיות אלה מורכבות הן, וניתן הפעם להשאירן בצריך עיון. טענות הצדדים בעניין "פשרת אורון" שמורות להן ככל שתהיה לשאלה זו משמעות בעתיד. חובת היוועצות ותשתית עובדתית 21. נטען לפנינו כי החלטת הממשלה נעשתה תוך הפרת חובת ההיוועצות במועצת הבריאות ובוועדת סל הבריאות. כמו כן נטען כי החלטת הממשלה התקבלה בחטף, מבלי שנפרשה בפניה תשתית עובדתית ראויה הנדרשת לצורך אישור התכנית. עוד נטען כי אישור מועצת הבריאות בישיבתה מיום 29.4.2010 את הצעת הצוות הבינמשרדי נעשה בחטף, שכן חברי מועצת הבריאות הוזמנו לישיבה רק ביום 27.4.2010. המדינה ביקשה לדחות טענות אלה. באשר לחובת ההיוועצות, נטען כי לא נדרשת היוועצות בועדת הסל, שכן, אין המדובר בטיפול או תרופה פרטניים הטעונים תיעדוף על-ידי ועדת הסל. מדובר בהוספת תחום שלם לסל הבריאות כחלק מהחלטת מדיניות תקציבית, הנתונה לשיקול דעת הממשלה מבלי שחלה עליה חובת היוועצות בועדת הסל. מנגד הכירה המדינה בחובת היוועצות עם מועצת הבריאות בעניין זה, וזו קוימה לטענתה ביום 29.4.2010 עת החליטה המועצה לאשר את המלצות הצוות הבינמשרדי. לטענת המדינה היתה בפני מועצת הבריאות התשתית העובדתית הנדרשת להמלצתה. 22. נוכח המסקנה אליה הגענו, לעניין פרשנות סעיף 6 לחוק, גם בעניין זה אין אנו נדרשים לנקוט עמדה. על חשיבות חובת ההיוועצות במועצת הבריאות ובוועדת הסל בתהליך קבלת ההחלטות והיקפה עמד בית משפט זה באחרונה ב-בג"ץ 9370/07 קרן דולב לצדק רפואי נ' שר הבריאות (טרם פורסם, 29.12.2009), ולא נאריך כאן. האם יש ללמוד ממה שנעשה בעבר על פרשנות החוק 23. כדי להסיר ספק בעניין זה נבהיר כי גם אם ניתנו בעבר החלטות שאינן עולות בקנה אחד עם פרשנותו של סעיף 6 לחוק (ואיננו קובעים שכך היה), אין בדבר כדי להכשיר את החלטת הממשלה העומדת לבחינה בהליך שלפנינו. אין באמור בפסק דיננו כדי להשפיע על מתן שירותי רפואת שיניים לחולים אונקולוגיים על פי סעיף 11 לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי או שירותי שיניים לאוכלוסיות מיוחדות נוספות, שנכללו בסל הבריאות לשנת 2010. חוקיות שירותים אלה לא נתקפה במסגרת העתירות שלפנינו ואלה לא היו בגדר המחלוקת הרלוונטית להכרעה. גם הצדדים הרלוונטיים להכרעה לא בהכרח היו בפנינו. סוף דבר 24. כמבואר החלטת הממשלה היא החלטה המכריזה על הוספת תחום חדש לסל שירותי הבריאות. אכן, המדינה הדגישה בפנינו מספר פעמים כי החלטת הממשלה מוסיפה שירות רפואי חיוני לסל שירותי הבריאות, בבחינת "מהפיכה של ממש". החלטה זו חייבת לקיים את הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי הקובע את סל שירותי הבריאות ואת ההליכים הנדרשים לשינויו. כפי שהראינו, החלטת הממשלה אינה מקיימת את אמות המידה להוספת תחום חדש לסל שירותי הבריאות. אשר על כן, אנו הופכים את הצו על תנאי לצו מוחלט. החלטת הממשלה מס' 1064 מיום 14.12.2009 מבוטלת. המדינה תשא בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד של שלוש העותרות בכל אחת מן העתירות בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מצרף הסכמתי לפסק דינה המקיף של חברתי, השופטת מ' נאור, ומוצא להוסיף רק השלמה קצרה אחת. בתיק זה התגלעה מחלוקת בין היועצת המשפטית לכנסת לבין היועץ המשפטי לממשלה לגבי פרשנותו של סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק בריאות ממלכתי), ולמיטב הבנתי זהו המקרה הראשון שפלוגתה מסוג זה מגיעה להכרעה שיפוטית בפסק דין. הסוגיה המוסדית האמורה עשויה לעורר שאלות חוקתיות רבות (למקצתן, גם בהקשרים אחרים – ראו: מיכאל איתן "מעמדה של הכנסת בעתירות לפסילת חוקים – בעקבות בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הביטחון" הארת דין ד 91 (2006); יגאל מרזל "מעמד הכנסת בעתירות בעניין חוקתיות החוק" משפטים לט 347 (2009)). עם זאת, בנושא שלפנינו ניתן להכריע מבלי להיזקק לקושיות המורכבות הללו (שראוי כי הנוגעים בדבר יעשו, ככל יכולתם, על מנת לפותרן טרם הגעה לערכאות), מה גם שמצב הדברים אכן מחייב כאמור הכרעה מהירה בעתירות. נוכח האמור לעיל, אני מסכים לאמירתה של חברתי, השופטת מ' נאור, כי עמדתנו איננה מבוססת על קביעה מקדמית לפיה ישנו מעמד ייחודי לכנסת בפרשנות החקיקה. לשיטתי, גישה זו תואמת את התפיסה ש"בית המשפט הנדרש לפרשנות החקיקה לשם הכרעה בסכסוך – אינו רשאי להיוועץ לשם כך במחוקק" (עיינו: אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל, כרך א' – עקרונות יסוד 153 (מהדורה שישית, 2005) (להלן: רובינשטיין ומדינה); אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 377 (2004); בג"צ 3263/95 פורז נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 153, 163 (מפי השופט א' מצא)). הטעם לכך הוא ש"לאחר השלמתו של מעשה חקיקה, יצא החוק מחצרה של הרשות המחוקקת. חי הוא כמו לעצמו, ופירושו – במובנו הרחב של המושג – ניתן הוא, בסופו של תהליך, לבתי המשפט, ולהם בלבד (בכפוף, כמובן, לסמכות המחוקק לשוב ולחוקק, במגבלות שהוא עצמו נתון בהן)" (רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' קליין, פ"ד מח(3) 485, 501 (1994); ראו גם: בג"צ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 266 (2004) מפי השופט מ' חשין). מכאן, שהפרשנות שהועדפה על ידינו לסעיף 6 לחוק בריאות ממלכתי, מבוססת על כללי פרשנות מקובלים, ולא על מיהות מציע הפרשנות. בצד זה, וכחלק מכללי הפרשנות, רואה אני לייחס חשיבות גם לתפקידה המוסדי של הכנסת כמפקחת על פעולות הממשלה (עיינו: רובינשטיין ומדינה, כרך א' 193, 194, כרך ב', 749; בג"צ 2910/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משרד החינוך, פ"ד נט(3) 625 (2004)). סמכות זו מוצאת את ביטויה במקרה שלפנינו בסעיף 6(ב) לחוק בריאות ממלכתי, המתנה הוספת תחום לסל שירותי הבריאות בהוצאת צו על ידי שר הבריאות, שיקבל הסכמה של שר האוצר, וכן אישור של וועדת העבודה והרווחה של הכנסת. דרישה זו לאישור של וועדת העבודה והרווחה של הכנסת – אין לעקוף, בנסיבות הנדונות בעתירות, אלא על דרך של תיקון החוק. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת נאור, וכן להערותיו של חברי השופט מלצר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ז' בסיון התש"ע (20.5.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09100170_C13.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il