שוקי משעול נ. נציב ונציבות שירות המדינה

13 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 10016/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא העותר: שוקי משעול נ ג ד המשיבים: 1. נציבות שירות המדינה 2. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 3. רשות המיסים בישראל 4. משרד האוצר - מנהל הגימלאות עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ד בחשון התשפ"א (1.11.2020) בשם העותר: בשם המשיבים: עו"ד שי דדוש עו"ד יעל ברלב פסק-דין השופט ג' קרא: עתירה לביטול שני פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 12.9.2011 בע"ע 21623-10-10 ומיום 16.11.2016 בע"ע 65158-12-14, בגדרם התקבלו ערעורים על פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. עניינם של פסקי הדין הוא בסיום העסקתו של העותר כעובד מדינה ובשאלת יכולתה של המדינה לקזז מגמלתו החודשית תשלומים ששולמו לעותר במהלך ההליכים שהתנהלו בעניינו. הרקע להגשת העתירה והליכים קודמים 1. העותר הועסק בשירות המדינה משנת 1983 בשורת תפקידים באגף המכס והמע"מ וברשות המיסים. תחילה הועסק העותר לפי כתב מינוי ולאחר מכן לפי חוזה מיוחד לפי תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960 (להלן: חוזה ההעסקה או החוזה) שתוקפו היה עתיד להסתיים ביום 11.6.2006. 2. בתחילת חודש אפריל 2005 נודע לגורמים באגף המשמעת של נציבות שירות המדינה כי נגד העותר מתנהלת חקירה פלילית בעבירות על טוהר המידות. בעקבות החקירה ננקטו נגד העותר הליכי השעייה בהתאם לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת), ובסופו של יום, לאחר שהוגש נגד העותר כתב אישום, הוחלט ביום 4.5.2006 על השעייתו. סמוך לאחר מכן, ניתנה לעותר הודעה לפיה נשקלת האפשרות שלא להאריך את חוזה ההעסקה עימו שהיה עתיד להסתיים ביום 11.6.2006 וניתנה לו האפשרות להביא את טענותיו. ביום 25.7.2006 נמסר לעותר כי נציב שירות המדינה החליט שלא להאריך את חוזה ההעסקה וכי הוא זכאי לגמלה בהתאם לאמור בחוזה ולתשלום בגין שלושה חודשי הודעה מוקדמת (להלן: החלטת הנציב). 3. העותר תקף את החלטת הנציב שלא להאריך את חוזה ההעסקה בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (להלן: ההליך העיקרי). כמו כן, העותר פנה בבקשה לסעד זמני שיורה למדינה להשיבו לעבודתו. בקשתו לסעד זמני התקבלה, ובית הדין האזורי הורה על ביטול ההחלטה שלא לחדש את חוזה ההעסקה, כשצוין כי אין בהחלטת בית הדין כדי למנוע את השעיית העותר מעבודתו עד לתום ההליך הפלילי. המדינה (המשיבים 1 ו-3) ערערה על החלטת בית הדין האזורי, לאחר קבלת רשות, ובפסק דין מיום 24.9.2007 התקבל הערעור ברוב דעות. נקבע כי אין לכפות על המדינה להאריך את חוזה ההעסקה, וזאת בכפוף להצהרת המדינה לפיה ככל שייקבע בהליך העיקרי כי היה מקום להמשיך את העסקת העותר, החוזה יוארך רטרואקטיבית על כל המשתמע מכך לגבי זכאויותיו של העותר, ולא ייטען כי לא ניתן להחזירו לתפקידו. אולם בהמשך, סירבה המדינה לתת הצהרה כאמור, ומשכך בהחלטה מיום 23.7.2008 נקבע כי תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין תהא שהסעד הזמני ייוותר על כנו עד להכרעה בהליך העיקרי או עד להחלטה אחרת של בית הדין האזורי. בנוסף הורה בית הדין הארצי כי "בית הדין ידון במסגרת ההליך העיקרי בשאלת זכאותו של המשיב (העותר – ג'.ק) לשכר ממועד חידוש הסכם הבכירים (חוזה ההעסקה – ג'.ק) ועד למתן פסק הדין בהליך העיקרי" (ע"ע 202/07). 4. יצוין כבר עתה כי בעקבות החלטת בית הדין הארצי הוארך חוזה ההעסקה של העותר, אך זאת כשהוא מושעה ולא מבצע את עבודתו בפועל. 5. ביום 5.8.2010 ניתן פסק הדין בהליך העיקרי בגדרו נקבע כי נפלו פגמים בהחלטת הנציב שלא להאריך את החוזה וכי היא בטלה. לעניין זכאותו של העותר לשכר, נפסק כי משנקבע כי אי חידוש החוזה נעשה שלא כדין והוא בטל, זכאי העותר לשכר "מהמועד בו תם ההסכם בינו לבין המדינה ועד למועד בו חזרה המדינה לשלם את שכרו". ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית הדין האזורי התקבל, כך שבסופו של יום החלטת נציב השירות שלא לחדש את חוזה ההעסקה החל מיום 11.6.2006 (ע"ע 21623-10-10, ולהלן: פסק הדין הראשון) אושרה. בית הדין הארצי לא התייחס לשאלת זכאות העותר לשכר כאמור בהחלטתו בעניין הסעד הזמני מיום 23.7.2008. 6. למען שלמות התמונה יצוין כי העותר עתר לבית משפט זה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי, כשטענתו העיקרית הייתה כי פסק הדין אינו מתיישב עם הדין הקיים ביחס לפיטורי עובד מדינה בגין הליך פלילי תלוי ועומד. העתירה נמחקה לאחר שהתברר כי הכרעת הדין בהליך הפלילי בעניינו עתידה להינתן תוך פרק זמן קצר, וממועד נתינתה תיהפך העתירה לתאורטית (בג"ץ 7283/11, פסק דין מיום 15.4.2012). עוד יצוין כי ביום 10.5.2012 הורשע העותר בחלק מהעבירות שיוחסו לו, כמפורט ברע"פ 1905/15 משעול נ' מדינת ישראל (‏24.3.2015). בהמשך עונשו נגזר, בין היתר, לחמישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגיש העותר נדחו. 7. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי, נקבע מועד פרישתו של העותר לגמלאות ליום 25.7.2006, יומו האחרון בעבודה בפועל, ונערך חישוב של הזכויות הכספיות להן הוא זכאי נוכח פרישתו למול השכר והתשלומים ששולמו לו. ביום 26.3.2012 ניתנה החלטת הממונה על הגמלאות (המשיב 4) המאשרת את זכאותו לגמלאות החל מיום 26.7.2006. בהחלטה צויין כי מסכומי הגמלאות להם היה זכאי העותר יקוזזו תשלומי השכר ששולמו לו ביתר החל מיום 26.7.2006 ועד לפברואר 2012, וכן יקוזזו תשלומים אחרים ששולמו לו מהמשרד. נקבע, כי לאחר קיזוז הסכומים האמורים קיימת לעותר יתרת חוב העומדת על סך של 698,061 ₪ וכן כי החוב ינוכה מקצבתו השוטפת של העותר. בהתאם, החלה המדינה לקזז כספים מהגמלה. 8. העותר הלין על אופן חישוב זכויותיו הכספיות ועל קיזוז כספים מגמלתו, וערער על החלטת הממונה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הערעור התקבל ברובו (על"ח 58209-05-12, פסק דין מיום 3.12.2014). בתמצית ולענייננו, בית הדין האזורי דחה את טענת המדינה כי הכספים שולמו לעותר מכוח הסעד הזמני, וקבע כי הם שולמו מכוח פסק הדין של בית הדין האזורי בהליך העיקרי ובמסגרת הסעד הקבוע. משכך, קבע בית הדין האזורי כי אין לומר שזכאותו של העותר לכספים בטלה הגם שערעור המדינה התקבל בסופו של יום. נקבע כי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות או החוק) חל על העותר בתחולה חוזית בעניינים הנוגעים לגמלה, ונבחנה טענת המדינה כי חל בנסיבות המקרה סעיף 59 לחוק הגמלאות המקנה למדינה אפשרות לקזז גמלאות כנגד חובות מסוימים המגיעים לה מזכאי לגמלה, ביניהם, "מפרעות שקיבל הזכאי מאוצר המדינה על חשבון גמלאות" (סעיף 59(1) לחוק) ו"סכומים ששולמו לזכאי מאוצר המדינה בטעות ולמעלה מן המגיע על חשבון משכורתו או גמלאותיו או פיצויי פיטורים" (סעיף 59(3) לחוק). לעניין זה קבע בית הדין כי אין מדובר בכספים שהעותר קיבל בתקופת הצו הזמני אלא בכספים שהתקבלו למפרע לאחר מתן פסק הדין בהליך העיקרי; כי אין קביעה בפסק הדין או במקור מוסמך אחר שהכספים שולמו כ"מפרעות על חשבון גמלאות" כנדרש לפי סעיף 59(1); וכן כי מקום בו הכספים שולמו מכוח פסק דין של ערכאה משפטית, אין לומר כי הכספים שולמו בטעות ולמעלה מן המגיע לעותר כנדרש לפי סעיף 59(3). על כן קבע בית הדין האזורי, כי ככל שלעותר קיים חוב, החוב לא בא בגדרי הוראות סעיף 59 לחוק, והמדינה לא זכאית לקזז כספים מגמלתו החודשית. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי גם אם הייתה המדינה מגישה תביעת השבה, היא לא הייתה זכאית להשבת הכספים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת, מכיוון שהעותר נסמך על הכספים ומכיוון שהיה על המדינה להביא לידיעתו כי ככל שבסופו של יום פיטוריו יכנסו לתוקף באופן רטרואקטיבי, יהא עליו להשיב את הכספים שקיבל בתקופת השעייתו. טענות נוספות שהעלה העותר נדחו, ביניהן, אפלייתו למול עובדים בכירים אחרים וטענה בעניין החזרי מס שלשיטתו נגבו ביתר. לבסוף, נדונה טענת העותר כי בעקבות בקשתו להיוון רבע מגמלתו, ביצעה המדינה מניפולציה חישובית שלשיטתו של העותר הגדילה את חובו הלכאורי. בית הדין קיבל את טענות העותר לעניין זה ופסק כי המדינה פעלה שלא כדין משקבעה את מועד ההיוון של הגמלה למפרע מחודש יולי 2006. נקבע כי על המדינה לבצע חישוב מחודש של ההיוון נכון לחודש נובמבר 2011, וככל שיתברר כי נגבו כספים שלא כדין, תשיבם לעותר. 9. המדינה ערערה על פסק הדין, וגם הפעם ערעורה התקבל (ע"ע 65158-12-14, להלן: פסק הדין השני). בית הדין הארצי קבע כי המסקנה העולה מפסק דינו הראשון, בגדרו אושרה החלטת הנציב שלא לחדש את חוזה ההעסקה החל מיום 11.6.2006, היא כי העותר היה זכאי לגמלאות החל מחודש יולי 2006. בית הדין הבהיר כי העותר לא עבד בפועל מאז יום 25.7.2006 אלא קיבל תשלומים בגובה "שכר". בנסיבות אלה, כל אשר שולם לעותר במהלך ניהול ההליך המשפטי לא היה תמורה בגין עבודתו או שכר עבודה בגין עבודה שלא נעשתה, אלא אך תשלום על חשבון זכויותיו כפי שייקבעו בסופו של ההליך המשפטי. בהחלטת בית הדין הארצי מיום 23.7.2008 ניתן למעשה סעד זמני, וחוזה ההעסקה הוארך פורמלית כאשר שולמו לעותר תשלומים כעובד מושעה. על כן, התשלום החודשי נפסק כסעד זמני, ורק בדיעבד לאחר פסיקה חלוטה בעניין הארכת חוזה ההעסקה היה מקום לסווג את מהותו של אותו התשלום. מכיוון שהסעד הכספי ניתן כסעד זמני שטיבו מותנה בפסיקה חלוטה, דחה בית הדין הארצי את טענת העותר להסתמכות. בית הדין הוסיף והדגיש כי יש לראות את התשלום החודשי כתשלום זמני שכפוף לפסיקה חלוטה, גם אם הוא שולם לעותר כעובד מושעה מכוח סעיף 49 לחוק המשמעת. בית הדין סיכם וקבע כי "בנסיבות האמורות ולאור סעיף 59(3) לחוק הגמלאות, רשאית הייתה המדינה לקזז מהגמלה המשולמת למשיב (העותר – ג'.ק) את חובו בגין 'סכומים ששולמו לו מאוצר המדינה בטעות ולמעלה מן המגיע' (הדגשה במקור – ג'.ק)". על שני פסקי הדין של בית הדין הארצי נסבה העתירה שלפנינו. תמצית טיעוני הצדדים 10. בעתירתו זו שב וחזר העותר, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בעתירה הראשונה, בגדרה עתר לביטול פסק הדין הראשון של בית הדין הארצי שאישר את ההחלטה שלא להאריך את חוזה ההעסקה. בין היתר נטען כי ההחלטה נוגדת את הוראות החוק והפסיקה העוסקות בפיטורי עובד מדינה בגין הליך פלילי תלוי ועומד; נוגדת את חוזה ההעסקה שנערך עם העותר; מפלה ומקפחת את העותר למול עובדים אחרים; ומתעלמת ממסקנותיו של בית הדין האזורי בדבר פגמים מהותיים שנפלו בהליכים המשמעתיים בעניינו של העותר ובשיקול דעת הנציב עת קיבל את ההחלטה. כמו כן, טען העותר נגד פסק דינו השני של בית הדין הארצי, כשטענתו העיקרית בהקשר זה הייתה כי לא היה מקום להורות על קיזוז התשלומים שקיבל מגמלתו. העותר טען כי בית הדין קבע כי הכספים שולמו ב"טעות" ללא כל ביסוס או קביעה לגבי מהי הטעות המאפשרת קיזוז מכוח סעיף 59(3) לחוק הגמלאות, וכי שגה בית הדין משקבע כי התשלומים הם בבחינת סעד כספי המותנה בפסיקה חלוטה והגדירם כ"תשלום על חשבון זכויותיו". בתוך כך נטען כי העותר קיבל שכר של עובד מושעה באופן רטרואקטיבי, מכוח פסק הדין של בית הדין האזורי שהפך את הסעד הזמני לסעד קבוע, ולכן הכספים לא שולמו ב"טעות"; כי הקיזוז נעשה בהחלטה חד צדדית וללא סמכות; וכי המדינה לא ערערה על הקביעה כי ישולם לעותר שכר לאחר שניתן פסק הדין בהליך העיקרי, ולכן לא קמה לה זכות ערעור בעניין זה. 11. העותר סבור כי העתירה מגלה טעויות משפטיות ועובדתיות שהצדק דורש את תיקונן, ובכלל זה טעות בפרשנות ובקביעות בית הדין באשר להוראות חוק המשמעת וחוק הגמלאות ביחס לשכר ששולם לעותר בתקופת השעייתו ובאשר לאפשרות לקזז כספים מגמלתו. לשיטתו, המדינה פעלה בחוסר סמכות תוך פגיעה קשה בזכויות עובדי מדינה ובזכויותיו בפרט, באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. במסגרת העתירה התבקש בית משפט זה להורות למדינה לבצע היוון מחודש ולהעביר לעותר תחשיב של גובה החוב עוד קודם לשמיעת העתירה. כן התבקש כי יעוכב ביצועו של פסק דינו השני של בית הדין הארצי וכי יינתן צו מיידי האוסר על המדינה לקזז את הכספים להם הוא זכאי בשל היוון הגמלה. 12. המדינה מצידה טענה כי דין העתירה להידחות הן על הסף, משלא מתקיימים התנאים להתערבותו של בית משפט זה, והן לגופו של עניין. ביחס לפסק הדין הראשון, טענה המדינה כי אין להביא את טענותיו של העותר פעם נוספת בפני בית משפט זה, וכי לו בית המשפט היה סבור שנפל פגם בהחלטת הנציב שלא להאריך את החוזה העתירה הראשונה לא הייתה נמחקת. עוד נטען כי החלטת הנציב הייתה ראויה ומוצדקת, ולא מקימה עילה להתערבות בית משפט זה. 13. המדינה סמכה ידיה על פסק דינו השני של בית הדין הארצי, וטענה כי לעותר שולמו תשלומי יתר עקב ההחלטה להעניק לו סעד זמני המאריך את חוזה ההעסקה וכן עקב הכרעתו של בית הדין האזורי בהליך העיקרי. לשיטתה, אין מדובר בתשלום שכר בגין עבודה, שכן העותר היה מושעה וחוזה ההעסקה הוארך באופן פורמלי, והובהר כי הארכתו אינה מעניקה לעותר זכויות כלשהן. לשיטת המדינה, קיזוז הכספים הוא פועל יוצא של ביטול פסק דינו של בית הדין האזורי בהליך העיקרי ואישור החלטת הנציב שלא להאריך את חוזה ההעסקה. פרשנות אחרת מעקרת את פסק הדין הראשון מתוכן; נוגדת את הכללים הנהוגים באשר למתן סעד זמני; ויוצרת תמריצים לעובד לנהל הליך משפטי שכן עובד שזכה בפסק דין לטובתו בערכאה הראשונה יצא נשכר ובעל זכויות חלוטות גם אם פסק הדין יבוטל בערעור. 14. בהתייחס לטענת הקיזוז טענה המדינה כי עבור התקופה שמחודש יולי 2006 ועד לחודש ספטמבר 2011 שולם לעותר שכר מכוח ההארכה הפורמלית של חוזה ההעסקה. משאושרה אי ההארכה ומועד סיום ההעסקה נקבע למפרע, שבה ונוצרה לעותר זכאות לגמלה מאותו המועד. נטען כי כל עוד עניינו של העותר לא הוכרע באופן סופי, תשלומי השכר ששולמו לו הם בבחינת מפרעות על חשבון הגמלאות, ועל כן ניתן לקזזם מהגמלה לפי סעיף 59(1) לחוק. המדינה הוסיפה וטענה כי הקיזוז מתאפשר גם נוכח הוראת סעיף 59(3) לחוק שכן אם המדינה רשאית לקזז תשלומים מכוח טעותה שלה הרי שמקל וחומר היא רשאית לקזז תשלומים ששולמו מכוח סעד זמני ומכוח פסק דין שבוטל על ידי ערכאת הערעור. 15. קיימנו בעתירה מספר לא מועט של דיונים, מתוך כוונה להביא את הצדדים לכדי פתרון שלא יחייב הכרעה שיפוטית, אך כל מאמצינו עלו בתוהו. כך, בדיון שהתקיים ביום 26.6.2017, הוצע לצדדים לגשת להידברות או לגישור, ניסיון שלא צלח. ביום 31.10.2018, הוצאנו צו על תנאי המכוון אל משיבים, ומורה להם ליתן טעם: מדוע לא יבוטל פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה ב-ע"ע 65158-12-14 מתאריך 16.11.2016 ככל שהוא איפשר לאוצר המדינה לקזז גמלאות המגיעות לעותר כנגד חובות המגיעים הימנו, לטענת האוצר, בשל תוצאות ההתדיינויות שנערכו בין העותר לבין המדינה. בהמשך, בדיון שהתקיים ביום 18.6.2020, הסכימו הצדדים ליתן בידינו אפשרות להחיל על העניין את סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפסוק במכלול על דרך של פשרה, בין "רצפה" לבין "תקרה". אולם ביום 26.7.2020, ביקש העותר לחזור בו מן ההסכמה שנתן בשעתו. בדיון נוסף שקיימנו, ביום 1.11.2020, הצענו לעותר לשקול שוב את עמדתו, אך העותר הודיע כי הוא ממשיך לעמוד על רצונו לחזור בו מן ההסכמה שנתן. הגיעה איפוא העת להכריע. דיון והכרעה 16. הלכה מושרשת וידועה היא, כי בית משפט זה לא יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין; והשני, הצדק מחייב את התערבותו של בית משפט זה כדי למנוע עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(1) 673 (1986) (להלן: עניין חטיב); בג"ץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט, בפסקה 30 (13.05.2012); בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית, בפסקה 8 (30.5.2012) (להלן: עניין פלונית), ורבים אחרים). 17. בהקשר זה נפסק, כי סיווגה של טעות כ"מהותית" קשור "לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפיצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה" (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד סב(3) 264 (2007), וראו גם בג"ץ 2126/12 הרץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 9 (8.8.2012); בג"ץ 9262/16 ‏היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 18 (‏13.2.2018)). כמו כן, הטעות המשפטית המהותית אינה קמה בדרך כלל בנסיבות בהן אפשריות פרשנויות משפטיות שונות (עניין חטיב, בעמ' 693, ולהרחבה ראו בעניין פלונית, בפסקאות 11-9). כך נאמר בבג"ץ 115/17 הסתדרות מכבי ישראל קופ"ח מכבי כוללת קופ"ח אסף, אגודה לעזרה רפואית נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לב(1) 214, 219-218 (1997): "אנו מתערבים בפסיקתו של בית-הדין הארצי רק במקרים כשפסיקה זו היא מוטעית בעליל ונמנעים מהתערבות כשבבעיה שהתעוררה יש פנים לכאן או לכאן, אפילו אם נוטים אנו לדעה הנוגדת את דעת בית-הדין הארצי". 18. לאחר בחינת פסקי הדין של בתי הדין לעבודה וכתבי הטענות המפורטים שהוגשו מטעם הצדדים, כמו גם שמיעת טיעוניהם בעל פה, באתי לכלל מסקנה כי העתירה אינה עונה על אמות המידה האמורות. כפי שיוסבר להלן, בסופו של יום קביעותיו של בית הדין הארצי נטועות בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו ומבוססות על מלאכת פרשנות של ההליכים הקודמים שהתנהלו בעניינו של העותר. פועל יוצא הוא, שאין עילה להתערבותו של בית משפט זה. 19. תחילה יוער, כי כפי שעולה מהעתירה ומהטיעונים המשלימים, לעותר טענות רבות נגד התנהלות המדינה ונגד פסקי הדין של בית הדין הארצי. בין היתר טען העותר בהרחבה רבה נגד תחשיבי המדינה תוך שצירף חוות דעת אקטוארית, ובגדר העתירה התבקשו סעדים רבים, כגון שבית משפט זה יורה למדינה להגיש מסמכים ולנמק החלטות שונות שקיבלה בעניינו של העותר. למותר לציין שאין מקומן של טענות אלו להתברר בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. 20. אין בכוונתי להידרש לכל טענה וטענה שהועלתה בעתירה. בכל הנוגע לטענות העותר נגד פסק דינו הראשון של בית הדין הארצי אומר בקצרה, כי העתירה לוקה בשיהוי, וכפי שנקבע בפסק הדין של בית משפט זה בעתירה הראשונה, טענות מסוימות שנטענו הן בבחינת שאלות תיאורטיות. טענות אחרות נדונו והוכרעו בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה בהליכים השונים, ובמכלול, איני מוצא כי הן מקימות עילה להתערבות. 21. לעניין פסק הדין השני של בית הדין הארצי יש להבהיר את הדברים הבאים: חוזה ההעסקה של העותר הוארך מכוח הסעד הזמני שניתן בהחלטת בית הדין הארצי מיום 23.7.2008. בהחלטה זו אף נקבע כי שאלת זכאותו של העותר לשכר, החל מהארכת חוזה ההעסקה ועד למתן פסק הדין בהליך העיקרי, תוכרע במסגרת ההליך העיקרי. גם בהסכם להארכת תוקף חוזה ההעסקה מיום 1.12.2009 (נספח 6 לתגובה המקדמית מטעם המדינה) עליו גם חתום העותר, הסכם שנחתם בעקבות החלטת בית הדין הארצי בעניין הסעד הזמני, צוין כי הזכאות לשכר עבודה לפי חוזה זה תידון במסגרת ההליך העיקרי, וכי החתימה על ההסכם לא מהווה ויתור של המדינה על זכויותיה, אלא מהווה ביצוע של החלטת בית הדין הארצי בלבד. משכך, איני סבור כי יש להתערב בקביעתו של בית הדין הארצי לפיה היה מקום לסווג בדיעבד את מהות התשלומים ששולמו לעותר, שכן מהותם הייתה כפופה לפסיקה חלוטה. לא למותר לציין כי בית הדין הארצי הגיע למסקנה כי מדובר בתשלום זמני הכפוף להחלטה סופית גם בהנחה שהעותר היה זכאי לשכר כעובד מושעה, כפי שטוען העותר, וזאת בהתאם להוראות סעיף 49(ב) לחוק המשמעת. רוצה לומר, כך או כך הכספים ששולמו לעותר היו בבחינת תשלום שמהותו עתיד להתברר בסוף הדרך. אמנם בית הדין האזורי קבע בפסק דינו בהליך העיקרי כי העותר היה זכאי לשכר, אך קביעתו התבססה על החלטתו לפיה אי הארכת החוזה בטלה (ראו פסקה ז' לפסק הדין). משנהפך פסק הדין של בית הדין האזורי בעניין הארכת החוזה מתבקשת המסקנה כי בוטלה הקביעה כי העותר זכאי לשכר בתקופה שלאחר חידוש החוזה, הגם שהדבר לא צוין במפורש בפסק הדין הראשון של בית הדין הארצי. גם אם נלך בדרכו של העותר לפיה שכרו שולם באופן רטרואקטיבי מכוח פסק הדין של בית הדין האזורי בהליך העיקרי (ולא מכוח הסעד הזמני), אין מקום לקבל את הטענה כי פסק הדין של בית הדין האזורי הקנה לו זכות חלוטה לקבל שכר עבודה, שכוחה עומד גם כשפסק הדין נהפך בערעור. מטעמים אלו אף יש לדחות את טענת העותר בכל הנוגע להסתמכותו על הכספים. 22. למעשה, השאלה המרכזית העומדת בבסיס העתירה היא האם רשאית המדינה לקזז את חובו של העותר מגמלתו החודשית לפי סעיף 59 לחוק הגמלאות. אביא את ההוראות הרלוונטיות לענייננו כלשונן: הגבלה על קיזוז 59. אוצר המדינה אינו רשאי לקזז גמלאות כנגד חוב המגיע מזכאי לגמלה, חוץ מחובות אלה: (1) מפרעות שקיבל הזכאי מאוצר המדינה על חשבון גמלאות; (2) (...) (3) סכומים ששולמו לזכאי מאוצר המדינה בטעות ולמעלה מן המגיע על חשבון משכורתו או גמלאותיו או פיצויי פיטורים; (4) (...) (5) (...) (ההדגשות הוספו – ג'.ק) 23. כזכור, בסוף דבריו קבע בית הדין הארצי כי בנסיבות האמורות, המדינה הייתה רשאית לקזז את חובו של העותר מהגמלה המשולמת לו נוכח סעיף 59(3) לחוק, מבלי שפירט והרחיב בדבר. מקריאת פסק דינו של בית הדין הארצי לא ניתן שלא לתמוה מדוע הפנה בית הדין הארצי לתנאי סעיף 59(3) כמבססים את הקיזוז. בזהירות המתבקשת ניתן לומר, כי מקריאת פסק הדין ניתן לראות כי לשיטתו של בית הדין, דווקא סעיף 59(1) הוא שחל בנסיבות המקרה. אסביר דבריי. בהציגו את טיעוניי באי כוח הצדדים בפניו, ציין בית הדין כי המדינה טוענת לקיזוז באופן העולה בקנה אחד עם סעיף 59(1) לחוק: "כל עוד עניינו של המשיב לא הוכרע באופן סופי, הרי שכל תשלומי השכר ששולמו לו הם בבחינת מפרעות על חשבון הגמלאות אשר נקבע כי הוא זכאי להן" (פסקה 15(ה) לפסק הדין). בפסקה 18 לפסק הדין נכתב כי "החל מחודש יולי 2006 היה המשיב זכאי לגמלאות לפי חוק הגמלאות". בהמשך, בפסקה 19, מציין בית הדין כי "יום עבודתו האחרון של המשיב כאמור היה 25.7.2006. מאז אותו מועד ואילך הוא לא עבד... המשיב אכן לא עבד בפועל, אלא קיבל תשלומים בגובה 'שכר'. בנסיבות האמורות... כי אשר שולם למשיב במהלך ניהול ההליך המשפטי לא היה תמורה או פיצוי בגין עבודתו, וגם לא שכר עבודה בגין עבודה שלא נעבדה, אלא אך תשלום על חשבון זכויותיו כפי שייקבעו בסופו של יום בתום ההליך המשפטי" (ההדגשות הוספו – ג'.ק). בפסקה 20 לפסק הדין נכתב כי "בנסיבות האמורות, ברור כי התשלום החודשי שנפסק, כסעד זמני נפסק, ומשכך – רק בדיעבד, לאחר פסיקה חלוטה... היה מקום לסווג את מהותו של אותו תשלום חודשי". משבית הדין שלל אפוא את האפשרות לראות בתשלומים שקיבל העותר לאורך התקופה, החל מ-2006, כתשלומים עבור עבודה, שכר ו/או תמורת עבודה, ומאידך קבע כי העותר היה זכאי לגמלה לפי חוק הגמלאות, וכן הוסיף וקבע כי מדובר בתשלום על חשבון זכויותיו כפי שייקבעו בסוף ההליך המשפטי – הרי שיש לסווג את התשלומים שקיבל העותר כ"מפרעות שקיבל הזכאי מאוצר המדינה על חשבון גמלאות", וזאת על פי החלופה הקבועה בסעיף 59(1) לחוק הגמלאות. לטעמי, גם אם נפלה טעות בסיכום דבריו של בית הדין הארצי, בהפנותו לסעיף 59(3) לחוק תחת סעיף 59(1) לחוק, אזי בהינתן כי מקביעותיו של בית הדין הארצי עולה כי הכספים ששולמו לעותר הם בבחינת "מפרעות שקיבל הזכאי מאוצר המדינה על חשבון גמלאות" כלשון סעיף 59(1) לחוק, יש בסיס לקביעה כי המדינה זכאית לקזז את הכספים מגמלתו של העותר. גם אם טעה בית הדין בהפנותו לסעיף 59(3) תחת הפנייתו לסעיף 59(1), לא ניתן לסווג טעות זו כטעות משפטית מהותית. 24. לא אכחד כי במישור האנושי תוצאת פסק הדין מעוררת אי נחת, שכן מדובר בקיזוז כספים מגמלתו של אדם, שעל פי הנטען בעתירה סובל ממחלות שונות ואינו מסוגל לעבוד. ברי שלקיזוז הכספים תהא משמעות על שגרת ואיכות חייו. אולם מהטעמים המפורטים לעיל, ומשנדחתה טענתו של העותר להסתמכות על הכספים שקיבל, גם לא מצאתי כי שיקולי הצדק נוטים לכיוונו. בהיעדר טעות משפטית מהותית, והעדרם של שיקולי צדק המחייבים את התערבותנו, לא מצאתי עילה לביטולו של פסק הדין (ראו פסקה 17 לעיל). 25. מכאן לשאלת אופן חישוב היוון גמלתו של העותר. כזכור בית הדין האזורי הורה בפסק דינו כי המדינה תבצע חישוב היוון מחודש נכון לנובמבר 2011 וכי ככל שיתברר כי נגבו כספים שלא כדין עקב החישוב הקודם, תפעל להשיבם לעותר. המדינה לא ערערה על הקביעה בדבר מועד ההיוון וממילא בית הדין הארצי לא שינה מקביעה זו. אף המדינה בתגובתה המקדמית לעתירה זו ציינה כי היא נאותה לערוך חישוב מחדש של ההיוון בהתאם לבקשתו של העותר. נוכח טענת העותר יובהר, כי בהתאם לפסק דינו של בית הדין האזורי, ככל שיתברר כי נגבו כספים שלא כדין עקב חישוב ההיוון החדש, המדינה תפעל להשבת הכספים לעותר. לבסוף יצויין כי בעקבות הדיון שנערך לפנינו הגישה המדינה פירוט תחשיבי השכר והגמלה המעודכנים להם זכאי העותר, לרבות חישוב מחודש של היוון גמלתו. בתגובה מטעמו הלין העותר על החישובים שנערכו, וצירף כאמור חוות דעת אקטוארית. כאמור לעיל, הליך זה אינו ההליך המתאים לבירור הטענות, בפרט כשבתי הדין לעבודה טרם נדרשו אליהן בעצמם. אם כן, הצדדים רשאים למצות את כלל הבירורים העובדתיים והחשבונאיים בדרך המקובלת. בהשלמת טיעון מטעם המדינה מיום 7.1.2021, הצהירה על נכונותה לראות את העותר "כמי שמבקש להמחות למשיבה 3 (רשות המסים – ג'.ק) בכובעה כמעסיק את זכותו ליתרת החזר המס להשבה... בדרך זו המשיבה 3 תשיב את יתרת החזר המס להשבה (ששולם בדרך של ניכוי) כפי שיאושר בפסיקה זו, ישירות לחשבון המנכה (המעסיק), ובד בבד תפחית המשיבה 3 מתחשיב סכום השכר שנדרש העותר להשיב את מרכיב יתרת המס להשבה, ובכך יקטן בהתאם חובו של העותר כלפי המשיבים". חזקה שהמדינה תעמוד מאחורי הצהרתה האמורה בעת עריכת ההתחשבנות הסופית עם העותר. 26. סוף דבר, ונוכח כל האמור, העתירה נדחית. הצו על תנאי שהוצא מבוטל בזאת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט המשנָה לנשיאה ח' מלצר: אני מצטרף לתוצאה ולהנמקה של חברי השופט ג' קרא, וכן לאמור בפיסקה 25 לחוות דעתו. בהקשר זה אני שותף למשאלתו-הנחתו של חברי כי חזקה שמשיבי הממשלה יעמדו מאחורי ההצהרה שנמסרה לנו – בעת שיערכו את ההתחשבנות הסופית עם העותר. בשולי הדברים הללו אציין כי חבל שהעותר חזר בו מהסכמתו כי נפסוק במכלול על דרך של החלת סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. נוכח העובדה שעשה כן טרם שהוצגו לנו כל הנתונים הרלבנטיים וממילא טרם שפסקנו בענין – כיבדנו, בנסיבות, את רצונו. עם זאת אעיר כי הכרעה פה על פי סעיף 79א הנ"ל (כמו גם במקרים רבים אחרים), אילו התאפשרה – היו בה שני יתרונות לפחות: א) היא היתה מסיימת באחת ובאופן סופי את הסכסוך ללא צורך בהתדיינות נוספת כלשהי. ב) היא היתה מאפשרת לפסוק על דרך של פשרה ברוח "בית הלל". נוכח האמור כאן ועל אף נסיגתו של העותר מהסכמתו – יש לקוות כי משיבי הממשלה ינהגו בו, בעת ההתחשבנות, בנדיבות המתבקשת מהנסיבות, ככל הניתן על פי הדין. המשנה לנשיא לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא. ניתן היום, ‏כ"ז בשבט התשפ"א (‏9.2.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 16100160_Q40.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1