מחמד אבו דאבוס נ. מדינת ישראל

7 בבית המשפט העליון ע"פ 1001/24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המערער: מחמד אבו דאבוס נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' טובי) בת"פ 40179-08-20 מיום 27.09.2023 ומיום 20.12.2023 תאריך הישיבה: י"ב בטבת התשפ"ה (10.2.2025) בשם המערער: עו"ד שמואל ברזני; עו"ד עדה כיאלי בשם המשיבה: עו"ד עודד ציון פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' טובי) בת"פ 40179-08-20 מיום 27.09.2023 ומיום 20.12.2023, במסגרתו הורשע המערער, בין היתר, בעבירה של המתה בקלות דעת על רקע תאונת דרכים קטלנית; ונגזרו עליו 6 שנות מאסר בפועל. רקע בתמצית, כמתואר בפסק דינו של בית משפט קמא, ביום 30.05.2019 שוטר תנועה שביצע פעילות אכיפה בכביש 85 הבחין במערער, כשהוא נוסע ברכב מרצדס לבנה במהירות מופרזת של 156 קמ"ש, בעוד שהמהירות המותרת בכביש זה היא 90 קמ"ש (להלן: רכב המרצדס). השוטר הורה למערער לעצור, אולם הלה המשיך בנסיעה מהירה תוך שהוא עוקף רכבים מימין ונוסע בפראות; ובעקבות כך, החל השוטר בנסיעה מבצעית אחריו. המערער הגיע לצומת יאסיף כשהוא נוסע במהירות של מעל 165.88 קמ"ש, והמשיך במנוסתו. בצומת אחיהוד המערער פנה ימינה בכביש 70 במהירות באופן המסכן חיי אדם, כאשר עלה על אי תנועה, סטה מנתיב הנסיעה, גרם לכלי רכב לסטות מנתיב נסיעתו, פגע במדרכה ופנה ימינה במהירות מופרזת לכיוון צומת מושב אחיהוד. לאחר שהמערער הגיע לצומת הכניסה למושב אחיהוד, הוא המשיך במנוסה לכיוון צומת יסעור, כשהוא נוסע במהירות מופרזת של מעל 186.47 קמ"ש. בהמשך, המערער הגיע לצומת יסעור, שהינו דרך בין עירונית, מרומזר, שמהירות הנסיעה המותרת בו היא 90 קמ"ש. בשלב זה, המערער הבחין ברכבים רבים בצומת, ברם לא יכל לעצור בשל מהירות נסיעתו המופרזת. המערער סטה מנתיב נסיעתו ימינה לכיוון קיבוץ יסעור תוך שאיבד שליטה על רכבו, ופגע ברכב מסוג מזדה (להלן: רכב המזדה); עבר את קו העצירה וההפרדה בין הנתיבים; ופגע בדופן השמאלי של רכב מסוג רנו קנגו (להלן: רכב הקנגו). כתוצאה מכך, רכב הקנגו נהדף ימינה; הסתובב; עלה על המדרכה הסמוכה; פגע בתמרור; התנגש ברכב המרצדס; ונדחף לתעלת המים הסמוכה עד שפגע במכסה של בור ביוב ונעצר בתעלה. במקביל, רכב המרצדס עלה על המדרכה; פגע בגדר הבטיחות; התרומם מעליה; ונפל לתעלת המים. כתוצאה מהתאונה נגדעו חייה של אחת מהנוסעות ברכב הקנגו; אנשים נוספים נפצעו, באופן שהוביל לאשפוז של חלקם; ולרכבי המרצדס והקנגו נגרמו נזקים כבדים. בגדרי האישום השני, במסגרת חקירת התאונה המתוארת לעיל, ביום 02.06.2019 המערער חתם על כתב ערבות לפיו נאסר עליו לצאת מהארץ למשך 90 ימים תוך שהוא מפקיד את דרכונו בתחנת המשטרה; וביום 08.09.2019 הוארך האיסור למשך 180 ימים נוספים. על אף האמור, ביום 20.02.2020 המערער הגיש בקשה לקבלת דרכון, תוך שהוא מציג מצג שווא לפיו דרכונו אבד, ביודעו כי דרכונו מופקד בתחנת המשטרה; ועל סמך מצג שווא זה קיבל דרכון חדש. לאחר שמיעת ראיות, ביום 27.09.2023 המערער הורשע בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וכמפורט כדלהלן: עבירה של המתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של נהיגה פוחזת, לפי סעיף 338(1) לחוק; שלוש עבירות של נהיגה בקלות דעת שגרמה חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ותקנות 21(ב)(2) ו-21(ב)(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (שלוש עבירות) (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; נהיגה במהירות שאינה סבירה, לפי סעיף 51 לתקנות התעבורה; עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 רישא לחוק; ועבירה של מסירת הודעה כוזבת, לפי סעיף 8(א)(5) לחוק הדרכונים, התשי"ב-1952. השתלשלות ההליך והכרעת הדין בתשובתו לאישום, המערער ביקש 'לחלק' את מסלול נסיעתו לשלושה מקטעים: נסיעתו מזרחה על כביש 85 (להלן: המקטע הראשון); נסיעתו דרומה על כביש 70 (להלן: המקטע השני); והתרחשות התאונה (להלן: המקטע השלישי, ולהלן יחד: המקטעים). בכל הנוגע למקטע הראשון המערער אישר שנהג ברכב, אך כפר במהירות הנסיעה שיוחסה לו ובכך שהתנהל אחריו מרדף, תוך שטען כי השוטר רשם זכ"ד רק כשנה לאחר האירוע וכי במקום נכחו שני רכבי מרצדס לבנים דומים נוספים. המערער כפר במהירות הנסיעה שמיוחסת לו גם בכל הנוגע למקטע השני וטען כי נפלו טעויות בהתחקות אחר מהירות נסיעתו, כאשר גם המאשימה הסכימה שמהירות רכבו עמדה על כ-80 קמ"ש בלבד. בכל הנוגע למקטע השלישי, המערער טען כי התאונה נגרמה בשל רכב שסטה ופגע ברכבו, כאשר אין קשר בין התאונה לבין מהירות נסיעתו או התנהגותו, וממילא מדובר בתאונה המאופיינת ברשלנות ולא בקלות דעת. לצד האמור, המערער לא כפר בתוצאות התאונה והצר עליהן. בכל הנוגע לאישום השני, המערער טען כי הדבר נעשה מתוך 'שגגה', שכן לא היה מודע לכך שטרם הסתיימה תקופת איסור יציאתו מהארץ, וכי פנייתו למשרד הפנים נעשתה לאחר שנועץ בעורך דינו. לאחר שבית המשפט בחן את הראיות והתרשם מהעדים, נמצא כי העובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו "הרבה מעבר לספק סביר". כך נקבע, כי אף מבלי לחלק את מסלול נסיעתו של המערער למקטעים נפרדים, התמונה הראייתית הכוללת, המתבססת על הראיות – ובהן תיעוד ממצלמות אבטחה ועדויות עדי התביעה שנמצאו כמהימנות, מובילה למסקנה חד משמעית כי הלה נהג בדרך נמהרת ורשלנית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם ושאינה תואמת לתנאי הדרך. לגבי מנגנון התרחשות התאונה, נדחתה גרסתו של המערער בהיותה בלתי אמינה, בלתי הגיונית וחסרת כל אחיזה במציאות. כן נקבע כממצא שבעובדה, כי כאשר המערער התקרב לצומת יסעור הוא פגע בדופן השמאלי של רכבו בפינה הימנית אחורית של רכב המזדה, תוך שהוא פונה ימינה לעבר הכניסה לקיבוץ יסעור. בכל הנוגע לפגיעה ברכב הקנגו, נקבע כי המערער איבד שליטה על רכבו עקב מהירותו המופרזת באופן שהוביל לפגיעה בעוצמה ברכב הקנגו. בכל הנוגע לאישום השני, הובהר כי המערער הודה בעובדות המקימות את העבירות המיוחסות לו. עד כאן במישור העובדתי. במישור המשפטי צוין על-ידי בית משפט קמא, כי כתב האישום ייחס למערער עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק; אך משום שסעיף זה בוטל, המדינה ביקשה להסתמך על סעיף 5(א) לחוק, כך שהמערער יורשע בעבירה של המתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק. המחלוקת בין הצדדים נסבה, אם כן, סביב התקיימות היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו. לעניין זה נקבע, כי התנהלות המערער מהווה התרשלות רבתי שיש בה כדי להקים חזקה עובדתית בדבר התקיימותה של מחשבה פלילית מסוג קלות דעת; וכי חזקה זו לא נסתרה על-ידי המערער. הודגש, כי "לא מדובר בהתנהגות שנעשתה בהיסח הדעת, אלא הליכה מדעת לקראת הסכנה שסופה אותה תאונה מצערת שהסתיימה בתוצאה טרגית. אבדן השליטה של ה[מערער] על רכבו אינו תולדה של רגע בלתי צפוי של חוסר ריכוז, אלא תוצאה מתבקשת של התנהגותו הפרועה ושל הנסיבות אותן יצר בנהיגתו שלוחת הרסן". בכל הנוגע לאישום השני, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי לא הוכח קשר-סיבתי בין מצג השווא לבין קבלת הדרכון החדש; וקבע כי טענת המערער לפיה פעל בעצת עורך דינו נותרה בעלמא. על כן, המערער הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וכמתואר לעיל. גזר הדין תחילה, נקבע כי שני האישומים בהם הורשע המערער קשורים זה בזה ומצדיקים קביעת מתחם עונש הולם אחד. אשר למתחם העונש ההולם, בית המשפט עמד על הפגיעה בערכים המוגנים כתוצאה מביצוע העבירות, ועל כך שעבירות הגורמות לתאונות דרכים שתוצאתן קטלנית מחייבות ענישה משמעותית. בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירות, ניתן משקל לתוצאה הטראגית שנגרמה נוכח אובדן חייה של המנוחה, לצער שנגרם למשפחתה ולנזקים המשמעותיים שנגרמו לשאר הנפגעים. כן הודגש חלקו הבלעדי של המערער בביצוע העבירות ומידת אחריותו לתוצאות הקשות, נוכח חומרת התנהגותו ונהיגתו הפרועה שלוחת הרסן, היעדר המורא מפני הדין, והניסיון לקבל לידיו דרכון חדש "כאילו אין דין ואין דיין", כמתואר בהרחבה לעיל. לאחר שנסקרה מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע מתחם ענישה אחד הנע בין 60 ל-90 חודשי מאסר לריצוי בפועל. אשר לגזירת העונש בתוך המתחם, הובא בחשבון גילו הצעיר של המערער שהיה בן 21 במועד התאונה; עברו התעבורתי שאינו מכביד; ונסיבותיו האישיות, לרבות מצבו הרפואי, החרטה שהביע והעובדה כי הוא אב לתינוקת. מנגד צוין, כי הוא בחר לנהל את משפטו, ומשכך לא עומדת לו "אותה התחשבות השמורה למי שנוטל אחריות". אחר דברים אלו, נגזרו על המערער 6 שנות מאסר לריצוי בפועל; מאסרים מותנים; פסילת רישיון נהיגה; וענישה נלווית. הערעור והתשובה לו הערעור תוקף, בעיקרם של דברים, את ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, ביחס לראיות ולעדויות שהובאו בפניו. לפי הטענה, לא הוכח כי ישנו 'קשר בין הרכבים' שנצפו בשלושת המקטעים. לשיטת המערער – במקטע הראשון כלל לא הוכח שמדובר ברכבו; במקטע השני לא הוכחה מהירות וזהות הרכב; ובמקטע השלישי מהירות נסיעתו הייתה סבירה ואילולא התאונה המוקדמת לה נקלע שגרמה לסטייתו, ייתכן כי התאונה הקטלנית הייתה נמנעת. כך נטען, כי התעוררו סתירות בין עדויות של חלק מעדי התביעה; כי בית המשפט לא התייחס לטענות 'מדעיות' שיש בהן כדי לדחות את גרסת השוטר, שהינה לשיטת המערער, בלתי אמינה בעליל; כי בית המשפט הסתמך על נתונים שגויים שנמסרו על-ידי בוחן התנועה; וכי בית המשפט לא התייחס למגבלות טכניות ולסטיות תקן אפשריות. על כן, לטענת המערער, הכרעת הדין מסתמכת על "ראיות בלתי אפשריות ולא אמינות בעוד היא מתעלמת מראיות של ממש, מצולמות ומדעיות (של חישובי זמן ומרחק ב'ערך משולש מתימטי' פשוט) הסותרות את עמדת התביעה". עוד נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של המתה בקלות דעת, וממילא לכל היותר ניתן להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. אשר לאישום השני, נטען כי מדובר באישום שהוא תולדה של "שגגה ותקשורת לקויה עם עורך דינו"; כי המערער לא התכוון לבצע מרמה; וכי הוא ממילא יכול היה לקבל לידיו דרכון חדש – כך שבפועל, לא התקיים קשר סיבתי בין טענתו לבין הנפקת הדרכון. בכל הנוגע לגזר הדין, המערער מדגיש כי הוא נעדר כל עבר פלילי; כי העונש שהושת עליו חמור ביותר; כי מלבד התאונה לא אירעה לו כל 'הסתבכות' אחרת; וכי התנהגותו במהלך מאסרו תקינה, כאשר הלה השתלב בהליך טיפולי. המשיבה מנגד סבורה, כי דין הערעור להידחות. זאת, משמדובר בהכרעת דין מקיפה ומנומקת, המבוססת על קביעות עובדה ומהימנות מובהקות; ומשעה שטענות המערער נידונו ונדחו זה מכבר על-ידי בית משפט קמא. בתמצית נטען, כי המערער הוא שנצפה ותועד נוהג במהירות מופרזת ובאופן פרוע, כאשר הדבר נתמך בראיות ובעדויות שנשמעו לפני בית משפט קמא, שעה שעדי הראייה השונים והמצלמות שתיעדו את מסלול נסיעתו של המערער מלמדות כי הלה נהג ברכבו בפראות ובמהירות קיצונית – "מטורפת" כלשון עדי הראייה. הוער כי אכן, "חלקים מסוימים במסלול הנסיעה של המערער אינם מצולמים ולא נצפו על ידי עדי ראייה אחרים"; אך העובדה שבמצלמות השונות לא ניתן להבחין ברכב אחר, בדקות הסמוכות לתאונה, שנהג באופן דומה, "אינה מותירה מקום לספק, לפיו הרכב שתועד פוגע ברכב הרנו בצומת יסעור, אשר אין מחלוקת כי הוא רכבו של המערער, הוא אכן אותו רכב שתועד ונצפה נוהג בפראות ובמהירות מופרזת סמוך לפני כן". זאת ועוד, נטען כי עצם העובדה, שאינה במחלוקת, כי המערער נסע במהירות ממוצעת של כ-87 קמ"ש במרחק של 40 מטר בלבד מצומת מרומזר, גדוש בתנועת כלי רכב, סטה בחדות מנתיבו ופגע ברכבים אחרים בעוצמה – מחזקת, כלשעצמה, את הראיות לכך שהוא נהג הרכב שנסע באופן פרוע עובר לתאונה. אשר לטענת המערער כי באירוע נצפו רכבים דומים לרכבו – נטען כי לא הובאו מטעמו כל ראיות לביסוס הטענה. כך נטען, כי לתחנת הדלק הגיעה מרצדס לבנה כשתי דקות לפני התאונה; הנהג שלה נצפה נכנס בשלווה לחנות הנוחות כדקה לפני התאונה; והוא אף סייע לקורבנות לאחר התרחשותה. על פי הטענה, לא כך מתנהג נהג רכב שזה עתה נמלט מניידת משטרה בקרבת מקום תוך נהיגה במהירות מופרזת. עוד נטען, כי מהירות נסיעתו הממוצעת של המערער עד מקום התאונה נמדדה בשלושה מקומות, באמצעות מצלמות שונות. הודגש, כי ניסיון המערער לתקוף את חוות דעת המומחה בנדון נדחה על-ידי בית משפט קמא. זאת, שכן נקבע כי אף אם ישנן סטיות במדידות המרחקים, מדובר בסטיות שוליות שאין בהן כדי לשנות את התמונה הכוללת – לפיה המערער נהג במהירות העולה בהרבה על המהירות המותרת. המשיבה סבורה כי התאונה היוותה המשך 'טבעי' לנהיגתו הפרועה של המערער בטרם הגעתו לצומת. כך נטען, כי עסקינן ב'תאונה מדברת', אשר נסיבות התרחשותה ותוצאותיה הקשות, נוכח היכרות המערער את הכביש והצומת בו התרחש התאונה, מקימות חזקה עובדתית בדבר נהיגה פזיזה ומסוכנת של המערער. עוד הוער, כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה מהירותו הממוצעת בסמוך לתאונה הייתה סבירה, משזו אינה תאמה לתנאי הדרך; וכי מסקנה זו מתיישבת עם התשתית הראייתית. כן הדגישה המשיבה, כי בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער משזו הייתה בלתי הגיונית וחסרת כל אחיזה במציאות. כן נטען, כי אין ממש בטענת המערער לפיה יש להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, חלף עבירה של המתה בקלות דעת. לעניין זה הודגש, כי טענה זו נשמעה ונדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, תוך שנקבע כי התנהלות המערער, ובייחוד מהירותו המופרזת והקיצונית, לא נעשתה בהיסח דעת אלא שמדובר בתוצאה מתבקשת של התנהגות פרועה ושל נסיבות שיצר המערער בנהיגתו שלוחת הרסן. עוד נטען, כי אף אם הייתה מוכחת נהיגתו הפרועה והמסוכנת רק במקטע הנסיעה האחרון (ואין היא סבורה שכך הדבר) הרי שדי היה בכך כדי להרשיעו בעבירות המיוחסות לו, שכן נהיגתו במקטע השלישי הייתה "מופקרת תוך לקיחת סיכון מודע ובלתי סביר בעליל", והדבר מתחדד נוכח היכרותו של המערער את הצומת. זאת ועוד, לטענת המשיבה לא נפלה כל שגגה גם בהרשעתו בעבירות המיוחסות לו בגדרי האישום השני. זאת, שכן המערער הודה כי שיקר לפקיד משרד הפנים באשר לנסיבות בקשתו להוצאת דרכון חדש, כאשר קבלת הדרכון החדש התבססה אך על הצהרתו השקרית, והלה לא טרח להביא את גרסת סנגורו הקודם. מעבר לכך נטען, כי גם דינו של הערעור על חומרת העונש להידחות. זאת, מן הטעם שעונשו של המערער מצוי על הצד המקל, וממילא אין מקום להקל עמו מעבר לכך נוכח התנהלותו העבריינית; נהיגתו במהירות גבוהה באופן קיצוני תוך הימלטות מניידת משטרה שדלקה אחריו; אי לקיחת האחריות על מעשיו עד היום; וכן בשים לב לתוצאות התאונה. בדיון שנערך לפנינו ביום 10.02.2025 חזרו באי-כוח הצדדים, בעיקרם של דברים, על טענותיהם בכתובים. כן שמענו את דברי בנה של המנוחה, שסיפר על הצער והנזק הרב שנגרם למשפחה בעקבות מותה הטרגי. דיון והכרעה לאחר עיון ושמיעת טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הטעם העיקרי לכך נעוץ בעובדה שיסודו של הערעור על הכרעת הדין, הוא בהשגה על קביעות בית משפט קמא בענייני עובדה ומהימנות. כידוע, בפסיקה נקבע זה מכבר כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. לאחרונה, נדרשתי גם אני ליסודותיה ועקרונותיה של הלכה נושנה זו, אשר שורשיה הולכים אחורה עד לימי הקמת המדינה (להרחבה ראו: ע"פ 1324/23 אבו עבד נ' מדינת ישראל, פסקאות 49-48 לחוות דעתי (15.07.2024) (להלן: עניין אבו עבד)). בתמצית הדברים, בעניין אבו עבד הבהרתי כי לצד ההסכמה הרחבה על אודות קיומה של הלכת אי-ההתערבות, הטעמים המונחים ביסודה מצויים במחלוקת. בפסיקה התבססו שלוש הצדקות עיקריות, שזו תמציתן: אסכולה אחת, עומדת על יתרונה של הערכאה הדיונית בהערכת מהימנותם של עדים, מן הטעם שזו התרשמה מהם בעצמה, מאופן התנהגותם ומשפת גופם; אסכולה שנייה, סבורה כי הטעם העיקרי להלכה נעוץ בשיקולים מערכתיים ובשיקולי יעילות, המצדיקים כשלעצמם שלא לקיים דיון עובדתי לפני שתי ערכאות שונות; ואסכולה שלישית, 'אסכולה משולבת', המסכימה כי ישנה חשיבות להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים, אך בד בבד, היא עומדת על כך שממצאי המהימנות נקבעים גם באמצעות כלים אנליטיים הבוחנים את מכלול הנתונים העובדתיים ואת השתלבותם האחד בשני (להרחבה ראו: עניין אבו עבד, בפסקאות 55-50 לחוות דעתי). לכלל מושרש זה נקבעו בפסיקה מספר חריגים, חלקם באופן מפורש וחלקם באופן משתמע. על חריגים אלו ניתן למנות, למשל, מקרים בהם בית המשפט נדרש להכריע במסקנות העולות מהעובדות, להבדיל מן העובדות עצמן; בקביעות המבוססות על שיקולים 'שבהיגיון' או על סבירותה של עדות ביחס לתשתית הראייתית הכוללת; ובמסקנות אשר התבססו על ראיות שבכתב, בתמלילי קלטת או חפץ – שכן, גם ערכאת הערעור יכולה להתרשם מהם באופן ישיר. כמו כן, בנסיבות העניין המתאימות ערכאת הערעור מצאה להתערב גם במקרים בהם התגלתה סתירה מהותית בעדויות שנשמעו, אשר לא ניתנה עליה הדעת; או כאשר התגלתה טעות מהותית בהערכת מהימנותם של עדים. מן הדברים עולה, כי המכנה המשותף לכל אותם מקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור נובע מצמצום משמעותי של יתרון הערכאה דיונית על פני ערכאת הערעור בהערכת הראיות, בקביעת ממצאי עובדה ובקביעת ממצאי מהימנות (ע"פ 1139/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (13.03.2024)). כן נקבע בפסיקה, כי בכל הנוגע להכרעה בדבר זיהויו של נאשם, ישנה חשיבות מכרעת להתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדויות המונחות לפניה. זאת, נוכח העובדה כי מלאכת הערכת עדותו של עד מזהה תלויה, במידה רבה, ביכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם ממהימנותו של אותו העד; מנתוניו האישיים; וכן מאופן מתן עדותו (ראו למשל: ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (15.11.2012); להרחבה על המאפיינים המייחדים עדויות מעין אלו ראו: נגה שמואלי-מאייר, ראיית הזיהוי – ניתוח הכשלים והצעת מודל לגישה חדשה (2021)). מן הכלל אל הפרט בענייננו, הכרעת הדין התבססה בחלקים נרחבים ממנה על עדויות עדי התביעה, ובהם עדות השוטר, כמו גם עדי ראייה שנכחו ב'מקטעי' האירוע. בתוך כך, נדרש בית משפט קמא גם לסקירת האופן שבו עדויות אלו משתלבות זו בזו ומחזקות האחת את השנייה, לצד תיעודי המצלמות שהובאו ועדות המומחה ביחס לכך. מדובר בהכרעת דין מנומקת ומפורטת, בה מובא ניתוח ביחס לכל עדות וראיה שהובאה לפני בית המשפט, מכאן ומכאן, ותוך קביעת ממצאי מהימנות ביחס לכל עדות על בסיס התרשמותו הישירה של המותב ממנה. בית המשפט הסיק את שהסיק לאחר ששמע את כלל העדויות, תוך שביצע ניתוח כולל של התשתית הראייתית הנלמדת מכלל הראיות שהונחו לפניו והאופן בו הן משתלבות זו בזו. כך למשל, כמתואר לעיל, מצא בית המשפט להעדיף את גרסאות עדי התביעה ובהם עדי הראייה והנפגעים שנכחו במקטעים השונים; ומנגד, לדחות את גרסת המערער מהטעם שזו אינה אמינה, אינה הגיונית, ואינה מתיישבת עם התשתית הראייתית שהתגבשה – זאת, לצד דחיית יתר העדויות שהובאו מטעמו. קביעות אלו מקבלות משנה תוקף, שעה שרבדים נרחבים מהעדויות שהובאו לפני בית המשפט נגעו לזיהוי רכבו של המבקש בכל אחד מהמקטעים, כאשר כאמור, להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מעדים מזהים ישנה חשיבות מכרעת בראיות מסוג זה. עתה, מבקש המערער מערכאה זו להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו הן ביחס לגרסתו הן ביחס לגרסאות עדי התביעה, חרף כך שהערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה מהעדויות באופן ישיר, ולה מוקנה היתרון לקבוע ממצאים בנדון. כמו כן, המערער חוזר על טענות שנשמעו ונידונו בהרחבה על-ידי בית משפט קמא, שהחליט לדחותן מהטעמים המפורטים לעיל, ואיני סבור כי במקרה דנן ישנו טעם מבורר להתערבות בממצאים מסוג זה או במסקנות שהתגבשו על בסיסם. בהתחשב בכל האמור, סבורני כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאה זו בממצאים וקביעות אלה. כאמור, בית המשפט המחוזי סקר באריכות את העדויות והראיות הרלוונטיות והחליט, בשקלול כלל הנתונים שהובאו לפניו, לאמץ את ראיות ועדויות המדינה על פני אלה שהובאו מטעם המערער. כבית משפט קמא, מצאתי גם אני כי חרף הקשיים הראייתיים הנטענים, העובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו במקרה דנן כדבעי. העדויות והראיות שהובאו לפני בית משפט קמא מחזקות אחת את השנייה, משתלבות זו בזו – ומציירות תמונה ברורה, לפיה המערער הוא מי שנהג ברכב במהירות בלתי סבירה בכל אחד מהמקטעים. כן עולה בבירור, כי נהיגתו המסוכנת של המערער – ולא כל גורם אחר – היא שהובילה לתאונה הטרגית בה קופחו חייה של המנוחה. על כן, בהינתן הלכת אי-ההתערבות, ומשלא שוכנעתי כי ישנו טעם מבורר לחרוג מהלכה נושנה זו בענייננו אנו – לא מצאתי לקבל את טענות המערער במישור זה. יובהר, כי אף לא מצאתי ממש בטענות המערער בכל הנוגע להרשעתו בעבירה של המתה בקלות דעת. כפי שתואר על-ידי בית המשפט המחוזי, מדובר בתאונה טראגית שהסתיימה בתוצאה קטלנית שכללה נזק רב, מספר פצועים ואובדן חיי אדם. תאונה זו לא התרחשה 'יש מאין' או 'בהיסח הדעת', אלא שמדובר בתולדה של התנהלות פזיזה מאין כמותה של המערער שבאה לידי ביטוי לכל אורך מסלול נסיעתו כמפורט בכתב האישום. התנהלות זו מקימה חזקה עובדתית בדבר מודעתו של המערער להתנהגותו ולסיכון שנוצר בעקבותיה, והיא לא נסתרה על-ידי המערער (ראו למשל: ע"פ 7222/19 אלגרגאוי נ' מדינת ישראל, פסקאות 32-30 (10.10.2021)). בהקשר זה די אם אחזור שוב על כך שהמערער נהג במהירות מופרזת באופן המסכן חיי אדם תוך שהוא מצוי במנוסה משוטר שהורה לו לעצור נוכח מהירות חריגה וקיצונית זו; הלה נהג בפראות תוך שהוא עוקף רכבים מימין; התקרב לצומת מרומזר באופן מסוכן שאינו תואם כלל את תנאי הדרך להם היה מודע, ותוך שהוא לוקח סיכון בלתי סביר בעליל. למרבה הצער, הסיכון הרב לציבור הנהגים בכביש שנוצר באופן ישיר על-ידי המערער עקב נהיגתו שלוחת הרסן, גם התממש במקרה דנן, והוביל לאובדן חיי אדם, באופן המדבר בעד עצמו. ברי כי מקרה חמור זה רחוק ממקרים של גרימת מוות ברשלנות גרידא. זאת ועוד, לא מצאתי ממש אף בכל טענות המערער הנוגעות לגזר הדין. נוכח התנהלותו הכה מסוכנת של המערער בגדרי האישום הראשון, לה אף מתווסף מימד נוסף של חומרה נוכח העבירות שביצע בגדרי האישום השני בהשיגו דרכון במרמה, מחייבת ענישה הולמת. בנסיבות חמורות אלו, לא מצאתי כי עלה בידי המבקש להוכיח כי הענישה שהושתה עליו חורגת באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או כי נפלה בגזר הדין טעות בולטת באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור (ראו, מיני רבים: ע"פ 7238/22 עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (14.12.2022)). וכפי שהדגיש חברי, השופט י' אלרון: "מאות בני-אדם מוצאים את מותם מדי שנה בכבישים. אין המדובר ביד הגורל בלבד: לא אחת תאונות קטלניות מתרחשות כתוצאה מקלות דעתם של נהגים הנוטלים סיכונים בלתי סבירים ומפרים את הוראות כללי התעבורה על מנת לקצר את משך זמן נסיעתם עד להגעה למחוז חפצם. בית משפט זה שב והדגיש את הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה בגין עבירות תעבורה המביאות לגדיעתם של חיי אדם בטרם עת. מדיניות ענישה זו נחוצה לשם הרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות תעבורה ומפני נטילת סיכונים בלתי סבירים אשר יש בהם כדי לסכן חיי אדם. בכך, תורמת מערכת המשפט את חלקה במאבק המתמשך בתאונות הדרכים הגובות קורבנות כה רבים כעניין שבשגרה [...] זאת ועוד, נקבע כי על רמת הענישה בגין הרשעה בעבירות תעבורה קטלניות להלום את חומרת המעשים ותוצאותיהם – ואילו נסיבותיו האישיות של נאשם במקרים אלו מתגמדות לנוכח התוצאות הקשות להן גרם" (ע"פ 4908/18 אל עסייוי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (07.11.2019); ע"פ 634/19 גבאי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (26.02.2020)). דברים אלו, חלים ביתר שאת בעניינו אנו. שיידע כל מי שנוהג בכבישים באין מורא תוך יצירת סיכון בל יתואר לציבור ולחיי אדם – כי הוא צפוי לענישה מרתיעה, ממשית ומוחשית. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו. חאלד כבוב שופט השופט י' אלרון: אני מסכים. יוסף אלרון שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת ניתן היום, ג' אדר תשפ"ה (03 מרץ 2025). יוסף אלרון שופט חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת