סקאל דיוטי פרי בע"מ נ. רג'יקום איירפורט 2000(1998) בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10002/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10002/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת (המשיבה שכנגד): סקאל דיוטי פרי בע"מ נ ג ד המשיבה (המערערת שכנגד): רג'יקום איירפורט 2000 (1998) בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.10.06 בת.א. 4335/02 שניתן על-ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשס"ט (6.10.08) בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד יעקב שרביט; עו"ד יצחק שרגאי בשם המשיבה (המערערת שכנגד): עו"ד שחר הררי פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), אשר חייב את המערערת לשלם פיצויים למשיבה בגין פרסום שהוצג על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה של חנויותיה בנמל התעופה בן-גוריון (להלן: נתב"ג). פרסום זה, כך נקבע, נעשה בניגוד להסכם בלעדיות שערכה המשיבה עם רשות שדות התעופה (להלן: הרשות) בנוגע לשירותי הפרסום בנמלי התעופה שבאחריות הרשות. רקע 2. בין התאריכים 1.4.1998 ו-31.12.2000 הייתה המשיבה בעלת ההרשאה להפעלת שירותי הפרסום בנתב"ג. הרשאה זו ניתנה לה לאחר שחברת נור שירותי פרסומת בע"מ – שהייתה בעלת ההרשאה לפני המשיבה – נכנסה להליכי פירוק, ובחוזה הסבת הזכויות בין המשיבה לרשות מיום 1.4.1998 הועברו זכויותיה של חברת נור למשיבה. בין הזכויות האלה – כך לפי סעיף 37 להסכם ההרשאה שכרתה הרשות עם נור בשנת 1991 (להלן: הסכם ההרשאה) – כלולה זכות לבלעדיות במתן שירותי פרסום בשטח נמלי התעופה. המערערת היא חברה שהחזיקה (ועודנה מחזיקה) בזיכיון להפעלת חנויות בנתב"ג בתקופה שבה המשיבה הייתה בעלת ההרשאה להפעלת שירותי הפרסום. במהלך התקופה האמורה פרסמה המערערת את חנויותיה ואת המוצרים שנמכרו בהן על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה של החנויות שהפעילה. המשיבה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי – תוך הסתמכות על עילות תביעה אחדות – בטענה כי הפרסום שבמחלוקת פגע בזכות הבלעדיות שהוקנתה לה מכוח הסכם ההרשאה. עוד טענה המשיבה כי הסכם הזיכיון בין המערערת לבין הרשות (להלן: הסכם הזיכיון) אסר על הראשונה להציב פרסומים על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה וכי יש לראות בכך "הסכם לטובת צד שלישי" – קרי לטובת המשיבה – שמטרתו להבטיח כי המערערת תפרסם רק דרך המשיבה. 3. בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיה המרכזיות של המשיבה, במישור העובדתי כמו גם במישור המשפטי. ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם בין המשיבה לרשות מקנה לה בלעדיות בפרסום הכוללת גם פרסום על גבי הקירות החיצוניים וחלונות הראווה של חנויות הדיוטי פרי ובכללן חנויותיה של המערערת. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט המחוזי על סעיפי הסכם ההרשאה ועל פרשנות הרשות להסכם זה, כפי שהיא השתקפה במספר מסמכים שהובאו לפניו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת הייתה מודעת להסכם שבין המשיבה לרשות ולתחולתו על הפרסום שבמחלוקת. על סמך הנתונים האלו קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת חייבת בפיצוי המשיבה לפי העילות של גרם הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט והתערבות לא הוגנת. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הזיכיון בין המערערת לרשות אסר עליה לפרסם על גבי הקירות החיצוניים וחלונות הראווה. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה וראה בהסכם זה חוזה לטובת צד ג', שכן לדבריו "סעיף 15 להסכם הנ"ל, על פי נוסחו המילולי, נוסח באופן שעולה ממנו בברור, כי ההתחייבות הכלולה בו מכוונת כלפי התובעת בלבד וכך גם טובת ההנאה". בית המשפט הוסיף וקבע כי מעמדת הרשות, כפי שהיא עולה מכתב ההגנה שהוגש במסגרת הליך בינה לבין המשיבה, עולה כי סעיף 15 הנ"ל "נועד להקנות לתובעת לא רק טובת הנאה, אלא גם את הזכות לתבוע את קיומה". על יסוד כל אלה, חייב בית המשפט את המערערת לשלם פיצויים למשיבה לפי שווי הפרסום שבמחלוקת. את חישוב הסכום ערך בית המשפט לפי חישוביה של המשיבה, משום שלדבריו המערערת לא הפריכה את החישובים האלה ולא התייחסה אליהם בסיכומיה. מסכום שווי הפרסום הפחית בית המשפט שיעור של 20%, מכיוון שהמשיבה פנתה למערערת רק לאחר סיום תקופת ההסכם שלה עם הרשות, ולדבריו הדבר מנע מהמערערת את האפשרות להתמקח על המחיר או להימנע מפרסום אסור. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום הפיצוי לאחר ההפחתה עומד על 2,163,200 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 4. טענותיה של המערערת נוגעות בעיקרן לפרשנות שני ההסכמים שאליהם התייחס בית המשפט המחוזי בפסק דינו – הסכם ההרשאה והסכם הזיכיון. לטענת המערערת, הסכם ההרשאה אינו מאפשר למשיבה לפרסם על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה של חנויות המערערת. עמדה זו נתמכת לטענת המערערת בלשון הסכם ההרשאה המאפשר למשיבה לפרסם רק במקומות ספציפיים שאושרו על ידי הרשות והוכרו כמקומות פרסום. לטענתה, יש לזקוף לחובתה של המשיבה את אי הצגת מפרט המקומות המותרים בפרסום בשנת 1991, שהיה נספח של חוזה ההרשאה, ויש ללמוד מכך כי הפרסום שבמחלוקת לא נכלל במקומות המיועדים לפרסום של המשיבה. המערערת מפנה בעניין זה גם לעדותו של העד המרכזי מטעם המשיבה, דוד לחמי, שהודה בכך שהרשות לא נתנה הרשאה מפורשת למשיבה לפרסם על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה. המערערת טוענת עוד כי מכתב ההגנה של הרשות בהליך מול המשיבה, וממסמכים נוספים מטעמה, עולה כי הרשות לא ראתה בקירות החיצוניים ובחלונות הראווה מקום פרסום מותר כמשמעו בהסכם ההרשאה. אשר למשיבה, העובדה שהיא לא התלוננה על הפרסום לאורך כל תקופת ההרשאה מהווה אינדיקציה לכך שהיא לא ראתה בפרסום הפרה של זכויותיה. המערערת סיכמה את טענתה בעניין זה באמרה כי "משעה שלרג'יקום לא היתה נתונה כל זכות לפרסום על הקירות והחלונות החיצוניים של חנויות סקאל, ממילא נשמט הבסיס מתחת לתביעתה". אשר להסכם הזיכיון, טוענת המערערת כי הוא אינו מקים איסור גורף לפרסם על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה שלא באמצעות המשיבה, אלא אוסר על פרסום כאמור שלא בהסכמת הרשות. איסור זה, לדבריה, נועד לשמר את האסתטיקה של אולם הנוסעים, ומכל מקום אין מדובר בהסדר שנועד להגן על האינטרסים של המשיבה. לטענת המערערת, אישורה של הרשות לפרסומים האמורים ניתן בפועל וניתן ללמוד על כך מעדותו של נציג הרשות וממכתבים שונים שבהם הוצגה עמדת הרשות בעניין. לפיכך, טוענת המערערת כי גם אם ניתנה למשיבה הזכות לפרסם על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה, הרי משניתן אישורה של הרשות לפרסומים האמורים ומשלא הובא לידיעתה דבר זכותה של המשיבה, לא קמה למשיבה עילה כנגד המערערת. 6. המשיבה מצידה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעילות התביעה המקימות חבות של המערערת. המשיבה סבורה כי עיקר השגותיה של המערערת נוגעות לקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, שבהן אין להתערב. גם לגופו של עניין סבורה המשיבה כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי נכונה. המשיבה טוענת כי מלשון הסכם ההרשאה עולה כי זכות הבלעדיות הוענקה לה ביחס לכל שטחו של נמל התעופה ובכלל זה גם הקירות החיצוניים של החנויות וחלונות הראווה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אי הצגת מפרט מקומות הפרסום אינו מחליש את טענתה, שכן הפרסום בנתב"ג הוא דינאמי ובמהלך השנים חלו שינויים רבים במקומות הפרסום. עוד טוענת המשיבה כי מבחינת אומד דעתן של הרשות ושלה עולה – בניגוד לטענת המערערת – כי הן ראו בפרסום שבמחלוקת כבא בגדר פרסומים הנכללים בזכות הבלעדיות שניתנה למשיבה. המשיבה מפנה בעניין זה למסמכים מטעם הרשות שלטענתה מבססים את עמדתה וטוענת בנוסף כי היא מחתה על הפרסומים האסורים בפני הרשות והמערערת, אך עשתה זאת בעיקר בעל-פה עקב "חששה להתעמת מול הרש"ת ומול המערערת". לבסוף טוענת המשיבה כי מסעיפי הסכם הזיכיון עולה כי למערערת אין זכות לפרסום על גבי הקירות החיצוניים וחלונות הראווה וכי מדובר בהסכם לטובת המשיבה כצד ג'. 7. בערעור שכנגד, טוענת המשיבה כי לא היה מקום להפחית לצורך הפיצוי 20% מחישוב שווי הפרסום. המשיבה טוענת כי גם אם היה מתנהל משא ומתן על מחירי הפרסום עם המערערת במהלך תקופת ההרשאה, הדבר לא היה מפחית מסכום התמחור שהוצג לבית משפט קמא. לטענתה, בעבר התנהל משא ומתן בינה לבין המערערת לגבי פרסומים אחרים והסכומים שהוסכם עליהם תואמים את התחשיב שעליו התבסס בית המשפט. עוד טוענת המשיבה כי המערערת לא הפריכה את התחשיב ולכן יש לראותה כמי שאינה חולקת עליו. המערערת הגיבה לטענות אלו וביקשה לדחותן. לדבריה, העובדה שהמשיבה לא פנתה לרשות או למערערת בתלונה לגבי הפרסום ומנעה מן האחרונה את האפשרות להפחית את הנזק. עוד טוענת המערערת כי התנהגות המשיבה הייתה צריכה להקים כנגדה טענת השתק ומניעות, או לכל הפחות, להוביל להפחתת גובה הפיצויים – כפי שנעשה. יצוין כי המערערת ביקשה להוסיף ראיות בהליך הערעור, אולם, לאור המסקנה שאליה הגעתי – קבלת הערעור על-פי החומר הקיים – אין בראיות אלה כדי להעלות או להוריד. היקפה של זכות הבלעדיות 8. השאלה המרכזית הצריכה תשובה נוגעת להיקפה של זכות הבלעדיות שניתנה למשיבה בהסכם שנחתם בינה לבין הרשות. יש לבחון אם זכות הבלעדיות כוללת בתוכה גם את הפרסום שבמחלוקת. התשובה לשאלה זו נגזרת בראש ובראשונה מפרשנותו של הסכם ההרשאה שבו הוקנתה למשיבה, כאמור, זכות הבלעדיות. סעיף 37 להסכם ההרשאה מקנה למשיבה את זכות הבלעדיות וקובע כדלקמן: "למפעיל תהא בלעדיות במתן השירות, הכל בכפוף לאמור בסעיף 4 (6) ו- (7) לחוזה". סעיפים נוספים מן ההסכם הרלוונטיים לענייננו הם הסעיפים הבאים: 2. (ג) בחוזה זה יהיו למונחים המפורטים להלן הפירושים שבצידם, אלא אם הכתוב מחייב פירוש אחר: 'אמצעי פרסומת' – אמצעי פרסומת כלשהו מכל סוג מדיה שהוא, שהוצע על ידי המפעיל ואשר בנייתו ו/או הקמתו ו/או הצבתו ו/או הפעלתו אושר על ידי הרשות ... 'השירות' – ניצול הפוטנציאל הגלום בפרסומת בשדות התעופה ובמסופים ע"י הקמת מערך פרסומת באמצעות שילוט חוצות, שימוש בסוגי 'מדיה' ובאמצעי פרסומת שונים, ובטכניקות שיווק יעילות ורווחיות, וכן מתן שירותי פרסומת יעילים בשדות התעופה ובמסופים ... 'מקום פרסומת' – כל מקום עליו מוצב מתקן ו/או אמצעי פרסומת כלשהו, ו/או תצוגת פרסום, לרבות כל מתקן או אמצעי המשמשים מתקן או אמצעי פרסומת וכל מקום המיועד לשמש כאחד מאלה 'מתקני הרשות' – כל המתקנים ו/או אמצעי הפרסומת המשמשים תצוגות פרסום המפורטים ברשימת מתקני הרשות ... 'שירותי פרסומת' – שירותים שנותן המפעיל למפרסם בתחומי שדות התעופה ו/או בתחומי המסופים לצורך פרסום מוצר, שירות, אירוע וכיוצא באלה, וזאת באמצעות השימוש כאמצעי פרסומת ו/או תצוגות פרסום כאמצעי פרסומת ו/או תצוגות פרסום שאושרו על ידי הרשות ופירוטם מצויין בתכנית המפורטת ... 'תצוגת פרסום' – תצוגת פרסום מטעמו של המפרסם שצורתה, סוגה, גודלה, נסוחה ופרטיה האחרים אושרו על ידי הרשות ונקבעו בחוזה הפרסום 5. הרשות מעמידה לשימוש המפעיל את הפוטנציאל המסחרי הגלום בפרסומת בתחומי שדות התעופה והמסופים והמפעיל מתחייב להקים בשדות התעופה ובמסופים, עבור הרשות, מערך משולב של פרסומת באמצעות שימוש באמצעי פרסומת שונים ובתצוגות פרסום, הכל בהתאם לתכנית המפורטת, וזאת, לצורך מתן שירותי פרסום בכל שדות התעופה והמסופים. על מערך הפרסומת להיות כזה שישתלב במערך הארכיטקטוני והעיצובי של שדות התעופה...להביא לשיפור איכות הסביבה ולהבטיח את הניצול המלא, היעיל והרווחי ביותר של הפוטנציאל המסחרי הגלום בפרסומת בשדות התעופה ובמסופים 7. (א) (1) על מנת לאפשר למפעיל את מתן השירות ומתן שירותי הפרסומת, מרשה הרשות למפעיל להשתמש במקומות הפרסומת, כפי שיאושרו על ידי הרשות, ופורטו במיפרט, וכפי שייקבעו מפעם לפעם על ידי הצדדים. 9. (א) המפעיל מתחייב בזה: (1) להחזיק את מקומות הפרסומת וסביבתם במצב נקי, טוב, תקין וראוי לשימוש. 10. (ג) המפעיל רשאי להכניס שינויים ו/או תיקונים ו/או הוספות בתכנית הכללית המאושרת ו/או בתכנית המפורטת המאושרת ובלבד שקיבל את אישורה של הרשות לכך מראש 12 (א) המפעיל מתחייב לתת שירותי פרסומת לכל מפרסם ללא הפליה... 13. (א) המפעיל מתחייב להביא לאישור הרשות כל מתקן, תצוגת פרסום ואמצעי פרסום שבדעתו להציב או להתקין בתחומי שדות התעופה... 9. בית המשפט המחוזי סבר כי "הפרסומים נשוא התביעה ממוקמים ב'מקום פרסומת', שכן מדובר במקום בו קיימים אמצעי פרסום, אשר בנייתו אושרה, כך לטענת הנתבעת ורש"ת, על ידי רש"ת וממילא מדובר במקום המיועד להצבת פרסומות". עוד קבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי הרשות אישרה למשיבה לעשות שימוש בקירות החיצוניים ובחלונות הראווה כמקומות פרסומת כמשמעם בחוזה ההרשאה "בין במסגרת הסכם קודם ובין בהסכמה שבשתיקה". איני יכול לקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי הן ביחס להגדרתן של הקירות החיצוניים ושל חלונות הראווה כ"מקום פרסומת" לפי הסכם ההרשאה הן באשר להרשאה שניתנה למשיבה על ידי הרשות. "מקום הפרסומת" מסעיפים 5 ו-7(א)(1) להסכם ההרשאה עולה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הרשות חייבת לאשר את כל מקומות הפרסומת שהמשיבה עושה בהם שימוש. לבית המשפט המחוזי לא הובא כל מסמך המוכיח כי ניתנה למשיבה הרשות לעשות שימוש בקירות החיצוניים של החנויות ובחלונות הראווה. יתרה מכך, העד היחיד שהובא מטעם המשיבה, דוד לחמי, הודה בעדותו כי לא ניתן למשיבה אישור של הרשות לפרסם על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה. "הסכמה שבשתיקה" להצבת פרסומים מטעם מהמשיבה – כפי שנקבע בפסק הדין – בוודאי שלא ניתנה, שכן פרסומים מטעם המשיבה מעולם לא הוצבו על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה. העובדה שהרשות אישרה את הקמת הקירות החיצוניים וחלונות הראווה ואף אישרה הצבת פרסומות עליהם, אינה מלמדת כי מדובר ב"מקום פרסומת" לפי הסכם ההרשאה, ואין לומר שאישור הבנייה – שאליו מתייחס בית המשפט המחוזי בפסק דינו – הוא האישור הדרוש למשיבה לפי הסכם ההרשאה. "מקום פרסומת" לפי הסכם ההרשאה הוא מקום שייעודו היחיד הוא לשמש כלי פרסומי והאחריות על החזקתו מסורה למשיבה. כך למשל סעיף 9(1) להסכם מחייב את המשיבה לשמור על תקינותם ועל ניקיונם של מקומות הפרסומת. ברי כי חלונות הראווה של החנויות עצמן אינם נמצאים בהחזקתה של המשיבה אלא בהחזקתם של בעלי החנויות – כפי שעולה גם מהסכם הזיכיון שסעיף 12(א)(1) שבו מחייב את המערערת לדאוג לניקיון חלונות הראווה. אין לראות בהם, לפיכך, מקומות פרסומת כמשמעותם בהסכם ההרשאה. בנוסף, נראה כי הגיונם של דברים, כמו גם הוראת סעיף 12(א) להסכם ההרשאה – העוסק באיסור הפליה בין מפרסמים שונים – מובילים למסקנה כי מקומות הפרסומת שמפעילה המשיבה יהיו כאלה שניתן להציג בהם פרסומים מטעם כל המפרסמים. הקירות החיצוניים וחלונות הראווה של החנויות הספציפיות אינם עומדים בתנאי זה, שהרי אין זה סביר כי על חלונות הראווה של חנות אחת יוצגו פרסומים מטעם חנויות אחרות ואף מתחרות. גם מטעם זה אין לראות בקירות ובחלונות – "מקום פרסומת" כמשמעו בהסכם ההרשאה. 10. המערערת טענה כי משלא ניתנה למשיבה זכות לפרסם על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה, אין בפרסום שהוצג במקומות אלו כדי לפגוע במשיבה. אין לקבל טענה זו כפשוטה. פגיעה בזכות לבלעדיות עשויה להתקיים גם כאשר אין למשיבה זכות לפרסם במקום שבו מוצב פרסום שלא מטעמה. כך למשל, נראה כי פרסום שלא מטעם המשיבה המוצג במקום שאינו מוכר כ"מקום פרסומת", אך הוא נמצא ברשות הרבים וגלוי לעין כל בשטח נתב"ג, עשוי לפגוע בזכות הבלעדיות של המשיבה. זכות הבלעדיות חלה על הפוטנציאל הפרסומי של נמל התעופה, ופוטנציאל זה כולל את כל אפשרויות הפרסומת בשטח הנמל, גם בשטחים שבהם אין למשיבה ברגע נתון היתר להציג פרסום. ודוק: מבחינת התועלת המופקת מן הפרסום אין הבדל בין פרסום שנעשה במקום פרסומת שהרשות אישרה לבין פרסום במקום שלא אושר על ידי הרשות, כל עוד חשיפת הקהל שבא בשערי נתב"ג לפרסומים זהה. לפיכך, גם לאחר שנקבע כי למשיבה לא הייתה זכות לפרסם על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה של החנויות עצמן, יש לבחון עדיין אם הפרסום שנעשה על ידי המערערת פגע בזכות הבלעדיות של המשיבה. זכות הבלעדיות 11. עיון בהסכם ההרשאה אינו נותן תשובה חד-משמעית לשאלת השטח שלגביו חלה זכות הבלעדיות של המשיבה. השירות מוגדר בחוזה כ-"ניצול הפוטנציאל הגלום בפרסומת בשדות התעופה...". בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי "אין כל ספק, כי הגדרת הבלעדיות כוללת את נתב"ג על כלל שטחו ללא אבחנה, ואין בחוזה של התובעת כל החרגה לגבי הקירות החיצוניים של החנויות". לדעתי, הוראת ההסכם עשויה להתפרש גם אחרת. אין לראות בביטוי "בשדות התעופה" הקיים בהגדרת השירות, משום ביטוי הניצב בחלל ריק ומנותק מהקשר. הביטוי לא נועד לתחום שטח טריטוריאלי לזכות הבלעדיות של המשיבה בצורה טכנית, ללא מתן כל משקל למציאות הקיימת בשדה התעופה. מדובר בתיבות שהן חלק מביטוי שלם, אשר הדגש בו הוא על הפוטנציאל הפרסומי, ויש לפרש את השטח שאליו הן מתייחסות בהתאם למהות ההסכם. המשיבה עצמה אינה טוענת כי פרסום המוצג בתוך חנויות הדיוטי-פרי פוגע בבלעדיות שהוקנתה לה, וזאת על-אף העובדה שהחנויות ניצבות בתוך השטח של נמל התעופה, שטח שלפי הפרשנות הטכנית שהוצעה על ידי המשיבה ללשון ההסכם – והתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי – נכלל בזכות הבלעדיות. סבור אני כי הפרשנות הראויה להיקפה של זכות הבלעדיות, במקרה זה, היא שהזכות חלה על כל שטחי נמל התעופה המשתייכים למרחב הציבורי של נמל התעופה. לאמור, השטחים שנמצאים בחזקתן של הזכייניות, אינם חלק מזכות הבלעדיות של המשיבה. 12. עיון במכלול החומר שלפנינו מחזק את העמדה כי זו הפרשנות הראויה להסכם ההרשאה וכי הפרסום שבמחלוקת נכלל בשטחים המצויים בחזקת זכייניות הדיוטי-פרי. בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות עולה שלפי פרשנות הרשות להסכם ההרשאה זכות הבלעדיות כוללת את הפרסום שבמחלוקת. אולם מסקנה זו אינה מתבקשת מהמסמכים שעליהם הסתמך בית המשפט המחוזי. אכן, כפי שציינה המשיבה, ברגיל, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה המבררת. כלל זה מבוסס במידה רבה על יתרונה של הערכאה המבררת בהתרשמות מן הראיות, ובעיקר העדויות, המובאות בפניה בצורה בלתי-אמצעית. אולם, במקרה שלפנינו מדובר בחומר המבוסס ברובו על מסמכים שבכתב, אשר לערכאה המבררת אין יתרון על פני ערכאת הערעור בפרשנותם (ראו: עש"מ 7859/07 מדינת ישראל נ' בר-יוסף (לא פורסם, 19.12.2007); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000)). שלושת המכתבים מטעם הרשות שהובאו בפסק הדין אינם מספקים הכוונה משמעותית בעניין, שכן ככל שיש בהם התייחסות לפרסומים בשטחי נמל התעופה, הרי שמדובר באמירות כלליות, בתשובה לפניות שאינן עוסקות בחנויות הדיוטי-פרי, אשר יישומן בנסיבות המקרה אינו ברור. גם בכתב ההגנה שהוגש על ידי הרשות בהליך האחר (בין הרשות לבין המשיבה) אין אינדיקציה חזקה לעמדת הרשות בעניין. אמנם הרשות אינה כותבת במפורש כי הפרסום שבמחלוקת הוא פרסום מותר והיא אכן מפנה את המשיבה למערערת כנתבעת הנכונה, אך היא גם מציינת בסעיף 131 לכתב ההגנה כי היא מכחישה את האמור בסעיף 177 לכתב התביעה, שהוא הסעיף שעסק, בין השאר, בפרסומים שבמחלוקת. הכחשה נוספת בעניין דומה מופיעה בסעיף 134 לכתב ההגנה. לפיכך, אין בכתב ההגנה עמדה חד-משמעית לגבי הפרסומים שבמחלוקת. יתרה מכך, נראה שככל שעולה מכתב ההגנה נטייה לעמדה כלשהי, הרי שמדובר דווקא בנטייה לשלילת עמדתה של המשיבה בעניין. מנגד, שני מכתבים מטעם הרשות מתייחסים במפורש לפרסומים דוגמת אלה. במכתב תשובה לתלונה שהוגשה על-ידי המשיבה בדבר פרסום שהוצב על ידי אחת מזכייניות החנויות בדיוטי-פרי, עלית, על העמודים החיצוניים של חנותה כותבת הרשות: "הפרסום אליו אתם מתייחסים מוצב בחזית החנות, דבר שכל בעל הרשאה זכאי לו כפרסום בסיסי. אין בממצאיכם משום חידוש, או דבר יוצא דופן". במכתב נוסף שנשלח לרגי'קום בהתייחס לשילוט שהוצב על-ידי חברת ג'יימס ריצ'ארדסון כותבת הרשות: "השילוט שבנדון הינו חלק מהקיר של החנות אשר אינו מהווה שטח פרסומי". ממכתבים אלה עולה עמדה ברורה מטעם הרשות אשר אינה רואה בפרסומים מסוג הפרסומים שבמחלוקת סתירה לזכות הבלעדיות שהוקנתה למשיבה. בית המשפט המחוזי פסח בפסק דינו על מכתבים אלה, ואילו המשיבה מצידה לא סיפקה כל הסבר המיישב את האמור במכתבים עם טענתה לגבי פרשנותה של הרשות לזכות הבלעדיות. מכתבים אלו מתווספים לעדותו של נציג הרשות, שהיה הממונה על חטיבת המסחר נכסים ופיתוח עסקי בפועל של הרשות בתקופה הרלוונטית, כי זכות הבלעדיות של המשיבה אינה חלה על הפרסום שבמחלוקת. 13. אשר לפרשנות המשיבה להסכם, נראה כי התנהגותה שלה החל מרגע קבלת ההרשאה ועד ליום הגשת התביעה מלמדת שגם היא לא סברה כי זכות הבלעדיות שהוקנתה לה חלה על הפרסומים שבמחלוקת. המשיבה לא הצביעה ולו על מסמך אחד שבו התלוננה בפני המערערת על כך שהפרסומים שבמחלוקת מפרים את זכות הבלעדיות שלה, וזאת אף-על-פי שפרסומים אלו הוצגו בחנויות המערערת במהלך התקופה כולה. אשר לתלונות שהוגשו למשיבה, ניתן למצוא במסמכים שהוצגו על ידה רק דוגמא אחת – המופיעה בסעיף אחד מתוך מכתב שעסק בעניין אחר לגמרי – ל"בקשת הבהרה" שהיא הגישה לרשות בנוגע ל"פרסום של חב' ריצ'רדסון הקיים על קיר חנות סקאל". המשיבה טענה, כאמור, כי לא הוגשו תלונות בכתב בעניין בשל "חששה להתעמת מול הרש"ת ומול המערערת". אין לקבל טענה זו. בחומר הראיות נמצאים מכתבים שבהם התלוננה המשיבה על הפרות שונות שבוצעו לכאורה על ידי הזכייניות בנתב"ג. כך לדוגמא, במכתב מיום 23.1.2000 התלוננה המשיבה בפני הרשות על כך שהמערערת "מתחרה בנו בצורה לא נאותה, על ידי חלוקת פרוספקטים נושאי פרסומת של חברות שונות". המשיבה אף התלוננה בפני המערערת עצמה על פרסומים שהוצבו מחוץ לחנויות במכתב מיום 4.9.2000. אין בטענות המשיבה כל הסבר לגבי ההבדל בין המקרים שבהם כן בחרה להתלונן על מעשי המערערת לבין הפרסום נשוא ענייננו שבו לא הוגשה תלונה בכתב. יתר על כן, המשיבה הגישה את התביעה נגד המערערת כשנה לאחר תום הסכם ההרשאה. כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מתצהירו של עד המשיבה ומדבריו של בא-כוח המשיבה בדיון שהתנהל בפנינו, עולה כי התביעה הוגשה רק לאחר שהסכם הזיכיון הגיע לידיה של המשיבה בעקבות פניה שהיא ערכה לרשות לפי חוק חופש המידע. גם עובדה זו מחזקת את העמדה כי המשיבה לא ראתה בהסכם ההרשאה עילה מספקת לתביעת המערערת בגין הפרת זכות הבלעדיות שהוקנתה לה. לבסוף, הפרסומים האמורים התקיימו גם בשנים שקדמו לכניסתה של המשיבה לנעלי נור, וכפי שנטען ולא נסתר, לא הוגשו תלונות בעניין זה. 14. בית המשפט המחוזי התבסס במידה רבה על הוראת סעיף 15(ג) להסכם הזיכיון, בקביעתו כי זכות הבלעדיות כללה עם את הפרסומים האסורים. הוא אף ראה בסעיף זה משום חוזה לטובת המערערת, שנועד לאכוף את זכות הבלעדיות שלה ולהקנות לה עילת תביעה. סעיף 15 להסכם הזיכיון, שכותרתו "איסור פרסומת" קובע כך: 15(א) פרסומת ופרסום בנמל מכל סוג ומין, לרבות באמצעות שלטים, סימנים, מודעות, חוברות, מידע על הטובין הנמכרים בחנויות, הכוללות מודעות פרסומת, או פרסום או פרסומת אחרים אסורים, אלא אם בוצעו באמצעות חברת הפרסומת אשר בינה ובין הרשות נכרת חוזה לענין הפרסומת בשדות התעופה של הרשות, או חברה אחרת שתבוא במקומה שתקבל הרשאה מן הרשות ליתן שירותי פרסומת. (ב) המפעיל מתחייב למלא אחר הוראת סעיף 14 לכללי רשות שדות התעופה (שמירה על הסדר בשדות התעופה), התשמ"ד-1984. (ג) פרסומת של טובין פטורי מכס בתוך החנויות או בתוך מקומות השירות האחרים מותרת ובלבד שאינה נראית כלפי חוץ ואינה מותקנת על הקירות החיצוניים של החנויות או בויטרינות החיצוניות של החנויות ו/או של מקומות השירות האחרים. סעיף 15(א) אוסר על המערערת לפרסם ברחבי נתב"ג שלא דרך המשיבה. סעיף זה נועד, ככל הנראה, לסייע לרשות לאכוף את הסכם הבלעדיות עם המשיבה. סעיף 15(ג) לעומת זאת, אינו קשור או משלים, בהכרח, את סעיף 15(א). בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הוצגו שתי פרשנויות אפשרויות לסעיף 15(ג), שהובאו על-ידי הצדדים – האחת, כי הסעיף נועד לאפשר שליטה של הרשות על הצורה החיצונית ועל התכנים שיוצגו, אם בכלל, על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה, ללא קשר לזכות הבלעדיות של המשיבה. השנייה, כי איסור הפרסום על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה קשור לחובת הפרסום דרך המשיבה המוזכרת בסעיף 15(א), ולמעשה נועד להגן על זכות הבלעדיות של המשיבה. בית המשפט המחוזי קיבל את הפרשנות השנייה לסעיף, תוך שהוא מתבסס במידה רבה על הקביעה כי "הקירות החיצוניים של החנויות לא נכללו בגדר מקומות השירות שניתנו לנתבעת" (ההדגשות במקור – א.ר). 15. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי הקירות החיצוניים וחלונות הראווה לא נכללו במקומות השירות שנמסרו לחזקתה של המערערת. אולם, עיון בהסכם הזיכיון מגלה כי סביר יותר להניח כי שמקומות אלו דווקא נכללו בגדר מקומות השירות. הגדרת מקומות השירות בסעיף 2 להסכם הזיכיון אינה מבחינה בין החלקים השונים של החנויות וקובעת כי מקומות השירות הם "החנויות והמחסנים ששטחיהם ומיקומם מפורטים במפרט ביום תחילת מתן השירותים...". גם מפרט מקומות השירות אינו מבחין בין חלקים שונים של החנויות אלא מכיל פירוט של החנויות השונות שנמסרו לחזקת המערערת. לשון הסעיף, כמו גם השכל הישר, תומכים בפרשנות הרואה בחנות על כל שטחה, כולל הקירות החיצוניים וחלונות הראווה, מקום שירות שהוענק למערערת. סעיף 12(א)(1) להסכם הזיכיון, המחייב את המערערת לדאוג, בין השאר, לניקיונם של חלונות הראווה, מחזק גם כן את הרושם כי אלה מהווים חלק ממקומות השירות. לבסוף, מלשון סעיף 15(ג) עצמו עולה כי הקירות החיצוניים וחלונות הראווה נכללים בגדרי מקומות השירות אך קיימת לגביהם הגבלת פרסום. לאור כל זאת, נראה כי הפרסומים שבמחלוקת הוצגו בתוך מקומות השירות שבחזקתה של המערערת. 16. משנקבע כי הקירות החיצוניים וחלונות הראווה נכללים במקומות השירות שבהחזקת המערערת, נראה כי יש לאמץ את הפרשנות הראשונה לסעיף 15(ג) מבין השתיים שצוינו לעיל. זו הפרשנות שהציג נציג הרשות בעדותו; התנהגות הצדדים שפורטה לעיל מחזקת, כאמור, את העמדה כי הפרסומים שבמחלוקת לא נכללו בתחומי זכות הבלעדיות של המשיבה; ובסעיף 15 עצמו קיימת הפרדה בין סעיף 15(א), העוסק בזכות הבלעדיות של המשיבה, לבין סעיף 15(ג), העוסק באיסורי הפרסום בתחומי חנויותיה של המערערת. 17. לאור כל זאת, המסקנה היא שהפרסום שהציגה המערערת על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה לא פגע בזכות הבלעדיות של המשיבה ואין לה עילת תביעה נגד המערערת עקב הצגתו. בנסיבות אלה הערעור שכנגד, שהוגש על שאלת גובה הפיצוי, מתייתר. אבקש להוסיף, כי אילו הלכנו בדרך שהתוותה לנו המשיבה היינו מגיעים לתוצאה אבסורדית: האם יש לראות בפרסום שמה של המערערת בפתח החנות משום פגיעה בזכות הבלעדיות של המשיבה? האם המוצרים הנשקפים מבעד לזגוגיות חלונות הראווה פוגעים גם הם בזכות הבלעדיות שהוקנתה לה? על פי העמדות שהציגה המשיבה התשובה על שאלות אלו כביכול חיובית, אך למותר לציין כי לא נשמעה טענה או קובלנה מפיה בעניין זה. חלונות הראווה, כשמם כן הם – מקומות שנועדו לחשוף את החנות ומוצריה כלפי חוץ, מוקד משיכה לציבור שנועד למשוך אותם אל החנות פנימה. מקום זה הוא חלק בלתי-נפרד מן החנות ואין לומר כי מימוש ייעודו פוגע בזכויותיה של בעלת הרשאת הפרסום הכללי בשדה התעופה. הניסיון להיתלות בלשון ההסכמים, שכאמור גם היא אינה חד-משמעית, ולתבוע בדיעבד בגין אותן "הפרות", מנוגד להתנהגות הצדדים לאורך התקופה והוא ניצב, לדעתי, על גבול חוסר ההגינות. התוצאה היא שהערעור מתקבל ופסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל. הערעור שכנגד נדחה. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורכי הדין של המערערת, בשתי הערכאות, בסכום של 60,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק-דינו של המשנה-לנשיאה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לתוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה. לדידי, אף אם יתכנו פרשנויות שונות למכלול החוזים נשוא ההליך, מטה את הכף התנהלותה של המשיבה בזמן אמת – בעיקר באי העלאת השגותיה נגד התנהלות המערערת, בשעה שהתלוננה בנושאים אחרים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ט' בשבט התשס"ט (3.2.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06100020_P08.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il