פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10000/06 בבית המשפט העליון ע"פ 10000/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 22.11.06 בת.פ. 189/03 שניתנו על ידי כבוד הנשיא מ' בן דוד, והשופטים: א' אברהם וג' (דה-ליאו) לוי תאריך הישיבה: ה' בתמוז התשס"ח (8.7.2008) בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (פ 189/03), במסגרתו הואשם בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-(ב)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מספר רב של עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיפים 245(א) ו-(ב) לחוק העונשין; ועבירות רבות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. 2. כפי שעולה מכתב האישום, המערער היה נשוי למתלוננת בין השנים 1988 ו-2002. לשניים נולדו שני בנים ובת. ביום 24.11.2002 סיפר המערער למתלוננת כי ברשותו קלטת בה היא נראית מקיימת יחסי מין עם אדם אחר. מיד לאחר מכן נטען כי המערער כפה על המתלוננת לכתוב הצהרה לפיה היא מודה כי בגדה בו במשך שבע שנים עם אדם זה, על אף שעובדה זו לא הייתה נכונה. בסמוך לאחר מכן פתח המערער בהליכי גירושין מהמתלוננת, והודיע לה כי באם לא תעזוב את דירת מגוריהם ותשאיר במשמורתו את שני הבנים, יפיץ ברבים את דבר בגידתה בו ואת הקלטת. בעקבות זאת הסכימה המתלוננת לתנאי הגירושין שהכתיב לה המערער ועברה לדירה אחרת, יחד עם בתה. עוד נטען בכתב האישום כי לאחר שהתגרשו השניים בחודש דצמבר 2002, הוסיף המערער להתקשר למתלוננת ודרש ממנה במספר מקרים כי תשלם בעבורו חובות שונים, ולא יפרסם – את דבר הבגידה ואת הקלטת. עוד פנה המערער במקרים רבים למתלוננת ודרש כי תסכים להצטלם עמו ל"קלטת פרידה", בה יונצחו שניהם מקיימים יחסי מין, ולא – יפיץ ברבים את הקלטת הראשונה. במהלך חודש פברואר 2003 נכנעה המתלוננת לאיומיו של המערער והסכימה לקיים עמו יחסי מין, שיונצחו בקלטת. זמן קצר לאחר מכן הגיעה המתלוננת לביתו של המערער, שם קיים עמה יחסי מין, תוך שימוש באביזרי מין שונים, ותוך שהוא קושר אותה למיטה. כשבועיים לאחר צילום "קלטת הפרידה" הראה המערער את הקלטת למתלוננת, לאחר שערך אותה כך שהוא עצמו לא הופיע בה עוד. המערער איים על המתלוננת כי באם לא תעשה כדברו יפיץ את הקלטת. לאחר מכן המשיך המערער ודרש כי המתלוננת תוסיף ותשלם בעבורו חובות. בתגובתו לכתב האישום הודה המערער כי תיעד את המתלוננת מקיימת יחסי מין עם אדם אחר, אך הכחיש כי סחט אותה. בנוגע ל"קלטת הפרידה" טען המערער כי ההחלטה על צילום קלטת מסוג זה הייתה משותפת לו ולמתלוננת, אך כוונתם לא יצאה בסופו של דבר לפועל, וממילא לא ביצע את המעשים שיוחסו לו בנוגע לקלטת זו. בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא מ' בן דוד והשופטים א' אברהם ו-ג' (דה ליאו) לוי) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט בעבירה של הדחה בחקירה, בה חזרה בה המשיבה מבקשתה להרשיע את המערער. עוד קבע בית המשפט כי הוכחה במהלך המשפט אשמתו של המערער בעבירות של האזנת סתר ופגיעה בפרטיות, וגם בהן הוחלט להרשיעו. בית המשפט ביסס את עיקר הכרעת דינו על עדותה של המתלוננת, אותה מצא מהימנה. בית המשפט ציין כי המתלוננת הותירה בו רושם כמי שביקשה לספר את שארע לה מבעלה לשעבר, וקבע כי דברים אלו אינם בבחינת עלילה שביקשה להעליל עליו, כי אם אירועים שאכן אירעו. מנגד קבע בית המשפט כי עדותו של המערער הייתה חסרת כל מהימנות, ודחה אותה. בית המשפט קבע כי המערער ראה את עצמו כמי שחרב עליו עולמו בשל מעשה הבגידה של אשתו, ומשום כך ראה הצדקה לכל אשר יעשה בה. בית המשפט הוסיף ומצא חיזוק לעדותה של המתלוננת בעדותו של רב הישוב בו התגוררו השניים, אשר העיד כי המתלוננת סיפרה לו אודות סחיטתה בידי המערער, וכי שוחח על כך עם המערער עצמו. בכל הנוגע לעניין "קלטת הפרידה" מצא בית המשפט חיזוק לעדותה של המתלוננת בעדותו של המערער, במסגרתה הודה בלידתו של הרעיון להנציח בצילום וידאו אקט מיני כלשהו עם המתלוננת. כן קבע בית המשפט כי גם אם הביעה המתלוננת את הסכמתה לביצוע האקט המיני "בקלטת הפרידה", הרי שהסכמה זו נבעה אך ורק מאיומיו של המערער, וכי ממילא לא הסכימה לקיומו של האקט המיני, כפי שבוצע בפועל, והתחננה בפני המערער כי יחדל ממעשיו. בית המשפט התייחס גם לכך שבהודעותיה הראשונות לא ידעה המתלוננת את המועד המדויק בו נעשתה קלטת הפרידה, ולכך שבעת חקירתה הראשית העידה כי הדבר נעשה ביום 20.2.2003 ואילו בחקירתה הנגדית תיקנה עצמה וציינה כי מדובר ביום 19.2.2003. בעניין זה עמד בית המשפט על כך שהמערער הציג ראיה לפיה לכאורה שוחחה המתלוננת במכשיר הטלפון הנייד שלה בבוקרו של יום ה-19.2.2003 (בשעה שבה לפי הנטען התרחש האונס), ואולם קבע כי אין בראיה זו כדי להביא לזיכויו של המערער, אלא לכל היותר להצביע על כך שהאונס לא אירע בתאריך 19.2.2003. 4. ביום 22.11.2006 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של שתים עשרה שנות מאסר בפועל; ארבע שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירה על פרק י' סימן ה' לחוק העונשין; ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירה מן העבירות בהן הורשע בהכרעת הדין, למעט עבירות האינוס. בית המשפט ציין בגזר דינו כי מעשיו של המערער ראויים לכל גנאי, ועומדים בקצה הגבוה של מדרג החומרה. 5. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש. טענות הצדדים 6. את עיקר ערעורו מפנה המערער כנגד הרשעתו בעבירת האינוס. בעניין זה שב המערער וטוען כי צילום קלטת הפרידה כלל לא יצא אל הפועל, וכי מלכתחילה מדובר על תכנון שבוצע בהסכמת המתלוננת. לטענת המערער שגה בית המשפט משלא ייחס את המשמעות המתבקשת מטענת "האליבי" אותה העלה, לפיה ביום 19.2.2003, בזמן בו טענה המתלוננת בעדותה כי התבצע האינוס, ניהלה המתלוננת מספר שיחות ממכשיר הטלפון הנייד שלה, ובמקביל התקשר אליה המערער ושוחח עמה – דבר המפריך, לטענתו, את גרסתה. מוסיף המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משקיבל את גרסתה של המתלוננת בדבר האונס כמהימנה, לאור העובדה שגם כאשר היא פנתה לראשונה למשטרה, מספר חודשים לאחר האירוע הנטען, היא לא טענה כי נאנסה על ידיו. לטענתו, אף התנהגותה של המתלוננת לאחר שלטענתה נאנסה על ידו מצביעה על כך שאירוע זה לא היה ולא נברא. כן מוסיף המערער וטוען כי יש בשקרים שנתגלו בעת עדותה של המתלוננת כדי לערער את מהימנותה. לחלופין טוען המערער כי העונש שהוטל עליו סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה. 7. המשיבה סומכת מנגד את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, מחומר הראיות עולה כי המערער סחט את המתלוננת כספית ומינית. בכל הנוגע לתאריך בו בוצע האינוס טוענת המשיבה כי התאריך אותו ציינה המתלוננת בעדותה אינו תאריך מדויק והוא לא הוצג כמועד ודאי. לפיכך לשיטתה אין בראיות אותן הביא המערער כדי להפריך את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התקיים מעשה האונס, אלא לכל היותר להביא לקביעה כי התבצע ביום אחר. לגבי העונש שנגזר על המערער טוענת המשיבה כי מדובר אמנם בעונש שאינו קל, אולם לנוכח העבירות החמורות בהן הורשע המערער, ולנוכח נסיבותיהן הקשות, מדובר בעונש הולם. דיון 8. כאמור, עמוד התווך של הרשעתו של המערער בעבירת האינוס הינו עדותה של המתלוננת. מחומר הראיות עולה בצורה ברורה כי המערער החזיק בידיו קלטת המתעדת את המתלוננת מקיימת יחסי מין עם אדם אחר, והמערער עשה שימוש בקלטת זו, ובעצם הבגידה, ככלי לסחיטת המתלוננת. בשל כך הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות של סחיטה, הטרדה, האזנת סתר ופגיעה בפרטיות. לא מצאתי מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעבירות אלו, ואף ערעורו של המערער בעניין זה נטען בשפה רפה ביותר. עם זאת, לא מצאתי כי ניתן להותיר על כנה את הרשעת המערער בעבירת האינוס, בהתבסס על עדותה של המתלוננת, חרף המהימנות שייחס בית המשפט לעדות זו. 9. כידוע, סוגיית המהימנות הינה שאלה המצויה בלב ליבה של הסמכות המסורה לערכאה הדיונית, הרואה ושומעת את העדים המופיעים בפניה. ההלכה בעניין זה קובעת כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים בפניה, התרשמה מדבריהם ומהתנהגותם בעת מתן העדות, והתרשמה באופן בלתי אמצעי מיתר אותות האמת שנתגלו ביחס לעדים אלו בהמשך המשפט (ראו, למשל, ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2007); ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). עוד נקבע, כי הלכה זו נכונה במיוחד כאשר מדובר בהערכת מהימנותו של עד שעל פי הנטען הינו קורבן לעבירת מין. כפי שנקבע, "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2004)). 10. אלא שבענייננו, שוכנעתי כי אין מנוס מפני התערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אירוע "קלטת הפרידה" התקיים כפי שתיארה אותו המתלוננת. בדומה לרוב רובם של האישומים בעבירות מין, הראיה היחידה כאן בדבר המעשה הינה עדותה של המתלוננת. הגם שאין עוד מניעה להרשיע בעבירות מין בהתבסס על עדות יחידה, בכפוף להנמקתו של בית המשפט בדבר הטעמים שהביאו אותו להעדיף את גרסת הקרבן על פני גרסת הנאשם (על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), הרי שכבכל הרשעה על פי עדות יחידה, על בית המשפט לבחון בזהירות מיוחדת שמא נותר ספק באשמתו של הנאשם. ראו: ע"פ 252/99 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 88 (1999); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), (2005); דעת המיעוט של חברי, השופט מלצר בע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; 21.7.08) (השוו, למשל, ע"פ 509/76 צסיס נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 733 בעמ' 735). 11. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי בעדותה בחקירה הראשית מסרה המתלוננת כי הגיעה לביתו של המערער ביום 20.2.03, לאחר שהשאירה את בתה בגן הילדים, בסביבות השעה שמונה ועשרה. על פי עדותה, אקט האינוס ארך כעשרים דקות, לאחריו התקלחה בביתו של המערער וחזרה לביתה (עמוד 24 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת מפורשות על המועד בו אירע לטענתה האונס. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, יובאו דבריה במלואם (עמוד 28 לפרוטוקול): ש. את בהודעות שלך דיברת על חודש פברואר, לא ציינת תאריך. היום בעדותך את מדברת על 20/2. ת. כן. כשמסרתי את העדות לא ידעתי על התאריך אחר כך נזכרתי. ש. איך נזכרת. ת. יש לי דו"ח עבודה. אני מראה לך אותו. לאחר שאני מעיינת בדו"ח עבודה שלי, אני מתקנת זה היה ביום 19 לחודש שאז רשום "חופשה". כפי שניתן לראות, התאריך אותו ציינה המתלוננת אינו פרי הערכה או זיכרון בלבד, אלא תולדה של בדיקה אותה ערכה תוך שימוש במסמכי עבודתה המעידים על ימי חופשתה, ולאחר שעמדה על כך שציינה תאריך שגוי בחקירה הראשית. 12. מנגד, מציג המערער את פלטי השיחות שנעשו ממכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת וממכשירו שלו, המצביעים על כך שבאותה שעה שבה התרחש לטענת המתלוננת האונס, שוחחה היא פעמיים עם המערער בטלפון, ופעם אחת עם חברתה לעבודה. 13. המערער מבקש לראות בראיות אלו משום טענת "אליבי", וטענתו זו מקובלת עליי בעיקרה. אמנם אין מדובר בטענת "אליבי" (Alibi – "מקום אחר") כמשמעותה הרגילה, בהתאם לסעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, דהיינו "במקום אחר הייתי", אלא טענה לפיה המתלוננת נמצאה במקום אחר כלשהו מלבד דירתו, ולכן לא ייתכן שבוצעה העבירה, כפי שתוארה על ידיה. 14. כפי שציין בית המשפט בע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 169 (1998): "טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת – אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב-האישום, אלא, היא מזמינה את בית-המשפט לקבוע מימצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום, בעוד שטענה של טעות בזיהוי מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו". בדומה לטענה של טעות בזיהוי, גם בענייננו מדובר בטענה של המערער שאינה קובעת כממצא פוזיטיבי שהמערער או המתלוננת נמצאו במקום אחר מסוים, ולכן אין בה כדי לשלול מעיקרה את האפשרות שהמערער ביצע את המעשה המיוחס לו. חרף זאת, יש לטעמי בטענה זו כדי ליצור ספק משמעותי באשמתו, ספק שיש בו כדי להביא לזיכויו. 15. בראיות אותן הציג המערער, יש כדי לשלול בצורה משמעותית את האפשרות שהמתלוננת נמצאה עמו בבוקרו של ה-19.2, בשעה בה, לטענתה, ביצע בה את המעשה המיוחס לו. כאמור, המועד אותו ציינה המתלוננת לא נקבע כלאחר יד, אלא לאחר בחינה ובדיקה, והמשיבה לא הראתה מדוע ייתכן ומועד זה הינו שגוי או כי ניתן בדרך כלשהי לייחס למערער את ביצוע העבירה במועד אחר. בסוגיה דומה ציין בית המשפט כי: "העולה מהאמור הוא שטענת האליבי אומתה, ולפיכך לא היה המערער יכול לבצע את המעשה שיוחס לו, לפחות לא בבוקרו של אותו יום. אמנם, אפשר שלכל אלה קיים הסבר, אך הוא לא הוצע לבית-המשפט, וגם בהכרעת-הדין לא מצאתי בחינה ומענה הולמים שיש בהם ליישב את הסתירה בין גרסת המתלוננת לטענת האליבי." (ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 394-395 (2004)) ויפים הדברים גם לענייננו. לטעמי, אין מדובר בענייננו אך בסתירה בעדותה של המתלוננת, אשר ניתן להתגבר עליה לאור המהימנות הכללית המיוחסת לה. לאחר שעמדה המתלוננת על גירסתה כי המעשה בוצע ביום 19.2, ולאור העובדה שעדותה זו הינה הבסיס היחידי להרשעה, הופכת טענה זו לאחת מאבני היסוד של האישום כנגד המערער. משהביא המערער ראיות שיש בהן כדי להראות שדבר זה איננו אפשרי – בדמות פלטי הטלפונים, מוטל על המשיבה להצביע על מועד חלופי – הנתמך בראיות – בו בוצע לטענתה המעשה, נשוא האישום, ולהסביר את פשר השינוי בעמדתה. הגם שחלפה כשנה מהיום שבו התבצע לטענת המתלוננת מעשה האינוס ועד ליום עדותה, הרי שאין מדובר בתקופת זמן כה ארוכה שיש בה, כשלעצמה, כדי להביא לכדי הנחה שמדובר בטעות פשוטה, מבלי שתהיינה לדבר השלכות בדבר מידת הוודאות באשמתו של המערער (והשוו ע"פ 575/95 ברדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.1998); ו-ע"פ 6858/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2005), בהם התקבלה טענה לפיה ניתן לשנות את המועד בו נטען כי בוצעה העבירה, אולם בנסיבות השונות מאלו שנתקיימו בענייננו). 16. משלא נמצא בפי המשיבה הסבר המניח את הדעת לסתירה שבין עדותה של המתלוננת לבין הראיות שהוצגו מטעם המערער, ומשלא הוצע על ידה מועד חלופי כלשהו – אשר גם אותו יכול היה המערער לנסות ולהפריך – לא מצאתי כי ניתן לומר שאשמתו בפריט אישום זה הוכחה מעבר לכל ספק סביר, בפרט לאור היות עדות המתלוננת הבסיס היחידי להרשעתו. 17. אשר על כן, אני מציע לחבריי לקבל את ערעורו של המערער בנוגע לעבירת האינוס, ולזכותו מעבירה זו. הערעור על גזר הדין 18. חרף זיכויו של המערער מעבירת האינוס, נותרו על כנן הרשעותיו בעבירות של סחיטה באיומים, הטרדה, האזנת סתר ופגיעה בפרטיות. כפי שתואר, המערער צותת לשיחותיה של המתלוננת עם אחרים, ובעקבות זאת צילם אותה מקיימת יחסי מין עם אדם אחר. לאחר מכן עשה המערער שימוש בצילום זה לשם סחיטתה של המתלוננת, במסגרת הליך גירושיהם, וכדי לקבל ממנה כספים כאלו ואחרים, באמצעות שימוש באיום כי יפיץ קלטת זו ברבים. מדובר במעשים חמורים ונלוזים, שיש בהם משום פגיעה קשה במתלוננת והשפלתה. 19. שותף אני לעמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אל מול חומרת מעשיו של המערער לא נמצא כל נימוק לקולת העונש, לבד מעברו הנורמטיבי. לא ניתן לקבל את טענותיו של המערער לפיהן בכוונתו לפתוח "דף חדש" במסגרת נישואיו המחודשים, שכן בטרם עשותו כן עליו לתת את הדין על המעשים בהם הורשע. 20. עם זאת, לנוכח זיכויו של המערער מעבירת האינוס, אשר היוותה נדבך משמעותי במסגרת גזר דינו, הייתי מציע להעמיד את עונשו של המערער על 7 שנות מאסר בפועל. בהתאם, מבוטל העונש של 4 שנות מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור כל עבירה על פרק י' סימן ה' לחוק העונשין. יתר חלקי גזר הדין יוותרו על כנם. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ג בתשרי התשס"ט (12.10.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06100000_H10.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il