תיאטרון ירושלים לאומנויות הבמה נ. מכון ון-ליר לקידום תרבות ה

פסק-דין בתיק עע"מ 1000/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 1000/11 עע"מ 1101/11 עע"מ 1101/11 עע"מ 5542/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט מ' מזוז המערער בעע"מ 1000/11: תיאטרון ירושלים לאומנויות הבמה נ ג ד המשיבים בעע"מ 1000/11: 1. מכון ון-ליר לקידום תרבות האדם 2. מינהל מקרקעי ישראל 3. הממונה על מרשם המקרקעין משרד המשפטים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים 5. עיריית ירושלים המערערות בעע"מ 1101/11: המשיבים בעע"מ 1101/11: המערער שכנגד בעע"מ 1101/11: המשיבים שכנגד בעע"מ 1101/11: המערער בעע"מ 5542/14: המשיבים בעע"מ 5542/14: 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה 2. עיריית ירושלים נ ג ד 1. מוסד ון-ליר לקידום תרבות האדם 2. מינהל מקרקעי ישראל 3. הממונה על מרשם המקרקעין משרד המשפטים 4. תיאטרון ירושלים לאומנויות הבמה מכון ון-ליר לקידום תרבות האדם נ ג ד 1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים 2. עיריית ירושלים 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. הממונה על מרשם המקרקעין משרד המשפטים 5. תיאטרון ירושלים לאומנויות הבמה 1. מכון ון-ליר לקידום תרבות האדם נ ג ד 1. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים 2. ממשלת ישראל 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. הממונה על מרשם המקרקעין משרד המשפטים 5. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים 6. עיריית ירושלים 7. תיאטרון ירושלים לאומנויות הבמה ערעורים על שני פסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים ירושלים מיום 5.1.11 בתיק עת"מ 281/10 שניתן ע"י השופט מ' סובל, מיום 6.7.14; ועת"מ 9073-08-11 שניתן ע"י השופט י' נועם תאריך הישיבה: י"א באייר התשע"ה (30.04.2015) בשם תיאטרון ירושלים: עו"ד אברהם פורטן, עו"ד אבי שפרמן בשם מכון ון-ליר: בשם משיבי המדינה: בשם עיריית ירושלים והועדה המקומית: עו"ד נעמי וייל עו"ד נטע אורן עו"ד אילנית מיכאלי, עו"ד אירנה טויב פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. לפנינו מספר ערעורים הנסבים כולם על אותו נושא, ועל כן נדרשים אנו באופן מעשי לעע"מ 5542/14, התוקפת את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט נועם) מיום 6.7.14 בעת"מ (י-ם) 9073-08-11 מכון ון-ליר בירושלים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (6.7.14). רקע והליכים ב. בפסק הדין האמור נדחתה עתירת מכון ון-ליר כנגד החלטת הועדה המחוזית לאשר את החלטת הועדה המקומית להפקיע את חלקה 43, שעליה בנוי תיאטרון ירושלים והרשומה על שם מכון ון-ליר. הערעור נסב ביסודו על שאלה משפטית, קרי האם סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מאפשר לועדה המחוזית לאשר הפקעה על-ידי הועדה המקומית בנסיבות דנא. בית המשפט קמא השיב על השאלה בחיוב, לאחר ניתוח המסמכים הרלבנטיים, וכן בחן את טענות אי הסבירות ואי המידתיות שהופנו כנגד ההפקעה והאישור. ג. כאן המקום לציין כי פסק הדין נשוא הערעור הנוכחי הוא שלישי בסדרת התדיינויות בין הצדדים. החל בהן פסק הדין בה"פ (י-ם) 1140/02 עירית ירושלים נ. מכון ון-ליר (2009, השופט זילברטל), שם נדחתה תובענת העיריה נגד מכון ון-ליר להעביר אליה את הזכויות בחלקה 43 (למען התיאטרון); אך נאמר כי באפשרותה לנקוט בהליכי הפקעה. ערעור על פסק דין זה (ע"א 8532/09) נתקבל במובן זה שנרשם כי התובענה נמחקת (ולא נדחית). במישור העובדתי, כיום מחזיק מכון ון-ליר בחלקה 31, אך גם חלקה 43 נשוא ההתדיינות רשומה על שמו ועליה כאמור התיאטרון; חלקה נוספת, 45, רשומה כשטח ציבורי פתוח. ד. המשך ההתדיינויות היה בעת"מ (י-ם) 281/10 מכון ון-ליר נ. הועדה המקומית שפסק הדין בו (5.1.11, השופט סובל) הוא נשוא מספר ערעורים שלפנינו – עע"מ 1000/11 ועע"מ 1101/11 וערעור שכנגד בעע"מ 1101/11. העתירה הוגשה לאחר שהועדה המקומית החליטה על הפקעת החלקה מכח סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה, ונטען להיעדר סמכות להפקעה לפי התכנית התקפה 867 ב', אשר בה נקבע כי המגרש בו מדובר "לא ייועד להפקעה ויירשם על שם הבעלים" (הבעלים היא רשות מקרקעי ישראל). בית המשפט קבע כי אכן ההפקעה טעונה היתה אישור הועדה המחוזית, שכן המגרש לא נועד בתכנית להפקעה. מכאן הערעורים בעע"מ 1000/11 ועע"מ 1101/11 מזה ומזה. ואולם, בטרם נדונו ערעורים אלה החליטה הועדה המחוזית כי בסמכותה לאשר את ההפקעה מכוח סעיף 189 (24.5.11). לא נידרש עתה לעע"מ 1000/11 ו-1101/11 כיון שאחיזת השור בקרניו מפנה אותנו לעע"מ 5542/14, אשר כאמור תוקף את הכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים בעת"מ 9073-08-11, שאישרה את עמדת הועדה המחוזית לעניין סמכותה ולעניין הכרעתה לגופה. ד. בטרם נמשיך יצוין כי אפשר רק להביע צער על כך, שגופים ציבוריים מכובדים, וכאלה הם כל הצדדים כאן, מנהלים זו השנה השלוש עשרה – שומו שמיים – מאבקים בערכאות תחת אשר יגיעו להסכמות מכובדות והוגנות. אין זה לכבוד לנוגעים בדבר. ה. בערעור שלפנינו נטען מטעם מכון ון-ליר, ראשית, כי אין סמכות לועדה המחוזית בנידון דידן, כיון שמעיקרא נאמר במפורש בתכנית בנין הערים 867 ב' (1986) שהשטח בו מדובר לא ייועד להפקעה, וכיון שבהפקעה הופרו התחייבויות הממשלה למכון עם הקמתו לפני קרוב לשישים שנה, שכן השטח שיוותר בידיו יהא 21 תחת 28 דונם שהובטחו לו. נטען איפוא, כי הועדה המחוזית חרגה מסמכותה כמוסד תכנון באישור ההפקעה; עוד נאמר, כי אין בהפקעה סבירות ומידתיות, ויש מקום להליך תכנון של איחוד וחלוקה, תוך שיתוקנו גבולות חלקה 31 המוחזקת על-ידי המכון בשלמותה, וחלקה 43 תוקצה לעיריה, אך חלקה 45 שאינה בנויה והמסווגת כאמור כשטח ציבורי פתוח תוקצה למכון. סיכומי הועדה המחוזית לא הוגשו בשל עיצומי הפרקליטות, אך הפרקליטות הודיעה בדיון בפנינו כי היא מאמצת את פסק הדין קמא, וסבורה כי לועדה המחוזית היתה הסמכות לפי סעיף 189 לאשר את ההפקעה, וכן כי אין בהפקעה דופי. ז. הועדה המקומית והעיריה טענו בדיון כי הסמכות להפקעה קיימת, שכן גם אם השטח לא היה מיועד להפקעה, סעיף 189 הוא המאפשר לועדה המקומית הפקעת קרקעות שאינן מיועדות להפקעה, וזאת באישור הועדה המחוזית מקום שמדובר במטרה ציבורית. עוד נטען כי ההפקעה מידתית, כי מכון ון-ליר לא שילם בעד הקרקע, וכי יש לתת תוקף למצב שבשטח בו התיאטרון הוא המחזיק בחלקה 43. נטען עוד, כי ההחלטה סבירה שהרי באה אך להתאים את המצב הרישומי למצב בשטח. ח. מטעם תיאטרון ירושלים נטען בדומה לטענת הועדה המקומית והעיריה הן באשר לסמכות הן באשר לעילות המינהליות האחרות. הכרעה ט. לאחר העיון באנו לכלל מסקנה כי אין להיעתר לערעור. גם אם במישור ההיסטורי יתכנו טרוניות לכאן ולכאן, במהות עסקינן בשאלה האם היתה הועדה המחוזית מוסמכת לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה לאשר לועדה המקומית את ההפקעה; באופן מעשי, אין בעצם חולק כי החלקה המיועדת להפקעה (חלקה 43) היא זו שעליה בנוי תיאטרון ירושלים, כך שמימוש ההפקעה משמעו חיבור בין הצד הפורמלי לבין המציאות בשטח. המכון מייסד עצמו, לצד הפרשנות הנטענת לסעיף 189, על ההיסטוריה של אשר הובטח לו משכבר (קרי 28 דונם בעוד שלאחר ההפקעה ישארו בידו כ-21 דונם), ועל האמירה בתכנית 867 ב' כי החלקה אינה מיועדת להפקעה. הדעת נותנת כי אין למכון שאיפה ממשית לגבי חלקה 43, שהעיריה העמידה לרשות התיאטרון. גישת המכון נובעת לכאורה בעיקר מתוך תקוה, כי חלקה 45 שאינה מבונה כיום ומוגדרת כשטח ציבורי פתוח, ככל שישונה ייעודה ותחולק, תיפול בחלקו של המכון. מכאן הצעתו להעביר את הנושא לפסי תכנון, איחוד וחלוקה. י. הכרעתנו בעע"מ 5542/14, מטבע הדברים, תייתר הכרעה בערעורים האחרים שלפנינו, כניב המשפט העברי "תפוס לשון אחרון". (בבלי בבא מציעא ק"ב ב'). יא. חוט השני עובר בין ההכרעות בפסקי הדין הקודמים ובפסק הדין נשוא הערעור, והרוח העולה מכולם היא, כי רישומה הפורמלי של חלקה 43 על שם העיריה למען התיאטרון הוא התאמת רישום למציאות. הדבר לא אושר בשני פסקי הדין הקודמים מטעמים דיוניים-משפטיים, בראשון (פסק דינו של השופט זילברטל) נוכח הצורך בהפקעה, ובשני (פסק דינו של השופט סובל) נוכח הצורך באישור הועדה המחוזית להפקעה. להפקעה הנוכחית, דומה כי יסכים גם מי שאינו נלהב מהפקעות קרקע מדינה (וכזו היא הקרקע בה עסקינן) על-ידי רשויות ציבור, כמות שהייתי בעת כהונתי כיועץ משפטי לממשלה, בשל הגישה של שמירה על קרקעות הציבור וחששות לשימוש שלא כראוי בקרקע המופקעת. חששות אלה, אינם קיימים בנדון דידן, שכן אין חולק ואין חושש כי ייעשה שימוש לא ציבורי בחלקה המופקעת המשמשת כבר לשימוש ציבורי מובהק, ועל כן גם אחיזה "מעשית" של השור בקרניו אינה תומכת בערעור. יב. נידרש עתה בקיצור לנקודה המשפטית – קרי, סמכותה של הועדה המחוזית לפי סעיפים 189-188 לחוק התכנון והבניה: זו לשונו של סעיף 188: "מטרת ההפקעה (א) מותר לועדה המקומית להפקיע על פי חוק זה מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור. (ב) "צרכי ציבור", בסעיף זה – כל אחד מאלה: דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, שמורות-טבע, עתיקות, שטחי חניה, שדות תעופה, נמלים, מזחים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, שווקים, בתי מטבחיים, בתי קרבות, מבנים לצרכי חינוך, דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מרפאות, מקלטים ומחסנים ציבוריים, תחנות משטרה ותחנות שירות לכיבוי אש מיתקני ביוב, מזבלות, מתקנים להספקת מים וכל מטרה ציבורית אחרת שאישר שר הפנים לעניין סעיף זה". ואילו סעיף 189 קובע: "סמכות הועדה המקומית הועדה המקומית רשאית, בכל עת לאחר תחילת תקפה של תכנית מיתאר מקומית או של תכנית מפורטת, להפקיע מקרקעין בתחום התכנית, כשהפקעתם דרושה, לדעת הועדה המחוזית, למטרה ציבורית שלה נועדו בתכנית האמורה, והיא חייבת לעשות כן אם הועדה המחוזית, לאחר התיעצות אתה דרשה זאת ממנה; אם בתכנית כאמור נועדו המקרקעין להפקעה, אין ההפקעה טעונה הסכמת הועדה המחוזית". בביצוע ההפקעה עוסק סעיף 190, אליו לא נידרש כאן. ברי כי סעיף 188 מסייג את סמכותה של הועדה המקומית לגבי הפקעה ל"מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור", תוך שהדגש הוא על ייעוד מעיקרא לצרכי ציבור, וזאת כדי – כך נראה – למנוע, למשל, שימוש מסחרי במקרקעין מופקעים תוך פגיעה בקניינו של הנפקע. אשר לסעיף 189 – כאן עסקינן ברישה במקרקעין שלא נועדו מעיקרא להפקעה, אלא שבנסיבות של תכנית תקפה וקיומם של מקרקעין שנועדו למטרה ציבורית, סבורה הועדה המחוזית כי מוצדקת הפקעה על-ידי הועדה המקומית לשם הצורך הציבורי. מן הסיפה שלפיה לגבי מקרקעין שנועדו להפקעה אין נחוצה הסכמת הועדה המחוזית, ניתן ללמוד כי ניתן להפקיע גם מקרקעין שלא נועדו מעיקרא להפקעה, וזאת באישור הועדה המחוזית. חרף הנטען על-ידי המכון, תכנית 867 ב' אין להוציאה מכלל רלבנטיות, כפי שגם כותב בית המשפט קמא, והאמירה בה כי מגרש 1 דאז (כיום חלקה 43) לא יועד להפקעה, אין פירושו כי לא ניתן להפקיעו לצרכי ציבור. נמצא איפוא, כי אין דופי בסמכות הועדה המחוזית לפי סעיף 189 לאישור ההפקעה. יג. נטענו גם טענות באשר לסבירות ולמידתיות; טענות אלה התקשינו להלום, שכן בסופו של יום במה עסקינן – במתן תוקף רישומי למצב בשטח, ועל כן גם אם ניתן להבין את טרוניית המכון באשר לצמצום במספר הדונמים שהובטח לו, ההנחה כי תכנית איחוד וחלוקה תסייע לו בהקשר זה, היא לעת הזאת "ציפור על העץ"; חלקה 45, כאמור, היא שטח ציבורי פתוח, ואין עתה סיבה להניח שהדבר ישונה; אך גם אם ישונה ייעודו מסיבה טובה כלשהי, פתוחה הדרך לכל הנוגעים בדבר לטעון לגביה, בלא שנביע דעה. איננו מביעים גם דעה באשר לתביעות כספיות או אחרות של המכון או מי מן הצדדים. אוסיף, כי קשה לייחס משקל רב מדי לטענה שהמכון לא שילם בעד הקרקע שעליה נבנה, כטיעון בעתירה זו. אכן כך היה, אך כסף רב השקיעו התורמים בבנייתו – וממילא ענין זה אינו נצרך להכרעתנו. יד נוכח האמור איננו נעתרים לערעורים כולם, תוך שמירת זכויות בנושאים שאינם לפנינו. בנסיבות החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז באייר התשע"ה (‏5.5.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11010000_T08.doc זפ