פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 9065-09-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערערים:
1. פלוני
2. פלוני
3. פלוני
נגד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. ועדת המאוימים
3. קצין המאוימים
4. השב"כ
ערעור על פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' הס), ביום 20.8.2026, בעת"מ 51512-08-26
בשם המערערים:
עו"ד סעיד מואסי
בשם המשיבים:
עו"ד אסתי אוחנה
פסק-דין
השופטת יעל וילנר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' הס) מיום 20.8.26 בעת"מ 51512-08-26, במסגרתו סולקה על הסף עתירתם המנהלית של המערערים נגד החלטת מרכזת הוועדה לבחינת הטענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה) מיום 29.7.2026 (להלן: החלטת ועדת המאוימים), אשר דחתה ערר שהגישו המערערים נגד החלטת קצין המאוימים מיום 15.6.26 שדחה את בקשת המערערים לקבלת סעד זמני (היתר שהייה זמני בישראל) בגין טענת מאוימות.
לצד הערעור הגישו המערערים גם בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, במסגרתו ביקשו כי נורה למשיבים להימנע מהרחקתם מישראל.
רקע
2. כעולה מכתבי הטענות שלפנינו, המערערים הינם פלסטינים, המתגוררים ועובדים בישראל מזה כמה שנים. המערערים הגישו בעבר מספר בקשות להכרה בהם כמאוימים על ידי ארגון הטרור חמאס ומנגנוני הרשות הפלסטינית, על רקע שיתוף פעולה נטען עם גורמי ביטחון ישראלים. עניינם של המערערים אף הובא לפתחו של בית משפט זה לא מכבר במסגרת הליך אחר, אשר הסתיים בחזרת המערערים מערעורם בעקבות הערות בית המשפט בדיון שנערך בו (עע"מ 64723-01-25 פלוני נ' מדינת ישראל (14.11.2025) (להלן: עע"מ 64723-01-25)).
3. לאחר דחיית הערעור בעע"מ 64723-01-25, הגישו המערערים בקשות נוספת להכרה בהם כמאוימים על רקע שיתוף פעולה עם ישראל. ביום 15.6.26 נערך למערער 1 תחקור, שבעקבותיו החליט קצין המאוימים לדחות את בקשתם. על החלטה זו הגישו המערערים ערר לוועדת המאוימים.
4. ביום 29.7.26 ניתנה החלטת ועדת המאוימים, שדחתה את הערר, תוך שנקבע כי לא הוכחה מאוימות המצדיקה מתן היתר שהייה בישראל למערערים. ראשית, נקבע, כי על פי נוהל טיפול בטוענים למאוימות על רקע חשד לשיתוף פעולה בטחוני עם גורמי ביטחון ישראליים ו/או מכירת קרקעות לישראלים (להלן: הנוהל), ערר על החלטה של קצין מאוימים לסרב לבקשת סעד זמני יוגש בהקדם, ולא יאוחר מחמישה ימים ממועד קבלת ההחלטה במנהלת התיאום והקישור; ואולם, בענייננו, הערר הוגש כחודש לאחר קבלת ההחלטה. לעמדת הוועדה, די בכך כדי לסלק את הערר על הסף.
5. לגופו של עניין, הוועדה מנתה מספר טעמים לביסוס מסקנתה בדבר העדר מאוימות. כך, הוועדה ציינה כי המאוימות הנטענת החלה לפני כשש עשרה שנים; כי "סיפורו של המתוחקר איננו מסתדר כי מצד אחד הוא מסר כי שיתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים ומהצד השני היה פעיל בחולייה פלסטינית" (שם, פסקה 4); כי המתחקר בחן את החומר שהוגש אליו ולא התרשם כי יש בו לבסס טענה למאוימות; וכי חרף הטענות למאוימות, המערערים לא נמנעו ממגע עם הרשות הפלסטינית, שהו בשטחים הנתונים לשליטתה האזרחית לעיתים קרובות, ואף הוציאו דרכונים מטעם הרשות במהלך תקופת המאוימות הנטענת.
6. עוד הוסיפה הוועדה כי לשניים מתוך שלושת המערערים יש עבר פלילי ענף, הכולל גם עבירות בעלות אופי אלים – ביניהן עבירות אמל"ח, תקיפת שוטר בנסיבות חמורות ותקיפה. לבסוף צוין כי מדובר למעשה בבקשה חוזרת, לה קדמו בקשות רבות קודמות אשר נדחו בעבר.
7. על החלטה זאת הגישו המערערים עתירה לבית המשפט המחוזי תל-אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף, תוך שציין כי המערערים הגישו שמונה עתירות מאז שנת 2024 (שנמחקו כולן בשל אי-מיצוי הליכים), וכי די בכך שהמערערים הסתירו הליכים אלו בעתירתם כדי להביא למחיקתה מחמת חוסר ניקיון כפיים. כמו כן נקבע כי העתירה הוגשה בשיהוי, שכן ההחלטה נשלחה לעותרים ביום 29.7.2026, ואילו העתירה הוגשה רק ביום 18.8.2026.
8. לגופם של דברים הבהיר בית המשפט כי הוא לא התרשם שקיימת סכנת חיים מידית וממשית לעותרים, וזאת בייחוד בשים לב לכך שהעותרים שהו בתחומי הרשות במהלך תקופת המאוימות הנטענת. בית המשפט אף דחה טענות שונות שעלו בעתירת העותרים, ביניהן הטענה כי בעת מעברם לשטחי הרשות לא באו המערערים במגע עם אנשי הרשות, וכן את הטענה כי ניתן להוציא דרכון מטעם הרשות באמצעות גורם מתווך. עוד דחה בית המשפט את טענת המערערים כי עברם הפלילי אינו רלוונטי לשאלת המאוימות, וקבע כי במסגרת בחינת בקשה להיתר שהיה בישראל יש לבחון גם את מידת המסוכנות של המבקש.
9. לבסוף, בית המשפט קבע כי אינו עושה צו להוצאות, אך עם זאת קבע כי "תנאי להגשת עתירה נוספת הינו תשלום הוצאות לטובת המשיבה בסך של 7,500 ₪".
על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.
הערעור
10. במסגרת הערעור נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התייחס באופן מספק לתשתית העובדתית העדכנית שהונחה לפניו, ובתוך כך לא הבחין בין טענות שנידונו בעבר לבין טענות וראיות חדשות שעליהן התבססה העתירה הנוכחית. כך, נטען, כי בפני בית המשפט (וקודם לכן, בפני ועדת המאוימים) הונחו ראיות בדבר איומים חדשים המופנים כלפי המערערים, ביניהן תצלומים המתעדים רכב שניזוק וכן פרסומים ברשתות חברתיות כנגד המערערים. לטענת המערערים, ראיות אלו לא זכו להתייחסות פרטנית בפסק הדין, כך שלא ניתן להבין אם הן נדחו לאחר בחינה (בשל חוסר אותנטיות, העדר קשר בינן לבין המערערים וכדומה) או שמא המשקל שניתן להן היה נמוך מטעמים שונים. בדומה, נטען כי בית המשפט אף לא בחן אם ועדת המאוימים התייחסה לחומר העדכני וייחסה לו משקל ראוי.
11. המערערים מוסיפים כי שגה בית המשפט המחוזי כשנתן בהכרעתו משקל מכריע לעובדה שהם נכנסו לשטחי הרשות במהלך תקופת המאוימות הנטענת. לטענתם, כניסה לשטחי הרשות לא יכולה, כשלעצמה, לשמש ראיה מכרעת להעדר מאוימות מבלי לבחון את נסיבותיה. בתוך כך טוענים המערערים כי ישנו הבדל מהותי בין כניסה נקודתית וקצרת מועד לשטחי הרשות, שאינה משפיעה בהכרח על ההכרעה בשאלה אם אותו אדם יכול לשוב ולהתגורר דרך קבע בשטחים אלו, לבין שהייה רציפה כאמור.
12. המערערים טוענים עוד כי בית המשפט שגה בקביעתו שהעתירה הוגשה בשיהוי, שכן לטענתם הם היו רשאים על-פי דין להגיש את העתירה בתוך 45 ימים, ואילו הם הגישו אותה לאחר 22 ימים בלבד.
13. לבסוף, המערערים תוקפים את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הגשת עתירה נוספת על ידם תותנה בתשלום הוצאות לטובת המשיבה בסך 7,500 ש"ח. לטענתם, מדובר בקביעה חריגה, צופה פני עתיד, המשמשת למעשה כסנקציה דיונית על ריבוי ההליכים בהם נקטו המערערים בעבר. נטען, כי לא ניתן להציב מראש תנאי כספי ביחס להליך משפטי שטרם הוגש, שכן אין לדעת היום מה יהיו העילות שתכלול אותה עתירה עתידית, ומה תהיה התשתית הראייתית שתעמוד בבסיסה. יתר על כן, התניית הליך עתידי בתשלום משמעותי עלולה לשיטתם ליצור חסם למימוש זכות הגישה לערכאות. לטענת העותרים, האמור מקבל משנה תוקף, עת עסקינן בבחינת מאוימות, שכן מטבע הדברים עלולים להתרחש בעתיד אירועים שיבססו חשש לפגיעה בחיי העותרים ובשלמות גופם, וממילא יצדיקו פניה נוספת לגורם המנהלי הרלוונטי שיקבל החלטה חדשה.
14. המשיבים מצדם טוענים כי בהתנהלות המערערים לאורך כל ההליך דבק שיהוי, אשר, מעבר לפגם הפרוצדוראלי שבו, מעורר ספק בדבר הדחיפות וסכנת החיים להם טוענים המערערים.
15. המשיבים מוסיפים כי טענות המערערים לאורך ההליך לא מצביעות על טעם להתערבות בהחלטת ועדת המאוימים או בהכרעת בית המשפט המחוזי. זאת, בייחוד בשים לב לאופי העובדתי של קביעות בית המשפט המחוזי.
16. המשיבים מציינים כי טענות המערערים נידונו בעיקרו של דבר בפני בית משפט זה במסגרת עע"מ 64723-01-25, שבו חזרו המערערים מערעורם בעקבות הערות בית המשפט. לטענת המשיבים, אין בטענות החדשות שבהליך דנן כדי לשנות מתוצאת הליכים קודמים שהתקיימו בעניינם של המערערים.
17. לבסוף, המשיבים סומכים ידם על קביעות בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למשמעות שיש לייחס לכניסת המערערים לשטחי הרשות במהלך תקופת המאוימות הנטענת, ולהנפקת הדרכונים עבור המערערים על ידי מנגנוני הרשות. לטענתם, התנהלות המערערים בהקשרים אלו מלמדת על כך שלאמיתו של דבר גם הם לא סבורים כי נשקפת להם סכנה מצד גורמי הרשות.
דיון והכרעה
18. לאחר עיון בערעור על נספחיו, וכן בבקשה למתן צו ביניים ובתשובה לה, החלטנו לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
19. כידוע, לוועדת המאוימים נתון שיקול דעת רחב, בו יטה בית המשפט שלא להתערב, נוכח מיומנותה, מומחיותיה וניסיונה המקצועי של הוועדה בבחינת טענות למאוימות (ראו, מיני רבים: עע"מ 5676/24 פלוני נ' משרד הבטחון (16.7.2024)). בענייננו, החלטת הוועדה התקבלה לאחר שכלל האינדיקציות המצביעות, לשיטת המערערים, על קיומו של איום על חייהם או על שלמות גופם נבחנו על ידי גורמי המקצוע המוסמכים לכך; והמסקנה שאליה הגיעו הייתה כי אותן אינדיקציות אינן מספקות לצורך הכרה במערערים כמאוימים. קביעה כאמור מצויה בליבת סמכות הועדה, והיא תולדה של הפעלת שיקול הדעת הייחודי והמקצועי הנתון לה. עיון בטענות העותרים לא מגלה פגמים מנהליים שנפלו בהחלטת הוועדה, וממילא לא מצאנו כל עילה להתערבות במסקנת בית המשפט המותירה את החלטת הוועדה על כנה.
20. למעלה מן הצורך, נציין, כי בדין ייחסה הוועדה, ובעקבותיה בית המשפט המחוזי, משקל משמעותי לכניסתם של המערערים לשטחי הרשות (ולהוצאת הדרכונים מטעם הרשות) במהלך תקופת המאוימות הנטענת (ראו, בין היתר: עע"מ 47608-07-25 פלוני נ' מתאם הפעולות הממשלה בשטחים, פס' 11 (14.9.2025)). כמו כן, נציין כי אין פסול בהתייחסות ועדת המאוימים למידת המסוכנות של מבקש (הן במישור הביטחוני, הן במישור הפלילי) במסגרת בחינת בקשה להיתר שהיה בישראל; וכדברי השופט א' רובינשטיין באחת הפרשות: "לא יתכן כי אדם יאחז במקל בשני קצותיו. מחד גיסא יבקש לחיות בישראל ומאידך גיסא יפגע בבטחון הציבור בה על-ידי מעורבות בפלילים. תרתי דסתרי הם, שאין להלמם" (בג"ץ 11090/07 פלוני נ' שר הבטחון (6.4.2008)). לבסוף, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין זה במקרה דנן, למותר לציין כי טענה בדבר שיהוי אינה נסתרת אך בשל עמידת בעלי דין במועדים הקבועים בדין (ראו והשוו: סעיף 27 לחוק חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. ליסודות עילת השיהוי, ראו, למשל: בג"ץ 49158-07-25 אמת ליעקב בישראל בע"מ (חל"צ) נ' משרד העבודה (13.8.2025)). נדמה כי הדברים רלוונטיים במיוחד כאשר עסקינן בבקשה להכרה במאוימות, שלגביה הצפייה היא כי המבקש יפעל במהירות, וללא שום דיחוי, עקב הסכנה הנשקפת לו לתפיסתו.
21. לבסוף, באשר להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות – מדובר בהחלטה דיונית מובהקת שלא ראינו להתערב בה. הרבה מעבר לנדרש, נציין כי ההוצאות שנפסקו הן, הלכה למעשה, הוצאות מותנות שנפסקו בגין ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ובכך אין כל פסול.
22. אשר על כן, הערעור והבקשה למתן סעד זמני נדחים.
המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' חשוון תשפ"ז (19 אוקטובר 2026).
דוד מינץ
שופט
יעל וילנר
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת