טי.אפ.סי. למסחר ותעשייה בע"מ נ. בית המכס אשדוד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 88373-02-26 לפני: כבוד השופטת רות רונן המבקשת: טי.אפ.סי. למסחר ותעשייה בע"מ נגד המשיבה: בית המכס אשדוד בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 13.1.2026 בת"א 40833-12-24, שניתנה על ידי כב' השופט א' ברנד בשם המבקשת: עו"ד חיים לוי בשם המשיבה: עו"ד אדם טהרני פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' ברנד) מיום 13.1.2026 בת"א 40833-12-24, בה התקבלה בקשת המשיבה להוציא מתיק בית משפט ראיות שצורפו לתיק המוצגים של המבקשת, וזאת בשל אי גילוין במסגרת הליכי גילוי ועיון. הרקע המבקשת היא חברה המייבאת טובין לישראל, ובכלל זאת מצברי עופרת חומצה (להלן: הטובין או המצברים). המשיבה סיווגה את הטובין כמצברים "מהסוג המשמש ברכב מנועי ובלבד שגובה דפנות המיכל אינו עולה על 375 מ"מ" (בהתאם לפרט מכס 85.07.102000/3 לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ז-2017 (להלן: צו תעריף המכס)). כפועל יוצא מסיווג זה, חויבה המבקשת בתשלום מכס בסך של כ-18.5 מיליון ש"ח וכן היא נדרשה לקבל אישור שחרור ממכון התקנים לצורך שחרור הטובין מפיקוח המכס (להלן: דרישת החיוב). על רקע החלטה זו, ניהלו המבקשת והמשיבה דין ודברים, במהלכם העבירו הצדדים ביניהם מסמכים שונים – וזאת תוך ניסיון של המבקשת לשכנע את המשיבה בדבר הסיווג המתאים למצברים. משניסיונות אלה לא עלו יפה, הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי בה עתרה לסעד הצהרתי הקובע כי סיווגם של הטובין הוא מצברים לפריקה עמוקה המיועדים לשימוש כמצברי גיבוי – UPS (בהתאם לפרט מכס 85.07.209000/5 לצו תעריף המכס); וכי בהתאם תבוטל דרישת החיוב. ביום 30.6.2025 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה. עובר לישיבה לא הוגשה רשימת בקשות מצד מי מהצדדים, לרבות לא בעניינים הנוגעים לגילוי ועיון. גם במהלך הדיון לא הועלתה כל טענה באשר להפרת חובות גילוי ועיון, ומדברי באת כוח המשיבה אף ניתן היה להבין כי הליכים אלה התקיימו (וכך צוין בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 30.6.2025, שורות 15-14: "אני לא יודעת אם המכתב מקלריוס ... צורף לכתב ההגנה, אך בכל מקרה הוא צורף בגילוי מסמכים"). בתום הדיון הורה בית משפט קמא למשיבה להודיע את עמדתה באשר למינוי מומחה מטעם בית משפט בשאלת טיבם של המצברים. לאחר שהמשיבה הודיעה כי היא מתנגדת למינוי מומחה מטעם בית המשפט, ניתנה ביום 11.7.2025 החלטה של בית משפט קמא המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים. בהחלטה זו קבע בית המשפט בין היתר כי כל בעל דין יכלול בתיק מוצגיו את כל המוצגים שבכוונתו להגיש; וכי במקרה שבכוונת צד להתנגד להגשת מסמך כלשהו – עליו להגיש בקשה מתאימה תוך 20 ימים מקבלת הראיות לידיו, שאם לא כן ייחשב כמי שהסכים להגשתו. ביום 30.10.2025 הגישה המבקשת את ראיותיה, אשר כללו בין היתר 3 חוות דעת; דוחות כספיים של המבקשת לשנים 2023-2019 (להלן: הדוחות הכספיים); ושני תצהירי עדות ראשית, ובהם תצהירו של בעלי המבקשת שצורפו לו שבעה נספחים (להלן: הנספחים לתצהיר). ימים בודדים לאחר מכן, ביום 3.11.2025 הגישה המבקשת בקשה להוספת ראיות בהסכמת המשיבה. בבקשה נטען כי מספר שעות לאחר שהוגשו ראיותיה של המבקשת, היא שלחה לבא כוחה מסמכים רלוונטיים נוספים שהיה קושי לאתרם. משכך, ומשום ש"מדובר בראיות משמעותיות הנושאות משקל של ממש לגילוי האמת וחשיפתה" – התבקש בית המשפט לאשר את צירופן, וזאת בהסכמת המשיבה. בשל הסכמת הצדדים, בית המשפט אישר עוד באותו יום את צירוף הראיות הנוספות לתיק המוצגים של המבקשת (להלן: הראיות הנוספות). ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור ביום 24.12.2025, כחודש וחצי לאחר שהושלמה הגשת הראיות מטעם המבקשת, הגישה המשיבה בקשה להוצאת ראיות מתיק בית משפט. בבקשה נטען כי בין הצדדים לא התקיימו הליכים מקדמיים ובהם הליך גילוי מסמכים, וזאת חרף פניות חוזרות ונשנות מצד המשיבה בהן ביקשה לקבוע מועד להחלפת תצהירי גילוי מסמכים הדדית. הוטעם כי הנספחים לתצהיר, הדוחות הכספיים והראיות הנוספות (להלן יחדיו: המסמכים החדשים) לא גולו על ידי המבקשת במסגרת הליכי גילוי ועיון או בהליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים; וכי הסכמת המשיבה לבקשה להוספת ראיות ניתנה באופן טכני בלבד – מבלי שידעה כי מדובר במסמכים שטרם נחשפה אליהם בעבר. לפיכך ביקשה המשיבה להוציא את המסמכים החדשים מתיק בית משפט. לאחר שהמבקשת הגישה את תגובתה, קיבל בית המשפט בהחלטתו מיום 13.1.2026 את הבקשה בעיקרה. בפתח ההחלטה, הבהיר בית המשפט את חשיבותם של הליכי הגילוי והעיון והתייחס לסנקציה המוטלת בגין הפרתם. צוין כי המבקשת לא נתנה כל הצדקה לאי גילוים של המסמכים החדשים במועד ולכך שהם הוכנסו לתיק הראיות ללא בקשה מתאימה – על אף שלא גולו קודם לכן. עוד צוין כי המבקשת לא הציגה כל נימוק באשר לתרומת המסמכים לחקר האמת, פרט לדוחות הכספיים שהובהר לגביהם כי הם נדרשים כדי להוכיח את תחולתו של סעיף פטור. הודגש כי אין בעובדה שהמשיבה נחשפה למסמכים החדשים בטרם הגישה את ראיותיה כדי לסייע למבקשת, וזאת משום שמחוקק המשנה קבע את חובת הגילוי והעיון עוד בטרם הגשת הראיות – ולא בכדי. באשר לטענת המבקשת כי המשיבה פעלה אף היא במחדל כאשר לא הגישה תצהיר גילוי מסמכים מטעמה, ציין בית המשפט כי על רקע העובדה שהצדדים לא הגישו כל בקשה בנושא – ועל רקע דברי באת-כוח המשיבה בישיבת קדם המשפט הראשונה – הוא הניח כי הליכי הגילוי והעיון במסמכים הושלמו ואין עוד צורך להתעכב עליהם. בהקשר זה, הובהר כי המבקשת אינה טוענת שהמשיבה לא ביצעה גילוי מסמכים אלא נדמה שטענתה היא רק כנגד צירוף תצהיר ערוך כדין למסמכים שגולו והועברו לעיון. בית המשפט יצא אפוא מנקודת הנחה כי הצדדים הסתפקו ברשימת מסמכים אך לא עמדו על הגשת תצהיר. הוא הוסיף כי אף שבעתיד ראוי שהסכמה כזו תתועד באופן שאינו מותיר פתח למחלוקות – אין בכך כדי להביא לדחיית הבקשה להוצאת ראיות מתיק בית משפט. באשר לטענות המבקשת בעניין אי עמידה של המשיבה בלוחות הזמנים שנקבעו, צוין כי אף אם היה למשיבה מחדל דיוני בהקשר זה – מחדלה של המבקשת חמור יותר. על כן ראה בית המשפט לנכון להיעתר לבקשה על אף שהוגשה באיחור. לצד זאת, בית המשפט קיבל את טענת באת כוח המשיבה לפיה היא לא הספיקה לבחון את הראיות הנוספות בטרם נתנה את הסכמתה להגשתן, ועל כן לא יכלה להבין כי מדובר במסמכים שטרם נחשפה אליהם בעבר. נוכח האמור, הורה בית המשפט על הוצאת המסמכים החדשים מתיק בית המשפט – וזאת למעט הדוחות הכספיים, בשל חיוניותם לבירור ההליך. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים המבקשת טוענת כי הבקשה להוצאת ראיות הוגשה באיחור, מבלי שניתנה לכך סיבה טובה. המבקשת מוסיפה כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני מוסכם בעניין הליך גילוי המסמכים – צוין כי הובהר למשיבה שייתכן והליך זה יתייתר על רקע הגשת ראיותיה של המבקשת; והמשיבה לא התנגדה ואף לא הגישה בקשה מתאימה בנושא זה. על כן טוענת המבקשת כי סברה בתום לב שתוכל להגיש את ראיותיה אף אם לא גולו קודם לכן. עוד נטען כי בניגוד לאמור בהחלטתו של בית משפט קמא – גם המשיבה לא מילאה את החובה לבצע הליך גילוי ועיון במסמכים, אף לא באופן חלקי. המבקשת מוסיפה כי המשיבה נחשפה למסמכים מטעמה לראשונה עוד טרם הגישה את ראיותיה, ועל כן לא נגרמה לה פגיעה דיונית מכך שהמסמכים לא גולו לה קודם לכן. הודגש כי המבקשת לא פעלה בזדון; ואף אם מדובר במחדל – אין בו משום חוסר תום לב שנועד להשיג יתרון דיוני. לכן, הסנקציה החמורה שהוטלה על ידי בית המשפט אינה מוצדקת. לצד זאת, טענה המבקשת כי המסמכים שהוצאו מתיק בית משפט הם רלוונטיים להליך, וכי תרומתם לגילוי האמת גבוהה. מנגד, המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא. המשיבה ציינה את החשיבות של הליכי גילוי ועיון בכלל ובפרט בענייני מסים; ואת החשיבות של הצגת גרסתו המלאה של הנישום עוד בטרם קבלת החלטתה המנהלית של רשות המסים. זאת לאור היתרון המובנה שיש לנישומים במידע על עסקיהם. על כן אי מסירת מסמכים לרשות המסים בעיתוי המוקדם ביותר האפשרי היא לשיטת המשיבה בעלת משמעות. המשיבה מכחישה את טענת המבקשת כי הנספחים לתצהיר נמסרו בעבר לנציגיה; וזאת למעט שני נספחים שבמהלך הכנת התשובה לבקשת רשות הערעור התברר כי אכן הועברו למשיבה עובר להגשת התביעה. על כן הודיעה המשיבה כי היא מסכימה שההחלטה לגביהם תבוטל. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת לא הציגה כל הצדק סביר למחדלה שלא להעביר את המסמכים במסגרת הליך גילוי ועיון. היא דוחה את טענתה העובדתית של המבקשת לפיה הצדדים הגיעו להסדר דיוני מוסכם, ומדגישה כי לא הוצגה כל ראיה שמוכיחה גרסה זו. באשר לטענת המבקשת כי המשיבה עצמה חדלה בכך שלא ביצעה הליך גילוי מסמכים – הודתה המשיבה כי הליך כאמור אכן לא בוצע כסדרו. אולם לטענתה ממילא לא היו בידיה מסמכים שהמבקשת לא הכירה או שלא הועברו לה בעבר (ולכך התכוונה באת כוח המשיבה בישיבת קדם המשפט הראשונה). לצד זאת, המשיבה הוסיפה ופירטה ביחס לכל מסמך חדש – מדוע אין בו כדי לתרום לחקר האמת. בכל הנוגע להגשת הבקשה להוצאת ראיות באיחור – נטען כי מדובר בהחלטה שעניינה הארכת מועדים, ועל כן לא ניתן לבקש בעניינה רשות לערער; ולמצער – מדובר בשיקול דעת דיוני מובהק של הערכאה הדיונית. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, מצאתי לנכון לדון בה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין או התקנות החדשות). למען הנוחות אמשיך לכנות את המבקשת והמשיבה כך. כפי שיפורט להלן, לטעמי דין הערעור להתקבל. ככלל, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים לניהול ההליך, לרבות באשר לסנקציה שיש להטיל בגין הפרת החובה לבצע הליכי גילוי ועיון. על כן, התערבות בהחלטות מן הסוג הזה תיעשה במקרים חריגים בלבד (רע"א 49845-08-25 ח.מ תשורות חן (1987) נ' רווה, פסקה 15 (13.11.2015); רע"א 38325-03-25 נוסינוביץ' נ' אינספירה טכנולוגיות אוקסי ב.ח.נ בע"מ, פסקה 11 (8.5.2025); רע"א 72653-02-25 לוצקי נ' מריאן, פסקה 10 (9.4.2025)). כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי המקרה שלפנינו הוא מסוג המקרים בהם יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. החובה לקיים הליכי גילוי ועיון תקנות 58-57 לתקנות סדר הדין קובעות כך: 57. לא יאוחר משלושים ימים לאחר שהוגש כתב הטענות האחרון, או במועד אחר שיורה בית המשפט, יחליפו בעלי הדין תצהירי גילוי מסמכים המאמתים את רשימת כל המסמכים הנוגעים לעניינים השנויים במחלוקת, המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו של בעל הדין ושאיתר בעל הדין לאחר חקירה ודרישה; אם המסמך אינו מצוי עוד ברשותו או בשליטתו, יפרט את הנסיבות הקשורות לכך. 58. עד שלושים ימים לאחר שהחליפו בעלי הדין תצהירי גילוי מסמכים לפי תקנה 57, או במועד אחר שיורה בית המשפט, ישלימו בעלי הדין את הליכי העיון במסמכים ויאפשרו האחד לבעל הדין השני לצלם את המסמכים או לסרוק אותם על חשבון בעל הדין שביקש את העיון. מלשון התקנות ניתן ללמוד כי חובת הצדדים לערוך הליך של גילוי מסמכים ועיון בהם היא היום חובה אוטומטית המוטלת על בעלי הדין. כך, 30 ימים לאחר שהוגש כתב הטענות האחרון, בעל דין נדרש ביוזמתו להעביר לצד השני תצהיר גילוי מסמכים; ו-30 ימים לאחר מכן – להעמיד את המסמכים לעיונו של הצד שכנגד. זאת בניגוד להסדר שהוחל בעבר במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על פיו הליכי גילוי ועיון היו מותנים בדרישה של הצד שכנגד (רע"א 20197-02-25 פלוני נ' בראנץ, פסקה 12 (7.8.2025); רע"א 5361/23 סלקום ישראל בע"מ נ' השקמה אן. ג'י. אן. תקשורת בינלאומית 105 בע"מ, פסקה 25 (31.12.2023); רע"א 8761/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 13 (20.1.2021)). שינוי זה מבוסס בעיקרו על שיקולי יעילות וחיסכון במשאבים. הטלת חובה אוטומטית על בעלי הדין לבצע הליכי גילוי ועיון עובר לישיבת קדם המשפט הראשונה, נועדה לייתר את הפרקטיקה שהייתה נהוגה עד להתקנת התקנות החדשות, בה נדרש בית המשפט בדרך כלל לדון בבקשות למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים, באופן שעיכב את קידום ההליך לגופו והביא לבזבוז משאבים שיפוטיים (רע"א 60242-05-25 זיינה נ' זיינה, פסקה 12 (1.7.2025); רע"א 4999/21 עו"ד עמוס גבעון נ' עו"ד נעמי וייל, פסקה 7 (21.7.2021)). ההסדר החדש אף חוסך משאבים לצדדים עצמם – כיום הם אינם נדרשים להעביר דרישה לצד שכנגד ולאחר מכן להגיש בקשה לבית המשפט, שכן מדובר בהליך אוטומטי (יעקב שקד סדר הדין האזרחי 196 (מהדורה רביעית, 2026)). אין חולק בדבר חשיבותם של הליכי הגילוי והעיון לניהול הליך אזרחי שקוף ולקידום בירור האמת. לאור זאת, התקין מחוקק המשנה את תקנה 60 לתקנות שזו לשונה: (א) הליכי גילוי ועיון נאותים מהווים תנאי בסיסי לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן; סבר בית המשפט שבעל דין לא קיים כראוי את חובתו לפי פרק זה, רשאי הוא לחייבו באופן מיידי בהוצאות ובמקרים מיוחדים אף למחוק את כתב טענותיו. ... (ג) בלי לגרוע מהאמור בתקנת משנה (א), בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו או שאינו נענה לדרישה לעיין במסמך שגילה, לא יהיה רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות בית המשפט לאחר שנוכח לדעת כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו, ואם מדובר במסמך המזיק לעניינו של בעל הדין רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב התביעה או כתב ההגנה, לפי העניין, ואם לא הורה כן, יורה על חיובו בהוצאות זולת אם מצא טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. תקנה 59 לתקנות משלימה וקובעת כי בקשה בעניין גילוי ועיון תועלה ברשימת הבקשות המוגשת לפני ישיבת קדם המשפט הראשונה (בהתאם לתקנה 49(ג) לתקנות). כאשר בעל דין לא קיים את חובתו לקיום הליכי גילוי ועיון או שקיים אותה באופן חלקי בלבד – הצד השני רשאי אם כן להגיש בקשה למתן צו במסגרת רשימת הבקשות מטעמו. הסכמה הדדית לוויתור על הליכי גילוי ועיון הלכה היא כי בהליך אזרחי מוקנה לצדדים חופש פעולה רחב להגיע להסדרים מוסכמים ולסטות מסדרי הדין הרגילים, באופן שיהלום את צרכיהם ואת ההערכה שלהם באשר לעלויות ניהולו של ההליך. נפסק בהקשר זה כי בית המשפט ייטה ככלל לכבד הסכמות כאלה ולא יתערב בהן (רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס, פסקה 4 (17.5.2005); רע"א 7760/23 רז נ' יושיע, פסקה 11 (15.11.2023); אלון קלמנט ודפנה קפליוק "חוזים דיוניים" עיוני משפט לג 187, 192-191 (2010) (להלן: קלמנט וקפליוק). ההסדר הדיוני המוסכם יכול להיות מפורש או משתמע, ולעיתים עשוי ויתור על זכות דיונית העומדת לבעל דין, להשמיע הסכמה להסדר כאמור (קלמנט וקפליוק, בעמ' 192; ע"א 110/86 גברעם נ' יורשי המנוח שלום מנג'ם ז"ל ועיזבונו, פ"ד מב(2) 193, 197 (1988); ע"א 364/88 סופר נ' מוסק, פ"ד מב(4) 727, 731 (1989)). אף שאין חולק על חשיבותם של הליכי גילוי ועיון לבירור האמת, לשקיפות ולניהול ההליך בקלפים פתוחים, להליכים אלה יש לא אחת מחיר גבוה עבור הצדדים, לאור המשאבים הרבים שנדרש לעיתים להשקיע בהם. על כן, צדדים המעוניינים בכך – רשאים להגיע להסכמה דיונית בדבר ויתור על הליכי גילוי ועיון (שככל הסכמה דיונית, כפופה לביקורת של בית המשפט). אינני סבורה כי התקנות החדשות באו לשנות זאת, ואין בהטלת החובה האוטומטית על קיומם של הליכי גילוי ועיון בין הצדדים כדי לפגוע באפשרותם של הצדדים לוותר על הליכים אלה. כפי שצוין לעיל, התכלית שעמדה ביסוד הטלת חובה אוטומטית היא ייתור הפרקטיקה של הגשת בקשות לצו לגילוי ועיון; אולם היא לא נועדה לכפות על הצדדים לקיים הליכי גילוי ועיון, כאשר הם מסכימים שהמחיר הכרוך בהליכים אלה גבוה מהתועלת שתצמח להם מקיומם. מן הכלל אל הפרט במקרה שלפנינו, אין עוד מחלוקת שהצדדים להליך לא קיימו (גם לא באופן חלקי) הליכי גילוי ועיון ביניהם, בניגוד למה שסבר בית משפט קמא. אמנם באי כוח המשיבה פנו מספר פעמים לבאי-כוח המבקשת בבקשה להשלים את הליכי גילוי המסמכים, אולם המשיבה לא העבירה תצהיר גילוי מסמכים מטעמה או מסמכים כלשהם; ואף לא הגישה כל בקשה בעניין זה – לא במסגרת רשימות הבקשות; לא במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה; ואף לא לאחר מכן. למעשה, פרט לתזכורת בדוא"ל – המשיבה לא עשתה דבר בעניין מחדלה הנטען של המבקשת (ואף לא ביחס למחדל שלה עצמה) עד למועד הגשת הראיות (בו נוכחה לשיטתה לראשונה כי ישנם מסמכים שלא נחשפה אליהם במסגרת ההתדיינויות הקודמות בין הצדדים). במצב דברים זה, יש לראות בצדדים כמי שהסכימו – למצער במשתמע – לוותר על קיומם של הליכי גילוי ועיון; ועל כל פנים יש לראות במשיבה כמי שוויתרה על זכותה לכך שהמבקשת תשלים הליכים אלה. בתשובתה לבקשת רשות הערעור טוענת המשיבה כי אין חשיבות לכך שהיא עצמה לא קיימה הליך גילוי מסמכים – משום שהיא אינה מחזיקה במסמכים שהצד השני אינו מכיר. אינני מקבלת טענה זו. הליכי גילוי ועיון לא נועדו רק כדי לחשוף את הצד השני למסמכים שאינו מכיר, אלא גם ליידע מהם המסמכים שמצויים בחזקתו או בשליטתו של הצד שכנגד עליהם הוא עשוי להתבסס בראיותיו. חשיפת המסמכים המצויים בחזקתו של צד להליך מלמדת את הצד שכנגד גם אילו מסמכים אינם קיימים בחזקת הצד השני – וגם למידע כזה עשויה להיות חשיבות. על כל פנים, מנקודת המבט של המשיבה – ככל שהיא הייתה סבורה כי הליך של גילוי מסמכים ועיון בהם דרוש מבחינתה לצורך ניהול הגנתה, היה עליה לעמוד על קיומו של הליך כזה, ובמקביל לבצע הליך של גילוי ועיון בעצמה. מאחר שהמשיבה לא עשתה את זה ולא את זה – יש לראותה כמי שוויתרה על קיומם של הליכי גילוי ועיון במסגרת התביעה. מסקנה זו משרתת את התכלית של ניהול ההליך באופן יעיל תוך מתן תמריץ לצדדים בדבר דרך הפעולה בה עליהם לנקוט (בזיקה לאמור בתקנות 2 ו-5 לתקנות סדר הדין). ככל שצד מבקש להיוודע בוודאות מהם המסמכים שנמצאים בחזקתו ובשליטתו של הצד שכנגד (וגם אילו מסמכים לא קיימים בידיו); וככל שהוא מבקש "לכבול" את רעהו ברשימת מסמכים שניתן יהיה להסתמך עליהם כראיות במסגרת ההליך – עליו לעמוד על קיומו של הליך גילוי מסמכים ועיון בהם. בשולי הדברים יצוין כי יש קושי גם עם קבלת טענתו של צד להליך בדבר מחדל של משנהו כאשר התנהלותו שלו אינה חפה ממחדלים. כך – ביחס לעובדה שגם המשיבה לא הגישה תצהיר גילוי מסמכים מטעמה; וכך גם ביחס לעובדה שהמשיבה איחרה בהגשת הבקשה להוצאת הראיות, מבלי שניתן לכך טעם טוב. על רקע המסקנה אליה הגעתי ולפיה הצדדים ויתרו במשתמע על קיומם של הליכי גילוי ועיון – ממילא אין מקום להפעיל את הסנקציה הקבועה בתקנה 60 לתקנות בגין אי מילוי חובות אלה. יוער למעלה מן הצורך, כי קבלת עמדת המשיבה משמעה למעשה כי המבקשת לא הייתה זכאית להציג במסגרת ראיותיה כל מסמך שהוא (שכן היא לא קיימה את חובתה לגילוי ועיון במסמכים). תוצאה כזו היא בעיני קשה וספק אם היא מידתית, ובפרט כאשר המסמכים מוגשים על ידי המבקשת במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה ועוד לפני הגשת תצהירי המשיבה. אולם דברים אלה נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך, שכן כאמור בענייננו ניתן ללמוד מהתנהלות הצדדים על הסכמה לוויתור על הליכי גילוי ועיון. יובהר כי המסקנה אליה הגעתי יפה גם לראיות הנוספות, על אף שאלה הוגשו באיחור. המבקשת הגישה את עיקר ראיותיה ביום ה', 30.10.2025, וכבר ביום ב', 3.11.2025, ביקשה להוסיף את הראיות הנוספות. מדובר בפער זמנים מצומצם של יום עבודה אחד בלבד, ועל כן בנסיבות העניין יש לראות בראיות הנוספות כחלק בלתי נפרד מכלל ראיותיה של המבקשת. סוף דבר: דין הערעור להתקבל. המסמכים החדשים יוחזרו לתיק בית משפט ויהוו חלק מתצהיר המבקשת. בנסיבות העניין – לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ח' תמוז תשפ"ו (23 יוני 2026). רות רונן שופטת