פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
עחדל"פ 87479-07-26
לפני:
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט יחיאל כשר
כבוד השופטת רות רונן
המערער:
יקותיאל יהודה רמר
נגד
המשיבים:
1. עו"ד אורן הראל בתפקידו כנאמן של י.ב. שיא משאבים בע"מ (בפירוק)
2. הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי – מחוז תל אביב
ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בחדל"ת 2807-12-21 מהימים 23.3.2026, 12.4.2026, 9.6.2026 ו-16.6.2026 שניתנו על ידי כב' השופטת נ' גרוסמן
בשם המערער:
בעצמו
פסק-דין
השופטת רות רונן:
לפנינו ערעור שהוגש לפי המצוין בכותרתו על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) בחדל"ת 2807-12-21 מהימים 23.3.2026, 12.4.2026, 15.6.2026 ו-2.7.2026.
הרקע הרלוונטי
ביום 22.11.2022 ניתן בהליך בבית משפט קמא צו לפתיחת הליכים בעניינה של י.ב. שיא משאבים בע"מ (להלן: החברה) מכוח סעיף 18(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018. בהמשך אוחד ההליך עם הליך חדל"ת 7402-09-23 בו ניתן ביום 7.5.2024 צו לפתיחת הליכים נגד מנהלת החברה ובעלת מניות בה, אשר ערבה לחובות החברה באופן אישי (להלן: מנהלת החברה). כעולה מההליך קמא, המערער, עו"ד רמר, הוא בא כוחו של עובד זר שעבד בחברה והגיש תביעת חוב נגדה (להלן בהתאמה: המערער ו-הנושה); והמשיב 1 הוא הנאמן שמונה לחברה (להלן: הנאמן).
ביום 20.1.2026 הגיש הנושה באמצעות המערער בקשה למתן הוראות (להלן: הבקשה למתן הוראות), הכוללת שתי בקשות: הבקשה הראשונה – להורות לנאמן לבחון הצעה להסדר פשרה או לנקוט בהליכי חקירה וגביה נגד רואי החשבון של החברה, אשר חבים לשיטתו בחוב משמעותי כלפי החברה. טענה זו התבססה לכאורה על חוות דעת רואה חשבון שצורפה לבקשה, שעניינה בהתנהלות לא תקינה של רואי החשבון המבקרים של החברה (להלן: חוות הדעת). הבקשה השנייה – לקבוע כי נוכח מאמצי המערער ובכלל זה – השקעת משאבים ומימונה של חוות הדעת שהוגשה – יהיה המערער זכאי לשכר טרחה בשיעור של 30% מכל סכום שייגבה בפועל מאותם רואי חשבון.
בסמוך לאחר בקשה זו הוגשו על ידי הנושה באמצעות המערער שלל בקשות נוספות, וביניהן: בקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד רואי החשבון המבקרים של החברה ונגד עו"ד אשר לפי הנטען קשור לחברה; בקשה להורות לנאמן לפתוח בחקירה בעניין פועלו של אותו עו"ד; בקשה להוציא צו שיורה לבנקים למסור את דפי החשבון של מנהלת החברה; בקשה להורות לנאמן לקיים פגישת עבודה עם רשות המסים; בקשה להורות לנאמן לתפוס מסמכים של חברה נוספת אשר לפי הנטען הוברחו אליה נכסים; ובקשה להכיר בתשלום שניתן עבור חוות הדעת כהוצאת פירוק המקנה זכות קדימה להחזר מקופת הנשייה.
הנושה טען באמצעות המערער כי על אף שהמערער הציג לנאמן נתונים על הברחת נכסים ועל חלוקת דיבידנד אסורה של החברה – הנאמן לא גילה בקיאות במידע או דחיפות בטיפול בו, ולכן מתחייבת התערבות שיפוטית. עוד עתר הנושה לשריין את שכר טרחתו כ"נושה פעיל" (יוער כי לא ברור לחלוטין מהבקשה אם הכוונה היא לשריון זכותו של הנושה עצמו – כפי שעולה מכותרתה; או לשריון זכותו של המערער, לאור ההתייחסות להבטחת שכר הטרחה של המערער בהמשך הבקשה ולאור המבוקש בבקשות הנוספות ובכלל זה הבקשה למתן הוראות והבקשה מיום 22.3.2026 שתתואר להלן).
ביחס לשלל בקשות אלה הבהיר בית המשפט מספר פעמים כי ההליך מתנהל באמצעות הנאמן, ולכן האפשרות להגיש בקשות כגון דא היא בשיקול דעתו. באשר לסוגיית זכאותו של נושה פעיל לשכר – ציין בית המשפט בהחלטתו מיום 1.2.2026 כי "נושה פעיל" הוא נושה המביא מידע חדש וממשי בדבר נכסי החייב, ולא נושה המפנה למקורות ידועים.
הנאמן הגיב באותו יום, 1.2.2026, לבקשה למתן הוראות. הוא ציין כי המערער לא פנה אליו בטרם הגיש את שלל בקשותיו לבית המשפט או בטרם פעל להכנת חוות הדעת; ובנסיבות אלה יש להבהיר כי קופת ההליך אינה מחויבת לשאת בהוצאות כלשהן שהוצאו על ידי המערער לצורך תמיכה בטענות הנושה, ואף לא בשכר טרחתו. הנאמן ציין כי ביחס לטענה העיקרית שעלתה מחוות הדעת – לפיה רואי החשבון המבקרים של החברה ידעו או היו צריכים לדעת שהחברה נמצאת בחדלות פירעון – הוא סבור כי יש לקבל תחילה את עמדת רואי החשבון כדי לקבל תמונה עובדתית, משפטית וחשבונאית מלאה. זאת, בטרם תגובש עמדתו בעניין. בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום, 1.2.2026, הבהיר בית המשפט כי הוא עיין בעמדת הנאמן ורשם אותה לפניו וכי לא מצא ליתן הוראות נוספות על רקע החלטותיו הקודמות בנושא.
ביום 5.2.2026 הגיש הנושה באמצעות המערער בקשה להחזר ההוצאות ששילם המערער בגין עלויות מימון חוות הדעת. בית המשפט קבע בהחלטתו מאותו היום, 5.2.2026, כי הנושה לא פנה מבעוד מועד לנאמן או לבית המשפט כדי לקבל אישור להזמנת חוות דעת, לנחיצותה להליך ולעלותה, ובנסיבות אלה אין להיעתר לבקשה להחזר כספי.
ביום 22.3.2026 הגיש הנושה באמצעות המערער בקשה למתן הוראות לנאמן להכיר בזכותו של המערער לקבלת תמורה בסך של 20% מהחוב בדרך של הקצאת דירות מגורים מקבוצת חברות הנשלטת על ידי עו"ד הקשור לחברה; להורות לנאמן להשיב למערער את מלוא התשלום ששילם עבור חוות הדעת בסך 14,160 ש"ח; ולהורות לנאמן לפעול להעברת הזכויות בדירות למערער תוך התחשבות במיצוי זכויות המס הייחודיות של המערער להם הוא זכאי נוכח מצבו הרפואי. כל זאת, לשיטת הנושה, משום שפעולותיו של המערער תרמו באופן מכריע להעשרת קופת הנשייה.
ביום 23.3.2026 דחה בית משפט קמא את הבקשה וקבע שהיא נטולת כל תשתית עובדתית או משפטית (להלן: ההחלטה הראשונה). בית המשפט ציין כי הבקשה לקבלת תמורה באמצעות הקצאת דירות היא מרחיקת לכת; כי כלל לא ברור האם פעילותו של המערער הביאה תועלת כלשהי לקופת הנשייה, וזאת במיוחד כאשר היא נעשתה באופן עצמאי וללא שיתוף פעולה עם הנאמן; וכי הבקשה למיצוי זכויות המס של המערער מועלית כאשר המערער כלל איננו נושה בהליך (אלא כאמור בא כוחו של נושה). לבסוף, קבע בית המשפט כי ממילא לפי דיני חדלות הפירעון אין מקום להתייחס לבקשות לחלוקת דיבידנדים ותשלום הוצאות בשלב זה של ההליך.
ביום 12.4.2026 דחה בית המשפט בקשה נוספת שהוגשה על ידי המערער מטעם הנושה למתן רשות להגיש תביעה אישית על סך 150,000 ש"ח נגד הנאמן ובא כוחו (להלן: ההחלטה השנייה). בית המשפט קבע בהחלטתו כי הטענות הקשות שיוחסו לנאמן לא נתמכו בתצהיר מטעם הנושה; כי ההליך טרם הסתיים ולכן לא ברור מהם הנכסים שבהם תזכה קופת הנשייה כתוצאה מהתנהלות הנאמן, וכי טרם הסתיימה עבודת הנאמן וטרם גובשו הנזקים הנטענים בבקשה. כן מצא בית המשפט להבהיר למערער כי ההליך מתנהל באמצעות הנאמן, וכי העובדה שהמערער מצא לנכון להזמין על חשבונו את חוות הדעת אינה מצדיקה כשלעצמה שיפוי, ודאי לא בשלב זה של ההליך כאשר הנאמן לא עשה בחוות הדעת כל שימוש.
ביום 9.6.2026, נוכח בקשת ארכה שהוגשה מטעם הנאמן, הורה בית המשפט לנאמן להגיש הודעת עדכון בעניינה של מנהלת החברה עד ליום 11.10.2026 כאשר ימי הפגרה אינם נכללים במניין הימים (להלן: ההחלטה השלישית).
ביום 15.6.2026 הוגשה בקשה נוספת מטעם הנושה באמצעות המערער – להשבת הוצאות חוות הדעת למערער. בקשה זו נדחתה ביום 16.6.2026 תוך שבית המשפט ציין כי מדובר בהגשת בקשה שחזרה על עצמה עשרות פעמים, ונדחתה בהחלטה מנומקת שוב ושוב (להלן: ההחלטה הרביעית). ביום 1.7.2026 הגיש הנושה באמצעות המערער בקשה לעיון מחדש בהחלטה הרביעית, וביום 30.7.2026 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע שהיא לא מצביעה על נסיבה המצדיקה עיון מחדש.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות המערער
המערער, שהוא כאמור בא כוחו של הנושה, עותר להורות כי תושב לו באופן אישי עלות הכנת חוות הדעת בסך של 14,268 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. לשיטתו מדובר בחוות דעת הכרחית אשר קידמה באופן ישיר את בירור האמת ואת העשרת קופת הנשייה, ולכן על הנאמן להשיב לו את ההוצאות שהוא הוציא בגינה באופן מידי. נטען כי בהתאם לדין, יש לבית המשפט סמכות לאשר השבה כזו בדיעבד כאשר חוות הדעת הייתה חיונית וסייעה לניהול ההליך.
המערער טוען שהנאמן "גרר רגליים" במשך פרק זמן ממושך, וכי היה עליו לנהל "מלחמת התשה" כנגד הנאמן רק כדי להצליח לשכנע אותו שטענותיו צודקות. יחד עם זאת, המערער מציין כי הוא אינו מתנגד לארכה שניתנה לנאמן במסגרת ההחלטה השלישית, אך כי דחיית ההליך עד לאחר פגרת בתי המשפט עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך המוערך בסכום של 1,000,000 ש"ח. לכן, הוא עותר לכך שהנאמן יישא באופן אישי בנזק זה כתוצאה מהתנהלותו הרשלנית.
המערער טוען כי הנזק האמור נובע מכך שהוא בעל נכות זמנית מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי באופן המקנה לו הקלות מס ברכישת זכויות במקרקעין; וכי דחיית הודעת העדכון מטעם הנאמן עד לאחר סיום הפגרה – פוגעת ביכולתו לממש זכויות אלה בטרם יפוג תוקפן.
דיון והכרעה
לאחר עיון בהודעת הערעור ובתיק בית המשפט, מצאתי כי יש מקום למחוק את הערעור על הסף מכוח תקנה 147(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין), וכך אציע לחבריי לעשות.
בטרם הדיון לגוף הבקשה יובהר כי ההליך דנן נפתח על ידי המערער כערעור בזכות, וזאת על אף שמתוכן המסמך שהגיש עולה כי הוא מתייחס להליך זה כבקשת רשות ערעור. מבלי לקבוע מסמרות בעניין שאלת סיווגו הראוי של ההליך שלפניי, ולאור התוצאה אליה הגעתי – נדון בהליך כבערעור וזאת בהתאם לאופן בו הוא נפתח.
עוד יצוין כי חלק מהבקשות שהגיש המערער בהליך קמא הן – על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות – בקשות חריגות. בבקשות אלה פנה המערער לבית המשפט – כפי שתואר לעיל – בשם הנושה כבא כוחו, ואולם התבקש בהן תשלום של גמול או החזר הוצאות ישירות לידי המערער. המערער אף ביקש כי התשלום יועבר לידיו שלו במועד בו הוא יוכל ליהנות מהטבות מס כאלה ואחרות. המסגרת ההסכמית בין הנושה לבין בא כוחו המערער אינה נדרשת לצורך ההכרעה בבקשה דנן. ואולם יהיה אשר יהיה תוכן ההסכמה ביניהם – הזכויות שהמערער יכול היה לדרוש במסגרת ההליך בו הוא מייצג את הנושה – הן זכויותיו של הנושה, שהוא הצד להליך (כאשר בהתאם להסכמה בין הצדדים, הוא יכול היה לדרוש בהמשך מהנושה את חלקו בזכויות אלה).
לפי האמור בערעור – הוא הוגש על ההחלטה הראשונה והשנייה, וכן על ההחלטות מהימים 15.6.2026 ו-2.7.2026. יחד עם זאת, מעיון בתיק בית המשפט עולה כי בימים אלה כלל לא ניתנו החלטות על ידי בית משפט קמא. מטענות המערער לגופן ולאור העובדה שההחלטה הרביעית צורפה כנספח לערעור, נדמה כי הוא התכוון לערער גם על ההחלטות השלישית והרביעית. כך או אחרת, ממילא דין הערעור להימחק מהטעמים שיפורטו להלן.
ראשית, ביחס לחלק מהטענות המועלות בערעור, הוא הוגש לאחר שכבר חלף המועד האחרון להגשתו: המועד להגשת ערעור על ההחלטות הראשונה והשנייה חלף זה מכבר; וממילא, כבר בהחלטת בית המשפט מיום 5.2.2026 אשר ניתנה לפני ההחלטה הראשונה והשנייה – נקבע במפורש כי אין להיעתר לבקשת הנושה לקבל החזר כספי בגין מימון חוות הדעת. כידוע, לא ניתן להאריך בעקיפין את תקופת הערעור על ידי הגשת בקשות חוזרות ונשנות באותו העניין (והנושה אף לא טען בבית משפט קמא לשינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש) (ראו והשוו: רע"א 5623/24 בנייני ישר יורם קבלנים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 13 (1.10.2024); רע"א 6542/22 אילוז נ' עו"ד עדי גילה חכמון, פסקה 21 (2.1.2023); רע"א 1398/23 שפייזמן נ' כהן, פסקה 3 (27.2.2023)). לכן אין להידרש בהליך דנן לטענות המועלות נגד ההחלטות שדחו את בקשות הנושה להחזר כספי בגין מימון חוות הדעת.
שנית, באשר לטענת המערער כי על הנאמן לשאת בנזקים כאלה ואחרים שייגרמו לו כתוצאה מדחיית מועד הגשת הודעת העדכון מטעם הנאמן עד לאחר פגרת בתי המשפט, הרי שמדובר בטענה שמועלית לראשונה בערכאת הערעור – מבלי שהיא הועלתה והוכרעה קודם לכן לפני הערכאה הדיונית. ברי כי לא ניתן להגיש ערעור על החלטה שמעולם לא ניתנה. יתר על כן, אף אם נבין טענה זו של המערער כטענת ערעור על ההחלטה השנייה אשר דחתה את בקשתו למתן רשות להגשת תביעה אישית נגד הנאמן – הרי שכאמור המועד להגשת הערעור על החלטה זו חלף.
נוסף על האמור, דין הערעור להימחק על הסף גם מחמת היעדר זכות של המערער להגישו (ראו: תקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין). כאמור, המערער כלל אינו צד להליך בבית משפט קמא, אלא הוא בא כוחו של הנושה – עובד החברה – אשר הגיש תביעת חוב נגדה.
כידוע, מי שלא היה צד פורמלי להליך יכול לערער על תוצאותיו רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: (1) נערך בעניינו של המבקש לערער בירור עובדתי ומשפטי המהווה בפועל "הליך נלווה" להליך העיקרי בו ניתנה החלטה שיפוטית סופית; (2) ההכרעה באותו "הליך" פגעה ב"זכות הופלדיאנית" של המבקש לערער כך שהיא שינתה את המצב המשפטי לגבי זכויות או חובות שהיו נתונות לו עובר להכרעה (ראו: ער"א 6345/22 רו"ח אורי כהן נ' המשבב אייץ.אמ.טי.אס בע"מ, פסקה 6 (24.10.2022); בש"פ 3027/19 עו"ד זכי כאמל נ' פרקליטות מדינה, פסקה 8 (11.6.2019); בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פ"ד נב(3) 721, 729 (1998); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 452-451 (2012)).
במקרה דנן, אף שהמערער עתר בבקשות השונות לטובות הנאה "פרטיות" לו עצמו (ולא לשולחו, הנושה), הרי הבקשות נושא הערעור שנדחו בהחלטות בית המשפט, הוגשו כולן על ידי הנושה באמצעות המערער כבא כוחו; ולא בשם המערער עצמו כצד להליך.
ואכן, בהחלטה הראשונה קבע בית משפט קמא כי עם כל הצער על מצבו הרפואי של המערער "הרי בא הכוח עצמו אינו הנושה בתיק". בהחלטה השנייה צוין כי על המערער לתמוך את הבקשה בתצהיר של מרשו, הנושה – שהוא המבקש בבקשה. כן יובהר כי אף בהנחה שהמערער והנושה הגיעו ביניהם להסכמה לפיה המערער יישא בעצמו בעלות חוות הדעת (הסכמה שספק אם היא מותרת), אין בכך כדי להשליך על העובדה כי בעל הדין במסגרת הליך חדלות פירעון – אשר החלטות בית משפט קמא ניתנו בעניינו – הוא הנושה ולא בא כוחו המערער.
לכן, המערער לא היה צד להליך; לא ניתן לומר כי התקיים בעניינו "הליך נלווה"; ומשכך – ההחלטות נושא הערעור אף לא שינו את המצב המשפטי בעניינו. ככל שההחלטות שינו מצב משפטי כלשהו – הם שינו את מצבו המשפטי של הנושה. לכן – לא קמה למערער זכות לערער על תוצאותיו.
סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור נמחק. משלא התבקשה תשובה ולפנים משורת הדין – אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ז אלול תשפ"ו (09 ספטמבר 2026).
יעל וילנר
שופטת
יחיאל כשר
שופט
רות רונן
שופטת