ע"א 8650-11-25 — ליבנה אוהב ציון נ. קיבוץ שדות ים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8650-11-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: ליבנה אוהב ציון נגד המשיב: המשיבים הפורמליים: קיבוץ שדות ים 1. דליה יניב 2. מיכל נצר מדאני 3. ליאור מקובסקי 4. גילי מקובסקי זיסמן 5. נטע מקובסקי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.7.2025 בת"א 6690-03-24 שניתן על ידי כבוד השופט שמואל מנדלבום בשם המערערת: עו"ד איל תאודור שרון בשם המשיב: עו"ד גיל דגן; עו"ד שירין זחאלקה-ח'טיב בשם המשיבים הפורמליים: עו"ד ניר ברודשטיין פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט שמואל מנדלבום) מיום 9.7.2025 בת"א 6690-03-24, במסגרתו נתקבלה חלקית תביעתה של המערערת. רקע והשתלשלות העניינים המערערת, גב' ליבנה אוהב ציון, הינה חברת קיבוץ שדות-ים, המשיב בענייננו (להלן: הקיבוץ), שחבריו נהנים, בין היתר, מזכאות לשיכון (קבוע או זמני) בקיבוץ, בהתאם לתנאים הקבועים בתקנון וועדת שיכון של הקיבוץ מיום 8.3.2019 (להלן: תקנון השיכון או התקנון). התקנון קובע מנגנון זכאות לשיכון המבוסס על מאזן מדורג, אשר מקנה לחבר הקיבוץ נקודות זכאות בהתאם לשנות הוותק שלו (להלן: ניקוד הוותק). מנגד, לפי תקנון השיכון, יופחתו לחבר הקיבוץ נקודות בהתאם למספר החודשים, ב-5 שנים האחרונות, שבהם הוא התפרנס בסכום הנמוך מגובה שכר המינימום (להלן: חובת ההתפרנסות). לדברי הקיבוץ, המנגנון בא כדי להתמודד עם תופעת "הטרמפיסטים", חברי קיבוץ אשר מצד אחד לא ממלאים אחר חובותיהם לקיבוץ, וביניהן חובת ההתפרנסות, אך מהצד השני, נהנים מכלל השירותים והמשאבים שמציע הקיבוץ לחבריו. מנגנון זה, המגדיר מספר מדרגות של הפרת חובת ההתפרנסות, עומד במוקד הערעור דנן, והוא יכונה מנגנון ההפחתה או מדרגות ההפחתה. זוהי לשונו, כפי שהוא מופיע בסעיף 3.4.2.1 לתקנון השיכון: עד חצי שנה במצטבר ללא התפרנסות ב-5 השנים האחרונות – זכאות מלאה לדירה (להלן: המדרגה הראשונה) אי התפרנסות של חצי שנה עד שנה במצטבר ב-5 השנים האחרונות – הורדה של 3 נקודות וותק (להלן: המדרגה השנייה) אי התפרנסות של שנה עד שנתיים במצטבר ב-5 שנים האחרונות הורדה של 8 נקודות וותק (להלן: המדרגה השלישית) מעל שנתיים במצטבר ללא התפרנסות ב-5 השנים האחרונות – אין זכאות לקבלת דירה (להלן: המדרגה הרביעית) ביום 12.2.2024 הודיעו רשויות הקיבוץ למערערת כי בחמש השנים שבין חודש מאי 2017 לחודש יוני 2022 היא לא התפרנסה במשך כ-15 חודשים, ומשכך, היא נכללת במדרגה השלישית, וממאזנה יקוזזו 8 נקודות (להלן: החלטת הקיזוז). על רקע זה, ביום 4.3.2024 הגישו המערערת ו-5 חברי קיבוץ נוספים (המשיבים הפורמאליים בהליך דנן. להלן, ביחד: התובעים) תביעה נגד הקיבוץ לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה הועלו טענות ביחס לחוקיות מנגנון ההפחתה עצמו, וכן טענות פרטניות ביחס לחוקיות החלטות הקיזוז בעניינם (להלן: כתב התביעה). במישור הפרטני, המערערת טענה כי החלטת הקיזוז נעשתה שלא כדין ביחס ל-10 מתוך 15 החודשים בהם השתכרה מתחת לשכר המינימום (להלן: תקופת עשרת החודשים), שכן היא מנוגדת להחלטת מדיניות של הקיבוץ מתקופת מגפת הקורונה, לפיה לא יופחתו נקודות זכאות למי שדמי האבטלה שלו חושבו על בסיס שכר הגבוה משכר המינימום (להלן: החלטת המדיניות). במענה לטענת המערערת, השיב הקיבוץ בכתב ההגנה (להלן: כתב ההגנה) כי לא נפלה כל שגגה ביחס לתקופת עשרת החודשים, שכן החלטת המדיניות אליה הפנתה המערערת, התקבלה אך לצרכי חיוב בתקציב חברי הקיבוץ, ולא לצרכי בחינת עמידה בחובת ההתפרנסות. ביום 31.10.2024 התקיים דיון בפני בית המשפט קמא במעמד הצדדים, בסיומו הודיעו כלל הצדדים כי במטרה להימנע מהכרעה בהליך לגופו, יוגשו על ידם השלמות טיעון ומסמכים נוספים, ולאחר מכן בית המשפט יפנה לצדדים הצעת פשרה. בהמשך לכך, בימים 29.1.2025 ו-12.2.2025 הודיעו הצדדים, כי יבקשו לסיים את ההליך על דרך של פשרה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן, בהתאמה: סעיף 79א ו-חוק בתי המשפט). ביום 9.7.2025 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה (להלן: פסק הדין). בפתח פסק הדין, ציין בית המשפט המחוזי כי הכרעתו ניתנת בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 79א, ולכן לצורך הכרעתו יניח כי מנגנון ההפחתה מחייב ותקף, ויתמקד ביישום הוראות התקנון על עניינו הפרטני של כל אחד מהתובעים. אשר למערערת, בית המשפט המחוזי בחן את אופן יישום מנגנון ההפחתה בעניינה, ומצא כי אכן נפלה שגגה בהחלטת הקיזוז, וכי מתוך תקופת עשרת החודשים, ב-9 חודשים נקבע, שלא כדין, כי המערערת הפרה את חובת ההתפרנסות. בית המשפט קיבל את טענת המערערת ביחס להחלטת המדיניות, וקבע כי על פי ההחלטה, די היה בכך שסכום המשכורת על בסיסו חושבו דמי האבטלה היה בגובה שכר המינימום באותה עת, כדי שתקופת האבטלה לא תיחשב כהפרה של חובת ההתפרנסות. פועל יוצא של הדברים, הוא כי לא היה מקום להחשיבם כחודשי אי-התפרנסות. אשר על כן, נקבע כי מניין החודשים בהם לא עמדה המערערת בחובת ההתפרנסות הוא 6 חודשים. במישור האופרטיבי, קבע בית המשפט המחוזי כי עניינה של המערערת נופל לגדרי המדרגה השנייה, ולכן תחת 8 הנקודות שהופחתו ממאזנה של המערערת בהחלטת הקיזוז (לפי המדרגה השלישית), יש להפחית ממאזנה 3 נקודות בלבד. למחרת היום, הגישה המערערת בקשה לתיקון פסק דין, בה ציינה כי התוצאה האופרטיבית ביחס אליה (הפחתה של 3 נקודות ממאזנה בגין חצי שנה של אי עמידה בחובת ההתפרנסות) נבעה מטעות סופר, שכן משנקבע כי היא לא השתכרה בדיוק חצי שנה, הרי שעניינה נופל לגדר המדרגה הראשונה, ומכאן שאין להפחית ממאזנה ניקוד כלל. בהחלטתו מיום 17.5.2025, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערת, וקבע כי התוצאה האופרטיבית האמורה לא נובעת משגגה כלשהי, אלא היא מבוססת על אופן פרשנותו את תקנון השיכון, וכי ככל שלמערערת אי אלו השגות בעניין זה, היא תוכל לערער על פסק הדין (להלן: ההחלטה בבקשת התיקון). מכאן הערעור שלפנינו, המופנה כלפי קביעתו האופרטיבית של בית המשפט המחוזי. הערעור ביום 3.11.2025 הגישה המערערת ערעור על פסק הדין, בו טענה כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל שגגה כשפירש את מנגנון ההפחתה. המערערת מבהירה כי כל קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי על יסוד סעיף 79א מקובלות עליה לחלוטין, ובפיה שתי טענות בלבד באשר לפרשנות התקנון. הטענה הראשונה, היא כי את מניין חודשי אי-ההתפרנסות יש לספור בתקופה של חמש השנים שקדמו להחלטת הקיזוז המקורית. היות שההחלטה התקבלה ביום 6.11.2022, התקופה הרלוונטית היא מחודש נובמבר 2017 עד חודש נובמבר 2022, ולכן לא היה מקום להחשיב את חודש אוקטובר 2017 במניין חודשי אי-ההתפרנסות, כפי שעשה בית המשפט. בהתאם יש לקבוע כי מקומה של המערערת הוא במדרגה הראשונה. הטענה השנייה והעיקרית היא כי לפי הפרשנות הראויה של התקנון עניינה של המערערת נופל לגדר המדרגה הראשונה – ולא המדרגה השנייה, כפי שקבע בית המשפט קמא. המערערת מסתמכת על הגדרת המדרגה הראשונה בתקנון השיכון: "עד חצי שנה במצטבר ללא התפרנסות". לשיטתה, משמעות המונח "עד חצי שנה" היא עד חצי שנה כולל, ואילו המדרגה השנייה, חלה על מי שהשתכרו יותר מחצי שנה. לשיטת המערערת, הדבר אף נלמד מהחלטת הקיבוץ באשר לתובעת 2 בהליך קמא, גב' מיכל מדאני נצר (להלן: ההחלטה בעניין נצר), בעניינה הקיבוץ מצא לנכון לקזז 3 בלבד נקודות בגין 12 חודשי אי-ההתפרנסות (כלומר, בהחלטה בעניין נצר פורשה המדרגה השנייה, המתייחסת ל-"חצי שנה עד שנה" של אי-התפרנסות, כחלה על מי שהפר את חובת ההתפרנסות עד שנה כולל). זאת ועוד, נטען כי גם סעיף 8 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות), תומך בפרשנות הנטענת על ידי המערערת, שכן הוא מורה כי המונח "עד" משמעו "עד ועד בכלל". סיכומם של דברים, נטען כי שגה בית המשפט משקבע כי המערערת נופלת לגדרי המדרגה השנייה ולא למדרגה הראשונה, ומשכך, בהתאם לאמור במדרגה הראשונה, כלל לא היה מקום לקזז נקודות ממאזנה. ביום 20.1.2026 הגיש הקיבוץ את תשובתו לערעור. בתשובתו, ציין הקיבוץ כי דין הערעור להידחות על הסף, בראש ובראשונה, בשים לב לכך שפסק הדין ניתן על דרך הפשרה, כך שעסקינן במקרה בו התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים ביותר. הקיבוץ גרס, כי ניסיונה של המערערת להתנער כעת מהסכמתה למתן פסק דין על דרך של פשרה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, המצדיק את דחיית הערעור על הסף. גם לגופם של דברים, נטען כי פרשנות המערערת משוללת יסוד, וכי בניגוד לטענתה, חוק הפרשנות אינו חל בענייננו, שכן משתמעת מתקנון השיכון כוונה ברורה שלא לכלול תקופה של 6 חודשי אי-התפרנסות במדרגה הראשונה. בעניין זה הדגיש הקיבוץ כי המדרגה השנייה מתייחסת לתקופת אי-התפרנסות "מחצי שנה עד שנה", ולטענתו, אם המדרגה הראשונה תיחשב ככוללת חצי שנה, תיווצר חפיפה שאינה הגיונית בין המדרגה הראשונה למדרגה השנייה (שהרי המדרגה השנייה חלה מ-חצי שנה). עוד צוין, כי, תכלית מנגנון ההפחתה אף היא תומכת בפרשנות זו, שהרי מדובר במנגנון שנועד לתמרץ את חברי הקיבוץ לצאת לעבוד, ואילו פרשנות המערערת תפחית את התמריצים לעשות כן. ביחס לטענת המערערת בדבר "המועד הקובע" לתחילת מניין ספירת חודשי אי-ההתפרנסות, נטען כי מדובר בטיעון שלא הועלה בפני הערכאה הראשונה, וכי ממילא חברי הקיבוץ אישרו שהמועד הקובע, ביחס לכלל חברי הקיבוץ, יהיה חודש מאי 2017. עוד צוין כי אין בהחלטה בעניין נצר כדי לתמוך בטענת המערערת, שכן מדובר לכל היותר בטעות נקודתית. לבסוף, הקיבוץ הדגיש כי לקבלת הטענות של המערערת יש השלכות מרחיקות לכת, ומשמעותה היא ביטול כל הקצאות השיכון האחרונה שנעשתה בקיבוץ. ביום 15.3.2026 הגישה המערערת בקשה להכריע בערעור בהקדם, והודיעה כי היא מסכימה שההכרעה תיעשה על יסוד הכתובים בלבד, ללא דיון בעל-פה. הקיבוץ נתן את הסכמתו לכך, וביום 25.5.2026 ניתנה החלטתי, בה עדכנתי את הצדדים שכך יעשה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אציע לחבריי כי נעשה שימוש בסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, כך שנקבל את הערעור, ונורה על סיווגה של המערערת במדרגה הראשונה לפי מנגנון ההפחתה. בהתאם, נקבע כי אין להפחית ממאזנה נקודות בגין הפרת חובת ההתפרנסות. אפרט. התערבות בפסק דין מנומק שניתן על דרך הפשרה סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט הדן בהליך אזרחי, בכפוף להסכמת הצדדים, "לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". בפסיקתו של בית משפט זה, פורש המונח פשרה כשחרור בית המשפט "מכבלי הדין הפרוצדורלי והמהותי", כדי שיוכל לפסוק באופן צודק בהתאם למכלול הנסיבות שלפניו, במטרה להביא לסיום מהיר ויעיל של הסכסוך המתברר בפניו (ע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 23 (16.8.2020) (להלן: עניין הדסה); ע"א 28379-11-24 סויסה נ' וקנין, פסקה 12 (23.6.2025). ראו גם: יובל סיני ומיכל אלברשטיין "הסדרת שיקול הדעת בפשרה לפי סעיף 79א: בין יישוב סכסוכים ומשפט" משפטים נג 93-92 (2024) (להלן: סיני ואלברשטיין)). ברירת המחדל היא כי פסק דין הניתן לפי סעיף 79א איננו מנומק, וכולל את התוצאה האופרטיבית בלבד (ראו: עניין הדסה, בפסקה 18; חוות דעת 8/04 של נציבות תלונות הציבור על שופטים). זאת ועוד: "משהוסמך בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה ללא הנמקות, בין אם באמירה מפורשת ובין אם באופן משתמע מברירת המחדל, הוא לא רק משוחרר מהחובה לתת הנמקות, אלא ראוי לו שיימנע ממתן הנמקות. מתן הנמקה עלול לסכל את המטרות שנמנו לעיל, מאחר שהוא עשוי ליצור בסיס להגשת ערעור על ההכרעה, מקום שרצון הצדדים היה בפישוט וזירוז ההליך המשפטי באמצעות צמצום אפשרות הערעור למקרים נדירים ויוצאי דופן" (עניין הדסה, בפסקה 20). ודוק, במישור הסמכות, מתן הנמקה לא נאסר על השופט גם באותם מקרים בהם הסכימו הצדדים שפסק דין על דרך הפשרה יינתן ללא הנמקות. ואולם, במקרה הרגיל, טוב יעשה היושב בדין אם ימנע מכך – בגדר "כל המוסיף גורע". לצד זאת, הצדדים רשאים לחרוג מברירת המחדל לפיה פסיקה לפי סעיף 79א תינתן ללא הנמקה, ולבקש כי בית המשפט ינמק את פסק דינו. בית המשפט רשאי לקבל עליו משימה זו, אך אין הוא חייב בכך (עניין הדסה, בפסקה 20). יתר על כן, לא אחת הובהר כי זוהי אינה אפשרות רצויה, שכן היא מנוגדת לתכליות של המנגנון הקבוע בסעיף 79א. ראשית, מתן הנמקה מעכב את סיום הסכסוך. מעבר לכך, הנמקה חושפת את "הקופסה השחורה" של הלך המחשבה של הערכאה הדיונית, ובכך עשויה ליצור פתח לערעור על פסק הדין, וזאת בניגוד לשאיפה להביא לסיום מהיר של הסכסוך, ולשמור את הליך הערעור למקרים נדירים וחריגים (ראו: רע"א 3876/01 שי פלסט בע"מ נ' שטרית, פסקה 3 (20.11.2001); רע"א 7366/15 עו"ד קרייטר נ' עו"ד לוטן, פסקה 9 (14.2.2016); עניין הדסה, בפסקה 18. כן ראו: חמי בן-נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984" הפרקליט מו(2) 257, 272, 279 (2002). לדעה אחרת, ראו: סיני ואלברשטיין, בעמ' 101, לפיהם "יש להפסיק את הנוהג שלפיו רוב פסקי הדין על דרך הפשרה אינם מנומקים"). על מנת להגשים את תכליותיו של סעיף 79א, נקבע בפסיקת בית משפט זה כי התערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה שניתן ללא הנמקה תיעשה אך במקרים חריגים. העיקריים שבהם, כאשר הייתה חריגה מהסכמת הצדדים או כאשר פסק הדין לוקה בחוסר סבירות קיצוני במסקנות או בסכומים שנפסקו (ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 345-344 (1999); בע"מ 419/17 פלוני נ' פלוני, פסקה ו' (28.2.2017); ע"א 4265/20 שיבולת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הקודחים שבת בע"מ, פסקה 17 (8.7.2020); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 514-513 (מהדורה שלישית 2012)). כיצד העובדה שפסק הדין נומק – בין אם מבחירת הצדדים ובין אם מבחירת בית המשפט – משפיעה על אמות המידה להתערבות ערכאת הערעור? פשיטא, כי, כשלעצמה, הנמקת פסק דין לפי סעיף 79א, אינה הופכת את אמת המידה להתערבות לזהה לאמת המידה להתערבות בפסק דין אזרחי רגיל (ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל וחוות דעתם של השופטת מרים נאור והמשנה לנשיא אליעזר ריבלין (23.3.2008); עניין הדסה, בפסקה 22). לצד זאת, משניתנה הנמקה, "נפתחת הדלת לביקורת ערכאת הערעור על הדרך בה היא הגיעה לתוצאה, ולא רק על התוצאה עצמה" (שם). לכן, בעניין הדסה הבעתי את הדעה כי היקף ההתערבות בפסק דין מנומק רחב קמעה מהיקף ההתערבות בפסק דין לא מנומק שניתן לפי סעיף 79א, שכן קיומה של ההנמקה מאפשר לערכאת הערעור להתערב גם במצבים בהם נפלה טעות מובהקת בהליך שיקול הדעת, ולא רק כאשר נפלה טעות מובהקת בתוצאה הסופית (שם, בפסקאות 23-22). טרם אפנה ליישום הדברים, אבקש לחדד כי במקרה דנן לא ביקשו הצדדים מבית המשפט המחוזי כי פסק הדין יינתן עם הנמקות (ראו הודעת הקיבוץ והתובעים 4-1 ו-6 מיום 29.1.2025, והודעת המערערת מיום 12.2.2025), ועל כן, על פי ברירת המחדל החלה, פסק הדין אמור היה להינתן ללא הנמקות (ויש להניח כי זה היה רצון הצדדים). אפס, פסק הדין של בית המשפט קמא נומק באופן רחב ומקיף, תוך התבססות על הדין והפסיקה שהביאו הצדדים. כמובהר (פסקה 11 לעיל), ככלל, ראוי להימנע ממתן הנמקה שאינה נדרשת כשפסק הדין ניתן על דרך הפשרה, וזאת מהטעמים שפורטו בפסקה 13 לעיל. יחד עם זאת, משנומק פסק הדין, אין לנו אלא להתייחס להנמקה זו, ולבדוק האם מתקיימת עילה להתערבותנו לאור האמור בה. יישום הכללים בענייננו מחייב אותנו להשיב על שאלה קונקרטית: האם ראוי להתערב במסקנתו של בית המשפט ביחס לנפקותה האופרטיבית של הקביעה כי לחובת המערערת קיימים 6 חודשי אי-התפרנסות? המענה לשאלה זו, בעיני, הוא בחיוב. כפי שפירטתי לעיל, ערכאת הערעור תיטה, למעט במקרים נדירים, שלא לפתוח את ה-"קופסה השחורה" של הכרעה על דרך הפשרה, והיא לא תהרהר אחר שיקול הדעת אותו הפעיל בית המשפט קמא. דא עקא, בענייננו נפתחה "הקופסה השחורה" על ידי בית המשפט המחוזי בהנמקתו המפורטת, וזאת מכוח הצטברותם של שלושת אלה: ראשית, כאמור, פסק הדין גולל הנמקה רחבה ומקיפה, שהתבססה, רובה ככולה, על הדין. שנית, הסוגיה הקונקרטית בה אנחנו נדרשים להכריע נוגעת לפרשנות רכיב בתקנון השיכון שלא היה בליבת טיעוני הצדדים, והיא איננה נוגעת להכרעה העיקרית של בית המשפט קמא – ביחס למספר חודשי אי-ההתפרנסות שיש לייחס לכל אחד מהתובעים. שלישית, בהחלטת התיקון הציג בית המשפט קמא את דרך הילוכו גם ביחס לסוגיה הספציפית שבמחלוקת, והוא אף הבהיר בהחלטה מאוחרת לפסק הדין, כי הכרעתו בעניין התבססה על טעמים משפטיים, ולא בשיקולים הנוגעים לפשרה בכללותה: קביעתי בפסק הדין בעניינה של ה[מערערת] התבססה על לשונו הברורה של תקנון השיכון [...] בנסיבות אלו, אין מדובר בטעות סופר או בטעות בפסק הדין בכלל, אלא בהבנתי את הוראות תקנון השיכון ויישומן בעניינה של ה[מערערת]. ככל של[מערערת] ישנן טענות באשר לדרך הפרשנות הראויה של תקנון השיכון ו/או טענות לפיהן תקנון השיכון לא יושם בפסק הדין כראוי, פתוחה בפניה הדרך להגיש ערעור על פסק הדין. (עמוד 2 להחלטת התיקון. ראו בהקשר זה את הערתו של השופט יצחק עמית בע"א 9111/15 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (31.10.2017)). אם אחת משלושת הנסיבות שלעיל לא הייתה מתקיימת, ייתכן שהמסקנה הראויה הייתה כי אין הצדקה להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא, אך במקרה שלפנינו הצטברות הדברים מרחיקה את ההכרעה שלפנינו (בנוגע לשיוכה של המערערת לאחת ממדרגות מנגנון ההפחתה) מהמתכונת הרגילה של פסיקה על דרך הפשרה, והיא מקלה על בחינת הטעמים שעומדים ביסוד הכרעה זו. ודוק, על מנת שלא ישתמע מפסק דיני אחרת, אבהיר, למען הסר ספק, כי "ביקורת ערכאת הערעור [על פסק דין שניתן על דרך הפשרה] אינה נדרשת, ואינה יכולה, להיות מבוססת על כך שהליך המחשבה של השופט בערכאה המבררת שונה מהליך המחשבה שהיה נגזר מפעולה על פי הוראות הדין", (עניין הדסה, בפסקה 23). גם במקרה הנוכחי – לא חרגתי מעיקרון זה. בפסיקה לפי סעיף 79א ניתן להכריע על בסיס שיקולי צדק והגינות הן באשר למספר חודשי אי-ההתפרנסות שראוי לייחס למערערת, והן באשר לנפקות האופרטיבית של קביעה זו, מבחינת היקף הניקוד שיש להפחית ממאזנה (למעשה, בית המשפט היה רשאי להכריע רק באשר לנפקות האופרטיבית, מבלי לקבוע קביעות עובדתיות באשר למספר חודשי אי-ההתפרנסות). כך, לדוגמה, בית המשפט המחוזי היה רשאי להכריע בתביעה באמצעות עריכת שקלול הסתברותי בין סיכויי התביעה של המערערת לסיכויי הגנת הקיבוץ, ולקבוע כי במכלול נסיבות העניין, הוא סבור כי יש להפחית ממאזנה 3 נקודות. במקרה כזה לא היה ניתן (ולא היה ראוי) לבקר את פסק הדין על כך שפרשנות נאותה של התקנון מכתיבה תוצאה שונה. אלא שענייננו שונה. כפי שהבהיר בית המשפט קמא, החלק בפסק הדין עליו משיגה המערערת ניתן על בסיס ניתוח תקנון השיכון, בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים. סבורני כי ניתוח זה אינו הולם את המסקנה אליה הגיע בית המשפט, ומשכך קיימת סתירה מפורשת בין ההנמקה שנתן בית המשפט המחוזי לבין התוצאה האופרטיבית אליה הגיע (עניין הדסה, בפסקה 24). אפנה לפרט קביעה זו, וזאת בהתבסס על פרשנות מנגנון ההפחתה. פרשנות תקנון השיכון של הקיבוץ תקנון השיכון הוא חלק מתקנון הקיבוץ. תקנוניהן של אגודות שיתופיות (ובהן, התקנון של קיבוץ) הוא מסמך היסוד של האגודה, כך שהוא משמש הן כיסוד לסמכויות של האורגנים השונים הפועלים בה, והן כביטוי להסכמה בין האגודה לבין חבריה, ובין החברים לבין עצמם, ומתוקף כך גם כבסיס החוזי להתנהלות האגודה. ואכן, בפסיקתו של בית משפט זה, נקבע עוד מקדמת דנא, כי התקנון כמוהו כחוזה בין האגודה לבין חבריה ובין חברי האגודה עצמם, כך שדינו כדין חוזה (ע"א 627/61 גלברג נ' תל עדשים מושב עובדים להתיישבות בע"מ ,פ"ד יז 1281, 1285 (1963); ע"א 524/88 פרי העמק – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות, פ"ד מה(4) 529, 547-546 (1991) (להלן: עניין פרי העמק); ע"א 7606/19 מגה קמעונאות בע"מ נ' הלמן-אלדובי קופות פנסיה וגמל בע"מ, פסקה 50 (8.8.2022) (להלן: עניין מגה)). משלמדנו כי התקנון הוא מעין חוזה, מתעוררת השאלה, כיצד יש לפרשו? מושכלת יסוד היא כי "תקנון אגודה שיתופית אינו חוזה רגיל, ונילווים לו גם אלמנטים נוספים" (ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, פסקה 51 (19.12.2010)). אכן, לתקנון אגודה שיתופית, ככל חוזה, יש אלמנטים הייחודים לו, וכבר ידענו כי כפי שהיטיב לומר השופט אלכס שטיין, "לא כל החוזים נולדו שווים" (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 12 לחוות דעתו של השופט שטיין וראו גם פסקה 1 לחוות דעתי (20.11.2019) (להלן: עניין ביבי כבישים. בקשה לקיום דיון נוסף נדחתה בדנ"א 8100/19)). כפי שהסברתי זה מכבר, לגישתי, בדיני פרשנות החוזים, "יש להעדיף גישה פלורליסטית, המתאימה את כללי הפרשנות לקטגוריות מוגדרות של חוזים" לפי "זהות המתקשרים בהסכם" (עניין ביבי כבישים, בפסקה 1 לחוות דעתי). באותו עניין הבהרתי כי לשיטתי, כאשר קיימים פערי כוחות ניכרים בין הצדדים, יש ליתן דגש מיוחד לתכלית "צופה פני הווה", שעניינה כיבוד ערכי השיטה, באופן שנותן מענה לחשש לניצול לרעה של פרשנות החוזה על ידי הצד החזק בהתקשרות (שם, בפסקה 4 לחוות דעתי. כן ראו: ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקה 38 (26.7.2022) (להלן: עניין קידישמן); רע"א 6388/19 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הופמן, פסקה 74 (22.6.2023); עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "תכליות דיני פרשנות החוזים: באיזה דרך עלינו ללכת כשחשוב לנו לאן נגיע" ספר גבריאלה שלו – עיונים בתורת החוזה 523, 550-549 (יהודה אדר ואח' עורכים 2021)). ומה באשר לתקנון אגודה שיתופית? בתקנון אגודה שיתופית, בשונה מחוזה "רגיל", מאפייני הרצון וההסכמה אינם מתקיימים במלואם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך, היא כי חוזה פרטי ניתן לשינוי רק בהסכמה גורפת של כלל הצדדים לו, ואילו תקנון אגודה שיתופית ניתן לשנות באמצעות מנגנון רובני, דהיינו מבלי לקבל את הסכמת כלל חברי האגודה (תקנה 7 לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), התשל"ו-1976). היבט נוסף של מאפיין זה, נלמד מכך שחברי אגודה חדשים שהצטרפו לאגודה השיתופית לאחר היוסדה, לא היו שותפים בעיצוב תקנונה וקיבלו אותו "as is". לא בכדי, השופט אהרן ברק תהה "האם ניתן לראות בו [בתקנון] ביטוי להסכמתו של כל חבר וחבר?" (עניין פרי העמק, בעמ' 546). עמדו על כך גם פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן באומרם כי "ראוי לשים לב לכך שההסכמה היא, במקרים רבים, פיקטיבית, וספק אם יש לייחס לה משמעות מופרזת, בעיקר כאשר ניתנה לגוף כלשהו בתוך המוסד, הנוגע בדבר, סמכות להכריע בזכויותיו הרכושיות של אחד החברים בו" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 114-110 (מהדורה שנייה 2018) (ההדגשות הוספו. להלן: פרידמן וכהן, חוזים כרך א). ראו גם: סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות דין ונוהל כרך א 170-169 (1995) (להלן: אוטולנגי). השוו: גואלטירו פרוקצ'יה "תחולת חוק החוזים (חלק כללי) על תזכיר ותקנות של חברה" עיוני משפט ה 491, 495-494, 497 (1977)). התהיה עד כמה ניתן לראות את תקנון האגודה כמושתת על הסכמת חבריה, העלתה את השאלה אם ניתן לראות בתקנון כ-"חוזה אחיד". בעניין אגד, בית משפט זה קבע כי אין תשובה גורפת לעניין, אך באופן ספציפי, נקבע באותה פרשה כי תקנונה של אגד הינו חוזה אחיד, על בסיס המבחנים הבאים: "יש לבחון את מהות היחסים בין התאגיד לבין החבר מבחינת הפעילות הכלכלית; לאחר מכן את השפעתו של החבר היחיד על קביעת מעמדו ולבסוף את קיומו של ניגוד אינטרסים בין החבר היחיד לבין הנהלת התאגיד" (ע"א 1795/93 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד נא(5) 433, 450 (1997) (לעיל ולהלן: עניין אגד). וראו: אריאל פורת "חוזים אחידים" דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 729, 749 2003) (להלן: פרידמן וכהן, חוזים כרך ג). ליישום שונה של המבחנים שנקבעו בעניין אגד ראו: ע"א 2853/16 עו"ד משעלי נ' מתיישבי שריד אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, פסקה 30 (2.11.2017) לביקורת על דעת הרוב בעניין אגד ראו: סמדר אוטולנגי "תקנון תאגיד – חוזה אחיד?" הפרקליט מד(2) 275 (1999); מנחם מאוטנר "חוזה, חוזה אחיד, תקנון אגודה שיתופית וסוגיית הפלורליזם המשפטי" הפרקליט מד(2) 293, 306-301 (1999) (להלן: מאוטנר)). הנה כי כן, בפרשנות תקנון אגודה שיתופית, ככל שגוברים פערי הכוחות בין החבר הבודד לבין הקיבוץ, כך נטה לפרש את התקנון באופן הקרוב יותר לפרשנות חוזה אחיד (וראו: פרידמן וכהן, חוזים כרך א, בעמ' 115). במאמר מוסגר, יצוין כי הובעה הדעה שבפרשנות תקנון קיבוץ יש להתחשב באופיו המעין-סטטוטורי של חוזה זה, אך נדמה כי הדבר בעל נפקות בעיקר בחלקים "קונסטיטוציוניים" של התקנון, להבדיל מחלקים אחרים בו (ראו: רע"א 8226/21 קיבוץ נאות מרדכי נ' שליידר, פסקה 51 (27.3.2022) (להלן: עניין שליידר). בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי (10.8.2022) (להלן: דנ"א שליידר). ראו גם: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה כרך ד 50 (2001) (להלן: ברק); חיים נועם ועופר נועם אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה 204, 234-232 (מהדורה רביעית 2020) (להלן: נעם)). מה המאפיינים הייחודים של תקנון השיכון עליו נסוב ערעור זה? וכיצד עלינו לפרשו לאור מאפיינים אלה? מהנימוקים שיפורטו להלן, סבורני כי את תקנון השיכון יש לפרש באופן הקרוב לפירוש חוזים צרכניים, תוך מתן הדעת לשינויים המחויבים מכך שאין עסקינן בתאגיד אשר מטרתו להשיא רווחים, אלא בתאגיד המבוסס על עקרונות הקואופרציה, כך שבמסגרת יחסי חבריו זה עם זה עליהם לנהוג על פי ערכים של שיתוף, ערבות ועזרה הדדית (ראו: עניין פרי העמק, בעמ' 544; עניין מגה, בפסקאות 54-53). כך, בעיקרו של דבר, משום שאין המדובר במסמך בעל אופי "חוקתי". להבדיל מתקנון הקיבוץ, תקנון השיכון איננו המסמך המכונן של הקיבוץ, והוא אינו נושא אופי "קונסטיטוציוני" מבחינת הגדרת האורגנים של הקיבוץ והסמכויות המוקנות להם, אלא הוא בא להסדיר את תהליך הקצאת משאבי הדיור המוגבלים בקיבוץ (ראו תקנון השיכון: פרק "קבלת החלטות, סמכויות ואחריות"). המדובר, אם כן, במסמך המאגד כללים לאספקת שירותים, (במקרה זה שירותי דיור) מהקיבוץ לחבריו, שדיני החוזים חלים אף עליו (השוו: בג"ץ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2) 430, 435 (1992) (להלן: עניין עובדי ההסתדרות); אוטולנגי, בעמ' 165). לפיכך, ניתן לומר כי בהקשר זה היחס בין הקיבוץ לחבריו מזכיר במידת מה את היחסים שבין ספק ללקוח (ראו והשוו לדוגמאות שהציג השופט יצחק אנגלרד בעניין אגד, בעמ' 450-449). יתרה מזאת, בהקצאת דיור לתושבי הקיבוץ מפעיל האחרון סמכות רגישה ביותר בעלת אופי מעין ציבורי. לא בכדי צוין בתקנון השיכון כי "חבר [ועדת השיכון] הינו שליח ציבור הבא לשרת את הציבור, וכפועל יוצא מהגדרה זו, ינהג [...] בהגינות, ביושרה וללא משוא פנים" (סעיף 5.4 לתקנון השיכון). לפיכך, בפרשנו את תקנון השיכון, עלינו לקחת בחשבון אף את חובתו של הקיבוץ לפעול בהגינות ובשוויוניות (וראו: ע"א 6200/11 עזריאל מושב עובדים נ' יחיא, פסקה 20 (2.6.2014); ע"א 7094/10 צורן נ' שפירא, פסקה 22 ופסקה ב' לחוות דעתו של השופט אליקים רובינשטיין (18.4.2012)). מצוידים בעקרונות אלו, ניתן לגשת למלאכת פרשנות תקנון השיכון. נקודת המוצא לפרשנותו של התקנון נטועה, כבכל חוזה, בלשונו (עניין קידישמן, בפסקה 38. ראו והשוו: עניין שליידר, פסקה 31; נעם, בעמ' 233-232). כזכור, בית המשפט קמא קבע כי המערערת הפרה את חובת ההתפרנסות לתקופה של 6 חודשים בדיוק (אף הצדדים נכונים לאמץ הנחה זו. ראו: עמ' 2 לערעור; וסעיף 36 לתשובה לערעור). לוז המחלוקת, הינו בשאלה אם יש לקרוא את התיבה בהגדרת המדרגה הראשונה "עד חצי שנה במצטבר", בתור "עד חצי שנה, לרבות חצי שנה", כך שמדרגה זו חלה גם על פרק זמן של חצי שנה במדויק, כמו תקופת אי-ההתפרנסות של המערערת (להלן: פרשנות המערערת); או שמא משמעותה של תיבה זו היא "עד חצי שנה, לא כולל חצי שנה", ומשכך יש לייחס את מחצית השנה שבה לא עמדה המערערת בחובת ההתפרנסות לגדרי המדרגה השנייה (להלן: פרשנות הקיבוץ). במחלוקת זו, סבורני כי הדין עם המערערת. נקודת המוצא היא חוק הפרשנות, הקובע כי "הביטוי 'עד...' לענין זמן או לענין מובאה – משמעו עד ועד בכלל" (סעיף 8 לחוק הפרשנות). משכך, במקרה הרגיל, תקופה החלה עד מועד מסוים – יש לראות אותה כחלה עד המועד, ולרבות אותו מועד (ליישום, ראו: בג"ץ 6949/21 טנטורי נ' מדינת ישראל – ממשלת ישראל, פסקה 15 (19.12.2021)). הוראה זו חלה אף בענייננו, מכוח סעיף 25(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), הקובע כי מספר הוראות בחוק הפרשנות יחולו גם בפרשנות חוזים. אפרט בקצרה באשר למסגרת הכללית שמגדיר חוק הפרשנות. שמו של חוק הפרשנות עשוי להיות מעט מתעתע. המעיין התמים עשוי לסבור כי חוק זה מתווה מתודה פרשנית סדורה. ולא היא. חוק הפרשנות הוא מילון ציבורי של מונחים שונים בחקיקה במשפט הישראלי, ולכן הוא לא קובע כיצד לפרש מונח זה או אחר, אלא הוא קובע מה המשמעות "המילונית" שלו (וראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – תורת הפרשנות הכללית 35 ו-42 (1992). כן ראו דבריו של נציג משרד המשפטים בהליך חקיקת חוק הפרשנות: "אין כאן הצגה שיטתית של כלל פרשנות, [...] יש מונחים מסוימים שאנחנו רואים לנכון להגדיר אותם [...] על כן עדיין יהיו צורך והזקקות לאותם כללים ששופטים ובתי משפט מפתחים אותם במשך שנים" (פרוטוקול ישיבה 235 של וועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-9, 10 (20.10.1980). השוו לסעיף 1 לפקודת פירושים, 1945. לדעה אחרת ראו: דנ"א 5698/11 מדינת ישראל נ' דיראני, פסקה 9 לפסק דינו של השופט סלים ג'ובראן (15.1.2015)). עקרון זה חל גם בעת הפנייה לחוק הפרשנות במסגרת פירוש חוזים (בהתאם לסעיף 25(ד) לחוק החוזים). כפי שהסביר פרופ' אהרן ברק בספרו: "[הוראת סעיף 25(ד) לחוק החוזים] קובעת מובן סטטוטורי ללשון החוזה. היא מבקשת לקבוע לקסיקון ציבורי, הקובע באופן 'אובייקטיבי' ובמנותק מהצדדים את מובנו של הטקסט" (ברק, בעמ' 347. ראו גם: פרידמן וכהן חוזים, כרך ג, בעמ' 244-243; גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 433-432, 435 (2005)). ודוק, המחוקק הדגיש כי תחולת חוק הפרשנות על חוזים מותנית בכך ש"אין הוראה אחרת לענין הנדון" או כי "אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור" (סעיף 25(ד) לחוק החוזים). כך למשל, באחת הפרשיות שנידונה בבית משפט זה, נקבע כי חוק הפרשנות אינו חל על חוזה ביטוח, משום שלשונו ברורה עד כדי כך שניתן לומר כי היא עצמה מלמדת שהצדדים ביקשו ש-"המילון הציבורי" של חוק הפרשנות לא יחול לגביהם (רע"א 941/09 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' חימו, פסקה 4 (17.6.2009). ראו גם: ע"א 2262/17 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי, פסקה 43 (2.7.2019)). נמצא, איפוא, כי על פי מילונו הציבורי של המשפט הישראלי, המונח "עד" בחקיקה ובחוזים, כולל אף את המועד לגביו מתייחס ה"עד", וזאת אלא אם כן ייצרו לעצמם הצדדים, במפורש או במשתמע, "מילון משל עצמם" (ראו: ברק, בעמ' 350). המסקנה הנלמדת מכך לענייננו, היא כי ישנה חזקה שהמונח "עד חצי שנה" פירושו "עד, לרבות חצי שנה" – בהתאם לפרשנות המערערת. חזקה זו ניתנת לסתירה, אם נמצא במכלול נסיבות העניין, במפורש או במשתמע, כוונה אחרת של הצדדים. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כל אינדיקציה המלמדת כי הצדדים סברו אחרת ביחס למונח "עד". למעשה, ההיפך הוא הנכון. ראשית, פרשנותה של המערערת נתמכת במובהק על ידי לשון תקנון השיכון והמבנה של מנגנון ההפחתה. לנוחות הקוראים, אביא שוב את סעיף 3.4.2.1 לתקנון השיכון: עד חצי שנה במצטבר ללא התפרנסות ב-5 השנים האחרונות – זכאות מלאה לדירה אי התפרנסות של חצי שנה עד שנה במצטבר ב-5 השנים האחרונות – הורדה של 3 נקודות וותק אי התפרנסות של שנה עד שנתיים במצטבר ב-5 שנים האחרונות הורדה של 8 נקודות וותק מעל שנתיים במצטבר ללא התפרנסות ב-5 השנים האחרונות – אין זכאות לקבלת דירה מטבע הדברים, ניתן להניח כי קיימת התאמה בין הגדרות המועדים במדרגות השונות, כך שאם נאמץ את פרשנות הקיבוץ – יש להניח כי גם יתר המדרגות מגדירות מועדים בתבנית של "עד, ולא כולל". דע עקא, פרשנות הקיבוץ אינה מתיישבת עם לשונה של המדרגה הרביעית. לפי פרשנותו, אין כל צורך לנקוט במונח "מעל" בהגדרת המדרגה הרביעית. זאת שכן מדרגה זו, על פי לשונה בתקנון השיכון, חלה אך ורק כאשר מניין חודשי אי-ההתפרנסות הינו מעל שנתיים, אבל לא כשהוא עומד במדויק על שנתיים. מכאן אנו למדים, כי המדרגה השלישית, שחלה לגבי מניין חודשי אי-התפרנסות של "שנה עד שנתיים במצטבר" כוללת גם את השנתיים עצמם, שאם תאמר אחרת, אין כל תוחלת בשימוש במונח "מעל" המופיע ברישא המדרגה הרביעית. על כן, המונח "עד שנתיים" במדרגה השלישית משמעו "עד שנתיים, וכולל שנתיים", וראוי לפרש באותו אופן את התבנית הזהה הכלולה בהגדרת המדרגות הראשונה והשנייה ("עד שנה" ו-"עד חצי שנה"). בדרך זו נוצרת הרמוניה והגיון בפרשנות המדרגות – כל אחת מהן כוללת את הסף העליון הקבוע בה, ואינה כוללת את הסף התחתון הנזכר בה (ראו והשוו: ע"א 8363/07 רוזנשטיין נ' רמת הדר כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 21 (24.8.2011)). שנית, אינדיקציה נוספת התומכת בפרשנות המערערת, הינה התנהלותו של הקיבוץ במקרה מקביל. כידוע, התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה מהווה כלי פרשני חשוב ללמידה על אומד דעתם (עניין שליידר, בפסקה 40; דנ"א שליידר, בפסקה 15; ע"א 839/21 הקר נ' חברת קלמטיס אוברסיז בע"מ, פסקה 36 (6.3.2024)). בהחלטה בעניינה של נצר ציין הקיבוץ כדלהלן: "סך החודשים החסרים להתפרנסות הינו 12. ועל כן, יופחתו לך 3 נקודות דיור". הנה, בעניינה של גב' נצר, הקיבוץ סבר כי 12 חודשי אי-ההתפרנסות בדיוק, נופלים לגדרי המדרגה השנייה (מדרגה שלשונה הוא: "חצי שנה עד שנה במצטבר"). התנהלות זו של הקיבוץ בעניינה של גב' נצר אינה מתיישבת עם הפרשנות המוצעת על ידו בהליך הנוכחי, שהרי אם היה מצדד בפרשנות זו ביחס לכל המדרגות באופן אחיד, אמור היה הקיבוץ לקבוע כי עניינה של גב' נצר נופל לגדרי המדרגה השלישית. הנה כי כן, מההחלטה בעניין נצר עולה כי אף הקיבוץ סבר באותו עניין שבמנגנון ההפחתה, המונח "עד" פירושו "עד ועד בכלל". הקיבוץ טען כי ההחלטה בעניין נצר היא בגדר טעות, ואין הצדקה לחייב אותו להנציח טעות זו. אלא שטענה זו נטענה בעלמא, והקיבוץ לא צירף כל ראייה ממנה ניתן ללמוד כי במקרה אחר אחד או יותר הוא דבק בפרשנותו הנוכחית (כן ראו: עמוד 4 לכתב הערעור של המערערת). למעלה מן הצורך, אתייחס לטענה נוספת שהעלה הקיבוץ לפיה פרשנותו נתמכת בתכלית מנגנון ההפחתה – תכלית שבמרכזה יצירת תמריץ לחברי הקיבוץ לעבוד, על מנת לתרום למצבו הכלכלי הקיבוץ. אין בטיעון זה כדי לסייע לקיבוץ וזאת ממספר טעמים. אפרט. כבר עמדתי לעיל על כך שקיימים פערי כוחות של ממש בין המערערת לבין הקיבוץ בכל הנוגע לתקנון השיכון. במצב שכזה, כאשר פרשנות מילולית פשוטה של החוזה פועלת לטובת הצד שאינו מיודע דין (זה שפערי הכוחות פועלים לרעתו), רק טעמים כבדי משקל עשויים להצדיק סטייה מהפרשנות המילולית הפשוטה של החוזה (לדוגמה לטעמים כבדי משקל כאמור, ראו: ת"צ (מרכז) 35375-11-10 אמוץ נ' מועדון לקוחות רבוע כחול - דור-אלון, פסקה 14 לפסק דיני (8.12.2013) (להלן: עניין אמוץ). כן ראו והשוו: עניין עובדי ההסתדרות, בעמ' 436). במקרה דנן, לשון תקנון השיכון בהירה דיה, ואיני סבור כי פרשנות המערערת היא כזו אשר מיטיבה עם חבר הקיבוץ באופן ששום חבר קיבוץ סביר לא היה סבור כי היא הנכונה (השוו: עניין אמוץ, בפסקה 18). אכן, הרושם הוא כי הבטחת עמידת כלל חברי הקיבוץ בחובת ההתפרנסות המינימלית היא תכלית מרכזית של מנגנון ההפחתה, אך קשה לגזור מסקנה חד-משמעית מהתכלית, וודאי על רקע בהירותה של הלשון, ומהחומר שהונח לפנינו עולה כי הקיבוץ עצמו לא העניק את מלוא המשקל לתכלית זו. ראשית, המדרגה הראשונה מלמדת אותנו כי הקיבוץ מוכן להכיר בתקופת חסד מסוימת בה החבר לא מילא אחר חובת ההתפרנסות, מבלי שהדבר ישליך כלל על זכאותו לשיכון. זאת, להבדיל מתקנון השיכון בנוסח המקורי, שהתקבל ביום 10.2.2010 (צורף כנספח 2 לכתב ההגנה של הקיבוץ) בו נקבע כלל קשיח, לפיו "הזכאות למעבר לשיכון קבע בדירה חודשית מותנית במילוי חובת ההתפרנסות [...] בחמש השנים האחרונות שלפני הכניסה לרשימת הזכאים" (סעיף 6.4 לתקנון בנוסח 2010). לו היה רוצה הקיבוץ לשים את מלוא כובד המשקל על עידוד עבודה, הדעת נותנת כי היה משאיר את ההסדר כפי שהיה בתקנון בנוסח 2010, ולו ביחס להטלת קנס (בדמות הפחתת נקודות) על כל הפרה של חובת ההתפרנסות, ולו לתקופה של חודש. משבחר הקיבוץ לנהוג כדרך בית הלל – קשה לקבוע כי התכלית של עידוד תעסוקה מצדיקה אימוץ פרשנות זו או אחרת למיקומו המדויק של קו הגבול. שנית, ביסוד חובת ההתפרנסות, עמדה, בין היתר, ההנחה כי "חבר המגשים את עצמו ומתפתח מקצועית יהיה מאושר יותר ברמה האישית ובעל תרומה גבוהה יותר לחברה ולקהילה" (מודל עבודה והתפרנסות שדות ים 2019, "חזון" (צורף כנספח 4 לכתב התביעה) (להלן: המודל)). איני משוכנע כי מתן פרשנות מרחיבה למנגנון ההפחתה משרתת את הרציונל בדבר הגשמה עצמית והתפתחות מקצועית, שכן על מנת שאדם יוכל להגיע למסקנה מושכלת ביחס לדרכו המקצועית הוא עשוי להזדקק לזמן לצורך איתור עבודה מתאימה והשתלבות בה. שלישית, נוסף למנגנון הפחתת הניקוד, הקיבוץ נקט סנקציות נוספות בגין אי עמידה בחובת ההתפרנסות, שברקע אליהן הוגדר מנגנון ההפחתה, כדוגמת שלילת חלק מתקציב החבר או הורדת שיעור הדיבידנד לו זכאי החבר (ביחס להפחתה מהתקציב ראו: סעיף 21 לכתב ההגנה; המודל, בפרק "עיצומים בגין אי עמידה בחובת ההתפרנסות"; ביחס להפחתה מהדיבידנד, ראו: החלטת קלפי מיום 8.11.2013 "קשר בין פרנסה\עבודה לבין זכאות ל'פירות עבודה ופירות נכסים בחלוקה שנתית'" (צורף כנספח 2 לעיקרי הטיעון של הקיבוץ בבית המשפט קמא)). בהינתן מנגנונים אלה, שבוודאי מסייעים לתמרץ את חברי הקיבוץ לעבוד, לא נהיר מדוע נדרשת פרשנות מרחיבה דווקא של מנגנון ההפחתה – מנגנון שיש לו השלכות דרמטיות על הזכאויות הקנייניות של חברי הקיבוץ, והרושם הוא כי תכלית זו תושג אף במתן פרשנות טבעית למנגנון ההפחתה. מטעמים אלו, סבורני כי התכלית של עידוד עמידת חברי הקיבוץ בחובת ההתפרנסות, לא יכולה להצדיק סטייה מלשונו הברורה של תקנון השיכון. זאת בפרט כאשר חוסר-ההתאמה בין שתי הפרשנויות העומדות בפנינו נוגע למספר מצומצם של מקרים, בהם חבר הקיבוץ הפר את חובת ההתפרנסות למשך מספר ספציפי של חודשים או שנים, המצוי במקרה "על התפר" שבין שתי מדרגות במנגנון ההפחתה. סוף דבר: אציע לחברתי ולחברי שנקבל את הערעור ונקבע כי עניינה של המערערת נופל לגדר המדרגה הראשונה, כך שממאזנה לא יופחתו נקודות בגין אי התפרנסות כלל. במכלול נסיבות העניין, ובפרט בשים לב להסכמת הקיבוץ כי ההכרעה בהליך תינתן על יסוד הכתובים בלבד, אמליץ שלא לעשות צו להוצאות. עופר גרוסקופף שופט השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי השופט ע' גרוסקופף כי דין הערעור להתקבל כמפורט על-ידו. אוסיף עוד כי כמו חברי, אף אני סבורה כי יש במקרה שבפנינו כדי להעיד על החיסרון הטבוע במתן הנמקה מפורטת בפסק דין הניתן על דרך של פשרה. במידה רבה, היתרונות הגלומים בהכרעה בדרך זו נשחקים עד דק כאשר פסק הדין גולש לעבר מתכונת הנמקה שאינה שונה, מהותית, מכתיבתו של פסק דין "רגיל". מנקודת מבטי להיבט זה בפסק דיננו נודעת חשיבות יתרה במבט הצופה פני עתיד. דפנה ברק-ארז שופטת השופט חאלד כבוב: 1. אני מצטרף לחוֹות הדעת של חבריי השופט ע' גרוסקופף והשופטת ד' ברק-ארז, על נימוקיהן, כמו גם למסקנתם המתבקשת לפיה דין הערעור להתקבל. נקודת המוצא אותה יש להדגיש, היא כי גדר המקרים בהם נכון שערכאת הערעור תתערב בפסק דין אשר ניתן על דרך הפשרה, הוא מצומצם ביותר; ואין בעצם העובדה שפסק הדין נומק בכדי לדמותו לפסק דין שלא ניתן על דרך הפשרה לעניין אמות המידה להתערבותה של ערכאת הערעור (ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (23.03.2008) (להלן: עניין זקס)). הטעמים לכך, פורטו בהרחבה בחוות הדעת של חברי ואין לי אלא לחזקם, ולהוסיף מספר מילים כיצד מצאתי אני את ביטוים בעניין שלפנינו. עוד מצאתי להדגיש את שצוין בחוות דעתה של חברתי, כי השתלשלות האירועים בענייננו מלמדת על החיסרון הגלום במתן הנמקה מפורטת בפסק דין כאמור, לבטח כאשר הצדדים לא נתנו הסכמתם לכך (ע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 18, 22 (16.08.2020)). 2. מעיון בכתבי הטענות ובפסק הדין שניתן בהליך קמא עולה, כי לוז המחלוקת בין הצדדים הוא באופן חישובם וסכימתם של החודשים בהם המערערת לא עמדה בחובת ההתפרנסות לעניין החלטת הקיזוז בעניינה. למעשה, התייחסות לשאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 3.4.2.1 לתקנון השיכון עלתה לראשונה במסגרת "בקשה לתיקון שגיאת קולמוס בפסק דין" אשר הוגשה על-ידי המערערת לבית משפט קמא, ונדונה בהחלטה בבקשת התיקון אשר ניתנה ביום 17.07.2025 – ובהתאם, במסגרת הערעור שלפנינו. על כן, בהסתייגות הנדרשת, נכון אני להניח כי השאלה המשפטית אשר עוסקת בפרשנותו הנכונה של תקנון השיכון לא הייתה חלק מפורש או מרכזי מהמחלוקות לגביהן הסמיכו הצדדים את בית משפט קמא להכריע על דרך הפשרה. שאלה זו לא היוותה חלק מטענות הצדדים במסגרת התביעה, התשובות לה והדיונים שהתקיימו לפני בית משפט קמא – ובמובן זה, היא חיצונית למחלוקת בה התבקשה הערכאה הדיונית להכריע. זאת ניתן ללמוד גם מאופן מסגור בקשת המערערת לעיל כבקשה לתיקון שגיאת קולמוס, אשר מצביעה על סברתם של הצדדים כי פרשנות התקנון לא מהווה שאלה משפטית שבמוקד המחלוקת ביניהם. במקרים כאמור, עשויה לטעמי לגבור ההצדקה להתערבותו של בית משפט זה, כערכאת ערעור, בפסק הדין שניתן, ונחלשים הטעמים התומכים, במצב דברים רגיל, באי-התערבות בפסקי דין הניתנים על דרך הפשרה (ראו בפירוט פסקאות 14-12 לחוות דעתו של חברי, השופט גרוסקופף). האפשרות לאבחן את גדר המחלוקות בהליך קמא, נגזרת מעצם קיומה של הנמקה בפסק הדין שניתן – כך שבהעדרה, הייתה נשחקת עד מאוד הצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בפשרה, וזאת בהתאם לאמת המידה המצומצמת שהותוותה בפסיקה. 3. ודוק, בעניין זקס עמדה השופטת מ' נאור על ההבחנה בין יכולת הניתוח והכלים העומדים לרשות ערכאת הערעור באשר לפסק דין מנומק שניתן על דרך הפשרה, לעומת פסק דין מנומק "רגיל". לדבריה, פסק דין הניתן על דרך הפשרה, אף אם הוא מנומק, אינו מתאפיין ברמת פירוט והעמקה המאפיינת פסקי דין מנומקים ככלל, ועל כן לערכאת הערעור חיסרון מובנה בניתוחו. כמו כן, שימוש בכלי ערעור שגרתיים לניתוח של פסק דין שניתן על דרך הפשרה, פוגם ביתרון הגלום במנגנון הפשרה עליו הסכימו הצדדים; ויש בו לטעמי גם כדי לייצר תמריץ שלילי עבור בעלי דין לבחירה במנגנון הפשרה. במקרה דנן, כאמור, סוגיית פרשנותו הנכונה של תקנון השיכון לא עמדה בלב המחלוקות לגביהן הסכימו הצדדים שבית משפט קמא יפסוק על דרך הפשרה. נימוקיו של בית משפט קמא עסקו באופן חישוב חודשי אי-ההתפרנסות, והם אינם עומדים במוקדו של פסק דין זה, ועל כן גם מזווית זו – אין אנו נתקלים, כערכאת ערעור, באותו חיסרון מובנה בניתוחו; וכך גם מידת הפגיעה במנגנון שהוסכם בין הצדדים, שכאמור לא עסק בשאלת פרשנות תקנון השיכון – פחותה במידת מה. חאלד כבוב שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, א' חשוון תשפ"ז (12 אוקטובר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט