פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עפס"פ 84932-11-25
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
המערערת:
אורלי צבר
נגד
המשיבה:
נציבות שרות המדינה
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' פלקס) בעב"י 10948-03-25 מיום 20.10.2025
בשם המערערת:
בעצמה
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' פלקס) בעב"י 10948-03-25 מיום 20.10.2025 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת (להלן: ההליך או הערעור של גב' צבר).
1. עניינו של ההליך מושא הערעור שלפניי בערעור שהגישה המערערת, עובדת משרד החינוך, לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין למשמעת). במסגרתו, הורשעה המערערת בעבירות משמעת שונות, ובהן עיסוק ללא היתר בעריכת דין. יודגש כבר עתה, כי הערעור של גב' צבר הוגש ביום 4.3.2025, וכבר למחרת, ביום 5.3.2025, ניתנה החלטתו הראשונה של המותב בהליך. במקביל, ובמסגרת הליך נפרד, הורשע גם בעלה של המערערת (להלן: מר צבר) בבית הדין למשמעת בגין עבירות דומות. מר צבר הגיש בחודש מרץ 2024 ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת בעניינו, וערעורו נדון ונדחה על ידי המותב שפסילתו מבוקשת כעת, בפסק דין מיום 26.6.2025 (עב"י 21446-03-24; להלן: פסק הדין בעניין מר צבר).
2. כאמור, הערעור של גב' צבר הוגש ביום 4.3.2025. ביני לביני, ההליך הוסיף להתנהל בפני המותב וניתנו על ידו החלטות דיוניות שונות שעניינן, בין היתר, במועדי דיונים ואורך כתבי טענות. ביום 17.9.2025 עתרה המערערת לפסילת המותב. המערערת טענה, בעיקרם של דברים, כי דעתו של המותב "נעולה" בעניינה שכן במסגרת פסק הדין בעניין מר צבר הכריע המותב בסוגיות עובדתיות ומשפטיות החופפות לאלו המתעוררות בהליך דנן. לשיטתה, הדיון בפני המותב כמוהו כערעור בפני המותב על החלטתו שלו עצמו, דבר הפוגע בזכותה להליך הוגן ואף במראית פני הצדק. בנוסף, העלתה המערערת שלל השגות על פסק הדין בעניין מר צבר.
3. בהחלטה מיום 20.10.2025 דחה המותב את בקשת הפסלות. המותב קבע כי המבחן לפסילת שופט הוא אובייקטיבי, וכי אין די בתחושותיה הסובייקטיביות של המערערת כדי להקים עילת פסלות. המותב ציין כי לפי ההלכה הפסוקה שופט אינו נפסל מלדון בהליך אך בשל כך שדן והכריע בעבר בסוגיה משפטית או עובדתית דומה, וכי קבלת עמדת המערערת תוביל לתוצאות שאינן מתקבלות על הדעת. הובהר, כי בניגוד לעמדת המערערת, אין מדובר במצב עניינים שבו המותב יושב כערכאת ערעור על פסק הדין שנתן בעניין מר צבר, אלא המותב דן בערעור נפרד ועצמאי שהגישה בעלת דין אחרת, על פסק דין נפרד של בית הדין. המותב הוסיף כי חרף הדמיון העובדתי והמשפטי שבין ההליכים, אין בכך כדי ללמד שדעתו ננעלה, והצהיר כי כמצוות תפקידו השיפוטי, יכריע בעניינה של המערערת באובייקטיביות ובלב פתוח, ועל בסיס הראיות שיוצגו בפניו.
4. מכאן הערעור שלפניי, שבגדרו שבה המערערת על עיקר טענותיה בבקשת הפסלות. המערערת מדגישה את הדמיון שבין ההליכים, ואת טענתה שבשל כך דעתו של המותב נעולה בעניינה. המערערת מרחיבה בטענותיה לגבי השגיאות שלשיטתה נפלו בפסק הדין בעניין מר צבר – ובכלל זה טענה בדבר קביעה שגויה בעניין אי-הגשת תשובה לתובענה בבית הדין, והתעלמות מביטול הנוהל שהגביל את האפשרות לעסוק בעריכת דין כמו גם מטענות לאכיפה בררנית. המערערת טוענת כי המותב לא יוכל לסטות מקביעות שגויות אלו בהליך דנן, וכי במסגרת פסק הדין בעניין מר צבר המותב גיבש עמדתו באופן סופי בסוגיות שמתעוררות גם בגדרי ההליך. בנוסף, מלינה המערערת על כך שהחלטת הפסלות לא הייתה מנומקת כראוי ולא התייחסה לכלל טענותיה. נוכח האמור, המערערת סבורה כי יש לפסול את המותב ולו בשל מראית פני הצדק.
5. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, בשל השיהוי המובהק שנפל בהגשת בקשת הפסלות. כפי שתואר לעיל, הערעור של גב' צבר הוגש ביום 4.3.2025, וכבר למחרת ניתנה החלטה של המותב. כלומר, כבר מיום 5.3.2025 ידעה המערערת כי המותב שדן בערעור שלה הוא אותו המותב שדן בערעור של מר צבר במשך כשנה, מאז חודש מרץ 2024. חרף האמור, המתינה המערערת וביקשה את פסילתו של המותב רק ביום 17.9.2025, למעלה מחצי שנה לאחר שנודע לה כי הערעור שלה נותב לטיפולו של המותב; המערערת לא הציעה כל הסבר לשיהוי זה.
התנהלות דיונית זו של המערערת מנוגדת לחובה המוטלת על בעל דין לטעון טענת פסלות "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות" (סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). כידוע, טענת פסלות אינה "נשק סודי" שניתן לשמור לעת הצורך, וטענת פסלות שהועלתה בשיהוי משמעותי עשויה להידחות מטעם זה בלבד (עפס"פ 44096-02-26 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.3.2026); עפס"פ 61948-07-25 גבע נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (25.9.2025)). בנסיבות העניין, די בשיהוי המובהק שנפל בהגשת בקשת הפסלות כדי לדחות את הערעור שלפניי (ע"פ 4217/22 סטוקלוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 10-9 (17.7.2022)).
6. למעלה מן הצורך, ומבלי להכריע לגופן של טענות המערערת, יוזכר כי ככלל אין בעצם העובדה שמותב דן והכריע בעבר בהליך אחר שמעורר סוגיות משפטיות או עובדתיות דומות, כדי להקים כשלעצמה עילת פסלות (ע"פ 6909/21 עודה נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (18.11.2021); ע"פ 8657/19 אבו גודה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (19.1.2020); ע"פ 7573/15 גי'נו נ' מדינת ישראל, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 4 (10.11.2015)). הלכה זו חלה גם כאשר מותב הכריע בעניינם של מעורבים מסוימים בפרשה מסוימת, ואין בכך כדי לפסלו מלדון בעניינם של נאשמים אחרים באותה פרשה, אף כאשר מדובר במסכת עובדתית דומה (ע"פ 8267/22 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (30.1.2023); ע"פ 7248/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (28.9.2017)).
נוכח האמור, אף אין בידי לקבל את הטיעון בדבר מראית פני הצדק.
הערעור נדחה אפוא.
ניתן היום, א' בניסן התשפ"ו (19.3.2026).
יצחק עמית
נשיא