פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
רע"א 82513-05-26
לפני:
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המבקשים:
1. אילן יוסף
1. דניאלה יוסף
2. סוסטנטו בע"מ
נגד
המשיבים:
1. דן פולקובסקי
1. פולקובסקי בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא ר' ברקאי) מיום 24.5.2026 בת"א 1464-03-25
בשם המבקשים:
עו"ד אילן בומבך; עו"ד יריב רונן
בשם המשיבים:
עו"ד אברהם קורן; עו"ד רונלי מאירוביץ
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא ר' ברקאי) מיום 24.5.2026 בת"א 1464-03-25, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להורות למשיבים להעביר לידיהם חומרי חקירה פלילית הנוגעים לתלונה שהגיש המבקש 1 (להלן: המבקש) נגד המשיב 1 (להלן: המשיב).
העובדות הצריכות לעניין
בקצירת האומר יצוין, כי בבית המשפט המחוזי מתנהלת תביעה כספית בסך של כ-14.5 מיליון ₪ שהגישו המשיבים נגד המבקשים, בטענה כי האחרונים לא השיבו לידיהם כספי הלוואה. בקדם משפט שהתקיים ביום 18.2.2026, משנמצא כי התיק בשל לכך, הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תצהירי עדות ראשית; וביום 16.4.2026 הגיש המשיב את תצהירו (להלן: התצהיר). במסגרת תצהיר זה, ציין המשיב כי המבקש הגיש נגדו תלונה במשטרת ישראל, בגדרה ייחס לו עבירות שעניינן קשירת קשר עבריינית לסחיטה באיומים שתכליתה גביית הכספים שבמוקד התביעה האזרחית. עוד התייחס המשיב בתצהירו לאמרות שמסר המבקש בחקירותיו במשטרה בגין אותה תלונה, ואף צירף תדפיסים של שלוש מהודעותיו כנספחים לתצהיר (נספחים 10, 45 ו-46 לתצהיר. להלן: הנספחים).
בבקשה מיום 20.4.2026, עתרו המבקשים להוצאת הנספחים מתיק בית המשפט; ולחלופין ביקשו מבית המשפט כי יורה למשיב לגלות להם את כלל הודעותיו של המבקש, וכן את כלל הודעותיו של המשיב במסגרת אותו תיק חקירה. נטען כי המשיב, אשר קיבל לידיו את חומרי החקירה כחלק מזכותו לקיום שימוע בטרם העמדה לדין, עשה בהם שימוש בררני ופסול; ולשיטתם, טעמים שעניינם שמירה על השוויון הדיוני מחייבים היעתרות לבקשתם. בתגובתם מיום 30.4.2026 התנגדו המשיבים לבקשה בטענה כי המבקש "משמש כעד מטעם התביעה בכתבי אישום שהוגשו כנגד מעורבים אחרים בתיק", כך שהיעתרות לבקשתו לעיין בחקירות המשיב כרוכה בשיבוש הליכי משפט. אשר לחשיפת חקירותיו של המבקש עצמו, טענו המשיבים כי ככל שהוא מעוניין בכך, עליו לפנות לגוף החוקר בבקשה מתאימה.
בהחלטתו מיום 10.5.2026, קבע בית המשפט המחוזי כי "בידי [המשיב] מצוי חומר החקירה המתנהלת בעניינו וזאת על אף שטרם הוגש כתב אישום נגדו. משבחר [המשיב] לצרף לתצהירו חלק מאמרות [המבקש] שמסר במסגרת החקירה, עליו לחשוף באופן מלא לעיני [המבקש] את כל אמרותיו של [המבקש]". עוד נקבע כי "אשר ליתר חומר החקירה המבוקש יש לקבל את עמדת הפרקליטות בנדון. בכפוף לעמדה שתוצג תינתן החלטה".
ביום 19.5.2026 הגישו המבקשים הודעה על צירוף עמדת הפרקליטות לבקשה, בגדרה הביעה הפרקליטות את מורת רוחה מהשימוש שעשה המשיב בחומרי החקירה, אשר הועברו לידו "במסגרת הליך שימוע שמתקיים טרם הגשת כתב אישום, ולתכלית זו בלבד". הפרקליטות הוסיפה כי את הנעשה אמנם אין להשיב, אך על מנת לנסות למזער את החשש לזיהום ההליך הפלילי, היא מתנגדת להעברת חומרי חקירה נוספים. המבקשים מצידם עמדו על בקשתם כי יועברו לידיהם מלוא חומרי החקירה חרף עמדת הפרקליטות, שאם לא כן יונצח אי-השוויון הדיוני. עוד טענו לרלוונטיות האפשרית של חומרי החקירה לניהול ההליך האזרחי. ולבסוף הבהירו כי ככל שתידחה בקשתם, ישקלו המבקשים להגיש בקשה לעיכוב ההליך האזרחי, תוך שציינו כי "לא ירחיבו מעבר לכך, שכן תחילה יש להכריע בבקשתם לקבל לידיהם את כלל אמרות [המשיב] מתוך תיק החקירה".
ביום 24.5.2026, ובטרם הוגשה תגובת המשיבים (חרף החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.5.2026 המאפשרת הגשת תגובה כאמור עד ליום 1.6.2026), ניתנה ההחלטה בבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הוא "רואה לנכון להתערב בהחלטת הפרקליטות", וציין כי "כל עוד ההליך הפלילי מצוי בשלבי חקירה אין לחשוף מתוכו כל ראיה". בהקשר זה הודגש כי ההוראה בדבר חשיפת מלוא אמרות המבקש ניתנה על-ידו אך ורק משום שהמשיב "כשל באמון שניתן בו" וחשף חלק מהן. עוד צוין כי בית המשפט ער לקשיים עליהם עמדו המבקשים, אלא שאין באלה כדי להצדיק את עיכובו של ההליך האזרחי, ובפרט לא את עיכוב שמיעת עדותו של המשיב, אשר הוקדמה בשל גילו המתקדם. לבסוף נקבע כי "על פניו אין לתוצאות ההליך הפלילי השפעה על ההליך האזרחי ואין לומר כי אי חשיפת חומר החקירה לעיני [המבקשים] יפגע בזכויותיהם", וכן כי "יש להניח כי בחודשים הקרובים תינתן החלטת הפרקליטות אם להעמיד [המשיב] לדין באופן שבעת שמיעת יתר הראיות בהליך האזרחי יהיו [המבקשים] מצויידים בכל חומר החקירה".
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
תמצית טענות הצדדים
לשיטת המבקשים, השלמה עם החלטת בית המשפט המחוזי תוביל לכך שחוטא יצא נשכר. לטענתם, יהא בכך כדי להקנות למשיבים יתרון דיוני בלתי שוויוני ובלתי הוגן, ולקבע את העוול שיצר המשיב עת צירף לתצהירו חומרי חקירה באופן סלקטיבי בלא שקיבל לכך את אישור הפרקליטות, ובניגוד לתנאי להעברת חומרי החקירה לידיו. עוד גורסים המבקשים כי ההתערבות נדרשת כבר בשלב זה, שכן הותרת ההחלטה על כנה תסב נזק שלא ניתן יהיה לתקנו, נוכח עדות המשיב הקבועה ליום 28.7.2026. בהקשר זה נטען, כי לחומרי החקירה שאת חשיפתם הם מבקשים עשויה להיות חשיבות רבה לצורך חקירתו הנגדית, וזאת בעיקר לנוכח ההשלכות האפשריות של אותם חומרים על הערכת מהימנותו של המשיב, אשר תביעתו נסמכת בעיקרה על עדותו. עוד הביעו המבקשים טרוניה על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש להניח כי חומרי החקירה ייחשפו בחודשים הקרובים, משאין בכך כדי לסייע להם ומשהיא מתעלמת מהחשיבות שבחשיפתם עובר למועד חקירתו הנגדית של המשיב. לבסוף מלינים הם על כי בית המשפט המחוזי התפרק משיקול דעתו משהתייחס לעמדת הפרקליטות כ"החלטה", מבלי ששקל באופן עצמאי את השיקולים הצריכים לעניין; ועל כך שהכריע בבקשה לעיכוב הליכים שכלל לא הוגשה. אי לכך עותרים המבקשים כי יועברו לידיהם מלוא אמרותיו של המשיב מתיק החקירה במשטרה.
מנגד, לשיטת המשיבים, דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף: הן משלא צורפה לה הפרקליטות חרף היותה צד נדרש להליך; הן לנוכח תחולתו של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). בהקשר זה מפנים המשיבים לפסק הדין שניתן ברע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג בע"מ (24.7.2016), בגדרו נקבע כי צו בתי המשפט מונע מתן רשות ערעור על החלטות בדבר דחיית מועד העיון במסמכים שניתנו מכוח הלכת סוויסה (רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515 (1999)). לגופם של דברים נטען, כי המבקשים לא הראו איזו תועלת עשויה לצמוח מחשיפת חומרי החקירה לבירורה של התביעה הכספית; ולפיכך כי אין מקום להתערב בהחלטת הערכאה המבררת, אשר איזנה כראוי בין האינטרסים המונחים על הכף. המשיבים מוסיפים וטוענים כי חשיפת חקירת המשיב בפני המבקש עלולה לפגוע בתקינותו של ההליך הפלילי, נוכח החשש לפגיעה בטוהר החקירה, לזיהומה ולשיבושה; חשש שיוסיף לעמוד בעינו ככל שיוחלט על הגשת כתב אישום נגד המשיב, שאז צפוי המבקש לשמש עד מטעם התביעה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה וכן בתיק בית המשפט, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כפי שיבואר, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהנספחים שצירף המשיב לתצהירו יוצאו מתיק בית המשפט.
אכן, לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות בעניין סדרי דין ואופן ניהול ההליך, ביניהן החלטות בעניין גילוי ועיון במסמכים – ובהתאם התערבותה של ערכאת הערעור באלו שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו מיני רבים: רע"א 41448-09-24 ניסים נ' רואי, פסקה 10 (7.1.2025)). האמור יפה גם כאשר הגילוי והעיון המבוקש הוא בחומרי חקירה פלילית (רע"א 55095-02-26 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' ברדוגו, פסקה 6 (10.3.2026) (להלן: עניין ברדוגו)). ואולם, באתי לכלל מסקנה כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
כידוע, נקודת המוצא להליך האזרחי היא גילוי מרבי וניהול ההליך 'בקלפים פתוחים' (ראו מיני רבים: רע"א 6660/22 מכללת אתגר הדרכות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח, פסקה 20 (5.2.2023)). ואולם, עקרון הגילוי אינו עומד לבדו, ועל בית המשפט לאזנו אל מול אינטרסים נוגדים. האינטרס המרכזי הניצב במוקד ענייננו, נעוץ בשאיפה לשמור על תקינותו וטוהרו של ההליך הפלילי (רע"א 5224/24 רשות מקרקעי ישראל - מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 25-24 (6.8.2024) (להלן: עניין רמ"י); עניין ברדוגו, בפסקה 8). ברם, עצם היותם של החומרים חומרי חקירה פלילית, אין בו כשלעצמו כדי לסתום את הגולל על האפשרות להיעתר לבקשה לחשיפתם במסגרת הליך אזרחי מקביל (רע"א 6243/21 גורטובוי נ' בי.אס.די קראון בע"מ, פסקה 15 (19.10.2021); עניין רמ"י, בפסקה 26; רע"א 13501-01-25 מדינת ישראל נ' יעקובי, פסקה 15 (25.3.2025) (להלן: עניין יעקובי)); ושומה על בית המשפט הדן בהליך האזרחי לבחון את האינטרסים הרלוונטיים ואת עוצמתם במקרה הקונקרטי ולאזנם.
הנחיית פרקליט המדינה 14.8 שעניינה "בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה" (להלן: ההנחיה), פורשת את השיקולים הרלוונטיים לעת בחינת בקשה לעיון בחומרי חקירה המוגשת על-ידי גורמים מחוץ לפרקליטות המדינה. שיקולים אלה אומצו בפסיקת בית משפט זה כמצע נורמטיבי ראוי לבחינת השאלה האם יש להתיר עיון בחומרי חקירה לצורך ניהול הליך אזרחי (וראו גם: רע"א 1965/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (31.5.2022); עניין רמ"י, בפסקה 27). על פי ההנחיה, יש לערוך איזון עדין בין האינטרס הלגיטימי של מבקש העיון בחומרי החקירה לצורך בירורו של הליך אזרחי, לבין החשש מפני זיהומו של ההליך הפלילי (רע"א 43499-05-25 מ. אמיר "הכרמל" פיננסים בע"מ נ' כהנא, פסקה 19 (6.8.2025) (להלן: עניין כהנא)). וביתר פירוט:
"ההנחיה קובעת כי ככלל, יש להימנע ממסירת מידע כאשר קיים חשש לפגיעה בחקירה או בהליך הפלילי הנובע מהחקירה, ולכן, היעתרות לבקשה לעיון במידע מתיק החקירה טרם סיומה תיעשה באופן חריג. תנאי מקדמי למימוש זכות העיון במידע המצוי בתיק חקירה הוא קיומו של אינטרס לגיטימי של המבקש, וזה ייבחן בהתאם לזהות המבקש, זיקתו למידע, והמטרה שלשמה מבוקש העיון. ההנחיה מפרטת שורה של שיקולים שיש להביא בחשבון כאשר מוגשת בקשה לעיון בחומרי חקירה. שיקולים אלו משקפים למעשה את האינטרסים המוגנים הבאים: מניעת שיבוש מהלכי חקירה או משפט; מניעת השפעה על עדים, תיאום עדויות, העלמת ראיות וכיוצ"ב; מניעת פגיעה בחקירות אחרות שההליכים בעניינן טרם הסתיימו; מניעת חשיפה של שיטות פעולה או אמצעי חקירה של רשויות החקירה; חשש לפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים; חשש לפגיעה בנכונות הציבור לשתף פעולה עם גורמי החקירה; חשש לפגיעה באמון הציבור ברשויות האכיפה; וחשש כי יתנכלו לאזרח שמסר את המידע.
[...] כל אלה שיקולים ואינטרסים ציבוריים שעל בית המשפט לאזן ביניהם לבין האינטרס הנעלה של חקר האמת" (יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 815 (2021) (להלן: עמית)).
כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי המסקנה הנובעת מעריכת האיזון האמור בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין שלפניי, היא כי אמנם לא היה מקום להיעתר לבקשת המבקשים להעביר לידיהם את חומרי החקירה שנתבקשו; אך היה ראוי להיעתר לבקשתם המקורית ולהורות על הוצאת חומרי החקירה שהמשיב צירף כנספחים לתצהירו, מתיק בית המשפט.
בענייננו, עותרים המבקשים לחשיפתם של חומרי חקירה פלילית, שאמנם הסתיימה, אך טרם הוכרע אם יוגש כתב אישום. מדובר בשלב שבו מתקיים חשש מפני פגיעה בהליך הפלילי (סעיף 15.א. להנחיה; וכן ראו: עניין כהנא, בפסקה 21). אל מול חשש ממשי זה, לא שוכנעתי כי הפוטנציאל הראייתי הגלום בחומרי החקירה ל"חקר האמת" בהליך האזרחי, מקים אינטרס בעל עוצמה המצדיק את חשיפתם. טענות המבקשים אינן מלמדות אחרת; אין בפיהם טענה לקיומה של "ראיית זהב" בחומרים אלה, ובבקשתם הבהירו כי הם תולים את יהבם בפוטנציאל הגלום בחומרים לקעקע את מהימנות המשיב. מקום שבו הרלוונטיות של המסמכים עקיפה ומצומצמת, נסוג אינטרס הגילוי מפני הצורך להגן על טוהר ההליך הפלילי (ראו: עניין ברדוגו, בפסקה 10). מסקנה זו מתחזקת נוכח טיב הזיקה בין חומרי החקירה שצירף המשיב לתצהירו, לבין ההליך האזרחי המתנהל בין הצדדים, שאינה נחזית כהדוקה, לשון המעטה; שכן תכליתה, כעולה מן התצהיר, אינה אלא לתמוך בטענות המשיב בדבר עברו הפלילי של המבקש וניסיונותיו הנטענים להפלילו.
בנקודה זו ראוי להתעכב על קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה ניתן להניח כי עם קבלת החלטת הפרקליטות יועברו חומרי החקירה לעיון המבקשים. סגירת התיק הפלילי, ככל שתתרחש, אכן עשויה לשנות את נקודת האיזון (אף שאין משמעה בהכרח חשיפה גורפת. ראו: שם, בפסקה 11; עניין יעקובי, בפסקה 21). מנגד, אם יוגש כתב אישום עלול להתעצם חשש השיבוש (סעיף 15.א. להנחיה; עניין רמ"י, פסקה 29). חשש זה אינהרנטי לענייננו, מקום בו המשיב הוא החשוד ואילו המבקש – הוא המתלונן והעד המרכזי (ראו: עמית, בעמ' 340). טעמים אלו מחזקים כאמור את המסקנה כי אין לאפשר גילוי של חומרי החקירה, וממילא שומטים גם את הקרקע תחת טענת המשיבים לתחולת צו בתי המשפט. כך בפרט, מקום בו מדובר בהחלטה הדוחה בקשה לעיון במסמכים המצויים ברשותו של צד ג', הפרקליטות, ולא החלטה בעניין הליכי גילוי ועיון בין הצדדים.
ואולם, אין משמעות הדברים היא כי יש להסכין עם השימוש שעשה המשיב בחומרי החקירה, אשר הועברו לידיו אך לשם מימוש זכותו לשימוע קודם להגשת כתב אישום (וראו: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.3001 "טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע)" (1.7.1991)). חומרי חקירה אלה, כך מלמדת ההנחיה, הועברו לעיונו בכפוף להבהרה שאין לעשות במידע שימוש אלא לצורכי השימוע בלבד. חרף זאת נהג המשיב בחומרי החקירה מנהג בעלים, וצירף לתצהירו את אלה מהם אשר סבר שמשרתים את טובתו בהליך האזרחי, ובכך קנה לעצמו יתרון על פני המבקשים שאינם חשופים לאותם החומרים (ראו והשוו: עניין רמ"י, בפסקה 37). לנוכח האמור, אין לי אלא לקבל את טענת המבקשים לפיה נוצר למשיב יתרון דיוני שבו "חוטא יוצא נשכר".
מכל מקום, בצדק ציינה הפרקליטות בעמדתה כי "את הנעשה אין להשיב" – ואולם דברים אלו יפים אך בהיבט זיהומו של ההליך הפלילי. בהיבט ההליך האזרחי, יש לתקן את אי-השוויון הדיוני שחולל המשיב, וזאת כאמור באמצעות היעתרות לבקשת המבקשים המקורית להוצאת תדפיסי הודעותיו של המבקש מתיק בית המשפט. למעשה, בשום שלב לא נימקו המשיבים, מדוע אין להיעתר לבקשה זו, להבדיל מהבקשה לקבלת מלוא החומרים. מן הטעמים שפורטו, ומשלא ניתן ליצור שוויון דיוני על-ידי גילוי כלל אמרות הצדדים, מצאתי להורות כן (כן ראו: תקנה 176(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)).
ויודגש: התנהלות המשיב, שנועדה לשפר את סיכוייו בהליך תוך פגיעה בשוויון, עולה כדי הפרת חובת תום הלב הדיונית המעוגנת בתקנות 2 ו-3(ב) לתקנות (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 49, 55, 59-58 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 7.2025)). התוצאה המתחייבת מהפרה זו היא אפוא הוצאת הנספחים מתיק בית המשפט, לשם הבטחת הוגנות ההליך והגשמת תכלית התקנות (וראו גם: עניין רמ"י, פסקה 37). עוד מתחייבת מחיקת חלקי התצהיר המתייחסים לחומרי החקירה.
לנוכח כל האמור, דין הערעור להתקבל בחלקו, כך שתדפיסי הודעות המבקש שצורפו לתצהיר וכן כל חלק בתצהיר הנשען על תוכנם או המפנה אליו – יוצאו מתיק בית המשפט (אלא אם תינתן הסכמת המבקשים לצירופם). בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, יישאו המשיבים בהוצאות המבקשים בסך 5,000 ₪.
ניתן היום, ה' אב תשפ"ו (19 יולי 2026).
גילה כנפי-שטייניץ שופטת