מדינת ישראל נ. יניב יעקב שבתאי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפ"ג 81500-12-24 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: יניב יעקב שבתאי ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט העמית א' הימן) שניתן ביום 26.11.2024 בת"פ 46929-01-22 תאריך ישיבה: ט' בתמוז התשפ"ו (24 ביוני 2026) בשם המערערת: עו"ד רחלי זוארץ לוי בשם המשיב: עו"ד עדי קידר בשם שירות המבחן: גב' סיון קוריס פסק-דין השופט אלכס שטיין: הערעור לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט העמית א' הימן) אשר ניתן ביום 26.11.2024 בת"פ 46929-01-22. בגדרו של תיק זה הורשע המשיב, על-פי הודאתו שנמסרה במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן אשר ייחס לו חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); וכן החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים או הפקודה). בעקבות הרשעתו כאמור נגזרו על המשיב 9 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; 9 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירת אלימות כלפי גוף אדם מסוג פשע; 7 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירה של אלימות כלפי גוף אדם מסוג עוון; תשלום פיצוי לנפגע העבירה ג.ת. בסך של 10,000 ש"ח; תשלום פיצוי לנפגע העבירה מ.ח. בסך של 5,000 ש"ח; תשלום פיצוי לנפגעת העבירה א.ח. בסך של 10,000 ש"ח; קנס בסך של 500 ש"ח; וכן צו פיקוח שירות מבחן למשך שנה אחת. כתב האישום לפי עובדות האישום הראשון, ביום 14.11.2021, בשעה 02:42 לפנות בוקר או בסמוך לכך, נכנסו המשיב ושני נאשמים נוספים (להלן: נאשם 1 ונאשם 3; וביחד – הנאשמים) – שהערעור שלפנינו אינו נסוב על עניינם – ואשתו של נאשם 1, אל גינת אשכול, גינה ציבורית בעיר בת-ים. נאשם 3 נשא אקדח מאולתר – וזאת, מבלי שהמשיב ונאשם 1 ידעו על כך. הם חלפו על-פני קבוצה ששהתה גם היא בגינה באותה העת, אשר כללה שני גברים צעירים ממוצא ערבי, ג.ת. ו-מ.ח., אשר בשל מחלה נעזר בכיסא גלגלים, ושתי נשים צעירות ממוצא יהודי, ק.ס. ו-א.ח. (ביחד להלן: נפגעי העבירה). המשיב פנה אל נפגעי העבירה ושאל "מה קורה?", ו-ג.ת. השיב "הכל בסדר". מיד לאחר מכן פנה נאשם 1 אל נפגעי העבירה ואמר "ערב טוב", ו-ג.ת. השיב "ערב טוב". הנאשמים הבחינו במבטאו הערבי של ג.ת. והמשיכו בהליכתם לכיוון הסמטה היוצאת מהגינה. או אז, גמלה בליבם של הנאשמים החלטה לחבול באופן חמור ב-ג.ת. בשל מוצאו הערבי. המשיב ונאשם 1 עטו על עצמם מסיכות פנים, ונערכו, בשפתם הנלוזה, "לזיין" ו"לקרוע" את ג.ת.. הם שבו אל מקום הימצאם של נפגעי העבירה בגינה, ונאשם 1 בעט בעיטה חזקה בראשו של ג.ת., ומיד לאחר מכן המשיך להלום בראשו באגרופים. כתוצאה מתקיפה זו, ג.ת. נפל ארצה, והנאשמים כולם החלו לבעוט בו ולהכות אותו באגרופים, תוך שהם קוראים לו "ערבי מניאק" ו"ערבי הומו". במהלך אירוע התקיפה, מ.ח. ספג גם הוא מכה מאחד הנאשמים שזהותו אינה ידועה למאשימה. בסמוך לאחר מכן, נאשם 3 הוציא את האקדח המאולתר שנשא וכיוונו לעבר פלג גופו העליון של ג.ת. במטרה לירות בו מטווח קצר. המשיב הבחין בכך, ותוך-כדי הירי הסיט את ידו של נאשם 3 כדי למנוע את התוצאה הקטלנית. בעקבות הירייה נפלט קליע שחדר לרגלה של א.ח.. חרף האמור, הנאשמים לא חדלו ממעשיהם, והמשיכו להכות בצוותא את ג.ת. בעודו שרוע על הארץ, כאשר נאשם 3 אף הוסיף להכות אותו בראשו באמצעות האקדח המאולתר. רק לאחר מסכת אלימות קשה, שהובילה לפגיעות גוף קשות אצל נפגעי העבירה, עזבו הנאשמים את הגינה. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, ג.ת. סבל מחבלות מרובות בגופו, לרבות שבר ברצפת ארובת עין שמאל, חתך עמוק בראשו, והמטומות בסינוסים ובפניו, והוא נזקק לאשפוז בבית החולים. כמו כן, כתוצאה מהירי באקדח המאולתר, א.ח. סבלה מפצע קליע שחדר לשוק רגל ימין שלה, בקוטר של 0.5 ס"מ, וגם היא נזקקה לטיפול בבית החולים. על פי עובדות האישום השני, ביום 4.1.2022 המשיב החזיק בביתו, שנמצא בעיר בת-ים, 413.16 גרם של סם מסוכן מסוג קנבוס, אשר אינם לצריכה עצמית, שלא כדין וללא היתר מאת המנהל. פסק הדין קמא עניינם של נאשם 1 ונאשם 3 התנהל בנפרד מעניינו של המשיב. בקביעת מתחמי הענישה לאישום הראשון זקף בית המשפט המחוזי לחובתו של המשיב את חומרת מעשיו, שכללו מסכת אלימות קשה ואכזרית – שלא נפסקה גם לאחר שנפלט קליע לעבר רגלה של א.ח. – ואשר נעשתה כל-כולה מתוך מניע גזעני. כן ניתן משקל לנזק הרב שנגרם לנפגעי העבירה, ובפרט ל-ג.ת., אשר בשל פגיעותיו החמורות הוכר כנפגע פעולות איבה. נסיבות נוספות שהובאו בחשבון היו התכנון המוקדם שנעשה לביצוע העבירה בצוותא; היעדר התגרות מצד נפגעי העבירה; וכן ניצול הכוח היחסי של החבורה על-פני נפגעי העבירה. כשיקול לקולא, בית המשפט זקף לזכות המשיב את העובדה שהמשיב לא היה הראשון לתקוף את ג.ת., כי אם נאשם 1, וכן כי הוא לא תקפו עם האקדח. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש הראוי למעשיו של המשיב במסגרת האישום הראשון נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר. בקשר לאישום השני, בית המשפט קבע כי מתחם העונש נע בין מספר חודשי מאסר, שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות, ועד ל-24 חודשי מאסר בפועל. בקבעו כך, בית המשפט התחשב בסוג הסם המסוכן ובכמותו, בהחזקתו שלא לצריכה עצמית, ובמידת הפגיעה בערכים המוגנים. בסופו של דבר, בית משפט קמא קבע כי מתחם העונש בקשר לאישום השני ייבלע במסגרת מתחם העונש שנקבע לאישום הראשון. בבואו לגזור את עונשו של המשיב בתוך מתחם העונש, עמד בית המשפט המחוזי על כך שלמשיב אין הרשעות קודמות, וכי הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי עובר לביצוע העבירה וגם לאחריו. בית המשפט ציין כי המשיב השלים בגרות מלאה, שירת שירות צבאי מלא כלוחם, ואף החל בלימודי הנדסה. בית המשפט הפנה אל תסקירי שירות המבחן, אשר הציגו תמונה חיובית בעניינו של המשיב. מתסקירים אלה עולה כי ביום 19.4.2023 המשיב השתלב בקבוצה לטיפול בעצורי בית, וכי במסגרתה עבר הליך שיקומי משמעותי, יצר קשרים משמעותיים עם החברים לקבוצה, לרבות צעירים ממוצא ערבי, ושיתף פעולה באופן מלא. שירות המבחן המליץ על הטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, חלף מאסר מאחורי סורג ובריח – זאת, הואיל ולשיטתו ענישה בדמות מאסר בפועל עלולה לפגוע בהליך השיקום המשמעותי שעבר המשיב. כמו כן, בית המשפט זקף לזכותו של המשיב את העובדה שהסיט את ידו של נאשם 3, כאשר זה כיוון את האקדח לעבר ג.ת., ובכך מנע תוצאה קטלנית. בית המשפט עמד גם על כך שהמשיב נטל אחריות למעשיו, הביע חרטה, וכן הפגין רצון כן לפצות את נפגעי העבירה. לאור כל המקובץ, ובשל הרצון שלא לפגוע במסלולו השיקומי של המשיב, בית המשפט סבר כי יש לסטות לקולא ממתחם העונש, ולהשית על המשיב 9 חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות, לצד מאסר על-תנאי ותשלום פיצויים לנפגעי העבירה בסך של 25,000 ש"ח. מכאן ערעור המדינה. הערעור טענות הצדדים המדינה טוענת כי מן הדין להטיל על המשיב עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. לטענתה, שגה בית משפט קמא בקביעת מתחם העונש ההולם לאישום הראשון, עת העמידו על 36-18 חודשי מאסר. לשיטת המדינה, מדובר במתחם נמוך בצורה חריגה אשר אינו נותן ביטוי לחומרה הגלומה בעבירות אלימות אשר בוצעו ממניע גזעני. עבירות כגון-דא, כך נטען, פוגעות במרקם החיים המשותפים, ומערערות את סדרי המשטר הדמוקרטי, באופן אשר מחייב מתן משקל מכריע לשיקולי הלימה ושמירה על שלום הציבור אל מול שיקולי שיקום. זאת ועוד: לשיטת המדינה, מאפייני החומרה הרבים הגלומים במקרה שבו קא-עסקינן מצדיקים החמרה של מתחם העונש שנקבע. המדינה מצביעה על כך שהתקיפה הייתה מתוכננת, בוצעה בצוותא, מבלי שקדמה לה שום התגרות מצד נפגעי העבירה, והמניע שעמד מאחוריה היה גזעני. כנטען, לא נעלם מעיניה של המדינה כי במעשה הסטת אקדחו של נאשם 3, המשיב מנע התרחשותה של תוצאה קטלנית. דא עקא, לשיטת המדינה, נתון זה הוא לכל היותר בגדר נסיבה לקולא, אשר צריכה לבוא לידי ביטוי בגדרי מתחם העונש ההולם – ולא מחוצה לו; ומכל מקום, המדינה סבורה כי בית משפט קמא העניק משקל מופרז לנתון זה. המדינה מבקשת להדגיש כי גם לאחר ביצוע הירי שגרם לפציעתה של א.ח., המשיב לא נרתע ולא חדל ממעשיו. לשיטתה, התנהלות זו מלמדת על תעוזה רבה ועל היעדר עכבות, ויש בה כדי להפחית מהמשקל שיש לייחס למעשה הסטת האקדח על-ידי המשיב. המדינה מוסיפה וטוענת כי בית משפט קמא לא ייחס די משקל לנזק הקשה שנגרם לנפגעי העבירה על לא עוול בכפם. כפי שעולה מהצהרותיהם של ג.ת. ו-א.ח., השניים סובלים מנזקים גופניים קשים אשר מלווים אותם עד היום. ואם לא די בכך, הם גם סובלים מנזקים נפשיים ובכלל זאת פוסט-טראומה, דיכאון וקשיי תפקוד יומיומיים. לדעת המדינה, החמרת הענישה בעניינו של המשיב מתחייבת גם בשל האישום השני, אשר כולל החזקת כמות לא מבוטלת של סם מסוכן. נטען, כי בשים לב לכך שמדובר בשני אירועים שונים ונפרדים במהותם, לא היה מקום לקבוע כי העונש בגין האישום השני ייבלע בתוך העונש בגין האישום הראשון. כמו כן, המדינה סבורה כי בית משפט קמא שגה ביישום הוראת סעיף 40ד לחוק העונשין במקרה דנן. סעיף 40ד(א) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום. יחד עם זאת, סעיף 40ד(ב) לחוק קובע כי היה ומעשה העבירה של הנאשם הוא בעל חומרה יתרה – חריגה בשל שיקולי שיקום תתאפשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. המדינה טוענת כי במעשה העבירה של המשיב, שבוצע ממניע גזעני, גלומה חומרה מופלגת ואשמה מוסרית גבוהה באופן שאינו מאפשר חריגה לקולא. המדינה מוסיפה וטוענת, כי עונשו של המשיב אינו עולה בקנה אחד עם עונשיהם של שותפיו לעבירה – הגם שחלקו-שלו במעשי העבירה שנעברו קטן יותר – אשר כוללים מאסר מאחורי סורג ובריח. לדברי המדינה, העונש שהושת על המשיב חוטא לעקרון אחידות הענישה. מנגד, המשיב סומך את ידיו על קביעותיו של בית משפט קמא. לטענתו, העונש שהוטל עליו הוא עונש ראוי אשר משקף את הליך השיקום המשמעותי ויוצא הדופן שעבר. כמו כן, לשיטת המשיב, יש לדחות את טענת המדינה לפיה לא היה מקום להחיל את סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. המשיב סבור כי מעשה העבירה שבוצע אינו מגלם חומרה יתרה אשר מונעת את הפעלתו של סעיף זה. מכל מקום, המשיב טוען כי באמתחתו טעמים מיוחדים אשר תומכים בענישה השיקומית שהוטלה עליו. דיון והכרעה לאחר שקילת הטענות שבעלי הדין העלו בפנינו בעל-פה ובכתובים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל; וכך אציע לחבריי לעשות מהנימוקים שאפרטם להלן. בידוע הוא, כי בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בעונש שנגזר על-ידי ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בהם קיימת סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת או, לחלופין, כאשר נפלה טעות בולטת בגזר הדין (ראו: ע"פ 577/22 מדינת ישראל נ' אוחנינה, פסקה 9 (6.3.2022)). בענייננו, העונש שנגזר על המשיב סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה, ואינו הולם את חומרת מעשיו – מעשים שמחייבים ענישה משמעותית בדמות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. משכך הוא, סבורני כי אין מנוס מהתערבותנו בגזר הדין שקבע בית משפט קמא. המשיב, ביחד עם חבריו, נאשם 1 ונאשם 3, תקפו באכזריות ובפראות את נפגעי העבירה – צעירים תמימים שלא הכירו ואשר לא עשו להם דבר – זאת, רק בשל מוצאו הערבי של ג.ת.. הם חבלו והלמו ב-ג.ת. חזור ושוב – שלושה תוקפים נגד קורבן אחד. מתקפה אכזרית זו לא נפסקה גם לאחר שנאשם 3 ביצע ירי שהוביל לפציעתה של א.ח.. מעשיהם התוקפניים של השלושה, לרבות המשיב, היו רצופי תעוזה ונעדרי עכבות. בעקבות תקיפה זו, נפגעי העבירה סבלו – ועודם סובלים – מנזקים גופניים ונפשיים כאחד, אשר יוסיפו ללוותם עוד שנים רבות. בקצירת האומר, אציין כי ג.ת. סובל מכאבים וממוגבלות בתנועה, ו-א.ח., אשר ספגה קליע ברגלה, סובלת גם היא ממוגבלות פיזית. ואם לא די בכך, השניים מעידים כי הם סובלים מפוסט-טראומה, התקפי חרדה, וקשיי תפקוד יומיומיים. מעשי התקיפה של הנאשמים לא רק פגעו בשלמות גופם ובכבודם של נפגעי העבירה, אלא ערערו את תחושת הביטחון הבסיסית שלהם, וקטעו, באבחה אחת, את מסלול חייהם. מעשים פוגעניים אלה חרטו אפוא צלקות עמוקות בגופם ובנפשם של נפגעי העבירה. כידוע, סעיף 144ו לחוק העונשין מלמדנו כי העובר עבירה מתוך מניע גזעני – דינו כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים. הגם שהוראת סעיף זה לא יוחסה למשיב, היא משקפת את עמדתו הנורמטיבית של המחוקק, אשר רואה בחומרה יתרה עבירות אשר מבוצעות ממניעים גזעניים ולאומניים. עבירות אלה לא רק גורמות לפגיעות חמורות בגוף וברכוש – הן גם מערערות את הסדר הציבורי, זורעות אימה ופחד ברחובות, ופוגעות במרקם היחסים העדין בין המגזרים השונים במדינה. כפי שנפסק לא אחת, עבירות אלה מנוגדות לחלוטין לערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ויש להוקיע אותן מכל וכל על-ידי מתן ענישה מחמירה ומרתיעה, אשר כוללת מאסר בפועל (ראו: ע"פ 4585/22 מדינת ישראל נ' ערדאת, פסקאות 15-14 (25.7.2022); ע"פ 5469/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה יז (13.4.2014)). לזאת יש להוסיף כי מעשה העבירה באישום הראשון התאפיין בנסיבות חמורות נוספות, ובכללן היות התקיפה מתוכננת, ביצוע העבירה בצוותא, ניצול הכוח העודף של קבוצת הנאשמים, והיעדר כל התגרות מצד נפגעי העבירה. כמו כן, חומרת המעשה העברייני אינה נלמדת רק מעצם טיבו ומנסיבותיו, אלא גם מהמחיר הפיזי והנפשי שמעשה זה גבה מנפגעי העבירה. כפי שהזדמן לי להבהיר – "תיקון 113 לחוק העונשין, שנתן לעיקרון [ההלימה – א.ש.] מעמד על, איננו מדבר על הלימה במובן הצר של ה-lex talionis. מדובר בתפיסה רחבה יותר של הלימה אשר רואה בענישת העבריין אקט שלטוני המכונן מחדש את שיווי המשקל המוסרי שהופר על ידו. מדובר בתיקון כוללני אשר חייב לשקם את ערכה של הנפגעת מן העבירה כאדם, לאחר שהעבריין שלל ערך זה ממנה, או הפחיתו, על ידי מעשה כפייה פוגעני. תיקון זה לא ייעשה אם עונשו של העבריין לא יהיה שקול כנגד מה שעולל לקורבנו. ראו Jean Hampton, The Retributive Idea, in Jeffrie G. Murphy & Jean Hampton, Forgiveness and Mercy 111, 131 (1988)" (ראו: ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (11.11.2018)). בהתחשב בכל אלה, סבורני כי מעשיו החמורים של המשיב מצדיקים ענישה משמעותית מאחורי סורג ובריח. ענישה על דרך של עבודות שירות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אינה נותנת מענה לצורך החברתי בהרתעת המשיב ובהרתעת הרבים; ובוודאי שאינה מקיימת את עיקרון ההלימה. זאת ועוד: שיקולי שיקום הובילו את בית המשפט המחוזי להפעיל את סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, ולסטות לקולא ממתחם העונש ההולם. כידוע, סעיף 40ד(א) לחוק העונשין מסדיר את האפשרות לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום. יחד עם זאת, סעיף 40ד(ב) לחוק מלמדנו כי היה ומעשה העבירה ואשמו של הנאשם הם בעלי חומרה יתרה, בית המשפט לא יחרוג ממתחם העונש ההולם, אף בהינתן שיקולי שיקום – אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. כמו כן, על בית המשפט להשתכנע כי אותן נסיבות יוצאות דופן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם. כפי שכבר צוין על ידי, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי לעבירות אלימות אשר בוצעו ממניע גזעני נודעת חומרה מופלגת (ראו: עפ"ג 74002-09-24 מדינת ישראל נ' הופמן, פסקאות 17-16 (13.11.2025); ע"פ 3503-09-24 רבין נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (9.4.2025)). עוד נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי נוכח הפגיעה הקשה בנפגעי העבירה והפסול המוסרי הכרוך בעבירות שבוצעו ממניעים גזעניים, בעבירות אלה שיקולי שיקום נסוגים מפני שיקולי הגנה על שלום הציבור והרתעה (ראו: ע"פ 901/22 מדינת ישראל נ' אסווד, פסקה 10 (24.2.2022)). משכך הוא, בהיעדר נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לא ניתן לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם. ספק רב, לדעתי, אם נסיבות כאמור מתקיימות במקרה דנן; ומכל מקום, אותן נסיבות בוודאי אינן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם. אכן, הליך שיקומו של המשיב הוא משמעותי, רצוי ומבורך, אלא שהוא אינו מוחק מניה וביה את העבירות שנעברו על ידו ואת הצלקות שנחרטו – פיזית ונפשית – בנפגעי העבירה. נסיבות המקרה דנן, במסגרתו המשיב הכה, יחד עם שני חבריו, עוברי-אורח תמימים, והכל רק בשל מוצאם, הינן מפליגות בחומרתן. הן אינן מאפשרות סטייה ממתחם העונש ההולם אשר כולל מאסר מאחורי סורג ובריח. אכן היה מקום להתחשב בהליך השיקומי שעבר המשיב, וכן לתת משקל ליתר הנסיבות המקלות בעניינו, ובכלל זה הודאתו אשר חסכה זמן שיפוטי; גילו הצעיר; העדרו של עבר פלילי; וכן כי במעשה הסטת האקדח המשיב מנע תוצאה קטלנית. ברם, נסיבות מקלות אלה היו צריכות לקבל ביטוי בתוך מתחם העונש ההולם, ולא מחוצה לו. באשר לחשש שעלה מטעם שירות המבחן, ולפיו שליחת המשיב למאסר תפגע בהליך השיקומי שהלה עבר, אזכיר את דבריו הנכוחים של חברי, המשנה לנשיא נ' סולברג: "החשש אכן מכביד, אולם אל לנו לשכוח כי 'שיקום' ו'מאסר' אינם בהכרח תרתי דסתרי. בימינו-אנו, שירות בתי הסוהר מציע אף הוא כלים, ומסייע בידי אסירים להמשיך הליך שיקומי שהחלו בו טרם המאסר [...]. זאת ועוד, קשה מעט לקבל עמדה שלפיה מחד גיסא, המערער עבר תהליך שיקום כה משמעותי, וחל בו שינוי עמוק, ומאידך גיסא, כל עונש מאסר – גם כזה שאינו ממושך – יפגע באותו הליך לבלי הכר [...]. 'ניתן לצפות כי אותו שינוי עמוק שחל במערער, אשר מצדיק הקלה בעונשו, יעמוד לו בהתייצבותו בפני קשיים אלה'" (ראו: עפ"ג 2100-12-24 סיידון נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דינו של המשנה לנשיא סולברג (19.10.2025)). סוף דבר בשים לב למכלול הנסיבות שתוארו לעיל, סבורני כי בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לשיקולי שיקום, על חשבון שיקולי הלימה והרתעה. ברי הוא, לטעמי, כי העונש שהושת על המשיב מנוגד באופן משמעותי למדיניות הענישה הראויה והנוהגת. אשר על כן, אם דעתי תישמע, נקבל את הערעור שלפנינו ונעמיד את עונשו של המשיב על 24 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח, בניכוי ימי מעצרו. זאת, בהינתן הכלל לפיו אין אנו ממצים את מלוא חומרת הדין בקבלנו את ערעור המדינה על קולת העונש. יתר חלקי גזר הדין יעמדו על כנם. המשיב יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 4.10.2026, עד השעה 10:00, בימ"ר ניצן, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המשיב לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 0747831077 או 0747831078. אלכס שטיין שופט השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופט חאלד כבוב: אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט א' שטיין. בעת גזירת עונשו של המשיב, בית המשפט המחוזי הפנה, בין היתר, לגזר הדין שניתן בת"פ (מחוזי י-ם) 12341-11-22 מדינת ישראל נ' הופמן (13.08.2024) (להלן: עניין הופמן במחוזי), שם נגזר על הנאשם, בנסיבות דומות למדי לענייננו, עונש של 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. אלא מאי? שמאז ניתן גזר דינו של המשיב, נהפכה התוצאה שנקבעה בעניין הופמן במחוזי בגדרי עפ"ג 74002-09-24 מדינת ישראל נ' הופמן (13.11.2025). זאת, תוך שהודגש כי בשל חומרתה המופלגת של עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות אשר בוצעה ממניע גזעני, כבענייננו, קצהו התחתון של מתחם העונש ההולם צריך לעמוד על לפחות 30 חודשי מאסר (שם, פיסקה 18). עוד נקבע באותו עניין, כי שיקולי שיקום יצדיקו סטייה ממתחם העונש ההולם בעבירה מעין זו רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובהתקיים האמור בסעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (שם, פיסקה 20). וכפי שצוין בעניין אחר: "המסר העונשי שיש להשמיע באופן חד וברור הוא כי מעשים מעין אלו, הנעשים על רקע גזעני, הם מן החמורים שבדין ויש להוקיעם מכל וכל – בין אם מדובר בקורבן מהמגזר היהודי, ובן אם הקורבן משתייך למגזר הערבי, כבענייננו" (ע"פ 577/22 מדינת ישראל נ' אוחנינה, פיסקה 10 (06.03.2022)). הגם שיש לברך על שיקומו של המשיב, לא מצאתי כי לפנינו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן אשר גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם, כדרישת סעיף 40ד(ב) הנ"ל, ומשכך לא היה מקום לסטות מן המתחם. הנה כי כן, העונש שנגזר על המשיב בבית משפט קמא – תשעה חודשי מאסר בלבד, לריצוי בדרך של עבודות שירות – חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה שנקבעה בבית משפט זה, ועל כן מתחייבת החמרה ממשית וניכרת בעונשו. בהתאם, לוּ הייתי נדרש לגזור את דינו של המשיב מלכתחילה, עונשו היה חמור באופן ניכר מהעונש שהוצע על-ידי חברי. ואולם, לנוכח פרק הזמן שחלף מעת ביצוע העבירות (קרוב ל-5 שנים), ובהינתן הכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם בעת קבלת ערעור המדינה על קולת העונש, מקובלת עליי התוצאה העונשית שאליה הגיע חברי. חאלד כבוב שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏כ"א באב התשפ"ו (4.8.2026). אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט