דב אהרונסון נ. המוסד לביטוח לאומי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 79693-07-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרים: 1. דב אהרונסון 2. אופירה רוזוליו-אהרונסון נגד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. בית הדין הארצי לעבודה 3. בית הדין האזורי לעבודה תל אביב עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: בעצמם פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. העתירה שבפנינו נסבה על סוגיית ההכרה בעותרים, שהם אזרחים ישראלים, כמי שהיו תושבי המדינה בתקופה שמיום 16.12.2012 ועד ליום 7.9.2021 (להלן: התקופה הרלוונטית). כל זאת לצורך מעמדם וזכויותיהם לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 2. ברקע הדברים מצויה שהותם של העותרים מחוץ לישראל. בין השנים 2008-2016 השניים שהו בארצות הברית ועבדו בה, בעיקרו של דבר במסגרת חברות שהקימו. בהמשך, בשנת 2017 הם רכשו סירת מפרש שבה הם שטו ברחבי העולם עד לשנת 2019 ולאחר מכן התגוררו בה עד למכירתה בשנת 2021, עת שבו לגור בישראל. 3. המוסד לביטוח לאומי, המשיב 1, החליט כבר לפני מספר שנים לשלול את מעמד התושבות של העותרים על רקע שהייתם מחוץ לישראל. החלטה כזו התקבלה בעניינו של העותר כבר בשנת 2017, ואילו ההחלטה בעניינה של העותרת התקבלה בשנת 2018. בשנת 2021 נשלחה לעותרת גם הודעה על הפסקת התשלום של קצבת אזרח ותיק בעניינה, שבה צוין כי הזכאות לקצבה הופסקה עקב שלילת מעמדה כתושבת. להשלמת התמונה יצוין כי העותרת לא הגישה השגה או ערעור על ההחלטות בעניינה, ואילו העותר הגיש השגה על ההחלטה בעניינו אך הטיפול בה הופסק לאחר שהוא לא צירף אסמכתאות שהתבקשו. 4. העותרים שבו לארץ בחודש ספטמבר 2021, ובקשתם להכיר בהם כ"תושבים חוזרים" התקבלה על-ידי משרד העלייה והקליטה. כמו כן, בשנת 2022 המוסד לביטוח לאומי הודיע לעותרים על החזרתו של מעמד התושבות שלהם החל מיום שובם לארץ. 5. בשנת 2022 הגישו העותרים תביעות לבית הדין האזורי לעבודה שבהן טענו כי יש מקום להכיר בהם כתושבי המדינה בתקופה הרלוונטית, ובהתאם לכך להכיר בזכאותם לזכויות סוציאליות המוענקות לתושבי המדינה. לטענת העותרים, לכל אורכה של התקופה הרלוונטית מרכז חייהם היה בישראל וזיקתם אליה לא נותקה. העותרים הצביעו בהקשר זה על ראיות שונות, ובכלל זה מגורי ילדיהם בישראל, תשלום דמי ביטוח לאומי לאורך התקופה והעובדה שהם בעלי נכס בישראל ולא בארצות הברית. 6. ביום 19.6.2025 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי שדחה את התביעות (ב"ל 58150-05-22 ו-ב"ל 39753-06-22, השופטת ע' מעודד ונציגי הציבור א' קמינסקי ו-ג' לזרי). בית הדין האזורי קבע כי לא הונח בסיס לכך שמרכז חייהם של העותרים בתקופה הרלוונטית היה בישראל. בהקשר זה הוטעם כי הם הוסיפו לשהות בחו"ל למשך מספר שנים גם לאחר שסיימו לעבוד בארצות הברית, והודגש כי אין בבעלות על דירת מגורים בישראל או בהיעדר בעלות בנכס מחוץ לגבולות ישראל כדי ללמד בהכרח על זיקה למדינה. בית הדין האזורי הוסיף והתייחס גם לכך שבמרביתה של התקופה הרלוונטית העותרים שהו בחו"ל ונכחו בישראל במהלכם של פרקי זמן קצרים בלבד. בסיכומו של דבר נקבע כי החלטותיו של המוסד לביטוח לאומי בדבר תושבותם של העותרים התקבלו כדין, והתביעות נדחו. 7. העותרים שלא השלימו עם פסק הדין הגישו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, כשהם מייצגים את עצמם, ובו חזרו על טענותיהם והצביעו על פגמים שנפלו לשיטתם בפסק דינו של בית הדין האזורי. ביום 24.5.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי שדחה את הערעור (עב"ל 26991-07-25, מ"מ הנשיא א' איטח, השופטים א' סופר ו-ד' ספיבק, ונציגי הציבור ש' ויסמן ו-ש' קיפר). בעיקרו של דבר, בית הדין הארצי סמך את ידו את פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי. בית הדין הארצי עמד על כך שהמבחן העיקרי לתושבות הוא מבחן "מרכז החיים", אשר נבחן בהתאם ל"מירב הזיקות", וקבע כי לא נפל פגם באופן שבו יושמו הדברים בפסק דינו של בית הדין האזורי. בהמשך לכך נקבע כי הערעור מופנה בעיקרו כלפי קביעות עובדתיות אשר אינן מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור, ולפיכך דינו להידחות. 8. העתירה דנן מיום 28.7.2026 הוגשה אף היא על-ידי העותרים בעצמם. לטענתם, ההתחשבות בשהות הארוכה בחו"ל כפרמטר עיקרי לצורך קביעת התושבות פוגעת בזכויות יסוד ומגבילה, הלכה למעשה, את אורך השהות המותרת בחו"ל. הם הוסיפו ופירטו את הנסיבות הנוגעות לעבודתם בחו"ל וטענו כי אין לשקול כנגדם את הגשמת חלומם לטייל בעולם לאחר פרישתם. 9. דין העתירה להידחות. פסקי הדין שניתנו בעניינם של העותרים מבוססים על העקרונות המשפטיים שפותחו בהלכה הפסוקה ועל יישומם של עקרונות אלה על העובדות כפי שהוכחו בהליך שהתקיים בבית הדין האזורי. לא מצאנו כל דופי בפסקי הדין שניתנו, ומכל מקום לא קמה במקרה זה עילה להתערבות בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע לביקורת על פסיקתם של בתי הדין לעבודה. למעלה מן הצורך נוסיף כי המבחן לקביעת תושבות הוא אובייקטיבי, וכי בהתאם לאמות המידה הנוהגות בעניין דומה שהקביעה ביחס לתושבותם של העותרים מוצדקת, בהתחשב בשהותם הממושכת בחו"ל. אין בכך כדי לגרוע מסיפור חייהם של העותרים ומתחושותיהם, וכמובן שגם לא משורשיהם בישראל או מתושבותם בה בעת הזו. 10. סוף דבר: העתירה נדחית. במכלול הנסיבות ומשלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"א אב תשפ"ו (04 אוגוסט 2026). דפנה ברק-ארז שופטת אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת